תגית: הסיפור האמיתי והמזעזע של

אחים שהופרדו בבגרותם

לפני שנה ומשהו היה לי רעיון, כשהלכתי מהבית שלי לבית של אסף דבורי, כדי לפגוש אותו ואת איתמר, בשביל לכתוב, עאלק. הלכתי על חוף הים ואמרתי לעצמי: נכון TED זה מגניב? נכון אם היו מכרז על פתיחת סניף TED הישראלי אז הסיפור האמיתי והמזעזע של היו לגמרי ניגשים? היי, למה שהסיפור האמיתי לא יעשה TED! רק קצר! TED זה קצת ארוך! כן, הסיפור האמיתי יעשו TED קצר! ובאתי כולי נרגשת, עם ראש רוחש רעיונות, לאיתמר ואסף, שאמרו: היי, למה שהסיפור האמיתי לא יעשה TED! וככה נולד 12 דקות.

מאז אנחנו עובדים קשה על הרעיון הזה. בהתחלה אני ואסף ואיתמר, ואז איתמר פרש ולירון מילשטיין הצטרפה. חמישה ערבים כבר עשינו. שזה שלושים מרצים שעלו על הבמה ודיברו על דברים שמעניינים אותם, וכמה מאות אנשים שבאו להקשיב להם מדברים על הדברים שמעניינים אותם. חמישה ערבים זה גם שעות של זריקת שמות של מרצים לאוויר, של פגישות עם מרצים, של שיחות עם מרצים, של חיפוש מקומות לעשות בהם את הערב הבא, של תיאום עניינים לוגיסטיים, של פוסט מורטם ושל רעיונות לשיפור. זה קסם אמיתי, לפחות בשבילי (ההשפעה של 12 דקות על החיים שלי היא פוסט שלם ונפרד, שכנראה לא ייכתב לעולם, רק ייאמר בלחש בחדרי חדרים פנימה).

אבל חמישה ערבים זה גם עשרות פוסטים בסיפור האמיתי. בהתחלה זה היה נראה הגיוני. אם 12 דקות נולד מהסיפור האמיתי, למה שלא ימשיך בו. אחר כך זה כבר נראה פחות הגיוני, כי 12 דקות החליף את הסיפור האמיתי בבית של הסיפור האמיתי וזה לא יפה. ובסוף זה כבר היה ברור שהכי השתלטנו השתלטות עוינת וזה לא מתאים, לא לסיפור ולא לנו. אז עשינו מעשה: אתר חדש של 12 דקות!

אז קודם כל, לכו תראו אותו. רוני שני עשתה שם עבודת עיצוב וכתיבת קוד רבה ומייגעת, בתבנית וורדפרס שמבוססת על עיצוב של פזית בנימין. אז לגמרי לגמרי תודה לרוני ולפזית. כל ההרצאות שהיו פה, עברו לשם. ושם גם יש כל מיני דברים שלא העזנו לשים פה, כמו תמונות מהרצאות, תגיות מופרכות, וכל מיני לינקים לדברים שהיינו מארחים ב-12 דקות לו היינו TED האמיתי. ל-12 דקות יש עכשיו בית באינטרנט. ואני יודעת שייקח קצת זמן עד שאנשים יגלו אותו, אבל אני רגועה. אני יודעת שהם יגלו אותו. כי סיפרנו לגוגל. וכי יש לנו סטיקרים!

אבל מה יקרה עם הסיפור האמיתי עכשיו? בלוג מזדקן זה קטע. מצד אחד, בלוג הוא לא המטרה, אלא האמצעי. הוא נועד כדי שאנשים יוכלו לכתוב על דברי תרבות מבלי שיטרידו אותם בעניינים של אופנה ושל אורך הטקסט. הוא נועד כדי שאנשים יוכלו לדבר על תרבות במקום שמכבד תרבות, אבל מכבד גם בני אדם, טכנולוגיה, הומור וכתיבה טובה. והוא מילא את המטרה ועשה את שלו (אני חושבת), ואני לא יכולתי לפרסם ספר ולעשות את 12 דקות בלי הסיפור, ואיתמר לא יכול היה להיהפך לאקטיביסט הפוליטי שהוא בלי הסיפור. ואלו הדברים שמעניינים אותנו עכשיו, ואנחנו עושים אותם לאו דווקא באמצעות בלוגים. אז אולי צריך פשוט להשאיר את הסיפור כמו שהוא וללכת למקומות אחרים, כי נוסטלגיה זה הכי פריוולגיה לגברים לבנים.

ומצד שני, בלוג הוא בית, הוא המקום הזה שאתה מרגיש בו נכון. ויש פה חתיכת הסטוריה וז'רגון וז'אנר כתיבת פוסטים, שמתאים רק לפה. והכי הייתי רוצה לחזור לכתוב פוסטים לסיפור האמיתי. הם ממשיכים להתנסח לי בראש כל פעם שאני קוראת ספר טוב במיוחד או רע במיוחד, או רואה דברים חדשים באינטרנט או בטלוויזיה או בקולנוע או במחול. ואני מתגעגעת גם לגאווה הזאת של: כתבתי פוסט! סוג של מעשה שיש לו התחלה אמצע וסוף, ויש לו תגובות ויש לו אמירה. אז האם הסיפור האמיתי יחזור להיות מה שהוא היה, לפני שחנקנו אותו עם 12 דקות, ולפני שהזמן הפנוי שלנו הוקדש גם לדברים אחרים?

אני לא יודעת, וזה לא תלוי רק בי, אבל אני הכי סקרנית לגלות!

בום-דה-יה, בום-דה-יה

"המנוס הזה היא השפה, והנפש יצוקה בסערותיה ובדמה

          באותיות כתובות" (אצ"ג, "המנוס האחרון")

איתמר

הספרות הרסה את חיי (אמר איתמר). הספרות הצילה את חיי (אמרה מיטל). הספרות עשתה את שניהם (אמרה קרן). הספרות הרסה את חיי, וזה היה שווה את זה. היא היתה המנוס האחרון, ונסתי אליה. היא שיקרה, ודיברה אמת, ושיקרה כשדיברה אמת. ולא הייתי משנה כלום.

הציטוט מאצ"ג הוא גם התרסה. ראשית, כי אני בדיוק צריך לנתח את השיר הזה; וגם כך הרסה הספרות את חיי. שנית, מכיוון שאצ"ג הוא לא רומח הדרקון או נרנייה. אצ"ג הוא High Brow, והשיר שלו נפלא.

נקודה אחת הפריעה לי בפוסט של שחר, בפוסט המצוין של שחר: "איכשהו, אצל כולם, הספרות הורסת את החיים בסטייל, עם ז'ורז' פרק, עם מלוויל, עם פוליטיקה ותככים של כתבי עת וערבי שירה". ובתגובות המשיכה ז'ניה: "אם אני אכתוב פוסט לפרויקט הזה, הוא לא יהיה על פרק ודוסטויבסקי. הוא יהיה על הארי פוטר ובאפי קוטלת הערפדים". ופתאום היה נראה לי שאני רואה גאוות יחידה מתגבשת, שלה התרסה משלה – הארי פוטר ורומח הדרקון. והרמתי אימייל למיטל.

מיטל

וזו הייתה אותה נקודה שהפריעה גם לי. כי אני חושבת שהחוויה הראשונה שלי כאוהבת ספרות, וזה חצי קשור לאופן שבו ספרות יכולה להרוס את החיים, היא הצורך להתנצל. זה התחיל כשהייתי קטנה, והייתי צריכה להתנצל על זה שאני מעדיפה לשבת בחדר שלי ולקרוא, במקום לעסוק בתהליך חברות כלשהו. אחר כך הייתי צריכה להתנצל על זה שאני יודעת מלא מלים. אחר כך הייתי צריכה להתנצל על זה שהאסוציאציות שלי הן מהספרות. אחר כך שוב הייתי צריכה להתנצל על זה שאני מעדיפה את הספרות על תהליך חברות כלשהו.

אבל גדלתי. ואני כבר לא צריכה להתנצל על זה. להיפך. לאהוב ספרות זה טוב. לאהוב ספרות גבוהה זה טוב גם. לאהוב ספרות גבוהה ונמוכה זה טוב שבעתיים. לאהוב ספרות ואינטרנט וקולנוע וגרפיטי זה טוב פי כמה וכמה. ואת האנשים ההם, שגרמו לי להרגיש שאני צריכה להתנצל, אותם חשבתי שהשארתי מאחור.

איתמר

כי מבט ברשימת התגיות של הבלוג הזה יגלה אוננות משודכת לקומיקס ומשה קצב מתגפף עם ג'ויס. והרי לא שחר ולא ז'ניה מתפלשים בזבל, וכשהם מתפלשים – כפי שמוכיח הפוסט של שחר – התפלשותם מאירת עיניים. אם יש ערכי מותג ל"סיפור האמיתי והמזעזע של", הרי שאלו בדיוק הם: התפלשות מאירת עיניים. ניסיון, לכל הפחות.

אך מלבד זאת, חייבים לתהות למה זה תמיד כך; למה מהפכת התרבות הישנה, זו שהסכימה להביט בזבל ולהפסיק להתנצל עליו, ביטלה את עצמה. איך הפך ביטול ההיררכיות בין תרבות גבוהה לנמוכה להיררכיה חדשה, שבה הנמוך הוא הגבוה והגבוה הוא הנמוך. למה יש תמיד תחושה שכאשר אדם מדבר בעיניים בורקות על פרק או על ג'ויס, בורקות עיניו בברק תנין?

למה לא גם ג'ויס וגם פרק וגם יפנים ביוטיוב וגם Weeds וגם סארוט וגם פיירפוקס וגם D&D וגם אלן מור וגם סלינג'ר וגם אורוול וגם באטמן וגם דוסטוייבסקי וגם באחטין?

מיטל

בדיוק. ספרות ותיעוב זה בדיוק זה. זה לאהוב את הספרות ולתעב את כל השאר. והשאר כאן הוא לא מה שהספרות מקיאה מתוכה, אלא בדיוק את האנשים שאחראים על דחיפת האצבע לגירוי רפלקס ההקאה. ובגלל זה, אני חושבת, זה כל כך מכעיס אותנו.

איתמר, זמן ללינק?

איתמר

התמונה: מכאן

הסיפור האמיתי והמזעזע של הסיפור האמיתי והמזעזע של

1.

"אנחנו צריכים לכתוב פוסט פעם על Book-A-Minute". דברי פלאי מלפני שבועיים. אני לא הסכמתי. ניתוח של האתר הזה, טענתי, יהפוך לקטלוג מנגנונים פרודיים. לא משהו שמתאים לבלוג הזה.

2.

"איך היית מנסח את המטרה של הפוסט הזה שלך? איך הוא מסתדר עם ה"מניפסט", ומה הוא תורם, כחידוש, לדיון?". דברי איה לפוסט שלי.

3.

"ההם מחפשים עוד אנשים. אתה מבין, ההם רוצים ליצור במה; במה שיהיו בה כל כך הרבה פינות, שהיא תהיה כמעט עגולה" – כתבה מיטל בהזמנה לכתוב בבלוג, שכבר נשלחה לאי אלו אנשים (ומה קורה עם זה, בעצם?).

4.

נוח לי להצביע בפני איה על המניפסט, ולטעון שהבלוג הזה צריך להיות פתוח ככל האפשר, כמו המניפסט עצמו. אבל כשאמרתי לפלאי שקטלוג לא יתאים לכאן, התכוונתי לכך, וכשאני בוחר אם לכתוב כאן משהו, אני בוחר זאת. יש שיקול, יש משקל, יש קריטריון.

אגון שילה, בתרומה מיוחדת לבלוג

5.

לבני ציפר יש בלוג. לסבר פלוצקר גם. מה זה בלוג? לפי "ידיעות" ו"הארץ" בלוג זה משהו אישי (ציפר); בלוג זה קצר (פלוצקר), אבל בבלוג צריכות להיות לפחות 200 מילה; ברשימה בבלוג יש תאריך.

גם לאנדרו סאליבן יש, רק בלי הגבלת מלים. יש שם לפעמים רק לינק. לפעמים יותר. איכשהו, סאליבן הוא יותר בלוגר ממה שציפר ופלוצקר (הידד, חרוז!) יהיו לנצח. לא בגלל שהז'אנר הבלוגרי לא מרשה רשומות ארוכות בלבד, אלא בגלל שסאליבן אינו מוטרד מהבלוג. סאליבן לא מכוון לאיזה "ז'אנר", שנכפה עליו. הוא כותב, ולפעמים זה קצר, ולפעמים זה ארוך.

6.

אני חג הרבה סביב נקודה פשוטה: יש ז'אנר. אנחנו מדמיינים איזו נורמה בלוגרית, במרכז סקאלת הבלוגוספירה, שכל בלוג נמדד בסטייתו ממנה.

7.

הסיפור האמיתי והמזעזע הוא סיפור הברירה. מה שנכתב ומה שלא נכתב כאן. לא אכתוב לכם אקדמית. הסיפור האמיתי והמזעזע הוא איך נכתב כאן. בספירלות ובמעגלים, ובטיעון שיתלכד אסתטית. אם אין טיעון שנכנס לתבנית כזו (עדיפות לתבנית של סתירה A הוא A~, כאשר A הוא אחר בכל אחד מהמקרים), לרוב אין גם פוסט.

"הקטע שלכם", אמר-שאל פעם פלאי, "זה לכתוב על ספרות בדיוק ובפאתוס, נכון?". נכון. אבל החלק של הפאתוס, הוא אמיתי ומזעזע. כי יותר משאני רוצה לכתוב כאן טיעון מדויק, אני רוצה להעביר לאחרים את האפקט שהטיעון המדויק גרם לי. ובדרך, אני מגלה שאני מתרגם מאקדמית לבלוגרית, ושיש דברים שלא ניתן לתרגם מבלי לאבד את האפקט.

8.

אז לפעמים לא יהיה אפקט, נראה לי. כדי שאוכל לכתוב כאן כמה דברים, שלא אצליח לכתוב אחרת. כך שלא תהיה כאן רק במה עגולה מרוב אנשים (מה קורה עם זה, בעצם?), אלא אולי גם במה עגולה של איש אחד. לפני פוסטים כאלה, אם וכאשר, תופיע אזהרה.

9.

אני לא יודע איך לסגור את זה. לא אפרסם, אם כן.