קטגוריה: איה מרקביץ'

אורי ברוכין מרצה על שיווק נרטיבי: סיכום אירוע

"לפני חמש שנים עזב את הקיבוץ
עם מזוודה אחת ובלוריתו המתנפנפת
אמרו עליו: 'נראה איך יסתדר בחוץ,
תראו שעוד יחזור על ארבע אל הרפת'".

בערב סגריר, אפלולי ונתעב
כמו זה אשר בו סיכומנו נכתב
הגיחו, ספוגים, מפינות תל-אביב
שוחרי "ההם" וקוראי "קולקטיב".
באופן מפתיע, אך לא בלי צידוק,
חבשו ספסלים ובלטות עמם גם אנשי השיווק -
אבל למה לפסול? –
הבאנו אותם למעוזו של השמאל.

בחדר הרצאות ב"גדה השמאלית"
הצטופף קהל רב עד בערך אינספור
והסכית לברוכין שבא מהכפור
אשר בגולה האנגלית.

Some were left outside the door
Quoth the raven, `Nevermore.'

"שיווק נרטיבי", "מסר קליט" ובאחטין
לא נוטים להופיע יחדיו, אולם בידיו
של המרצה מן החו"ל
התאימו הם כמו ארנבים לשרוול.
ואולי קצת יותר טוב. ובכן, כך או כך,
נדלק המקרן. הברוכין פתח
ותירץ, ממרומיו של דוכן פוליטרוק,
איך הופך גילמניסט להיות איש שיווק.

אחר כך הסביר לקהל הדחוק
שנפתלי הרץ אימבר עסק במיתוג,
ובמיטב מונחיו של החוג שממנו ערק
הוא ניתַח את השוק. מסמנים במרק
במקום רשת, בינאריות במיץ –
על כל זאת התפייט המרצה האמיץ
וקילל בסמיוטית שוטפת, הדגים וניתֵחַ. אקיצר, הפציץ.

את רזי הפרסום שספג בגולה
לא חסך מאיתנו ברוכין הנ"ל:
איך מוכרים לסובייטים תעמולה, למשל,
כשהם חסינים ממילא;
או כיצד לנצל נטיות מביכות
כחיבת רומנים לגומחות מסריחות,
וכאלה. וכאן הפירוט ייקטע.
לא לדאוג! בקרוב תעלה הקלטה.

לסיכום, קומקומקום, קומקומקום.

נחתכו בעריכה:
פועים ושועים
עכוזים
פרזול, שלשול
עגבת, פריץ, הבלותא

אחריי לאולימפיאדת הנכים (או) חוק שימור הבעסה

 

"[…]
החושך בא, מואר חשמל של אותיות.
מואר שלטים של אותיות ושל מילים.
מאחורי מוטות ברזל וחביות
נושם הים, גדול וזר כבית חולים."

באביב-קיץ 99' היה "שיר משמר" הידוע של נתן אלתרמן קרוב ללבי – פיזית, בתוך הספר שהקדיש לי סבי ליומולדת 17 – במשך חלק ניכר מהיום. מבין סורגי מיטת בית החולים והגוף שבהם הייתי אסורה, התקשיתי להכיל את הדיוק המפלח שבו מיקם המחבר את ה-vehicle של הדימוי שלו בחלק בלתי-מולחן זה של השיר: "[…]הים, גדול וזר כבית חולים" היא פיגורה שכותב רק מי שיודע, ומי שיודע גם שבחושך, בית החולים "נושם". עולה על גדותיו. בולע אותך.

בניגוד לעמדה המתפייטת שהציג בפנינו עמיתי המלומד, אינני אוהבת בתי חולים. לא משום שהפונקציונליות הביתחולימית, שאיתמרינו גמר עליה את ההלל, נועדה לשרת את הצוות ולא את החולים, אלא בגלל השבי. בית חולים, מבחינתי, הוא המרחב האולטימטיבי של האינמרחב, חלל העשוי מעגלים מעגלים של הגבלה מרחבית.

משאושפזת וקיבלת צמיד-דרכון ופיג'מת אסיר משלך, גבולות בית החולים תוחמים את מרחב התנועה שלך: מחוצה להם, בממלכת הבריאים, רוחשת עבורך, החולה, סכנה. המעגל הבא הוא גבולות המחלקה. נסי להיעלם, אם תוכלי, ומייד יישמע באינטרקום שלמראשותייך קול אחות חקרני שמבקש לאתרך, ואם לא ענית בחדרך, ימשיך הקול להדהד אחריך באינטרקום הכללי של המחלקה. מישהו כבר יסגיר אותך, אל דאגה. לפיתת הפיקוח עלייך לא משאירה מקום לטעות: מקומך בחדר "שלך", שהוקצה לך, מיטתך היא מבצרך. וכך הכַּוונת הרפואית סוגרת עלייך, משגיחה על כל תנועה.

(בית חולים (מחלקה (חדר (וילון (מיטה (גוף))))))

 

עד כאן, אם את גרה ב-Em City (אני מרפררת לכאן); ואולם, לרוע מזלם, רוב החולים כלואים בראש ובראשונה במגבלות גופם. ואכן, כשאת מרותקת למיטה במשך שלושה חודשים במצב של "שכיבה מוחלטת" – בלי לשבת, בלי להרים את הצוואר – נפשך יוצאת אל המרחבים האינסופיים של המסדרון ששותפתך לחדר (ממזרה ממוזלת!) זוכה לתור בכיסא הגלגלים שלה, בקביים או אפילו בלי, כשהיא גוררת אחריה את האינפוזיה, משקולת האסיר שלה. המרחב שעליו את-עצמך חולשת הוא רק זה שניתן לתפוס בעיניים: חלל החדר כפי שהוא נראה ממקום רבצך, או לפחות החלל שנותר סביב מיטתך כשסוגרים עלייך את הווילון כדי להפשיט או להכאיב – אותך או את השותפה לחדר. נקודת מבטך חותכת את ציר התנועה היחיד שיש לך: מהגב לצד ימין, לגב, לצד שמאל; יד מושטת הלאה ממך וחוזרת לחיקך.

כשאדם בריא מתהלך, מבטו מוסר לו תמונה "נקייה" של המראות אשר פוגשות עיניו, להוציא, אולי, מסגרת של משקפיים המבצבצת בשוליים. לעתים אמנם יושב הבריא, ומשקיף, למשל, על חדרו, כשרגליו, המונחות על השולחן לפניו, פולשות אל שדה הראייה, אך לרוב הוא מתבונן בתפאורה הסובבת אותו ללא מסגרת הגוף, ועל כל פנים, הוא תופס אותה בלעדיו. מבט "אובייקטיבי", כמו ציור נוף. בשונה ממנו, כחולה המרותקת למיטה, את מסוגלת לתת מבט "נקי" כזה רק בתקרה שמעליך, ואת כל יתר מבטיך ממסגרים איברי הגוף המוגבל: היד המקופלת מתחת לראש שמציצה בזווית התמונה, וגם הרגליים, החזה, הבטן, שבהם, אולי, צלקות טריות, חבישות, ברזלים, ואולי גרוע מכך. ומכיוון שנקודת המבט קבועה ונייחת, את מאבדת ממד במהרה ומבטך הופך לדו-ממדי.

על מסך המבט השטוח הזה עולות בסך דמויות המבקרים, הרופאים, האחיות או הסניטרים המיוחלים שמטלטלים את מיטתך מדי פעם לטיול נדיר במסדרונות, במעליות ולעתים אף בין הבניינים, לשֵם מיני בדיקות וצילומים. איך יודעים שדו-ממד? תאונות, בעיקר. ארבע שנים לאחר האשפוז, נגיד, מגלה לך ידיד במבוכה שכשהתחלת אז להזיז את הרגליים ונופפת בהן בגאווה, ובכן, ראו לך. הכיצד? את שוכבת, הם עומדים, וכעבור זמן מה המוח מבטל את ההבדל ומזקיף בעיני רוחך גם אותך, כך שלא עולה על דעתך שיש פער אסטרטגי שכזה בין נקודות המבט שלהם ושלך.

צעד גדול לחירות

 

רק משסיימת לרצות את גזר דין-השכיבה והרופאים מאשרים לכופף בהדרגה את מראשות המיטה לישיבה מלאה, מתחוור לך עוצם שטיחותו של המרחב שבו חיית עד כה. הממד הנוסף מסחרר לפתע את ראשך ובטנך מלאה פרפרי רכבת הרים, סתם כך, מישיבה זקופה, אך בתום כמה ימים סוריאליסטיים של קירות זולגים ודמויות מתפתלות, התמונה מתייצבת ואת מתחילה לנוע בתוכה כבימים ימימה.

או שמא?

כשנתקע לנו קוץ סרבן ברגל, עשויים לחלוף ימים שלמים בטרם נדרוך שוב על מלוא כף הרגל. אבל כואב ללכת רק על העקב, ובינתיים אנחנו מוותרים על הליכה לקולנוע מרוחק, אולי, על מסיבה או על רכיבה על אופניים. ומה אם אין רגל, לצמיתות? ואם יש, אבל היא משותקת? ומה אם יש רגל ואפשר להזיז אותה, אבל השבר היה מסובך מדי וקיבעו את הקרסול עם בורג גדול שלא מאפשר תנועה במפרק? מגבלה שמטיל הגוף על התנועה היא מגבלה על המרחב, ומי שחיה מבעד לכלוב, לצמיתות ולאן שלא תלך, מתנהלת בעולם שלנצח נמצא קצת מעבר להישג ידה, ממוסגר בסורגים.

אבל לא חייבים. ביום שבו גזרו לי את צמיד המאושפזת (נ++, "נקבה פלוס פלוס", נכתב עליו משום מה. כמה הייתי גאה), שמחתי מאד לשוב הביתה, שבוע לפני תחילת כיתה י"ב, אבל הייתי מוטרדת. לא כל כך מהקביים, פחות מזה בגלל הכאבים. הציק לי שלא הצלחתי ללמוד איך לקום מהרצפה עם המגבלות החדשות, משום שפירוש הדבר היה שלא אוכל להתרומם מהדשא בכוחות עצמי, ואם כך, איך אבריז מהשיעורים כאוות נפשי?

הימים חלפו, וביום האחרון של החופש הגדול ירדתי בזהירות לשטיח בבית של החברה, התיישבתי וחשבתי. בבית החולים כבר הייתי בתנוחה הנואשת הזאת אינספור פעמים, על המזרון באולם הפיזיותרפיה, ושם לא הצלחנו, הפיזיותרפיסטית ואני, למצוא פתרון. אלא שהפעם העניין נעשה דחוף. נתתי מבט ארוך בחלל החדר ודמיינתי את הקימה בעיני רוחי כמו לפני קפיצת "פוסברי" בשיעור התעמלות, בניסיון לפצח את רצף הפעולות הדרוש כדי לפרוץ את חוקי הפיזיקה החדשים שחלים על הגוף, ואז להטעין בו את השרירים. ופתאום הבנתי. וקמתי. צעד קטן לאיה, צעד גדול לחירות.

בני משפחה ואורחים נכבדים

המגבלה הגופנית היא כאפה רצינית לתפיסת המרחב, סוג אכזרי במיוחד של הזרה. ומכאן יופיה. מאחר שהגוף מתקשה לבצע פעולות "אוטומטיות" שהתרגל לבצע מינקות, עלייך לפרק לגורמים את התנועה וללמוד מחדש, באינטואיציות של תינוקת, כיצד לבצע אותן שוב, אחרת, או לעוקפן ולבצע אחרות במקומן. אלא שהפעם את לא תינוקת אלא יודעת ומודעת, והתהליך מדהים שבעתיים. והרי אנחנו עושים את זה כל הזמן: את האופניים, המחשב וגם הפלאפון אנחנו תופסים כשלוחות של הגוף ומשתמשים בהם כאיברים מאיבריו. מה יותר מתבקש מללמוד להפעיל באותו האופן את האיברים עצמם, משניזוקו? כמו תינוק. משחקים, מגלים את הפונקציות, אחר כך הכל הופך להרגל מבורך.

לעתים, פוטנציאל התנועה שנותר לגוף לא מספיק, ואז את לומדת להשתמש בחפצים היומיומיים שסביבך – שולחן, משקוף, זוית של מדרגה – כעזרי תנועה בלתי נראים. כוח המשיכה פתאום פועל מכיוונים אחרים, וכל העצמים סביבך הופכים לקוביות במשחק אחר לגמרי. פארקור של נכים. וכך, ממש כמו בספורט האורבני המרהיב שבו האתלטים הצעירים נתלים על עמודי חשמל, מדלגים מגג לגג וקופצים על מעקים ועל קירות כדי לפרוץ נתיבים אסתטיים חדשים במרחב העירוני, כן לגבי התנועה במרחב המוגבל-גופנית. למרחב סביבך יש ממדים נוספים, צריך רק לקרוע את הסורגים מזויות העיניים.

ואז עוברות תשע שנים ולפתע מתברר שהפציעה ההיא ממשיכה לרדוף אותך. שוין. לפחות יש לך חברים שאוהבים בתי חולים.

אפילוג

בני משפחה ואורחים נכבדים.
זוהי הודעה מטעם הנהלת בית החולים.

ביקור האורחים יסתיים בשעה תשע
כדי לאפשר לחולים
מנוחה ושינה.
תודה.

בני משפחה ואורחים נכבדים.
זוהי הודעה מטעם הנהלת בית החולים.

ביקור האורחים מסתיים עכשיו,

אנא סיימו ביקורכם.

תודה

(התמונות, בסדר יורד: ingorrr, frenkieb, bunnymay, jtarrio)

אגודת הסטודנטים מאיימת לתבוע את מבקריה

הסיפור התפרסם תחילה בבלוג של "סולידריות"

ביום רביעי האחרון (14/5) קיבלנו, שישה מחברי  סולידריות, מכתבי איום בתביעה משפטית מפחידה בגין “הוצאת לשון הרע” מהיועץ המשפטי של אגודת הסטודנטים, שמאחוריו מסתתר יו”ר האגודה, גיל גולדנברג. את המהלך הביריוני והמופרך הזה נקט גולדנברג (שאינו חתום על המכתבים, אף שמזכירתו היא ששלחה את המייל) בתגובה לביקורת שהפצנו בפליירים ובכרזות ברחבי הקמפוס על התנהלות האגודה בראשות תא הדור החדש, שלא זו בלבד שחברת הבת שלה, “אאוטקום”, מעסיקה בסינמה סיטי עובדים-סטודנטים בתנאי קבלן, אלא שהיא מנסה גם, כתף אל כתף עם הנהלת הסינמה סיטי, לחבל בהתאגדות העובדים במקום ולמנוע אותה על ידי הקמת ועד פיקטיבי מטעם ההנהלה, התנכלויות ואיומים בפיטורים.

ששת המאוימים – ובהם רועי בל, מור קנדליק החברה בוועדת הביקורת של האגודה, נציג הסטודנטים לבי.איי כללי אסף מנור, נציג תארים מתקדמים בהיסטוריה אלעד שאול זמיר, נציג תארים מתקדמים בפסיכולוגיה וסוציולוגיה ספי סמואלוב ואנוכי – התקשו להכיל את האימה שהיכתה בהם באותו היום למקרא הדוא”ל שלהם. האם ייתכן שגולדנברג, שמתוקף תפקידו מכהן גם כיו”ר הדירקטוריון של חברת “אאוטקום”, בוחר להשתיק את מבקריו ולנסות באופן בוטה כל כך להלך אימים על סטודנטים, בתקווה לדכא את חופש הביטוי והמחשבה בקמפוס? ומרתיח לא פחות: האמנם משמשים שירותי הייעוץ המשפטי של האגודה ורשימת הכתובות של חבריה כדי לרדוף את הסטודנטים המבקרים אותה? מתברר שמשאבים השייכים לכלל הסטודנטים באוניברסיטה מנוצלים באורח שערורייתי לקידום מטרותיו הפוליטיות והאישיות של יו”ר האגודה, וזאת בדרכים שמזכירות משטרים עריצים וחשוכים.

במכתב מזהיר אותנו עורך הדין “לפרסם התנצלות באותן דרכי פרסום בהן נקטתם, וזאת תוך 72 שעות מרגע קבלת מכתב זה, אחרת תאלץ מרשתי לפנות לערכאות משפטיות”. את הרשומה הזאת אני כותבת שעות ספורות לפני פקיעת האולטימטום, ולבי כבד עליי. איש מאיתנו אינו משפטן בהכשרתו (עדיין ), והנטייה הטבעית הייתה לבקש את עזרת היועץ המשפטי של האגודה – אותו ברנש מבהיל שחתום על האיומים שקיבלנו… לאחר קבלת מכתבי האיום עברנו שוב ושוב על הכרזות שהפצנו, בקריאה לסטודנטים לפנות לנציגיהם וליו”ר האגודה ולדרוש שאלה יפעלו להכרה מיידית בוועד העובדים שהוקם בסינמה סיטי ולחתימה על הסכם קיבוצי. למגינת לבנו, התקשינו למצוא על מה להתנצל; לא ברור לנו כיצד האמת על התנהלות האגודה היא דבר מכפיש.

מכתב האיום מכיל מיני פלפולים והתנצחויות בנוגע לגובה שכרם של העובדים, ונטען שהוא “השכר הגבוה ביותר במשק בתחום של בתי הקולנוע”. בנוסף הודף המכתב את הקריאה המתבקשת להכיר בוועד העובדים באמצעות הטענה שהם “מקבלים את כל התנאים המגיעים להם מכוח חוקי המדינה”. אלא שהמציאות חושפת אמיתות ידועות שגם המסמך המשפטי הנחרץ ביותר לא יוכל להסתיר. נדמה שכל סטודנטית עובדת יודעת היטב ש-22 שקל לשעה עבור משמרת של תשע שעות על הרגליים, שמסתיימת ב-4:00 בבוקר ועוד שעה וחצי בהסעה עד הבית – אלה תנאים שקשה מאד לצלוח בהם את שבוע העבודה, ומה גם את הסמסטר. (גילוי נאות: הכותבת עבדה בסינמה סיטי למשך כמה שבועות מתישים להחריד בשנת 2005). אדרבה, בהנחה שמכתב האיום מדייק, אין בטענות שלפיהן “אאוט קום” מעסיקה עובדים “בשכר הגבוה ביותר בתחום” ובהתאם לתנאים הקבועים בחוק, אלא להוכיח עד כמה מצב עניינים מחפיר שבו זוהי הנורמה במשק, מצדיק התארגנות בוועד עובדים.

לבושתנו, אגודת הסטודנטים בראשות הדור החדש, שמתיימרת לייצג את כולנו, מחזיקה בשליטה המלאה על חברת הקבלן שלה, “אאוט קום”, ולמרות זאת אינה נוקפת אצבע כשזו פועלת ביד קשה ובנכלים לדיכוי ניסיון ההתארגנות של עובדי הסינמה סיטי – וזאת, אהה, בניגוד לחוק. ואולי אין להתפלא על כך שאגודה המתנהלת ואף משווקת את עצמה (חשבו על הצירוף “מחלקת הסברה”) במונחים צרכניים במקום דמוקרטיים, נוהגת כך בעובדי הקבלן שלה.

כיצד קרה שבמקום לדאוג לרווחת הסטודנטים, האגודה מרוויחה על חשבונם? איך ייתכן שלמרות המונופול של חברת הבת שלה על השמת העובדים בסינמה סיטי, היא בוחרת לשלשל לכיסה חלק מכספם במקום לסייע להם לפעול לשיפור תנאי העסקתם? גם אנחנו היינו רוצים לדעת, אולם כשחברת ועדת הביקורת של האגודה מטעם סולידריות, מור קנדליק, ניסתה לברר, העלה הניסיון חרס בידיה וכעת מאיימת גם עליה תביעה משפטית.

את מסע ההפחדה שמנהלות “אאוט קום” והסינמה סיטי נגד העובדים המתארגנים, מפעילים כעת גם נגדנו, ולהצדקת האיומים האלימים מוסבר במכתב כי דברי הביקורת שלנו “גורמים ליצירת תדמית שלילית (של אגודת הסטודנטים – א.מ) בפני קהל הסטודנטים אותו היא מייצגת”. צר לנו על שפגענו בערך המותג שביקש גולדנברג למכור לסטודנטים, אך לא ניתן יד לניצול עובדים, ומה גם סטודנטים. האגודה שייכת בראש ובראשונה לסטודנטים, אולם דומה שגולדנברג שכח מי כאן עובד בשביל מי. אם תרצו, אין זו אגודה.