תגית: סוציאליזם

העבודה היא חיינו

אמורה הייתי להיות קבורה בינות למאמריי, אבל הרשומה של אסא גרמה לי לעיוותים לא רצוניים בשריר של הטוקבק והרשומות של איתמר ושל איה שלחוני אל המקלדת כמי שאחזוה מועדי ב' אבל בעיקר פְּרִיחָה אלרגנית לקפקאיות שניטשה ב"פרוייקט עבודה" עד כה. דומה כי כל הרשומות ב"פרוייקט עבודה" (כאמור, עד כה), עוסקות יותר במלוא כובד משקל חברת-המותג-והבונוס, יותר מאשר בעבודה כערך, בהיבטיה החברתיים, אולי בגילגולים שעבר המוסד במהלך אי-אלו מאות קודמות. פלורליזם, דומני, הוא שחסר לי. ובשל כך, רצוני להעלות אל נגד עיני הקורא את דמותו רבת ההוד של אחד, אהרון דוד גורדון. בטוחני שאין צורך להכביר במילים אודות איש חשוב ויקר זה, על כן אסתפק בציון זאת ש-א.ד. גורדון היה ועודנו אלוהות מקומית (ולא רק, הו, לא רק, קורא יקר) בכל הקשור בחלוציות לשמה ולשמהּ וביצירת מיתוס הפועל החקלאי העברי. עליי הוא נערץ על שום השאלות שהתמיד לשאול ועל שום הספק התמידי שהקפיד להטיל, שאפשר לו לצעוד בעיניים פקוחות לרווחה בנתיביו. מכתביו וכתביו זרועים בסימני שאלה ואין בשאלות רטוריות עסקינן. במכתב ליוסף ברץ, חבר במשלחת התרמה לאמריקה, כותב גורדון באביב תרפ"א:

"בספקותיך כוחך, אך אל חולשה! ומי צריך לעשות דבר מה חשוב, אם לא מי שמרגיש את האחריות בכל ישותו? טוב, שאתה אינך בטוח עד לידי טמטום"…*

אין דרך קלה לכתוב רשומת-קונטרה כזו מבלי למשוך אש בשל חשד לנוכחות החזרזירות הקפיטליסטית או, רחמנא לצלן, מערכתיות מאיזשהו סוג, בעיקר בהתחשב באורווליזם שעובר בדיפוזיה מְהַמֶּגָה-בלוג השכן אבל נסֹה ניסיתי. בדיוק משום שאידאותיו של גורדון דגלו בעבודה כאקט מפרה ומעצים, כתהליך יצירה הדרגתי, ממושך ומְאתגֵר-הסבלנות, כעלי כותרתו של ניצן הנפשקים לאטם או אם לדייק במטאפורה – כשדות החיטה המוריקים ומצהיבים בעתם, עונה אחר עונה. העבודה, בעולמו של גורדון, הוותה הזדמנות לביטוי עצמי ולהגשמה עצמית. שכן, בניגוד לאדוני הסוציאליזם, לא הטיף גורדון לביטול העצמי בתמורה לטובת הקבוצה, אלא נבר רבות בנבכי הנפש, של עצמו ושל חבריו הקרובים. יש להניח שהנ"ל הייתה אחת התכונות שהקנו לו מעמד של גוּרוּ בקרב עמיתיו למוסד הפּוֹעלוּת. במכתב לרחל כצנלסון באלול תרע"ו הוא כותב:

"ידועה לך דעתי, כי יותר משאנחנו זקוקים בארץ-ישראל לידים עובדות, אנחנו זקוקים לנפשות חיות, כלומר לנפשות, שהידיים העובדות תהיינה רק עושי דברן, והנפש יכולה תמיד להרוויח במקום שיש חיים, איזה שהם".

ויסלחו לי אותם אלו האלרגיים לצירוף "ארץ ישראל".

 

א.ד. גורדון. ותודה לוויקיפדיה על התמונה.

הרגיש את האחריות בכל ישותו. ותודה לוויקיפדיה על התמונה.

 

הַאֲמֵן במה שאתה עושה, זוהי נקודת המוצא שלו. קום בבוקר ועמול בדבר ההוא, שבו מצויה נשמתך. זוהי כל התורה על רגל אחת, עם מעדר ביד. כי אז תעשה אותו בחפץ-לב, אז תרצה להשקותו ולהרוותו ולטפחו עד כלות. העבודה אכן הייתה "חיינו" עבורו ועבור רעיו ועמיתיו. אל תשתעבד למדיניות ה"משפחה" הצבועה שמכתיבים התאגידים של איתמר – מצא את הרעיון שתאמין בו באמת ובתמים ואם אינו בנמצא – המצא אותו. והרי קונספט "אהבת העבודה" עבר מוטציות כה רבות, עד שהפך נלעג, בשל השימוש הציני שעושים בו אותם מנהלים-בשקל. מאסת ברודנותו הפיאודוליסטית של בּוֹסְךָ? קום ולך, מצא עבודה אחרת, היה אדון לעצמך. בשם אותה מדיניות רווחה נפסל גם אותו רעב (אנלוגי), אותה המוטיבציה המאיצה בבני אנוש לעמול בתמורה ללחמם ולכבד בכך את מקום עבודתם. "תמריצים" במרכזי תמיכה טכנית הם הקיצון השפל, בעוד שההיפך מאותו הרעב, הוא הדבר הזה שמוטט את התנועה הקיבוצית ועודנו מקנן בועדי עובדים ובמוסד הקביעות השנוי במחלוקת.וההיפך ההוא, האמור – שובע? מדושנות? עצלות? בטחון עצמי מופרז של מי שאינו "מרגיש את האחריות בכל ישותו"? ביטויים ורעיונות דוגמת "ראוי שאדם יהיה יצרני לסביבתו על מנת שיצדיק את שהותו בה" הפכו מזוהים עם זרמי רעיונות פשיסטיים ומקובעים נוכח השתלטות ה-PC על מחוזותינו ולא בצדק. קצה נפשך בעבודות סטודנטים? גם שלי. אבל מעולם לא סברתי שתוגש לי עבודת חלומותיי עם גביע צ'יפס קומפלימנטרי וכוס מוגדלת של מים בטעם של קולה. קשה לי להאמין שיש אחד מקוראי רשומה זו שאין ביכולתו לקום ולעזוב את מקום עבודתו. נכון – את השממה כבר הפריחו, ואם נפריחה עוד קצת, הרי שהבטונאדות יסתמו את שדה ראייתנו ויעכירו נשמותינו, אם עוד לא עשו כן עדיין. אבל זוהי השממה הפיסית. הגיאוגרפית. לכל דור החלוציות המשוועת שלו והַסְּפָר שלנו הוא זה החברתי. בעולם שבו תופסים בהדרגה התאגידנים ואילי התקשורת וההון את מקום נבחרי הציבור הפוליטיים, יש אינסוף של חלל שמשווע ליצירה נוסח גורדון, לעבודת כפיים רעיונית ענפה, לשתילת רעיונות, שילוחם על פני המים והגשתם אל פי הכמהים לתמורה. העבודה לא נועדה שיעבדוה בדממה רגשית במקרה הטוב ובתעניות רבות במקרה הרע, רק על מנת שתהא היד משגת מזומנים על מנת שברנש/ית זה או אחר יוכלו לעשות את שבאמת חשקה נפשם, בשעותיהם הפנויות. בעולם מושלם היינו כולנו צאצאיו הרוחניים של א. ד. גורדון, מלאכתנו תורתנו ואהבתנו נתונה ליצירי כפינו. אבל בעולמנו-אנו עסקינן והוא רחוק מהיות מושלם. לפיכך, יעשו בשכל אלה מאתנו שנתמזלו באפשרות לבחור ויעסקו במה שלבם נוהה אחריו. ואם אפשר להם – ישאו את הבשורה הזו לאלו הסבורים שזכות הבחירה נותרה מחוץ להישג ידם.


* הציטוטים לקוחים מתוך "כתבי א. ד. גורדון" (מתוך הספר השלישי: "מכתבים ורשימות"), בהוצאת מועצת פועלי חיפה, תל-אביב, תשי"ז.

להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנואין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטיםחרדת השישי

כשאמירת אמת היא מעשה מהפכני: למה אורוול חשוב

אריק בלייר, הוא ג'ורג' אורוול, לא היה אדם מושלם. הוא עצמו ידע שיש חלקים באישיותו שהם לא נעימים: כל חייו נאבק בתיעוב כלפי המעמדות הנמוכים ובאנטישמיות שלו, שהיו חלקים מן החינוך של בני מעמדו וזמנו. לא תמיד הוא ניצח במאבקים הללו, אבל הוא ניתח את התבוסות, הכיר בהן ככאלו, וחזר למאבק.

בכתיבתו יש משהו שהייתי מכנה "פנאטיות שקולה": אורוול שנא בלהט את החברה האנגלית בת זמנו, ורצה בשינוי דרסטי שלה – אבל לא היה מוכן להפעיל אלימות לשם כך. הוא היה מודע מאד לכך שהחברה הזו עיצבה אותו, לטוב ולרע, ולא היה מוכן להשגת שינוי באמצעות בגידה בה ושיתוף פעולה עם הרודנות הסטליניסטית.

בכך השיג איזון קשה-לשמירה בין ההכרה שבעוולות החברה בה חי, ובין הסירוב להזדהות עם אויביה. הוא היה אנטי-קולוניאליסט, אבל היה חשדני מאד כלפי מה שיבוא לאחר קריסת האימפריה: "אפילו לא ידעתי שהאימפריה הבריטית גוססת, ושהיא תהיה טובה הרבה יותר מהאימפריות הצעירות שיעמדו במקומה", כתב ב-1936 ("לירות בפיל").

היה בו צד אנטי-אינטלקטואלי חזק – "צריך להיות אינטלקטואל כדי להאמין בשטות כזו. אף אדם פשוט לא יהיה כה טיפש" – שנבע מחשדנות עמוקה כלפי אינטלקטואלים. חשדנות מוצדקת: "בגידת האינטלקטואלים" מעולם לא הורגשה כפי שהורגשה בשנות השלושים, כשמיעוטם אץ לחבק את הפאשיזם וההמונים – "הנוער הגרמני אמר את דברו, ונקשיב לו", כדברי היידגר – ורובם זינק לזרועותיה של העריצות האדומה: ג'ורג' ברנרד שואו אמר על משפטי הראווה של סטאלין ש"לאיש לא יכול להיות ספק באשמתם של הנאשמים".

לאורוול היה, והוא כתב זאת תוך כדי המשפטים. העונש על שבירת האחדות היה מהיר: נידוי. מו"לים שמאליים סירבו להוציא לאור את ספריו, ביניהם "הומאז' לקטלוניה", שתיאר כיצד בגדה ברית המועצות בספרד הרפובליקנית. רבים מהאינטלקטואלים, אלה מהם שהתפכחו ב-1956 וב-1968, לא סלחו לאורוול על כך שצדק עוד ב-1937.

אם אורוול חתר למשהו, הוא חתר לאמת, אמת חסרת רחמים ואשליות, אמת המופנית ראשית כל אל המחנה הנאור; מהפאשיסטים והפולקיסטים אין טעם לצפות למאומה. במאבק על האמת, השפה היא כלי ראשון במעלה: והמאמר "פוליטיקה והשפה האנגלית", אולי הטוב שבמאמריו, מתאר את השחתתה של השפה.

ישנן תמות בנות אלמוות, שחוזרות על עצמן לאורך הדורות. קלאסיקנים ימצאו במאמרו של אורוול הדים לטקיטוס ואף לתוקדידס. "כפרים חסרי מגן מופצצים מן האוויר, ותושביהם מגורשים; בבקר יורים במכונות יריה; את הבקתות מציתים בקליעים נותבים; לכך קוראים 'השכנת שלום'" (אורוול); "לשוד, לשחיטה, לביזה, הם נותנים את השם הכוזב 'שלטון'; הם עושים שממה וקוראים לה 'שלום'" (טקיטוס, אגריקולה 30); "מילים שינו את משמעותן וקיבלו משמעות חדשה. חוצפה חסרת מעצורים נדמתה כאומץ של בעל ברית נאמן; היסוס זהיר, כפחדנות גלויה; המתינות – כמעטה לחוסר גבריות; היכולת לראות את כל צדדי הבעיה, כחוסר יכולת לפעול. אלימות פראית הפכה לגבריות, חתרנות זהירה – לאמצעי מוצדק של הגנה עצמית". (תוקדידס, מלחמת פלופונס, סוף ספר שלישי)

והתופעה הזו, שימיה כימי התעמולה והמלחמה, פועלת היטב גם כיום, גם כאן.

לכאורה, אורוול דיבר על עידן אחר, עידן האידיאולוגיות הגדולות. גרמניה הנאצית נפלה בדם ואש ותרועות וואגנר עוד ב-1945. ברית המועצות המשיכה לגרום סבל בל יתואר למאות מיליונים, עד שהתפוגגה בענן חלודה ב-1991. לכאורה, כל זה לא רלוונטי: גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה.

אבל התופעה של בגידת האינטלקטואלים, של שיתוף פעולה עם האויב והערצת הטוטליטריות, עודנה איתנו; כך גם השימוש לרעה בשפה. להשמת אזורים חקלאיים אנחנו קוראים 'חישוף'; למצור נתנו את השם 'כתר נושם'; להריגת ילדים – 'ירי על פי הנהלים'; לאפרטהייד קראנו 'אזורים המותרים לכניסה לזכאי שבות בלבד'. ואת זה צריך להמשיך להגיד.

אבל צריך לומר גם שאין כל מקום להבנה למניעיהם של ג'יהאדיסטים; שאין שום דבר הראוי להערצה בתרבות המוות המוסלמית; שהגיע הזמן להפסיק להתייחס לתרבות המערבית כנחותה מכל תרבות אחרת, ושיש לומר לעולם השלישי כמה מילים קשות; שההתקרבנות, על כל צורותיה – מזו היהודית ועד זו הפמיניסטית – איננה ולא תוכל להיות פתרון.

צריך לומר לשמאל הפוסט-מודרני – שאת שקיעתו, אני מקווה, אנחנו מתחילים לראות – שיש עולם של ממשות מחוץ לטקסטים; שיש לייחס למעשים משמעות גדולה מזו של מילים; שפוליטיקה וחקיקה – שהם לא תמיד נעימים ולא תמיד נקיים – משיגים הרבה יותר תוצאות מנסיונות ל"שינוי תודעה" באמצעות "תיקון" השפה.

ישראל נמצאת בחצי השנה האחרונה תחת מתקפת ספינים חסרת תקדים. לשקר יש, אם לא ממשלה, לפחות מפלגת שלטון. באווירה של הולכת שולל כללית, כתב אורוול, אמירת אמת היא מעשה מהפכני.

הבה נקום ונעשה אותו.

(המאמר הקצר הזה הוא קול-קורא לכותבים לבלוג חדש שייפתח בקרוב, "החברים של אורוול" שמו. המעוניינים מתבקשים ליצור קשר עם יוסי גורביץ, [email protected]).