תגית: עובדי קבלן

אגודת הסטודנטים מאיימת לתבוע את מבקריה

הסיפור התפרסם תחילה בבלוג של "סולידריות"

ביום רביעי האחרון (14/5) קיבלנו, שישה מחברי  סולידריות, מכתבי איום בתביעה משפטית מפחידה בגין “הוצאת לשון הרע” מהיועץ המשפטי של אגודת הסטודנטים, שמאחוריו מסתתר יו”ר האגודה, גיל גולדנברג. את המהלך הביריוני והמופרך הזה נקט גולדנברג (שאינו חתום על המכתבים, אף שמזכירתו היא ששלחה את המייל) בתגובה לביקורת שהפצנו בפליירים ובכרזות ברחבי הקמפוס על התנהלות האגודה בראשות תא הדור החדש, שלא זו בלבד שחברת הבת שלה, “אאוטקום”, מעסיקה בסינמה סיטי עובדים-סטודנטים בתנאי קבלן, אלא שהיא מנסה גם, כתף אל כתף עם הנהלת הסינמה סיטי, לחבל בהתאגדות העובדים במקום ולמנוע אותה על ידי הקמת ועד פיקטיבי מטעם ההנהלה, התנכלויות ואיומים בפיטורים.

ששת המאוימים – ובהם רועי בל, מור קנדליק החברה בוועדת הביקורת של האגודה, נציג הסטודנטים לבי.איי כללי אסף מנור, נציג תארים מתקדמים בהיסטוריה אלעד שאול זמיר, נציג תארים מתקדמים בפסיכולוגיה וסוציולוגיה ספי סמואלוב ואנוכי – התקשו להכיל את האימה שהיכתה בהם באותו היום למקרא הדוא”ל שלהם. האם ייתכן שגולדנברג, שמתוקף תפקידו מכהן גם כיו”ר הדירקטוריון של חברת “אאוטקום”, בוחר להשתיק את מבקריו ולנסות באופן בוטה כל כך להלך אימים על סטודנטים, בתקווה לדכא את חופש הביטוי והמחשבה בקמפוס? ומרתיח לא פחות: האמנם משמשים שירותי הייעוץ המשפטי של האגודה ורשימת הכתובות של חבריה כדי לרדוף את הסטודנטים המבקרים אותה? מתברר שמשאבים השייכים לכלל הסטודנטים באוניברסיטה מנוצלים באורח שערורייתי לקידום מטרותיו הפוליטיות והאישיות של יו”ר האגודה, וזאת בדרכים שמזכירות משטרים עריצים וחשוכים.

במכתב מזהיר אותנו עורך הדין “לפרסם התנצלות באותן דרכי פרסום בהן נקטתם, וזאת תוך 72 שעות מרגע קבלת מכתב זה, אחרת תאלץ מרשתי לפנות לערכאות משפטיות”. את הרשומה הזאת אני כותבת שעות ספורות לפני פקיעת האולטימטום, ולבי כבד עליי. איש מאיתנו אינו משפטן בהכשרתו (עדיין ), והנטייה הטבעית הייתה לבקש את עזרת היועץ המשפטי של האגודה – אותו ברנש מבהיל שחתום על האיומים שקיבלנו… לאחר קבלת מכתבי האיום עברנו שוב ושוב על הכרזות שהפצנו, בקריאה לסטודנטים לפנות לנציגיהם וליו”ר האגודה ולדרוש שאלה יפעלו להכרה מיידית בוועד העובדים שהוקם בסינמה סיטי ולחתימה על הסכם קיבוצי. למגינת לבנו, התקשינו למצוא על מה להתנצל; לא ברור לנו כיצד האמת על התנהלות האגודה היא דבר מכפיש.

מכתב האיום מכיל מיני פלפולים והתנצחויות בנוגע לגובה שכרם של העובדים, ונטען שהוא “השכר הגבוה ביותר במשק בתחום של בתי הקולנוע”. בנוסף הודף המכתב את הקריאה המתבקשת להכיר בוועד העובדים באמצעות הטענה שהם “מקבלים את כל התנאים המגיעים להם מכוח חוקי המדינה”. אלא שהמציאות חושפת אמיתות ידועות שגם המסמך המשפטי הנחרץ ביותר לא יוכל להסתיר. נדמה שכל סטודנטית עובדת יודעת היטב ש-22 שקל לשעה עבור משמרת של תשע שעות על הרגליים, שמסתיימת ב-4:00 בבוקר ועוד שעה וחצי בהסעה עד הבית – אלה תנאים שקשה מאד לצלוח בהם את שבוע העבודה, ומה גם את הסמסטר. (גילוי נאות: הכותבת עבדה בסינמה סיטי למשך כמה שבועות מתישים להחריד בשנת 2005). אדרבה, בהנחה שמכתב האיום מדייק, אין בטענות שלפיהן “אאוט קום” מעסיקה עובדים “בשכר הגבוה ביותר בתחום” ובהתאם לתנאים הקבועים בחוק, אלא להוכיח עד כמה מצב עניינים מחפיר שבו זוהי הנורמה במשק, מצדיק התארגנות בוועד עובדים.

לבושתנו, אגודת הסטודנטים בראשות הדור החדש, שמתיימרת לייצג את כולנו, מחזיקה בשליטה המלאה על חברת הקבלן שלה, “אאוט קום”, ולמרות זאת אינה נוקפת אצבע כשזו פועלת ביד קשה ובנכלים לדיכוי ניסיון ההתארגנות של עובדי הסינמה סיטי – וזאת, אהה, בניגוד לחוק. ואולי אין להתפלא על כך שאגודה המתנהלת ואף משווקת את עצמה (חשבו על הצירוף “מחלקת הסברה”) במונחים צרכניים במקום דמוקרטיים, נוהגת כך בעובדי הקבלן שלה.

כיצד קרה שבמקום לדאוג לרווחת הסטודנטים, האגודה מרוויחה על חשבונם? איך ייתכן שלמרות המונופול של חברת הבת שלה על השמת העובדים בסינמה סיטי, היא בוחרת לשלשל לכיסה חלק מכספם במקום לסייע להם לפעול לשיפור תנאי העסקתם? גם אנחנו היינו רוצים לדעת, אולם כשחברת ועדת הביקורת של האגודה מטעם סולידריות, מור קנדליק, ניסתה לברר, העלה הניסיון חרס בידיה וכעת מאיימת גם עליה תביעה משפטית.

את מסע ההפחדה שמנהלות “אאוט קום” והסינמה סיטי נגד העובדים המתארגנים, מפעילים כעת גם נגדנו, ולהצדקת האיומים האלימים מוסבר במכתב כי דברי הביקורת שלנו “גורמים ליצירת תדמית שלילית (של אגודת הסטודנטים – א.מ) בפני קהל הסטודנטים אותו היא מייצגת”. צר לנו על שפגענו בערך המותג שביקש גולדנברג למכור לסטודנטים, אך לא ניתן יד לניצול עובדים, ומה גם סטודנטים. האגודה שייכת בראש ובראשונה לסטודנטים, אולם דומה שגולדנברג שכח מי כאן עובד בשביל מי. אם תרצו, אין זו אגודה.

 

הטובים לאוקספורד

אחד המסלולים המקצועיים הגרועים ביותר – אם לא הגרוע שבהם – שיכול אדם לבור לעצמו בישראל הוא המסלול האקדמי. כיום, הבחירה להיות אקדמאי בארץ הזו אינה שונה בהרבה מהבחירה לשמור מצוות. בשני המסלולים, משליך אדם מאחורי גוו את שנותיו הטובות ביותר תמורת הבטחה מעורפלת, שהתגשמותה מוטלת בספק.

כהתחלה, עליך לשלם. לשלם שכר עושק כדי לסיים תואר ראשון (יותר מ-30 אלף שקלים כשכר לימוד לשלוש שנים), לשלם שכר עושק נוסף כדי לסיים תואר שני, ואז לשלם עוד קצת כדי לסיים דוקטורט. אבל התשלום אינו נמדד רק בכסף, אלא גם, ובעיקר, בזמן. כל תואר דורש השקעת זמן עצומה, שרוב האנשים אינם מסוגלים להרשות לעצמם, ואחרים מרשים לעצמם בדוחק רב.

בכדי לסיים תואר ראשון במדעי הרוח עליך להשיג בין 110 ל-120 שעות סמסטריאליות. מאחר שהמל"ג (מועצה להשכלה גבוהה) והות"ת (ועדה לתכנון ותקצוב) דורשות מן הסטודנט לסיים תואר ראשון בשלוש שנים, מתפרשות שעות אלה על פני 6 סמסטרים. כלומר, על הסטודנט התקין ללמוד בין 18 ל-20 שעות בשבוע בכל סמסטר. אבל לימודים, כמובן, אינם רק הימצאות בכיתה, הם גובים גם זמן נוסף – מטלות, מטלות קריאה ומבחנים, שלא לדבר על נסיעות. כדי להשלים תואר בשלוש שנים, ולנסות לעשות זאת בהצטיינות, עליך להיות עשיר או בן להורים עשירים. כאן לא מספיק להיות מבוסס, אלא אם יש לך אפשרות לגור אצל ההורים. אתה צריך מישהו שיממן את שכר הלימוד שלך, יממן לך דירה ויממן לך אוכל.

לחילופין, אתה יכול לחיות כמו כלב. לעבוד וללמוד, ולעבוד וללמוד, ובמקומות מסוימים לעגל פינות, בתקווה שלא ישימו לב. ויהי ערב, ויהי בוקר, תואר שני.

 


אולי עכשיו יעשו ממך מתרגל או עוזר הוראה או עוזר מחקר (ה"אתה" כאן הוא היפותטי, כמובן, ומתייחס גם למין השני). תזכה להכניס את הרגל למפתן דלתות השיש של האקדמיה, הפנים שלך יוכרו תחת אצטלת החוג, שמך יכנס לידיעון. העבודה שלך, עכשיו, היא באקדמיה, גם אם אתה רק סגל זוטר. לפחות את הנסיעות חסכת.

איני יודע כמה מרוויחים עוזרי הוראה או מתרגלים, ואני חושד שהמספרים משתנים בהתאם לחוג. השכר, עם זאת, אינו גבוה. ידידה שלי, למשל, שמתרגלת בחוג לספרות אנגלית, קיבלה לפני זמן מה, בהתפרצות מרושעת של מקריות ושררה, תלוש משכורת על סך 200- שקלים. ושוב, היא קיבלה שכר שלילי. השכר, כאמור, אינו גבוה.

אולם גם החסד הזה אינו מובטח. ב-2004, מבלי לספר דבר לארגון הסגל הזוטר או לסטודנטים, כינסה אוניברסיטת ת"א ועדה לבדיקת מעמד הסגל הזוטר. הוועדה, בראשות פרופסור יאיר אורגלר, המליצה, בפשטות, שלא להעסיק תלמידי מחקר חדשים ב-2005, ולהעסיק את כל הדוקטורנטים כ"מורים מן החוץ". "מורים מן החוץ" הוא שם נהדר לעובדי קבלן. אנשים שיעבדו עבור האוניברסיטה, יפוטרו כל קיץ, ולא יזכו לזכויות סוציאליות. כך יכולה האוניברסיטה לחסוך כ-50 אחוזים משכרם.

האוניברסיטה ראתה בחיוב את ההמלצות. וזה לא מפתיע, בעצם. אורגלר היה אחראי לאותה מדיניות בדיוק ב-1987 וב-1994. בשתי הפעמים נאלצה האוניברסיטה להתקפל. הסגל הזוטר, משום מה, לא מצא את המדיניות חיובית. תוצאות הוועדה היו ידועות מראש.

כאז כן עתה, אגב, האוניברסיטה נסוגה לאחר עיצומים של הסגל הזוטר, הבטיחה להעסיק דוקטורנטים חדשים, ולפצות כמה מהישנים. אבל זה היה רק הסיבוב הראשון. במסמך התגובה לוועדת אורגלר, שנכתב לאחר בדיקה של דו"ח הוועדה, נטען כי הוועדה לא רק שטעתה בהמלצותיה, אלא גם בחישובים שערכה, לעתים תוך התעלמות מנתונים מכריעים. במלים אחרות, האוניברסיטה החליטה לקצץ, והוועדה המליצה לקצץ, בסדר זה. ואם לא יקצצו עתה, יקצצו מחר. ככה זה. ואם תמצא את עצמך מלמד סטודנטים, אל תתפלא אם יהיה עליך לעבוד בעבודה נוספת, זמנית כמובן, לא רצינית, אולי במק'דונלדס, איפה שאפשר לעבוד במשמרות.

ודרך אגב, אל תשכח לכתוב את התזה. בתוך שנתיים, זוכר? כך הוחלט מלמעלה, מהמועצה להשכלה גבוהה. אולי, אם תשתדל אצל הפרנסים, ותסביר שאתה עובד בשתי משרות, תקבל עוד שנה. אולי. ואחר כך הדוקטורט, 4.5 שנים על פי הוראות מל"ג, ובאותם התנאים. לפעמים זה קשה, אבל חשוב על הגמול.

אלא שהגמול, כמובן, לא מובטח מעולם. לא כל מתרגל נעשה מרצה, ופחות ופחות מרצים מקבלים קביעות. האקדמיה (ואין הכוונה רק לאוניברסיטת תל אביב) בקיצוצים. יתכן שתהיה "מרצה מן החוץ", אבל אולי, אם תשתדל, יהיה בסדר.

 

כמה משקיעים בסטודנט בישראל. מתוך דו"ח "עמותת שופר" למצב ההשכלה הגבוהה

כאשר אומרים לנו שעל האוניברסיטאות להתייעל, זו, בין היתר, המשמעות. כאשר ב"הארץ" כותבים שאוניברסיטת תל אביב הצליחה לצמצם את הוצאות השכר בכ-15% מ-1999 ועד 2005, כך הדברים נעשים. כך, ועל ידי החזקת פחות ופחות מתרגלים. הצפיפות בכיתות, שאוהבים לדבר עליה, אין פירושה כיתות קטנות, כי אם פחות מתרגלים.

ובמצב הזה, רק מעטים בוחרים להישאר בארץ. זו פשוט אינה תעסוקה משתלמת, ואקדמיה ניתן לעשות גם בחו"ל, בתנאים טובים יותר ובשכר גבוה יותר. ובעצם, זה אפילו לא עניין של שכר. זה עניין של פחד. פחד מעתיד, שכרגע אף אחת מהבטחותיו אינה נראית חיובית.

באוניברסיטת ת"א יש כרגע, אם להאמין לד"ר דניאל מישורי, שמלמד אתיקה סביבתית, כ-450 מורים מן החוץ על כל אלף חברי סגל בכיר. באוניברסיטת חיפה מספר המורים מן החוץ גבוה כמעט פי שניים ממספר חברי הסגל הבכיר. ועדת אורגלר לא המציאה את עובדי הקבלן האקדמיים, היא פשוט דורשת הקצנה רדיקלית של התהליך. ד"ר מישורי אמר את הדברים בישיבה של ועדת החינוך של הכנסת.

 


הישיבה הזו מעניינת משום שהיא מראה את הסד, שאליו הוכנסו האוניברסיטאות. כי אוניברסיטת תל אביב, בכל הכנות, אינה יכולה לשאת בכל נטל האשם. האוניברסיטאות בארץ צריכות להתמודד עם גירעונות, שקשה לטעון כי הן היחידות האשמות בו.

משנת 2000 ועד 2004 קוצץ תקציב ההשכלה הגבוהה בכ-18%, שהם כמיליארד שקלים. זאת, מבלי לדבר על החלטת המדינה לקצץ בשכר הלימוד של הסטודנטים (על פי המלצות ועדת וינוגרד). המדינה קיצצה את שכר הלימוד – אמנם לא בשיעור שהובטח – אולם לא החזירה לאוניברסיטאות את הכסף שקוצץ. הסטודנטים, אם כן, שילמו פחות עבור אוניברסיטאות צולעות יותר, ועכשיו אנו גם משלמים את המחיר.

כדאי לתת על זה את הדעת. האוניברסיטאות בארץ אינן קובעות את גובה שכר הלימוד. המדינה עושה זאת. יתרה מכך, שכר הלימוד אינו גבוה מספיק כדי לשלם את עלות אחזקתו של סטודנט ממוצע. המדינה, שקובעת שכר לימוד אחיד לכל החוגים והפקולטות, אמורה להביא את יתרת הסכום לאוניברסיטאות. למעשה, המדינה מממנת באמצעות ות"ת 66 אחוזים מתקציב האוניברסיטאות, ו-21 אחוזים מגיעים משכר הלימוד. שאר הכסף מגיע מתוכניות מיוחדות של האוניברסיטה ומגיוס כספים מנדבנים.

יצויין כי הות"ת אינו מעביר סתם כספים. כפי שהוזכר קודם, לוועדה לתכנון ותקצוב יש דרישות. אם כסטודנט לתואר שני אתה מושך את התואר שלוש שנים, האוניברסיטה אינה מקבלת ממנה החזר על אותה שנה "מיותרת". דרישות המל"ג והות"ת, אם כן, אינן הצהרת כוונות נטולת תוכן, יש להן השפעה כלכלית ממשית.

וזו, אגב, אחת הסיבות שבאוניברסיטת ת"א מעודדים פתאום אנשים לעשות מסלול ישיר לדוקטורט או תואר שני נטול תזה. מעטים בלבד יכולים לסיים בשנתיים תואר שני עם תזה, ורוב האנשים הללו אינם עובדים. התוצאה נראית גם בשטח: בתחילת שנות התשעים 72 אחוזים ממסיימי תואר שני סיימו עם תזה. כיום המספר עומד על כשליש. וכן, יש לכך השפעה על טיב הלימודים.

וזו, אגב, אחת הסיבות לכך שהאוניברסיטאות פותחות "תוכניות לימוד חוץ תקציביות", שבהן משלמים הסטודנטים שכר לימוד מופקע (בתוכנית קלוג-רקנאטי, אם להשתמש בדוגמה קיצונית, מגיע שכר הלימוד לכ-200 אלף שקלים), ומקבלים תוכנית ייחודית, לרוב קלה יותר. וזו גם הסיבה שאוניברסיטת ת"א מפסיקה את עבודתן של נשים בהריון. כאשר מקצצים בשכר הלימוד מכאן ובתקציב האוניברסיטאות משם, אין לאוניברסיטאות הרבה ברירה.

יש גם בעיות נוספות. פנסיות המרצים אוכלות בתקציב האוניברסיטאות, והמגמה הזו צפויה להתגבר עד 2025, ורק אז להתחיל לרדת (בשל המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת).

אבל לא בזה העניין. האוניברסיטאות יכולות היו לקום על רגליהן האחוריות, ולהילחם. במקום זאת, הן העדיפו לקצץ, לקצץ עד יעבור זעם. בשנה הבאה יוחלפו 6 דיקנים באוניברסיטת ת"א. הדיקנים נבחרו בהתאם לתמיכתם בתכנית הקיצוצים.

"בראש ובראשונה לטעמי הדברים ופרטי התוכנית שהצגנו לא הובנו נכון", אמר נשיא אוניברסיטת ת"א, איתמר רבינוביץ', בריאיון לעיתון ת"א בזמן מאבק הסטודנטים. "הדבר היחיד שעניין את המפגינים ואת התקשורת היה שטחי וקליט – איזה חוגים סוגרים, כמה חברי סגל יפוטרו וכו'. אף אחד לא נכנס לעומק. הרי למעשה מדובר בתוכנית חומש שעיקרה אקדמי ולא כלכלי, מתוך הסתכלות על האוניברסיטה כפי שתיראה בשנת 2010".

כן, תכנית שעיקרה אקדמי.

רשומה זו פורסמה גם (מכיוון שאני זונה של קליקים) בבלוג המשובח "החברים של ג'ורג"', שעליו רציתי להמליץ מזה זמן.