תגית: זיכרון

פרוטות מן הירח

פוטר, אוטוביוגרפיה. הממ

את "Blood Money" של טום ווייטס שמעתי לראשונה באוטובוס, בדיסקמן ואזניות. במושב שלפני התיישב דתי. הוא פשט את הקפוטה והשטריימל, ותלה אותם, אחד אחרי השני, על הוו שבחלון. השטריימל נפל ראשון, אחריו הקפוטה. הוא ניסה זאת שוב. השטריימל נפל ראשון. ושוב, ואולי עוד פעם. בקצב מדויק, מסונכרן עם הדיסק.

כבר השתמשתי באנקדוטה הזו. גם בכתב. אני לא בטוח כמה ממנה עיבדתי מחדש, אך אני זוכר בוודאות את הסינכרון, שדייק עד לחלקיקי המציאות הזעירים ביותר. גם הריפוד האדום של פנים האוטובוס השתלב עם צבע העטיפה של הדיסק.

משהו קורה כשאתה שם אזניות. ראשית, המוזיקה; ואיתה, מחיקת כל הצלילים האחרים, שמחוץ לדיסק; ואחר כך, אם ישנו חסד, רוקד העולם לצלילים שבחרת.

***

פסי קול של סרטים, אומרת נעה, מחזירים אותנו לחוויית הסרט. מוזיקה נקשרת לסיטואציה מסוימת, וכששומעים אותה שוב היא מביאה עמה משהו מהסיטואציה. הלך רוח, למשל. אבל מוזיקה פועלת גם הפוך. היא ממסגרת מחדש את העולם.

לאחרונה, אני לא שומע מוזיקה עם מלים. רק באך. ז'אק ברל גם, אבל לא בגלל המלים, בגלל איך שהוא יורק אותן. מוזיקה ממשמעת את המציאות די והותר לבדה, והמלים, כרגע, רק סוגרות אפשרויות.

אין לי מושג אמיתי איך זה עובד, אבל אני מניח שזה קשור לקצב, צלילים, מתחים בין צלילים, והמטענים התרבותיים והאידיוסינקרטים שנקשרו אליהם.

***

יש לי חבר שאהב לשתות בירה עם ג'אז ישן, ולהיות עצוב. הוא תזמר, יום יום, מחדש סיטואציה שראה בעשרות סרטים, וכנראה לא חווה מעולם בצורה בלתי מתווכת.

***

אין לי מושג איך זה עובד. אבל לפעמים עלי העצים בביאליק זזים בדיוק כך, והאנשים איתם. העולם מוחרש, ואני מסתכל בו לפי קצב, צליל, מתח, וכל מה שנקשר בהם.

ואחר כך, אולי, נקשרת הסיטואציה מחדש למוזיקה. וכשאתה הולך בז'בוטינסקי אתה רואה את העצים של ביאליק, וכשאתה מביט בנערה אתה שומע צ'ים צ'ימיני.

***

ראשו של התסריטאי

בעצם, זה פוסט על דניס פוטר. ראיתי לאחרונה, בבולמוס, את "הבלש המזמר", קריוקי", "לזארוס הקר" ו-"Pennies From Heaven" (הסרט). ובכולם, מלבד "לזארוס הקר", שיחקה המוזיקה. ובכולם, מלבד Pennies From Heaven", שיחק הסיפור ושיחקה האוטוביוגרפיה. הם נקשרו אצלי זה בזה כך שלא יכולתי להתיר אותם, ודאי לא לכתוב עליהם. בינתיים, זה לא השתנה כל כך.

אז קודם כל המלצה. שנית, המובן מאליו – דניס פוטר כותב על חיים, מוזיקה וסיפורים, ואיך כל אלה מסתבכים זה בזה. זה נכון על "הבלש המזמר" ו"קריוקי", ונכון קצת פחות על "לזארוס הקר" ו-"Pennies From Heaven". ואף אחד לא צריך אותי בשביל לומר זאת.

אז מה כן? התועבות. במשך יותר משלושה רבעים מכל יצירה שלו, פוטר משרטט את הארכיטקטורה של הגהנום. והגהנום, יש לדעת, מרוצף תמיד בשירים, סיפורים ובחתיכות זיכרון. ב"בלש המזמר" שקוע הגיבור, פיליפ מרלו (לא הבלש, אחד אחר), במצב מתקדם של פסוריאזיס, סוג של מחלת עור. הוא שוכב בבית חולים, מבלי שהוא יכול אפילו לפתוח את אגרופיו, והוזה סיפור בלשים ואת ילדותו וסיפור בלשים נוסף, שבו הוא הבלש והאקסית היא הנבל. בוויקיפדיה גיליתי שפוטר סבל מפסוריאזיס מתקדם בעצמו, כולל האגרופים הקמוצים, פלוס ההזיות. צוות הרופאים וצוות החולים מתוזמר לאולדיז מתקדמים. ב"קריוקי" תסריטאי טלוויזיה אחד חושד שהתסריט שכתב מתגשם במציאות; את הסדרה שהוא כתב עורכים עתה, וגיבורה נראה בדיוק כמו פוטר; ב"לזארוס הקר" ראשו של התסריטאי משוחזר בעתיד, והוא מקרין את זיכרונותיו על מסך ענק. ב-"Pennies From Heaven" מוכר שירים בשנות השפל הגדול חי במחזמר שבתוך ראשו.

כל הדמויות שלו חיות, בעצם, במחזמר שבתוך ראשם. ברוב מחזות הזמר, השיר בא פתאום. רגע אחד עלילה, ברגע הבא הם שרים ורוקדים. ההנמקה לכך היא כמעט תמיד רטורית: "Singin' in the Rain" לא מתרחש בעולם פנטסטי, שתושביו חשים צורך עז לרקוד ולשיר. הריקוד והשירה הם ייצוג, מטעם המחבר, של מצבן הנפשי של הדמויות. כך גם אצל פוטר, רק שהריקוד והשירה הם מטעם הדמויות. ייצוג של מצב נפשי, אך ייצוג מדויק. זה מה שהדמויות חושבות עליו כרגע. לא על המצב הנפשי, על השיר.

ויש את השירים. בתוך כל החרא של השפל הכלכלי והאטימות הגרוטסקית של הגברים ב-"Pennies From Heaven", שיר הנושא הוא זן מוחלט; את בית החולים של מרלו מלווה השריקה של אביו; וזו הפתיחה של קריוקי.

***

שלושה רבעים מכל יצירה כזו, כאמור, הם תועבה. לפחות שלושה רבעים. זה נהיה יותר ויותר מגעיל, יותר ויותר מאוס, ולכל חתיכת גועל כזו נצמד שיר אופטימי, זיכרון או שבר בדיון. המוזיקה אינה פסקול הסדרה, היא הפסקול של הדמויות. מישהו שומע שיר, וזה נלכד בתוך הרגע, נכבל בו, ועתה אי אפשר לשמוע זאת שוב, מבלי לשחזר את הרגע מחדש. כך יכולה מוזיקה, גם המוארת ביותר, לרצף את הגהנום. סמיוטיקה אידיוסינקרטית.

אבל יש עוד רבע. את " Pennies From Heaven" ראיתי עם אסא. הפסקנו את הסרט בגועל שניה אחת מוקדם מדי. קצת אחר כך, נעשית בחירה, והשירים מקבלים את משמעותם המקורית. זה נכון גם ב"בלש המזמר" ו"קריוקי". כך גם, בערך, ב"לזארוס הקר". ברבע האחרון, הגיבורים של פוטר משילים את הסיפורים של עצמם, את השירים, את הבדיון, ובוחרים במציאות. והכל קצת אוטוביוגרפי, כזכור, כך שהדמות שמוותרת על הסיפור, היא קצת גם פוטר עצמו, וכשהיא בוחרת בעולם, היא בוחרת בסיפור שכתב פוטר. אבל כל הרפלקסיה הזו (עדיה: פזילה) לא כל כך רלוונטית. כי כשנעשית הבחירה, מבינים פתאום למה צייר פוטר את הגהנום. כל זה נועד רק להראות את יפי התכנית האלוהית.

מונומנט

"המטרה של 'תיאוריית החורבות' היתה לעצב את גוויתו העתידית של הבניין על ידי חיזוקם של אלמנטים קונסטרוקטיביים מסוימים והחלשתם של אחרים, כך שגם לאחר מאות שנים של הרס, מלחמה ועזובה היא תתפקד כמונומנט בפני עצמו."

"… בתכננו בניין הוא היה מתכנן גם את החורבה של אותו בניין, כשבזכרונו ערוכה איקונוגרפיה שלמה של דימויי חורבות. מהבחינה המעשית, המשמעות של חיזוקם של חלקי בניין מסויימים, הרבה מעבר לכל פרופורציה (קירות אבן בעובי שלושה מטרים…) היא גם החלשת החלקים האחרים, אלה שלא רק שאפשר לוותר עליהם, אלא שיש לוותר עליהם כדי להשיג את הדימוי הרצוי של החורבה"
(שרון רוטברד, "עיר לבנה עיר שחורה", בבל 2005, עמ' 237-8)

בחושך, במיטה, אנחנו מפנים את במת החושים למגע. ידיים, שפתיים, עור חשוף וזיעה שמתייבשת לאט. אני מודד את המילימטרים שבין שני הגופים השרועים חבוקים במיטה, עד לא מזמן זרים זה לזה, ועכשיו במרווח נגיעה, מחפשים להתכדרר למצב שבו תישכח הבדידות שהייתה נחלתנו עד לא מזמן. בעיניים חצי עצומות, בשלווה מיוחדת של אחרי, מזדחלות לי לקצות השפתיים חרדות שלא אני זימנתי.

הזיכרון יש לו דרכים להזדחל מתחת לעורות, והשפתיים זוכרות גם זוכרות. הן נישקו צוואר אחר, שקיומו נשאר כעת רק בעצביהן העדינים. והן גם נצרבו בחסך מצווארים ושדיים ושפתיים אחיות. מילות אהבה שנלחשו דרכן לפני זמן קצר לא הותירו את רישומן – לשפתיים אין אמון לא בבעליהן ולא בשותפתן. ובהנהגתן מתמרד הגוף מפנים העור לחוצו, והוא המון הנמלט מעיר צרובת קרבות במיטות, בלילות.

אני יודע שזה ייגמר מתישהו. שום דבר לא נמשך לנצח. גם את, שאני אוהב כל כך, תהיי בסוף זיכרון. אני אגלה גם ממך במוקדם או במאוחר, רפלקס הרסני שגם אם אתכחש לו, יבואו השפתיים והידיים ויפרצו לחדר הזה. שלא אתרפק על האינטימיות. אם גם את זה תהרוס, אומרות, לפחות פזר את נשיקותיך בתבונה.
בת זוג זה יציבות. זה מקום אנושי. שושנת אסוציאציות שאתה נושא איתך תמיד, ובמרכזה מיטה משותפת. השינה המשותפת היא גראונד-זירו של המרחב המשותף, של האינטימיות, ובה המדד סובלימינלי לקשר. יש בה אלמנט בועתי – ניתוק שאינו רק תוצאה של דלת סגורה או תריסים מוגפים, אלא של הבנה אילמת בין שני בני אדם כי כאן החוקים אחרים. זה לא רק סקס – על זה נכתב יותר מדי גם ככה – השיחות כאן הן אחרות בתוכנן כמו במשמעות המיוחסת להן. כאן תאמר לבחורה שאתה אוהב אותה, כאן תספר לה כמה היא יפה, כאן תרשה לעצמך להשיל דימויים, להרפות.

אבל לב-ליבו של העניין הוא בכל זאת פיזי. במקום שבו אין מגבלות חברתיות על המגע, ניתן סוף סוף להכיר את האדם שמולך בקימורים, בנקודות הרגישות, יש אישור לידיים לנוח היכן שהן (שאתה) רוצה. אך עיצוב הרגע הזה הוא גם החולשה העיקרית שלו – כי הוא מתרחש קודם כל בדמיונך. והוא התעצב כסינתזה של רגעים כאלו עם שותפים אחרים ושל לילות בודדים שבהם ידיך שיוועו לנוח במקומות המוכרים. האינטימיות מתקיימת במרחב שבין קיומה ברגע זה, קיומה כדימוי/זיכרון, ואי-קיומה, כחסך. ובתוך כל זה, הולכת ומצטמצמת האישה הנפלאה שאיתך לניצבת בדרמה שאתה כותב לבדך.

"אין ספק שכל מבנה הוא גם תבנית החורבן שיום אחד עלול לפקוד אותו (…) החידוש ב'תיאוריה' של שפר הוא הנסיון לאלף את כל אלה (כוחות ההרס, י.), לרתום אותם לאסתטיקה ולרטוריקה של החורבן ושל ההרס, להפוך אותם לארכיטקטורה. (…) הטמנתו של הזמן ההטרוכרוני, האל-זמני הזה, של עיי החורבות, כמעין 'פצצת זמן' בתוך המעטפת העכשווית (והזמנית) של הבניין, הופכת בסופו של דבר את ההווה למסע לוויה חגיגי אל עבר עתיד אינסופי ובלתי-נמנע."
(שם)

לכל נשיקה מוצמד תאריך תפוגה. הספק מאכל. האם אפשר לעמוד בתנאיו של חוזה שנשיקה חותמת? אם החורבן מקנן בזרעו של כל קשר שאני בונה, האם לנצל כל רגע בנווה המדבר של החום האנושי, או להתרחק כמו מאש ממי שאתה רוצה בקירבתו, מחשש לנפגעים נוספים בבוא הסוף המדמם?
פעם חשבתי שאם קשר רומנטי נבנה באחריות, בשיקול דעת, הוא יעמוד על תילו לנצח. כשזה קרס ברעש גדול, מותיר עיי חורבות, שיניתי את דעתי. מוטב להכיר בחולשות, ואם ממילא ייפול אז לבנות מחומרים קלים ככל שאפשר – שאפילו לא יהיה צורך לבוא לאסוף את השברים. אבל האמון שלי ביכולות ההנדסה שלי אבד, ואני קהה, ובמיטה, בחושך, הידיים והשפתיים מסרטטות על גוף אוהב את שברי הזיכרון, ספק מתחמקות מהם, ספק טובלות בהם בהפגנתיות.

אני מונומנט להרס-עצמי.