רשומה בינונית

"בית המוסיקה" הוא מוסד ראוי שכל ירושלמי בעל זיקה מינימלית לפרינג' מכירו ודואג לפקדו מידי כמה שבועות. מדובר בחנות מוסיקה באזור מרכז העיר שגובה מחירים מעודדי-דום לב עבור אלבומים אבל כפיצוי, מארחת מידי חמישי את הכוכב התורן של סצנת האינדי (הארצית) להופעה אינטימית וצפופה. הכניסה חינם, היין זול והעישון מותר. מומלץ בחום רב. אבל באינדי, כמו באינדי, הבעיה מתחילה ונגמרת באיכות. לכאורה יש קונצנזוס והסצנה מספיק אינטימית כדי שאותם כוכבים דורכים ספוראדית יהנו לפרגן אחד לשני עד חורמה. למעשה, הסצנה מספיק אינטימית כדי לאפשר לפרגון כזה להתבסס בעיקר על בראנז'איות ופחות על תוכן או איכות יצירה. סצינת האינדי המקומית כגילדת השרברבים או שחקני השש-בש הסמוכה לאזור מגוריך. כמה סוגים של עצוב. בשבוע שעבר נקלעתי להופעה של נועה בביוף. נועה בביוף היא נערה ביישנית וחיננית למראה, עם קול של מלאכון וקסם אישי שעתיר במשהו שהוא ההיפך המוחלט מכאריזמה. היא כותבת את השירים של עצמה וכפי הנראה גם מלחינה אותם. משהו על נדודים ברחבי איפשהו, בין מערכת יחסים חד צדדית אחת למשנה. הרבה ג'וני מיטשל, עם נגיעות של ג'ודי קולינס וג'ואן באאז. יושבת עם הגב לחלון הראווה של "בית המוסיקה", אפופת עשן ואהדת הקהל ומתארת באריכות של טירונית את הלך הרוח ורצף הנסיבות שהוביל לבריאת השיר. נועה בביוף היא תגלית של דוד פרץ, אביר האינדי הדרומי (תואר שנגזל, אם זכרוני אינו מטעני, הישר מכתבה ב"השרת"), גילוי שהכני בזעזוע קל, נוכח הכשרון ודקות האבחנה שהוא ניחן בהם, לעומת הבינוניות וחוסר העניין המשווע בהם התפלשה עלמת החן בביוף באותו הערב. דוד פרץ, האיש שהביא לרקיע היצירה הישראלית את פרוייקט שיר זר, את רות דולורס וייס ומעל לכל – את הלגיטימציה של יצירת שוליים בפריפריה. אותו דוד פרץ חתום על חוסר העניין והקול-האלוהי-בשקל שארוז בחבילה לא משכנעת במיוחד של היעדר כשרון ממשי ואקורדים מהוססים שהם נועה בביוף. דחיל רבאק. לפחות תרַאי כאילו את רוצה להופיע. החלק המטריד באמת בכל הסיפור הזה, הוא העובדה שאותה סצנה מלאה בכשרונות הבינוניים הללו. נועה בביוף היא סימפטום, דוגמה קלושה, נדבך נוסף במעגל הולך וגדל של מוסיקאים בינוניים ומטה שהכשרון הטכני שלהם מרהיב ויכולת היצירה שלהם גובלת באי-קיום. אותם בינוניים מציפים את הג'ה-פן בת"א, את "המעבדה" בירושלים ואת "מרתף 10 בחיפה", מנטרלים סייבר-ספייס יקר באתרי פלאש מושקעים ויוצרים את הרושם שהם הדבר הכי טוב שקרה לסצנה בשנים האחרונות. למה אף אחד לא טרח לבשר להם שהעובדה שמאפשרים להם להשמיע את המוסיקה שהם מייצרים בחל ציבורי לא בהכרח הופכת את המוסיקה שלהם למוצלחת וששני הדברים הללו אינם מותנים אחד בשני?


בשולי הכביש הכפרי המתווה את הדרך מקיבוץ עין חרוד (המאוחד) לתל יוסף מצוי בניין מתפורר וחסר צורה. האגדה מספרת שהיה המשכן הישן. מחזור שמיניסטים עלום כלשהו מצא לנכון לשרבט עליו גראפיטי לרגל קץ התיכון שאת תכנו, לכלימתי הרבה, אינני זוכרת במדוייק ולא עלה בידי לשחזר. מדובר בציטוט של חלוץ-תרבות נועז כזה או אחר (מקבילת הברנר של הקולטורה, לצורך העניין), הנושא קולו בתחינה שלא לאפשר לאמנים בינוניים לצאת את הארץ, כדי שחלילה לא יחשוד העולם התרבותי בכך שזה היצע התרבות של ארץ ישראל הצעירה. הבינוניות התרבותית היא המכה ה-13, כך נטען, ומוטב כבר דממת יצירה מאשר זועות מסוג בינוני זה או אחר.

24 תגובות “רשומה בינונית”

  1. קול קורא להפרדה המתבקשת בין singer ל song writer.
    חוצמזה בינוניות תרבותית זה מה שאנחנו עושים בארץ הקודש. לא?

  2. המממ.
    אני לא לגמרי בטוחה שההפרדה הזו כ"כ קריטית/רלוונטית לענייננו. אני חובבתsingers שהם גם songwriters – זה מוסיף איזה נופך של יצירתיות ואיך לומר, אופי לדבריםהמושרים. יוצרי שוליים וכאלו המתפלשים בסצנת האינדי הם, לרוב, גםוגם. כך שזה, כשלעצמו, ראוי להערכה. בנפרד מוחץ מאיכות היצירה, ז"א.
     
    בעניין היצירה הבינונית בארץ – הרבה יותר נוח לרטש את חדוותהיוצר מאשר להתעמת עם הלקויות מחד ועם ההברקות מאידך. אני לא מסכימה אתך.ואם יורשה לי להשתמש במילת ה-פ’, הרי שיש יותר פוטנציאל ממוצה מכזה שאיננוממוצה.  

  3. דנקה
    יצויין, אגב, שקיבלת את האמוטיקון הזה רק מפני שגיליתי שקוראים לו "חיבוק של הסוררת".
    חי נפשי.

  4. אזאם באמת פותחים על זה דיון…יש אכן כאלה המסוגלים להביא רעיון לכדי יצירהאיכותית וגם להעביר אותה אבל הם מעטים מאשר היו רוצים להאמין. אני מעריכהמאוד אנשים המסוגלים להתייחס לעצמם וליצירתם מהפרספקטיבה המתבקשת (אושאינה) ולהבין שראוי להעביר את היצירה למבצע שיטיב עמה. יש בארץ כל כךהרבה מוסיקה שמתפספסת – מילים שנעלמות וקולות שנאלמים. שוב, אינני מכילהעל כולם אבל ישנם רבים שעדיף והיו נסוגים אל אחורי הקלעים או לחלופיןמתחננים לחומר טוב יותר (מסוג זה או אחר). אני לא בטוחה שרעיון המשקהאוטרקי תופס כאן (אלא אם כן מדובר על הרצון להתפס כמולטי-אמן אבל אזהעניין הוא היוצר ולא היצירה).

    ובעניין הפטריוטיות, הובנתי שלא כהלכה. מובן שיש יוצרים ויצירות מבריקותמכל התחומים אבל איכשהו תמיד נראה לי שהייצוא שלנו הוא דווקא הפוטנציאלהלא ממומש. אולי זה פשוט העניין השפתי שגורם ליצירות הישראליות להתרגם כמושירי אירויזיון. כל זה לדעתי כמובן ועל טעם ועל ריח כידוע…

  5. לא כזו בינונית, הרשומה.
    ולעצם העניין, אין לי בעיה עם יוצרים בינוניים כשלעצמם. גם לא כשהם פועליםבסצינת אינדי כזו או אחרת, שמעצם טיבה מועדת יותר לניסוי וטעיה. הבעיה שליהיא, כדבריך, שלא מספרים להם את זה. כלומר, היעדרה של כל ביקורת משפיעה.

  6. יש לזה סיבה מאוד פשוטה: החונטה-יות הישראלית הישנה והטובה. זעירותה של הסצנה אינה מאפשרת תחרות באמת בריאה, בין היתר כי היוצרים שאתה עשוי לקטול הם גם, איך לומר, חלק בלתי מבוטל מהקהל שלך…
    זה לא תירוץ, כמובן. זו גם לא סיבה טובה במיוחד, אבל זה המצב.
    בנוגעלניסיוניות שאתה מייחס לסצינת האינדי – אני מתפתה לענות שזה בדיוק מהשאמור לייחד אותה מהמוסיקה המסחרית, אבל צריך לזכור שאינדי איננו שקוללפרינג’ והמוסיקה המסחרית אמנם מורכבת, ברובה, ממיינסטרים, אבל לארק. אני מניחה שהאינדי נוטה להיות מזוהה עם פרינג’ ועל כן מצופה ממנולהיות גם חדשני, יוצא דופן ולא בהכרח שמיע.
    בקיצור – יש מצב שאתה צודק.      

  7. אני דווקא זוכרת שהיה כתוב שם "הלמידה משחררת". אבל אולי מחקו את זה ומחזור שמיניסטים עלום חדש כתב משהו אחר.

  8. אתה איש קצת קטן, בסופו של דבר.
    נקלעתי לבלוג שלך, ולצורה בה אתה שוחט אמן שעומד על הבמה בחינניות חסרתדופי, תוך שימוש בשפה גבוהה, כזו השמורה לשנה ג’ של לימודי פילוסופיהבאוניב’ תל אביב, מוצפת הדשא והשמש.

    קטונתי מלנסות ולהתחרות בכתיבתך השופעת, ולסכיני המלים המשפדות יוצר צעיר בתחילת הדרך שלו.
    כנראה שהבנתי במוזיקה קטנה משלך כי אני מוצא יותר טעם וכשרון בזרת של ידימין אצל הגברת הנדונה (למוות, על כסא החשמל, במקרה שלך), יותר מאשר בכלכתביך בעמוד הזה של הבלוג.

    כשהפנו אותי לפוסט העקר הזה, קראתי אותו בשקיקה הדוניסטית השמורה רקלמתנשאים אינטלקטואלים, כמוני וכמוך, החושבים שהם טובים יותר. במקרה הזה,אני טוב ממך.
    לצטט את ברל כצנלסון ואת כתביו של גורדון, הפסקתי כבר לפני מספר שנים,כשהפסקתי להרשים בחורות במה שהיה אז ’הגלולה’, המקום הכי איני בעיר.
    בין אם בחרת להשתייך לזרם הקומוניסטי ובין אם סתם הצבעת ’התחיה’, הייתחייב לצוטט כתבים רוויזיוניסטים של ז’בוטינסקי, או את א ד גורדון, וגם בןגוריון היה אושיה מועדפת דאז.

  9. (המשך)

    בקיצור, רוצה לומר, בגלל רצונך העז להשתייך לזרםהפסודו-אינטלקטואלים-בשקל-החיים-בסצנה-של-רוטשילד-וחושבים-שהם-ניו-יורקים(לך תקשיב ל’ניו יורק’ של לו ריד, אני חושב שתבין על מה אני מדבר), אתהמסכן את מעמדך הרם מול קוראי הבלוג הנפלאים שלך, שיבלעו בשקיקה כל נפיחה(שוב, המצודדת בדבריו של קנט או גתה), שתוציא מפיך הסורר.

    אבל לא נורא, החברה זוכרת, והעולם מסתובב, ויום אחד אתה תפגוש את כל האנשים אותם אתה שוחט ועוד תשחט, בדרך הארוכה אל הבינוניות.
    שם מיקומך, והעובדה המצערת היא שאתה עדיין לא רואה ולא יודע את זה. אנימכיר אנשים כמוך, זה לא מחזיק יותר מדי זמן. בשלב מסוים הם מבינים שהםלעולם לא יוכלו להיות אדם ברוך הבא, ומניחים את הטור שלו לטובת הטור שליאיר לפיד.

    קח את זה בקלות, ולך לשמוע את ’פאוסט’ על כל ארבעת תקליטיהם הראשונים. אני סבור ובטוח כי תמצא זאת קל יותר מאשר לקרא את הספר.

    איש קטן קטן מאד, אתה, אבל גם אתה תגדל.

  10. עוד יותר טוב, תנו לי חומר בערה.
    חיכיתי לתגובה כזו, משהו בין לגלוג על טעות הקלדה, לטעות ניסוחית אקראית,לעובדה לא מאומתת כמו זהותו המינית של הכותב, או כל דבר אחר.
    לא, חלילה, התייחסות לתוכן, מה פתאום.

    נוסיף עוד קיסם?

  11. תקשיב ילד,
    מה פירוש "תנו לי חומר בעירה"? מה תעשה? תרביץ לנו?
    ולו היית טורח להסתכל בפוסט כפי שטרחת לנבא עתידות אולי היית רואה שזהותהכותבת אינה "עובדה לא מאומתת". למעשה, זהותה של נועה מאומתת יותר מזושלך, יש לה לפחות שם משפחה, חזי.

    ולאור רצף התגובות שלך, אתה האחרון שיכול לקשקש על "התייחסות לתוכן".

  12. ניצחת אותי, ילד.
    ולא נתת לי עדיין תשובה אחת על סעיף אחד מכל מה שכתבתי.
    ’אתה האחרון שיכול לקשקש על התיחסות לתוכן", זה משול למצב ההיפותטי בו היית אומר לי ’כן? ואתה גם מכוער", איזה מין תשובה מטופשת זו?
    עזוב, העולם הזה שבניתם לעצמכם, המרחב הסייבר-ביצה הזה בו אתם נהניםלהשתכשך ולהשפריץ מים כמו נימפות צמאות אך חסרות פרטנרים, מוציא אתכם באורחיוור, במלכודת שעה מתה.
    אל תטרח להגיב כי אני לא מתכוון להכנס לכאן שוב, מיציתי את הריב הזה, אוליכדאי שתלך לצטט אותי בעיתון הסטודנטים, כפראפראזה סייברית למכות בין דודוטופז למאיר שניצר?

    אה, וכן, אם היתי לידך עכשיו, הייתי מרביץ לך. תודה ששאלת.
    (בעולם שלי, לא מכירים את עמנואל קנט. מכירים את ההשראה מהסרטים של ברוס לי)

  13. אני דווקא מחבב את נועה מההיכרות הקצרה שלי איתה,אבל אני חייב להודות שבהופעה התל אביבית שלה נרדמתי בכיסא (עניין מביך ביותר כשאתה יושב בשורה השניה ויוצא עם בת דודה שלה כבר שנה וקצת). היא מוכשרת בדרכה,אבל הרבה יותר מתאימה לארה"ב מאשר לכאן.

  14. הכתבה עוד מטיבה עם הסצינה.
    כמעט רוב רובו של האינדי הישראלי מאוכלס על ידי יוצרים גרועים. שזה למטה מבינוניים.

    מה שכן, הסצינה דואגת לשמן את עצה, לשבח את עצמה, לארח את עצמה, לעשות פסטיבלים לעצמה, לקיים את עצמה לעצמה , בעצמה.

    ולכן הם נקראים – אינדי. עצמאי.

    לשקר לעצמך זה נורא, אבל למזלם הם אפילו לא ערים לזה.

    זה ימוג. אין לזה תשתית אמיתית.

    נעה בביוף היא דוגמא מצויינת לשעמום זוהר.
    דויד פרץ הוא מוזקאי טוב, אבל יש הרבה דוגמניות שנולדו להן ילדים מכוערים.

  15. למגיב האחרון, גם דויד פרץ הוא לא מוזיקאי מזהיר, בלשון המעטה.

    יש משהוא נחמד בשקר העצמי המלטף עצמו בהתאגדויות פורומיאדיות, כמו שזה האינדי סידר לעצמו.

    הכתבה פה היא מהבודדות לרשום דברים שהם מחוץ לקונסנזוס.

    הקונסנזוס במקרה דנן הוא מטעה, היות והקונסנזוס האינדי עצמאי מתבסס רק על השונה.
    השונות היא הגורם היחיד, ולא משנה מה טיבה.

    האינדי הישראלי כן מנסה להציג שונות, אם כי ברמה פחות מבינונית, מה זה פחות ? לא יודע. פשוט רמה לא משכנעת, לא מגרה.

    מאז כתבו פה תגובות מעל, אותה בביוף הוציאה אלבום לא מכבר, לפני ימים בודדים ממש. אלבום המהולל על ידי הנוגעים בדבר (הצד המקצועי של המתרס) ושוב נפגיש כאן בין ביקורות, ל"דעת הקהל" וכו'.

    בביוף תצא נשכרת בכל מקרה.

    המקרה הנפוץ, מיעוט קהל, ואלה כמובן לא מבינים את "גודל השעה".

  16. חזי, אני איתך. כל מה שכתבת בחזקת 20.
    אם הופעה זו או אחרת אינה לטעמו של אי-מי, מוטב שלא יסקר אותה ולא ילבין פני חברתו ברבים, שיפנה קולמוסו לאנשים שלדעתו ראוי להכיר ולשמוע ויכתוב עליהם. ובכל מקרה צריך לזכור שדעתנו על מישהו או משהו מספרת אך ורק על עצמנו ולא על שום דבר אחר.
    [היום התגעגעתי לצליליה של נועה בביוף. הדיסק שלה נשמע ברגעים אלו ברקע. אחד השירים הכי יפים ששמעתי מתנגן – marching band. הגעתי לכאן כי תהיתי מה היא עושה היום… אבל הכתבה ממזמן. בכל מקרה, קצת חמלה, אנשים. זה יותר חשוב מכל דבר אחר…]

  17. מעניין, אני בדיוק כמו אמונה, רק חצי שנה אחריה ו3 שנים לאחר הדיון המקורי… אני תוהה כמה זמרים חסרי כשרון היו גורמים לנו לחפש אותם ככה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>