אחריי לאולימפיאדת הנכים (או) חוק שימור הבעסה

 

"[…]
החושך בא, מואר חשמל של אותיות.
מואר שלטים של אותיות ושל מילים.
מאחורי מוטות ברזל וחביות
נושם הים, גדול וזר כבית חולים."

באביב-קיץ 99' היה "שיר משמר" הידוע של נתן אלתרמן קרוב ללבי – פיזית, בתוך הספר שהקדיש לי סבי ליומולדת 17 – במשך חלק ניכר מהיום. מבין סורגי מיטת בית החולים והגוף שבהם הייתי אסורה, התקשיתי להכיל את הדיוק המפלח שבו מיקם המחבר את ה-vehicle של הדימוי שלו בחלק בלתי-מולחן זה של השיר: "[…]הים, גדול וזר כבית חולים" היא פיגורה שכותב רק מי שיודע, ומי שיודע גם שבחושך, בית החולים "נושם". עולה על גדותיו. בולע אותך.

בניגוד לעמדה המתפייטת שהציג בפנינו עמיתי המלומד, אינני אוהבת בתי חולים. לא משום שהפונקציונליות הביתחולימית, שאיתמרינו גמר עליה את ההלל, נועדה לשרת את הצוות ולא את החולים, אלא בגלל השבי. בית חולים, מבחינתי, הוא המרחב האולטימטיבי של האינמרחב, חלל העשוי מעגלים מעגלים של הגבלה מרחבית.

משאושפזת וקיבלת צמיד-דרכון ופיג'מת אסיר משלך, גבולות בית החולים תוחמים את מרחב התנועה שלך: מחוצה להם, בממלכת הבריאים, רוחשת עבורך, החולה, סכנה. המעגל הבא הוא גבולות המחלקה. נסי להיעלם, אם תוכלי, ומייד יישמע באינטרקום שלמראשותייך קול אחות חקרני שמבקש לאתרך, ואם לא ענית בחדרך, ימשיך הקול להדהד אחריך באינטרקום הכללי של המחלקה. מישהו כבר יסגיר אותך, אל דאגה. לפיתת הפיקוח עלייך לא משאירה מקום לטעות: מקומך בחדר "שלך", שהוקצה לך, מיטתך היא מבצרך. וכך הכַּוונת הרפואית סוגרת עלייך, משגיחה על כל תנועה.

(בית חולים (מחלקה (חדר (וילון (מיטה (גוף))))))

 

עד כאן, אם את גרה ב-Em City (אני מרפררת לכאן); ואולם, לרוע מזלם, רוב החולים כלואים בראש ובראשונה במגבלות גופם. ואכן, כשאת מרותקת למיטה במשך שלושה חודשים במצב של "שכיבה מוחלטת" – בלי לשבת, בלי להרים את הצוואר – נפשך יוצאת אל המרחבים האינסופיים של המסדרון ששותפתך לחדר (ממזרה ממוזלת!) זוכה לתור בכיסא הגלגלים שלה, בקביים או אפילו בלי, כשהיא גוררת אחריה את האינפוזיה, משקולת האסיר שלה. המרחב שעליו את-עצמך חולשת הוא רק זה שניתן לתפוס בעיניים: חלל החדר כפי שהוא נראה ממקום רבצך, או לפחות החלל שנותר סביב מיטתך כשסוגרים עלייך את הווילון כדי להפשיט או להכאיב – אותך או את השותפה לחדר. נקודת מבטך חותכת את ציר התנועה היחיד שיש לך: מהגב לצד ימין, לגב, לצד שמאל; יד מושטת הלאה ממך וחוזרת לחיקך.

כשאדם בריא מתהלך, מבטו מוסר לו תמונה "נקייה" של המראות אשר פוגשות עיניו, להוציא, אולי, מסגרת של משקפיים המבצבצת בשוליים. לעתים אמנם יושב הבריא, ומשקיף, למשל, על חדרו, כשרגליו, המונחות על השולחן לפניו, פולשות אל שדה הראייה, אך לרוב הוא מתבונן בתפאורה הסובבת אותו ללא מסגרת הגוף, ועל כל פנים, הוא תופס אותה בלעדיו. מבט "אובייקטיבי", כמו ציור נוף. בשונה ממנו, כחולה המרותקת למיטה, את מסוגלת לתת מבט "נקי" כזה רק בתקרה שמעליך, ואת כל יתר מבטיך ממסגרים איברי הגוף המוגבל: היד המקופלת מתחת לראש שמציצה בזווית התמונה, וגם הרגליים, החזה, הבטן, שבהם, אולי, צלקות טריות, חבישות, ברזלים, ואולי גרוע מכך. ומכיוון שנקודת המבט קבועה ונייחת, את מאבדת ממד במהרה ומבטך הופך לדו-ממדי.

על מסך המבט השטוח הזה עולות בסך דמויות המבקרים, הרופאים, האחיות או הסניטרים המיוחלים שמטלטלים את מיטתך מדי פעם לטיול נדיר במסדרונות, במעליות ולעתים אף בין הבניינים, לשֵם מיני בדיקות וצילומים. איך יודעים שדו-ממד? תאונות, בעיקר. ארבע שנים לאחר האשפוז, נגיד, מגלה לך ידיד במבוכה שכשהתחלת אז להזיז את הרגליים ונופפת בהן בגאווה, ובכן, ראו לך. הכיצד? את שוכבת, הם עומדים, וכעבור זמן מה המוח מבטל את ההבדל ומזקיף בעיני רוחך גם אותך, כך שלא עולה על דעתך שיש פער אסטרטגי שכזה בין נקודות המבט שלהם ושלך.

צעד גדול לחירות

 

רק משסיימת לרצות את גזר דין-השכיבה והרופאים מאשרים לכופף בהדרגה את מראשות המיטה לישיבה מלאה, מתחוור לך עוצם שטיחותו של המרחב שבו חיית עד כה. הממד הנוסף מסחרר לפתע את ראשך ובטנך מלאה פרפרי רכבת הרים, סתם כך, מישיבה זקופה, אך בתום כמה ימים סוריאליסטיים של קירות זולגים ודמויות מתפתלות, התמונה מתייצבת ואת מתחילה לנוע בתוכה כבימים ימימה.

או שמא?

כשנתקע לנו קוץ סרבן ברגל, עשויים לחלוף ימים שלמים בטרם נדרוך שוב על מלוא כף הרגל. אבל כואב ללכת רק על העקב, ובינתיים אנחנו מוותרים על הליכה לקולנוע מרוחק, אולי, על מסיבה או על רכיבה על אופניים. ומה אם אין רגל, לצמיתות? ואם יש, אבל היא משותקת? ומה אם יש רגל ואפשר להזיז אותה, אבל השבר היה מסובך מדי וקיבעו את הקרסול עם בורג גדול שלא מאפשר תנועה במפרק? מגבלה שמטיל הגוף על התנועה היא מגבלה על המרחב, ומי שחיה מבעד לכלוב, לצמיתות ולאן שלא תלך, מתנהלת בעולם שלנצח נמצא קצת מעבר להישג ידה, ממוסגר בסורגים.

אבל לא חייבים. ביום שבו גזרו לי את צמיד המאושפזת (נ++, "נקבה פלוס פלוס", נכתב עליו משום מה. כמה הייתי גאה), שמחתי מאד לשוב הביתה, שבוע לפני תחילת כיתה י"ב, אבל הייתי מוטרדת. לא כל כך מהקביים, פחות מזה בגלל הכאבים. הציק לי שלא הצלחתי ללמוד איך לקום מהרצפה עם המגבלות החדשות, משום שפירוש הדבר היה שלא אוכל להתרומם מהדשא בכוחות עצמי, ואם כך, איך אבריז מהשיעורים כאוות נפשי?

הימים חלפו, וביום האחרון של החופש הגדול ירדתי בזהירות לשטיח בבית של החברה, התיישבתי וחשבתי. בבית החולים כבר הייתי בתנוחה הנואשת הזאת אינספור פעמים, על המזרון באולם הפיזיותרפיה, ושם לא הצלחנו, הפיזיותרפיסטית ואני, למצוא פתרון. אלא שהפעם העניין נעשה דחוף. נתתי מבט ארוך בחלל החדר ודמיינתי את הקימה בעיני רוחי כמו לפני קפיצת "פוסברי" בשיעור התעמלות, בניסיון לפצח את רצף הפעולות הדרוש כדי לפרוץ את חוקי הפיזיקה החדשים שחלים על הגוף, ואז להטעין בו את השרירים. ופתאום הבנתי. וקמתי. צעד קטן לאיה, צעד גדול לחירות.

בני משפחה ואורחים נכבדים

המגבלה הגופנית היא כאפה רצינית לתפיסת המרחב, סוג אכזרי במיוחד של הזרה. ומכאן יופיה. מאחר שהגוף מתקשה לבצע פעולות "אוטומטיות" שהתרגל לבצע מינקות, עלייך לפרק לגורמים את התנועה וללמוד מחדש, באינטואיציות של תינוקת, כיצד לבצע אותן שוב, אחרת, או לעוקפן ולבצע אחרות במקומן. אלא שהפעם את לא תינוקת אלא יודעת ומודעת, והתהליך מדהים שבעתיים. והרי אנחנו עושים את זה כל הזמן: את האופניים, המחשב וגם הפלאפון אנחנו תופסים כשלוחות של הגוף ומשתמשים בהם כאיברים מאיבריו. מה יותר מתבקש מללמוד להפעיל באותו האופן את האיברים עצמם, משניזוקו? כמו תינוק. משחקים, מגלים את הפונקציות, אחר כך הכל הופך להרגל מבורך.

לעתים, פוטנציאל התנועה שנותר לגוף לא מספיק, ואז את לומדת להשתמש בחפצים היומיומיים שסביבך – שולחן, משקוף, זוית של מדרגה – כעזרי תנועה בלתי נראים. כוח המשיכה פתאום פועל מכיוונים אחרים, וכל העצמים סביבך הופכים לקוביות במשחק אחר לגמרי. פארקור של נכים. וכך, ממש כמו בספורט האורבני המרהיב שבו האתלטים הצעירים נתלים על עמודי חשמל, מדלגים מגג לגג וקופצים על מעקים ועל קירות כדי לפרוץ נתיבים אסתטיים חדשים במרחב העירוני, כן לגבי התנועה במרחב המוגבל-גופנית. למרחב סביבך יש ממדים נוספים, צריך רק לקרוע את הסורגים מזויות העיניים.

ואז עוברות תשע שנים ולפתע מתברר שהפציעה ההיא ממשיכה לרדוף אותך. שוין. לפחות יש לך חברים שאוהבים בתי חולים.

אפילוג

בני משפחה ואורחים נכבדים.
זוהי הודעה מטעם הנהלת בית החולים.

ביקור האורחים יסתיים בשעה תשע
כדי לאפשר לחולים
מנוחה ושינה.
תודה.

בני משפחה ואורחים נכבדים.
זוהי הודעה מטעם הנהלת בית החולים.

ביקור האורחים מסתיים עכשיו,

אנא סיימו ביקורכם.

תודה

(התמונות, בסדר יורד: ingorrr, frenkieb, bunnymay, jtarrio)

13 תגובות “אחריי לאולימפיאדת הנכים (או) חוק שימור הבעסה”

  1. נורא יפה, איה.
    ודווקא בגלל שזה כל כך חורג ממוסכמות הקורקטיות המשועשעת של הבלוג הזה, אני אגיד זאת: אחרי יותר מעשר שנים באינטרנט, נדמה לי שזו הפעם הראשונה שעבר בי רצון לשלוח חיבוק וירטואלי.

  2. פוסט יפיפה.

    "הכל יודעים שלבתי סוהר ולבתי חולים יש דבר אחד משותף: לפעמים קשה מאוד לצאת מהם." (גר בארץ נוכריה, ר. היינלין)

  3. מה שז'ניה אמרה, מאוד מאוד.

    וגם, יחד עם הפוסט של שחר שהוא קצת דומה לשלך לגבי הגוף ומתי הוא הופך למרחב ששמים לב אליו, וגם פוסט בתי החולים של איתמר, וגם מפוסטים אחרים, נדמה יותר ויותר שתמה שעולה מכל הפרוייקט הזה (אני לא מאמינה שאני עדיין מסויימת לומר "תמה") היא שמרחב הוא משהו שמבחינים בו לעתים קרובות רק כשהוא הופך לכלא, או שמרחב צריך לסמן/לגלם כוח/גבול/הגבלה כדי שיבחינו בו, או משהו עגמומי מעין זה.

  4. וחוץ מזה, תמונות מעולות.

    ובהקשר זה, מיטל ואיתמר, משהו שרציתי לומר כבר מזמן – התמונות של הפרוייקט פשוט מבריקות!!! אחד הדברים הכי טובים בפרוייקט, אם לא הדבר הכי טוב בו.

  5. קרן: מעניין, מה שאמרת על הקשרים בין הפוסטים. אני חשבתי על ההפך, כלומר, על הקשר בין הפוסט שלי לבין זה שקדם לו, הפוסט של יואב – שניהם, מצדדים הופכיים של המתרס, מתעסקים באמנות גילוי המרחב דרך הגוף, או משהו כזה. אבל אסתטי.

    ולגבי חיבוקים וירטואליים, אני מקבלת את כולם בנפש חפצה (ותמורת סכום סמלי מוכנה להמיר בחיבוקים אמיתיים, בואו לבקרר ;), אבל אל תכעסו אם אודה שקצת הצטערתי לגלות שעוררתי בעיקר רחמים. חשבתי שהיה לי טיעון :( בכולופן, תודה על הפירגון. נעימ

  6. ממש לא רחמים. אמפתיה.
    אחרי שכתבתי את התגובה חשבתי למה דווקא כאן הגבתי כך. הרי קראתי באינטרנט הרבה דברים נוגעים ללב שריגשו אותי, אבל לא עוררו בי צורך להגיב בצורה כזו. ההשערה שלי היא שזה מפני שהפוסט לא הפעיל אצלי את בלוטת ההזדהות. מעולם לא הייתי במצב שאת מתארת, ולכן האפקט הרגשי שיצרת הוא לגמרי מפני שהצלחת לגרום לי לראות את העולם מהזווית שתיארת (אמפתיה), ולא מפני שתיארת היטב את הזווית שממנה אני רואה את העולם (הזדהות). בעיניי זה הישג עצום, ובניגוד אלייך במקרה הזה אני לא רואה סתירה בין אפקט רגשי לבין טיעון. כתבת משהו שמצליח להכניס את הקורא (אותי) לנקודת מבט חדשה וזרה, וזו חוויה מושגית ורגשית גם יחד.

  7. וואי, זה ממש יפה.
    זה גם קצת עצוב – ממש לא מעורר רחמים
    אבל מביע. מביע מביע! עבורי זה מאוד חשוב.
    ואני ממש רואה את הקשר לפוסט שכתבתי,
    ויותר מאשר לפוסט שכתבתי להתנסויות שעומדות מאחוריו.

    אחת ממהויות האי-צ'ואן (והאמת – ממהויות הקונג-פו בפרט)
    היא העבודה מול המגבלה.

    מאסטר יאן המורה לאי-צ'ואן אמר
    שהעמידה בחוסר תנועה יוצרת בגוף
    את הרצון והמוכנות לנוע. אנחנו רוצים
    לנוע אבל לא נעים – וככל שאנחנו עושים
    את זה יותר ככה הרצון והמוכנות לזוז
    מצטבר והופך טהור יותר. כך שבסופו
    של דבר כשאנחנו משחררים נוצר פרץ
    לוהט של תנועה.

    גם אצלך, כשאני ככה הופך בדעתי בתולדות
    חייך (עד כמה שאני מכיר אותן) אני יכול
    לראות את הפרץ הזה – את הרצון לנוע
    שהתפרץ לאחר המתנה ארוכה.

    :-) תכתבי עוד איה, זה יופי.
    המתנה ארוכה

  8. איה, את שאקלית על!!!
    איזה יופי לעזאזל. גם הכתיבה, אבל בעיקר סוג העבודה שתיארת שעשית עם עצמך. לא פלא שעלית למדרגת נינג'ה בחלוף השנים.

    מת עלייך. שתרגישי טוב ואל תתני לאף אחד להגיד לך מה תוכלי או לא תוכלי לעשות עם הגוף שלך. אף אחד לא יודע הכל או אפילו הרבה מידי על מה שהגופים שלנו מסוגלים לעשות. גם לא הרופאים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>