תגית: הזרה

בואו נדבר על מין

She is topping up your engine oil for the cross-country coming up. Your RPM is hitting a new high. To wait any longer would be to loseWeight Exercise prime time…

She picks up a Bugatti's momentum. You want her more at a Volkswagen's steady trot. Squeeze the maximum mileage out of your gallon of gas. But she's eating up the road with all cylinders blazing. You lift her out. You want to try different kinds of fusion. (Bunker 13, אנירודה בהל)

הציטוט הנהדר הזה לקוח מתוך הסצינה הזוכה בפרס סצינות הסקס הספרותיות הגרועות ביותר לשנת 2003. כדאי לקרוא את הקטע המלא, הוא מושלם ומרתק. הוא המחשה רבת עוצמה לכוח הבלתי-אפשרי של המלכודת הספרותית שהיא כתיבה על מין.

מלכודות ספרותיות הן אחת האפשרויות התיאורטיות המגניבות והזנוחות ביותר בשטח, וכתיבה על מין היא כנראה המפורסמת שבהן, מפורסמת מספיק בשביל להפוך לתחרות שנתית, חזקה מספיק בשביל להצליח, שוב ושוב, להפיל כותבים נוספים לרשימת המנצחים בתחרות. מיטל כתבה כאן לא מזמן על זה שאין מספיק חדווה בסקס בספרות. היא צודקת, כמובן, אבל נראה לי שהיא תובעת דבר מה קשה במיוחד, גם אם אפשרי. כאילו המין הפך למשולש ברמודה של הספרות. איכשהו כולם יודעים שאסור, ובכל זאת טסים פנימה. איכשהו כולם מתרסקים.

***

כשלעצמו, מין לא צריך להיות מסובך כל כך. לפעמים הוא כן, אני יודע, אבל הוא לא חייב להיות. כלומר, מין במציאות לעולם לא גרוע כמו בספרות, וכשהוא גרוע, הוא גרוע לגמרי אחרת. הסיבה העיקרית היא מן הסתם היסטורית. לקח זמן עד שהתירו לכתוב על סקס, שלא במרומז, שלא בדילוגים, וכשזה קרה כתיבה על סקס נעשתה הצהרתית.

הנה כי כן, מין נעשה כה דרמטי עד שכאשר מדברים עליו, על הכל יש לשתוק. כתיבה על מין משולה לאדם שעומד על שולחן בית הקפה ומכריז: בואו ונדבר על מין. קצת כמו ה"להיות או לא להיות" בהמלט, סצינה שצוטטה עד שנעשתה למבחן. כיצד השחקן הזה ישחק הפעם. הנה, הנה אומרים את "להיות או לא להיות".

קל להיכשל במבחנים כאלה. השופטים נוטים לביקורתיות יתר, והמתמודדים נלחצים. אבל זו לא הסיבה היחידה. זו לא יכולה להיות הסיבה היחידה. אף אחד לא הכריח את אנירודה בהל, הזה שצוטט קודם, לכתוב רע כל כך. ולחץ לא יכול להסביר הכל.

***

מין נמצא בצומת תרבותית משונה, שבין בושה לכורח. הכורח לעשות, הכורח לדבר. כתיבה על מין כמעט תמיד נעה בין שני הצירים האלה, בעוד שמין עצמו – לא כל כך. ראו את הקטע שצוטט קודם. הוא מצליח להיות מבויש ופורנוגרפי בה בעת. אין כאן זין וכוס, יש מכונית מטפורית. אבל המטפורות הללו, המחורבנות כשלעצמן, לא מותירות מקום רב לדמיון. כל הדברים שמין יכול להיות, כל מה שמצחיק ומגרה ומשעמם ומוצלח במין נעלמים. נותר רק הסטפס המסורבל הזה בין הבושה לצורך לכתוב, שיר עילג בין הטיפות.

וגם זה לא כל העניין. כי כתיבה על מין לא נעשית בוואקום. היא נעשית לצד דברים אחרים שנכתבו על מין, נתיבים סלולים זה מכבר לדיבור הזה. כי מין, יש לדעת, ניתן לכתוב כפורנוגרפיה, כגרוטסקה, בקריצה ובהתייפייפויות מטפוריות. אלה, פחות או יותר, כל האפשרויות המוכרות.

לכאורה, הפתרון הוא נוסחת הקסמים של הפורמליזם הרוסי – הזרה. אבל זו בדיוק הבעיה בכתיבה על סקס, זה בדיוק מה שהופך אותו למלכודת. הדרכים הממוסדות לכתוב על סקס לא מסדירות רק את הדיבורים של האנשים שבחרו ללכת בהן – באלו מלים להשתמש, מתי לאזכר חלקי גוף שונים, אלו חלקי גוף לאזכר – הן מכוננות גם את הדרך שבה אנו קוראים, ולכן גם ניסיונות דיבור אחרים אודות אותו מושא. אם תכתוב על מין בחדווה, תיחשד בפורנוגרפיה, אם תנסה ריאליזם תיחשד בגרוטסקיות. כל מילה מקרבת אותך לנתיב שיח קיים, לדרך שנסללה, ואם תלך קרוב מספיק, יקראו אותך לאורה. וכל מילה כאן טעונה כמוקש. כוס וזין רומזות פורנוגרפיה, מטאפורות של מכוניות רומזות להתייפייפות. ההתמקדות בפעולות הגופניות היא פורנוגרפיה או גרוטסקה, הניסיון להתעלם מהן – קריצה ואסתטיזציה. כל בחירה, קונקרטית ככל שתהא, תקרב אותך לבחירות קודמות, של אנשים אחרים, ואם תתקרב מדי כבר לא תכתוב על מין, אלא על "מין". כלומר, תהפוך בעצמך לחלק משכבת הדיבורים העבה הזו, שמכסה את המין ומעלימה אותו.

הזרה משמעותית יותר אפשרית, כמובן. אפשר לכתוב על סקס אחרת, אבל עצם הניסיון פירושו כתיבה שנוצרת ביחס לכתיבה הממוסדת, ביחס לנתיבים המוכרים, ולכן גם כתיבה מוגבלת מאוד, דרך צרה שבצידה האחד הפורנוגרפיה ובשני ההתייפייפות. קראו שוב את הקטע שצוטט קודם, זו דוגמא רבת הוד. הבעיה אינה לכתוב על סקס "אחרת", אינה להחזיר למין את מיניותו, אלא לכתוב על סקס כפי שאתה מעוניין – בחדווה, בסתמיות, בשעמום. קרן ניסחה זאת היטב: איך כותבים על סקס כעוד פעילות אנושית?

ויותר מכך, איך כותבים על מין כפורנוגרפיה, כפי שהוא יכול להיות לעתים, מבלי לכתוב פורנוגרפיה? איך כותבים על מין כגרוטסקה מבלי לכתוב גרוטסקה? ואיך כותבים מין באורות רכים של סצינה ארוטית זולה מבלי, ובכן, לכתוב אורות רכים של סצינה ארוטית זולה? במובן זה, הדיבורים הקיימים על מין אינם נתיבים סלולים, אינם מאפשרים לדבר באמת על מין, כלומר על האקט עצמו שמתרחש בעולם המיוצג. הבחירה לכתוב על מין כמכניקת איברים משמימה כבר לא מתארת מין שנראה כך, אלא היא בחירה אסתטית-סגנונית, מנותקת מהעולם שאותו היא מתיימרת לייצג.

***

ב"חולית" שותה פול מואד'דיב, גיבור הספר, שותה את "מי החיים" וזוכה לראות את העתיד. "חולית" הוא כנראה הספר היחיד שקראתי שבו הנבואה נלקחת ברצינות. כי מואד'דיב רואה את העתיד הרחוק, ועתיד זה, שכבול לבלי התר בפעולותיו כיום, מתרחש ג'יהאד ענק, חוצה גבולות. ומכאן והלאה, פעולותיו של מואד'דיב בהווה נועדו לסכל את אותו גורל. הוא עושה שינויים קטנים, מתקן מסלול בזהירות, ועדיין הג'יהאד העתידי עודנו לפניו, עודנו תוצאה ישירה שלו עצמו. זו אינה קסנדרה, שאיש אינו מאמין לנבואותיה, אלא נביא שיוצר את הטרגדיה אותה הוא רואה תמיד. כך, כיום, נראית לי הכתיבה על המין. כמו אסון בלתי נמנע וצפוי מראש, עם כל בחירה שנעשית.

והאמת היא שזה לא חייב להיות כך. ספרים לא חייבים להכיל סצינת מין אחת, תמיד אחת, שהיא תמיד חלק מכריע מההתפתחות העלילתית (גבר פוגש בחורה, הם מזדיינים. הכל משתנה לעד) או חוליה נוספת, מיותרת, בשגרת העולם (גבר פגש בחורה מזמן, הם הזדיינו הרבה. שום דבר לא ישתנה עוד). מין יכול להיות התפתחות, חלק מיחסים שגדלים לאט, שנעשים טובים או רעים יותר. הוא יכול להיות שגרה, אבל לא השגרה המכחידה הרגילה, אלא שגרה שפויה ומוצלחת. הוא יכול להיות סתם, המשך היחסים באמצעים אחרים, המשכם של החיים עצמם. כמו שהוא באמת, לפעמים. לא כמו שהוא נכתב.

» התודות, אגב, לקרן, שלולא השיחות איתה הפוסט הזה לא היה נכתב, ומעט ממנו, אם בכלל, היה נחשב »

העולם כמרקחה

The Wire, אמרו לי כולם, היא סדרה ריאליסטית. מה ריאליסטית? אולטרה-ריאליסטית, אוּבֵּר ריאליסטית; סדרה שחושפת את המציאות כהווייתה. ואכן, זו סדרה ריאליסטית, לפחות במובן המשונה שבו אנו מגדירים ריאליזם.

דיוויד סימון, יוצר הסדרה, ביסס אותה על ספרו "The Corner", שעוקב אחר שנה בפינת רחוב שבה נמכרים סמים. זה מסוג הספרים שכמעט ואין לנו כאן, ספר של עיתונאי הבוחן סיטואציה חברתית, ולא את המערכת הפוליטית. העונה הראשונה בסדרה, מספרות השמועות, מבוססת על הספר, שבעצמו מבוסס על המציאות.

אז מה עושה את The Wire לריאליסטית? כמעט כל מה שהופך את הריאליזם בה למובחן. רוצה לומר, יצירה יכולה להיות ריאליסטית מבלי שזה יהיה הדבר העיקרי שאנשים יאמרו עליה, ולא זה המצב ב-The Wire. יש יצירות שהעולם בהן משרת את הסיפור, ויש יצירות שהסיפור בהן משרת את העולם. The Wire שייכת לסוג השני, יחד עם ספרים כמו "שוגון" ו"מלך עכברוש", ולהבדיל מספרים כמו "אבא גוריו", למשל.

אבל שלא כמו "שוגון" או "מלך עכברוש", בסדרה של סימון אין עולם חדש, אטלנטיס מזרחית שמגלה גיבור מערבי. העולם הוא בולטימור, וכל עונה בסדרה סוקרת אזור/סיטואציה אחרים – סחר הסמים בפינות, הנמל, המערכת הפוליטית, מערכת החינוך והעיתונות, בסדר זה. כדי להפוך כל זאת לחדש, ליפן של המאה ה-17, צריך לעשות דבר מה אחרת. ב- The Wire זה מתבטא בצילומים מלוכלכים ושימוש מרהיב בשפת דיבור ובמונחים מקצועיים; אגב, להבדיל מסדרות אחרות, כאן לא טורחים להסביר לך בעקיפין מה המונחים הללו אומרים, לעזאזל. כמה זמן לקח לי להבין ש-OT הוא קיצור של Over-Time, שעות נוספות.

אבל כל אלה לא היו עושים חצי מהעבודה, לולא The Wire בנתה את העולם אחרת. אחרת, כלומר נבדלת מייצוגים אחרים של אותן מערכות וסיטואציות. העולם בסדרה רקוב. המשטרה עובדת בעיקר כדי להשיג סטטיסטיקות טובות, ומוכנה לשם כך לוותר על חקירה של סוחרי סמים גדולים כדי לקבל יותר מעצרים של דגי רקק (שזה אולי הביטוי החמוד ביותר שאני מכיר בעברית); סוחרי הסמים אינם בריונים מגושמים, אך הם גם לא מוחות-על עם מבטא אנגלי; המשטרה כפופה למערכת הפוליטית, שכבולה לכוחות משלה, לסטטיסטיקות משלה, לדרישות משלה; ושום דבר לא עובד כמו שצריך.

זה לא CSI, "חוק וסדר" ואפילו לא "רצח מאדום לשחור". הסדרה, למעשה, נבנית על ההבדל בינה לבין הסדרות הללו. העולם בה נראה לנו ריאליסטי, והריאליזם שלו נראה מודגש, בעיקר בגלל שהוא מובחן מהעולם בסדרות הללו. ובה בעת, מרגע שראינו את The Wire, שוב אי אפשר לראות את הסדרות האלו מבלי לפקפק באמינותן.

אז למרות שיש טעם לפגם בכך שאנו מתייגים כריאליזם כל ייצוג שלילי של המציאות, יש כאן משהו מגניב. כי ריאליזם אינו רק תיאור עולם מסוג מסוים, הוא נעשה לריאליזם רק ברגע שבו הוא הופך את הייצוגים הקודמים של אותו עולם לייצוגים ז'אנריים. כדי להיתפס כאמיתי, עליו להרוג את הייצוגים הקודמים לו. וזה כל כך מזכיר את התפיסה של דה-סוסיר לגבי טבע הסימן, וכל כך מזכיר את הדיבור הפורמליסטי הישן על הזרה, שהתאורטיקן שבי צווח בתענוג.

הזרה מבוססת על ההנחה שהספרות היא מערכת כמעט אוטונומית, שפועלת מתוך עצמה. ביטוי מסוים מחליף ביטוי ישן לא בשל שינויים ביבוא התבואה לרוסיה במאה ה-19, נניח, אלא בגלל שהביטוי הקודם התבלה. אלה שטויות, מאחר שאין אוטונומיה מלבד בעולם עצמו. ובכל זאת, כמה מלבב לראות שדווקא במקום שבו המציאות היתה צריכה להיות בעלת הכוח, בדיבור על ייצוג ריאליסטי ואמיתי, אנו מדברים בעצם על "ריאליסטי יותר" ו"אמיתי יותר" או על "ריאליסטי, בניגוד ל". ומלבב אפילו יותר לראות שהטענה הישנה של דה-סוסיר לפיה ערכו של המסומן נקבע ביחס למסומנים אחרים, יכולה להתאים, בשינויים קלים, גם לתיאור מערכות ייצוגים גדולות בהרבה מאשר המילה הבודדת.

אבל בעונה השלישית, בערך, קורה משהו חדש. פתאום העולם כבר לא מפתיע אותך. אתה מקבל אותו כנתון, ומתחיל לעקוב בעיקר אחר העלילה. פתאום שוטר שמעלים גופה נראה לך כמו דבר סביר, ופוליטיקאי שמרמה סוחר סמים הוא הצעד העלילתי המתבקש. מרגע מסוים, העולם המיוצג נעשה למובן מאליו.

ואולי התהליך הזה דומה לתהליך ההטמעה של הכוח הפוקויאני או המיתוס של רולאן בארת. אנו פשוט מקבלים, משלב מסוים, את העולם כנתון. ומרגע שעשינו זאת, אנו גם רואים אותו כהגיוני, כלא-יכול-להיות-אחרת. העולם חדל מלהפתיע, ונותרות רק העלילות שבתוכו. ואולי זה מה שקרה גם בסדרות קודמות. אני זוכר את תחושת הריאליזם ב"רצח מאדום לשחור". אני זוכר את הריח של הדיאלוגים. ועתה התחושה הזו נראית לי כמעט מגונה.

אחריי לאולימפיאדת הנכים (או) חוק שימור הבעסה

 

"[…]
החושך בא, מואר חשמל של אותיות.
מואר שלטים של אותיות ושל מילים.
מאחורי מוטות ברזל וחביות
נושם הים, גדול וזר כבית חולים."

באביב-קיץ 99' היה "שיר משמר" הידוע של נתן אלתרמן קרוב ללבי – פיזית, בתוך הספר שהקדיש לי סבי ליומולדת 17 – במשך חלק ניכר מהיום. מבין סורגי מיטת בית החולים והגוף שבהם הייתי אסורה, התקשיתי להכיל את הדיוק המפלח שבו מיקם המחבר את ה-vehicle של הדימוי שלו בחלק בלתי-מולחן זה של השיר: "[…]הים, גדול וזר כבית חולים" היא פיגורה שכותב רק מי שיודע, ומי שיודע גם שבחושך, בית החולים "נושם". עולה על גדותיו. בולע אותך.

בניגוד לעמדה המתפייטת שהציג בפנינו עמיתי המלומד, אינני אוהבת בתי חולים. לא משום שהפונקציונליות הביתחולימית, שאיתמרינו גמר עליה את ההלל, נועדה לשרת את הצוות ולא את החולים, אלא בגלל השבי. בית חולים, מבחינתי, הוא המרחב האולטימטיבי של האינמרחב, חלל העשוי מעגלים מעגלים של הגבלה מרחבית.

משאושפזת וקיבלת צמיד-דרכון ופיג'מת אסיר משלך, גבולות בית החולים תוחמים את מרחב התנועה שלך: מחוצה להם, בממלכת הבריאים, רוחשת עבורך, החולה, סכנה. המעגל הבא הוא גבולות המחלקה. נסי להיעלם, אם תוכלי, ומייד יישמע באינטרקום שלמראשותייך קול אחות חקרני שמבקש לאתרך, ואם לא ענית בחדרך, ימשיך הקול להדהד אחריך באינטרקום הכללי של המחלקה. מישהו כבר יסגיר אותך, אל דאגה. לפיתת הפיקוח עלייך לא משאירה מקום לטעות: מקומך בחדר "שלך", שהוקצה לך, מיטתך היא מבצרך. וכך הכַּוונת הרפואית סוגרת עלייך, משגיחה על כל תנועה.

(בית חולים (מחלקה (חדר (וילון (מיטה (גוף))))))

 

עד כאן, אם את גרה ב-Em City (אני מרפררת לכאן); ואולם, לרוע מזלם, רוב החולים כלואים בראש ובראשונה במגבלות גופם. ואכן, כשאת מרותקת למיטה במשך שלושה חודשים במצב של "שכיבה מוחלטת" – בלי לשבת, בלי להרים את הצוואר – נפשך יוצאת אל המרחבים האינסופיים של המסדרון ששותפתך לחדר (ממזרה ממוזלת!) זוכה לתור בכיסא הגלגלים שלה, בקביים או אפילו בלי, כשהיא גוררת אחריה את האינפוזיה, משקולת האסיר שלה. המרחב שעליו את-עצמך חולשת הוא רק זה שניתן לתפוס בעיניים: חלל החדר כפי שהוא נראה ממקום רבצך, או לפחות החלל שנותר סביב מיטתך כשסוגרים עלייך את הווילון כדי להפשיט או להכאיב – אותך או את השותפה לחדר. נקודת מבטך חותכת את ציר התנועה היחיד שיש לך: מהגב לצד ימין, לגב, לצד שמאל; יד מושטת הלאה ממך וחוזרת לחיקך.

כשאדם בריא מתהלך, מבטו מוסר לו תמונה "נקייה" של המראות אשר פוגשות עיניו, להוציא, אולי, מסגרת של משקפיים המבצבצת בשוליים. לעתים אמנם יושב הבריא, ומשקיף, למשל, על חדרו, כשרגליו, המונחות על השולחן לפניו, פולשות אל שדה הראייה, אך לרוב הוא מתבונן בתפאורה הסובבת אותו ללא מסגרת הגוף, ועל כל פנים, הוא תופס אותה בלעדיו. מבט "אובייקטיבי", כמו ציור נוף. בשונה ממנו, כחולה המרותקת למיטה, את מסוגלת לתת מבט "נקי" כזה רק בתקרה שמעליך, ואת כל יתר מבטיך ממסגרים איברי הגוף המוגבל: היד המקופלת מתחת לראש שמציצה בזווית התמונה, וגם הרגליים, החזה, הבטן, שבהם, אולי, צלקות טריות, חבישות, ברזלים, ואולי גרוע מכך. ומכיוון שנקודת המבט קבועה ונייחת, את מאבדת ממד במהרה ומבטך הופך לדו-ממדי.

על מסך המבט השטוח הזה עולות בסך דמויות המבקרים, הרופאים, האחיות או הסניטרים המיוחלים שמטלטלים את מיטתך מדי פעם לטיול נדיר במסדרונות, במעליות ולעתים אף בין הבניינים, לשֵם מיני בדיקות וצילומים. איך יודעים שדו-ממד? תאונות, בעיקר. ארבע שנים לאחר האשפוז, נגיד, מגלה לך ידיד במבוכה שכשהתחלת אז להזיז את הרגליים ונופפת בהן בגאווה, ובכן, ראו לך. הכיצד? את שוכבת, הם עומדים, וכעבור זמן מה המוח מבטל את ההבדל ומזקיף בעיני רוחך גם אותך, כך שלא עולה על דעתך שיש פער אסטרטגי שכזה בין נקודות המבט שלהם ושלך.

צעד גדול לחירות

 

רק משסיימת לרצות את גזר דין-השכיבה והרופאים מאשרים לכופף בהדרגה את מראשות המיטה לישיבה מלאה, מתחוור לך עוצם שטיחותו של המרחב שבו חיית עד כה. הממד הנוסף מסחרר לפתע את ראשך ובטנך מלאה פרפרי רכבת הרים, סתם כך, מישיבה זקופה, אך בתום כמה ימים סוריאליסטיים של קירות זולגים ודמויות מתפתלות, התמונה מתייצבת ואת מתחילה לנוע בתוכה כבימים ימימה.

או שמא?

כשנתקע לנו קוץ סרבן ברגל, עשויים לחלוף ימים שלמים בטרם נדרוך שוב על מלוא כף הרגל. אבל כואב ללכת רק על העקב, ובינתיים אנחנו מוותרים על הליכה לקולנוע מרוחק, אולי, על מסיבה או על רכיבה על אופניים. ומה אם אין רגל, לצמיתות? ואם יש, אבל היא משותקת? ומה אם יש רגל ואפשר להזיז אותה, אבל השבר היה מסובך מדי וקיבעו את הקרסול עם בורג גדול שלא מאפשר תנועה במפרק? מגבלה שמטיל הגוף על התנועה היא מגבלה על המרחב, ומי שחיה מבעד לכלוב, לצמיתות ולאן שלא תלך, מתנהלת בעולם שלנצח נמצא קצת מעבר להישג ידה, ממוסגר בסורגים.

אבל לא חייבים. ביום שבו גזרו לי את צמיד המאושפזת (נ++, "נקבה פלוס פלוס", נכתב עליו משום מה. כמה הייתי גאה), שמחתי מאד לשוב הביתה, שבוע לפני תחילת כיתה י"ב, אבל הייתי מוטרדת. לא כל כך מהקביים, פחות מזה בגלל הכאבים. הציק לי שלא הצלחתי ללמוד איך לקום מהרצפה עם המגבלות החדשות, משום שפירוש הדבר היה שלא אוכל להתרומם מהדשא בכוחות עצמי, ואם כך, איך אבריז מהשיעורים כאוות נפשי?

הימים חלפו, וביום האחרון של החופש הגדול ירדתי בזהירות לשטיח בבית של החברה, התיישבתי וחשבתי. בבית החולים כבר הייתי בתנוחה הנואשת הזאת אינספור פעמים, על המזרון באולם הפיזיותרפיה, ושם לא הצלחנו, הפיזיותרפיסטית ואני, למצוא פתרון. אלא שהפעם העניין נעשה דחוף. נתתי מבט ארוך בחלל החדר ודמיינתי את הקימה בעיני רוחי כמו לפני קפיצת "פוסברי" בשיעור התעמלות, בניסיון לפצח את רצף הפעולות הדרוש כדי לפרוץ את חוקי הפיזיקה החדשים שחלים על הגוף, ואז להטעין בו את השרירים. ופתאום הבנתי. וקמתי. צעד קטן לאיה, צעד גדול לחירות.

בני משפחה ואורחים נכבדים

המגבלה הגופנית היא כאפה רצינית לתפיסת המרחב, סוג אכזרי במיוחד של הזרה. ומכאן יופיה. מאחר שהגוף מתקשה לבצע פעולות "אוטומטיות" שהתרגל לבצע מינקות, עלייך לפרק לגורמים את התנועה וללמוד מחדש, באינטואיציות של תינוקת, כיצד לבצע אותן שוב, אחרת, או לעוקפן ולבצע אחרות במקומן. אלא שהפעם את לא תינוקת אלא יודעת ומודעת, והתהליך מדהים שבעתיים. והרי אנחנו עושים את זה כל הזמן: את האופניים, המחשב וגם הפלאפון אנחנו תופסים כשלוחות של הגוף ומשתמשים בהם כאיברים מאיבריו. מה יותר מתבקש מללמוד להפעיל באותו האופן את האיברים עצמם, משניזוקו? כמו תינוק. משחקים, מגלים את הפונקציות, אחר כך הכל הופך להרגל מבורך.

לעתים, פוטנציאל התנועה שנותר לגוף לא מספיק, ואז את לומדת להשתמש בחפצים היומיומיים שסביבך – שולחן, משקוף, זוית של מדרגה – כעזרי תנועה בלתי נראים. כוח המשיכה פתאום פועל מכיוונים אחרים, וכל העצמים סביבך הופכים לקוביות במשחק אחר לגמרי. פארקור של נכים. וכך, ממש כמו בספורט האורבני המרהיב שבו האתלטים הצעירים נתלים על עמודי חשמל, מדלגים מגג לגג וקופצים על מעקים ועל קירות כדי לפרוץ נתיבים אסתטיים חדשים במרחב העירוני, כן לגבי התנועה במרחב המוגבל-גופנית. למרחב סביבך יש ממדים נוספים, צריך רק לקרוע את הסורגים מזויות העיניים.

ואז עוברות תשע שנים ולפתע מתברר שהפציעה ההיא ממשיכה לרדוף אותך. שוין. לפחות יש לך חברים שאוהבים בתי חולים.

אפילוג

בני משפחה ואורחים נכבדים.
זוהי הודעה מטעם הנהלת בית החולים.

ביקור האורחים יסתיים בשעה תשע
כדי לאפשר לחולים
מנוחה ושינה.
תודה.

בני משפחה ואורחים נכבדים.
זוהי הודעה מטעם הנהלת בית החולים.

ביקור האורחים מסתיים עכשיו,

אנא סיימו ביקורכם.

תודה

(התמונות, בסדר יורד: ingorrr, frenkieb, bunnymay, jtarrio)