תגית: רות דולורס וייס

על גלות, מעגליות וזעקה

(רשימה קצרה ונרגשת על האלבום האחרון של רות דולורס וייס)

אני חייב תודה לרות דולורס וייס, שהזכירה לי בתקופה קשה מה באמת מרגש בחיים. משהו נשבר בי כל פעם מול האלבום האחרון שלה, "בעברית". אולי מעין מבנה פנימי, שמתגבש באותה קלות מטרידה שבה הוא נשבר. קלישאה? כשמדובר "בעברית" זה יותר כמו הפנמה של מבנה היצירה: תקליט מבריק שמבוסס כולו על המתח של התנועה אל השבר וממנו, שתופס שיר כזירה של מאבק אלים בין מילים לבין זעקה, מאבק שבטווח הקצר מסתיים בזעקה אך בטווח הארוך מסתיים בתקיעות, בשחזור רפטטיבי של התנועה והמתח.

בחנות הדיסקים ובפרסומת לקראת ההופעה בתיאטרון תמונע הגדירו את המוסיקה הזאת, שלא בצדק לדעתי, כבלוז. המחשבה על בלוז קשורה כנראה לכך שקולה של רות בדומה לזמרות ג'ז נוטה להתעוות ולהיסדק בעיצומן של המילים: "השמש נוגעת ונוגעעעעת" או "בשמלות קלוווות" או "וכל קבצניייך". אבל בניגוד לבלוז, שמבוסס על מבנה פשוט שרק מעצים וממחזר את עצמו דרך האלתור או החריגות מהסולם, השבר כאן נוכח באופן אמיתי יותר והסדקים הם איום של ממש, שכן בעת שמיעת התקליט התחושה היא שהמילים עומדות להתפקע בכל רגע, להיות מופשטות ממשמעותן ולהפוך ליבבות או לצעקות.

וזהו באמת הכוח של "בעברית": מצד אחד האיום הזה, שנוכח בכל שיר ושיר גם באמצעות נגינת הפסנתר של רות (אקורדים שבורים על אקורדים שבורים, באגרסיביות), ומצד שני המימוש האינטנסיבי של האיום הזה בחלק גדול מהשירים, עת המילים מתחלפות פתאום ב"איי איי איי" או "הו הו הו" ("מונחת בלילה בלי סוף, הו הו הו, איי איי איי איי בלילה בלי סוף"), שנשמע לעיתים כמו ואריציה מצמררת של מזמור חסידי. את קולה של רות בהקשר זה ניתן אפשר להגדיר כסוכן של הזעקה. ברור לגמרי שהקול הזה רוצה לנטוש את המילים, שהן בסך הכל ממלאות מקום, לנטוש את המילים ולהגיע למשמעות האמיתית והמופשטת של השירה, שהיא לא יותר מזעקה נטולת שפה. למרות שפעמים רבות אחרי הרגע המזוקק הזה, הרגע של ההתפשטות, הקול חוזר אל המילים, ברור שאלו כבר אינן אותן מילים – הן כבר נגועות בזעקה.

אני חושב שזה לא מקרי ש"בעברית" לא יכול להישאר יותר מדי בתוך השפה. הגלות הזאת נוכחת באופן ברור בתוך התמטיקה של שירי האלבום. כשהתקליט מגיע לשיאו, הפרשנות המצמררת בביצוע ובהקשר ל"משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג ("מחורבן חומותייך כל אבן קטנה אלקט ואשמור למזכרת, ומעיר לעיר, ממדינה למדינה אנודה עם שיר ותיבת נגינה לתנות דלותך הזוהרת"), אני לא יכול שלא לחשוב על העובדה ש"בעברית" זהו תקליט ראשון בעברית של מוסיקאית מאשקלון שחיה בטקסס. אולי לכן ערי השדה הישראליות, באר שבע ואשקלון הנוכחות בתקליט, הופכות למקומות מיתיים המאכלסים ציפורי טרף או קיקיון ושיטה בוגדניים. כמו העברית, או כמו נוף השדות חסר השם שעל העטיפה (שבו הזמרת מושפלת הפנים המצולמת בו לא באמת משתלבת) אלו אינם מקומות שניתן באמת להישאר בהם. השירים הכואבים והמרגשים שבתקליט מסמנים אולי את התנועה אל תוך המרחב הבלתי אפשרי הזה ומחוצה לו.

השיבוץ של השיר האחרון מהווה לדעתי את אחת ההברקות המדהימות ביותר שנעשו במוסיקה הישראלית. זהו מפגש בין הפסוקים המולחנים מקהלת לקולה של רות, שהוא עירום הפעם וללא כל ליווי מוסיקלי. בקטע הזה, ההשתברויות בקול שעד כה היו ממבשרי השבר והזעקה המתקרבת, הופכות לחלק מהסדר כשהן ניתנות כסיומות של פסוקים (כפי שמקריאים מהתנ"ך). יש כאן חזרה אל חלק גדול מהמוטיבים והמילים בשירים שפתאום נראים כאילו נכתבו לאור שורותיו של קהלת: השמש ש"נוגעת ונוגעעעת" (מהשיר המדהים "קיץ"), ההופכת באמצע האלבום ל"שמשות של מילים", הופכת כאן ל"וזרח השם ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם"; "בין ההבלים חוצות אשקלון" הופך ל"הבל הבלים הכל הבל"; ה"שקט הזה, היגע" שמתוכו צומחת משמעות באחד השירים, הופך כאן ל"כל הדברים יגעים"; וגם פעולת הנדודים והשירה כפעולת הנצחה (כפי שהיא מתבטאת בשיר של לאה גולדברג) הופכת לחסרת טעם: "דור הולך ודור בא והארץ עודנה עומדת", וכמובן "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שם הנחלים הולכים שם הם שבים ללכת".

אלא שהסדר המדכא הזה של הדברים, אינו מהווה חותם אמיתי לתקיעות של "בעברית". אם התקיעות הזאת מתבטאת בכאב של ההליכה לגלות והחזרה ממנה, התנועה מן המילים אל הזעקה, התקיעות של קהלת מהווה סגירה של מעגל, שאמור מיד להיפתח מחדש. הרפטטביות של ביצוע השיר מסמלת את הרפטטיביות של האלבום כולו. נראה שאת כל התורה ניתן לסכם במשפט אחד: תקליט שנסגר במילים "אין חדש תחת השמש" ומתחיל ב"גיליתי שמש… גיליתי שמש מחדש" יש לשמוע (ולשמוע) ב-repeat.

רשומה בינונית

"בית המוסיקה" הוא מוסד ראוי שכל ירושלמי בעל זיקה מינימלית לפרינג' מכירו ודואג לפקדו מידי כמה שבועות. מדובר בחנות מוסיקה באזור מרכז העיר שגובה מחירים מעודדי-דום לב עבור אלבומים אבל כפיצוי, מארחת מידי חמישי את הכוכב התורן של סצנת האינדי (הארצית) להופעה אינטימית וצפופה. הכניסה חינם, היין זול והעישון מותר. מומלץ בחום רב. אבל באינדי, כמו באינדי, הבעיה מתחילה ונגמרת באיכות. לכאורה יש קונצנזוס והסצנה מספיק אינטימית כדי שאותם כוכבים דורכים ספוראדית יהנו לפרגן אחד לשני עד חורמה. למעשה, הסצנה מספיק אינטימית כדי לאפשר לפרגון כזה להתבסס בעיקר על בראנז'איות ופחות על תוכן או איכות יצירה. סצינת האינדי המקומית כגילדת השרברבים או שחקני השש-בש הסמוכה לאזור מגוריך. כמה סוגים של עצוב. בשבוע שעבר נקלעתי להופעה של נועה בביוף. נועה בביוף היא נערה ביישנית וחיננית למראה, עם קול של מלאכון וקסם אישי שעתיר במשהו שהוא ההיפך המוחלט מכאריזמה. היא כותבת את השירים של עצמה וכפי הנראה גם מלחינה אותם. משהו על נדודים ברחבי איפשהו, בין מערכת יחסים חד צדדית אחת למשנה. הרבה ג'וני מיטשל, עם נגיעות של ג'ודי קולינס וג'ואן באאז. יושבת עם הגב לחלון הראווה של "בית המוסיקה", אפופת עשן ואהדת הקהל ומתארת באריכות של טירונית את הלך הרוח ורצף הנסיבות שהוביל לבריאת השיר. נועה בביוף היא תגלית של דוד פרץ, אביר האינדי הדרומי (תואר שנגזל, אם זכרוני אינו מטעני, הישר מכתבה ב"השרת"), גילוי שהכני בזעזוע קל, נוכח הכשרון ודקות האבחנה שהוא ניחן בהם, לעומת הבינוניות וחוסר העניין המשווע בהם התפלשה עלמת החן בביוף באותו הערב. דוד פרץ, האיש שהביא לרקיע היצירה הישראלית את פרוייקט שיר זר, את רות דולורס וייס ומעל לכל – את הלגיטימציה של יצירת שוליים בפריפריה. אותו דוד פרץ חתום על חוסר העניין והקול-האלוהי-בשקל שארוז בחבילה לא משכנעת במיוחד של היעדר כשרון ממשי ואקורדים מהוססים שהם נועה בביוף. דחיל רבאק. לפחות תרַאי כאילו את רוצה להופיע. החלק המטריד באמת בכל הסיפור הזה, הוא העובדה שאותה סצנה מלאה בכשרונות הבינוניים הללו. נועה בביוף היא סימפטום, דוגמה קלושה, נדבך נוסף במעגל הולך וגדל של מוסיקאים בינוניים ומטה שהכשרון הטכני שלהם מרהיב ויכולת היצירה שלהם גובלת באי-קיום. אותם בינוניים מציפים את הג'ה-פן בת"א, את "המעבדה" בירושלים ואת "מרתף 10 בחיפה", מנטרלים סייבר-ספייס יקר באתרי פלאש מושקעים ויוצרים את הרושם שהם הדבר הכי טוב שקרה לסצנה בשנים האחרונות. למה אף אחד לא טרח לבשר להם שהעובדה שמאפשרים להם להשמיע את המוסיקה שהם מייצרים בחל ציבורי לא בהכרח הופכת את המוסיקה שלהם למוצלחת וששני הדברים הללו אינם מותנים אחד בשני?


בשולי הכביש הכפרי המתווה את הדרך מקיבוץ עין חרוד (המאוחד) לתל יוסף מצוי בניין מתפורר וחסר צורה. האגדה מספרת שהיה המשכן הישן. מחזור שמיניסטים עלום כלשהו מצא לנכון לשרבט עליו גראפיטי לרגל קץ התיכון שאת תכנו, לכלימתי הרבה, אינני זוכרת במדוייק ולא עלה בידי לשחזר. מדובר בציטוט של חלוץ-תרבות נועז כזה או אחר (מקבילת הברנר של הקולטורה, לצורך העניין), הנושא קולו בתחינה שלא לאפשר לאמנים בינוניים לצאת את הארץ, כדי שחלילה לא יחשוד העולם התרבותי בכך שזה היצע התרבות של ארץ ישראל הצעירה. הבינוניות התרבותית היא המכה ה-13, כך נטען, ומוטב כבר דממת יצירה מאשר זועות מסוג בינוני זה או אחר.