תגית: בני ציפר

נשברתי, או רחמיי על נרי לבנה

זהו, נשברתי.
גם אני התאכזבתי לא אחת, הופך בארבעת עמודי המוסף, מחפש לשווא משהו שיהיה רלוונטי וקריא, גם אני נמלאתי חימה לנוכח הבמה שניתנה להגיגיו של אורי הולנדר, או לנוכח הבריונות הלאורית. ואף על פי כן עד היום נטיתי סוג של חסד לציפר, מצאתי את עצמי נהנה לא אחת מהפרובוקציות בגרוש שלו, קראתי בחיוך חלקים נרחבים מספרו האחרון, זקפתי לזכותו כמה פנינים שגיליתי עם השנים דרך 'תרבות וספרות'. לא עוד. נשברתי.
כבר כתבתי במקום אחר על ההתרגשות שאוחזת בי בכל פעם שאני פותח את 'תרבות וספרות' של ערב פסח, על ההמתנה הדרוכה לפרצופיהם של הזוכים, הבטחתי להתייחס לסיפורים הזוכים של השנה.
השלמתי עכשיו את קריאת הסיפורים, ורע לי, אני כועס, ציפר ובני מינו כבר לא מצחיקים אותי. לא שהסיפורים רעים, חלקם טובים, אפילו טובים מאוד, אבל לא זה העניין. לא, לא מדובר ביצירות נלעגות כמו שטען הפרויקט החגיגי שנערך כאן בשנה שעברה, אבל הנזק של התחרות הזו לספרות העברית הוא גדול בהרבה מאשר אילו אפשר היה לבטל את הזוכים כנלעגים. 'תחרות הסיפור הקצר של הארץ' היא הבמה היוקרתית ביותר שקיימת כאן לכותבים חדשים, אבל היא הופכת לנגד עינינו לבדיחה חסרת טעם. כמעט בכל אחד מהסיפורים, הזוכים והמומלצים, אפשר להרגיש את הציפר הדמיוני מציץ מעבר לכתפו של הכותב אל המסך, גוער בו כשהוא סוטה מהקו, מעודד אותו כשהוא ממשיך בכיוון הנכון. כן, הכותבים הצעירים והמוכשרים שלנו לומדים לנסות ולכוון לטעם ולחוסר הטעם של ציפר, הזוכים עושים את זה בכשרון לא מבוטל, אבל אני משוכנע שגם האחרים מנסים לכוון אל אותה מטרה.
רחמיי נכמרים על נרי לבנה, מגיעה בצעד נמרץ לפגישה עם נערי הפלא הציפריים, אלמוג בהר ואורי הולנדר, שולפת רשימה שהכינה אחרי קריאה של מאות סיפורים. "תראו, היא אומרת, היה הסיפור ההוא, עלילה מקורית, טיפול מעניין בדמויות., "נו באמת, " נוחרים לעברה השניים בבוז "תראי מה יש לנו פה, איזה לעג מעודן לתעשיית הספרות הישראלית, איזו רב תרבותיות משעשעת, ואיזה שם חתרני, אודיסעה בעי"ן, את קולטת?! ותראי את זה, נוסטלגיה למעברה, למרוקו, והשיא, יש לנו אפילו יחסי מין של צעיר יהודי עם קצין נאצי ועם סמל בריטי, כל הגיחוך הציוני בסדרת זיונים פראיים על רקע השואה, זה גדול."
"כן" ממלמלת לבנה במבוכה, אתם בטח צודקים.
בשנה הבאה, אם לא יקרה שום דבר דרמטי עד אז, אפשר כבר לדמיין את אורן קקון, "הילד הרע" החדש של ציפר, זוכה לכהן כשופט, אפשר כבר לקרוא את קיתונות הבוז שיישפכו בדבר השופטים על ריבוי של קולות בורגניים ושבעים, ואת הבחירה המתבקשת להמשיך ולרומם כאן דור של תואמי ציפר, כאלה שיוכלו לשפוט בתחרויות של השנים הבאות.
נשברתי, כאמור. גם אני מצטרף-
יודח בני ציפר לאלתר.
 
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדרפור.

“אני פרויקט כזה”

"בניגוד לכל האופוריה סביב, הספרות העברית לא שווה בעיניי שום דבר, כולל כל הכוכבים הגדולים שלה"

מהי אותה תרבות שזכתה למוסף המכובד "תרבות וספרות" ב"הארץ"? האם תרבות היא סך המוצרים שמובאים לציבור הרחב באותה תקופה? האם מוסף תרבות יכול להיות מורכב מרשימה ארוכה-אך-סופית של ספרים, דיסקים, סרטים והצגות שראו אור באותו שבוע?

כנראה שלא. מוסף תרבות הוא המקום שבו אמורה תרבות לדון בעצמה; לחטט, לשאול, לענות, להתלהם, להכתיר ולהשפיל. משום שתרבות אינה אוסף של יצירות מבודדות שמנותקות זו מזו ומתפרסמות באותו זמן נתון, היא גם אוסף הקשרים שביניהן, אוסף הדיבורים עליהן, אוסף ההכרעות, האמונות – אסתטיות ואחרות – שהולידו את היצירות האלו.

"בניגוד לכל האופוריה סביב, הספרות העברית לא שווה בעיניי שום דבר, כולל כל הכוכבים הגדולים שלה"

ההכרעות האסתטיות מתקבלות במרכזי כוח מסוימים. מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" הוא אחד ממרכזי הכוח האלו, או, נכון יותר, אחד ממרכזי הכוח הפוטנציאלים. כי, על אף שם העיתון שבו הוא מתארח, המוסף לתרבות וספרות אינו פועל עוד בתרבות העברית הנוכחית, רובו אף אינו קשור לתרבות הנוכחית, תהא זו עברית או לועזית.

המוסף, שאותו עורך מזה 17 שנה אדם בשם בני ציפר, אינו רלוונטי למה שמתרחש כיום בתרבות הארץ, לטוב ולרע. ואם לשפוט על פי הצהרותיו של ציפר, מדובר במהלך מכוון.

כמי שמתנגד לתרבות וספרות הישראלית הנוכחית עומדות בפני ציפר שתי ברירות עיקריות: להילחם בתרבות זו או להתעלם ממנה. איך היה נראה "תרבות וספרות" לו היה ציפר מקדיש לה כמה נביחות תוכחה מדי שבוע? הוא לא עושה זאת. ציפר בחר בהתעלמות, והתעלמות אינה מובילה לשינוי – היא הורגת.

קשה לצפות ממוספי התרבות של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" להרבה. שני המוספים הללו, אף על פי שגם הם מוספים שבועיים, אינם מחזיקים באותו הסטטוס, חופש פעולה ומקום שלו זוכה המוסף לתרבות וספרות. וכאשר מוסף זה, עם כל כוחו הפוטנציאלי, בוחר לעסוק במאה ה-19, המאה ה-18 והמאה השלישית לפנה"ס, הוא בוגד באחריותו לתרבות, שממנה צמח ושתלויה בו, בין השאר, כדי להתקיים.

"באופן הכי כן, אני חושב שהתרבות באמת לא השתנתה בכלל, ולכן אין צורך להחליף את העורך. השקפת העולם שלי עדיין תקפה"

כך אומר בני ציפר, אחרי 17 שנות עריכה. אנחנו חושבים אחרת. הגיע הזמן שבמוסף "תרבות וספרות" יהיה מישהו שמוכן להתייחס לתרבות הישראלית. הוא לא חייב לאהוב אותה – כולה או חלקה – אבל הוא חייב להכיר בקיומה. די לנו מ“שומרי סף מודרניסטיים", כפי שמכנה עצמו ציפר. איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו. לא עוד.

"אני בעד אליטיזם, אבל ציפר הוא חרטטן משעמם ומתנשא, שתרומתו לספרות היא אפס"

תמיר, 12/02/05 00:22”*

*כל הציטוטים נלקחו מראיון שערך רואי וולמן עם ציפר בשנת 2005.

ולווטון קטון

מאיה ערד, בין היתר, כתבה כבר שלושה ספרים. האם זה גרם לה להיקרא סופרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? לא. רועי רוזן, בין היתר, כתב חמישה ספרי פרוזה. האם זה גרם לו להיקרא סופר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? לא. שמעון אדף, בין היתר, כתב ארבעה ספרים. האם זה גרם לו להיקרא סופר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? לא. אתם יודעים מי נקרא סופר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? נעם קצב. מי זה? כמה ספרים הוא כתב? הוא נחשב סופר ותיק ומוערך? האיש כתב ספר אחד שיצא לאור ב-2005. כנראה שככה זה שלאבא שלך קוראים משה. ובכן, בעמוד הראשי של הארץ ביום שישי האחרון משכה את תשומת לבי הכותרת "הסופר נעם קצב, בנו של נשיא המדינה, על קפקא ועל כוחה של העיתונות להרע", שהפנתה למוסף המדובר ב"הארץ". שמחתי שבמוסף של בני ציפר, האיש והאינטלקטואל הצרפתי שבמקרה חי פה, יכול מישהו שעוד נשמה באפו להיקרא סופר, ועוד ככה, בריש גלי. מייד הלכתי לקרוא.

אין לי שום דבר בעד או נגד נעם קצב.מתוך לקסיקון הספרות העברית החדשה שלושה קטעים מחזיקה "הטרילוגיה הצ'כית" של קצב ג'וניור, שמדברים על שני סיפורים של קפקא, וסיפור אחד של קארל צ'אפק. כיוון שהבן של קצב הוא איש נוח לבריות, הוא מסכם למעננו כל אחד מהקטעים בפסקה חוצבת להבות. 1."אפשר לנחש שההגינות היא שהיתה בעוכריה של המכונה המשומנת. היא סותרת את עצם קיומה, היא מפרקת אותה לגורמים. ובכל זאת תמיד יש לנו תקווה וציפייה אחת, לא מן התקשורת אלא מן האנשים שמפעילים אותה, "היו הוגנים!"” 2.הלב נכמר על גרגור סמסה, שלאט-לאט נהפך בעיני הקורא מאדם בעור של חיה לשרץ טהור. כל אחד מאתנו זוכר ימים שבהם הוא הסתגר בחדרו בגלל מחלה. אבל רק מעטים עשו זאת מפאת הבושה. והיא כואבת לפעמים יותר מכל פגיעה גופנית, במיוחד כשאתה יודע שאתה חף מכל אשמה, חף מכל אשמה, חף מכל אשמה. 3.כלומר, מי שמחפש אנושיות ותבונה יירד נא ממסדרונות העיתונים הממוזגים אל הרחוב ההומה. כיוון שגם אני אדם נוח לבריות, אסכם שוב את מה שסיכם קצב: יש לצפות מהאנשים שמפעילים את התקשורת להיות הוגנים, גם אם הציפיה הזו היא קלושה. יש לזכור כי האשמות שמטיחים אותם אנשים שמפעילים את התקשורת הן האשמות שווא. משום שברור שאתה יודע שאתה חף מכל אשמה *3. אי לכך ובהתאם לזאת, את האנושיות והתבונה עליך לחפש ברחוב, ולא אצל אותם אנשים, שכאמור, מפעילים את התקשורת.


דודו בוסי הוציא לאחרונה לאור את ספרו "אמא מתגעגעת למילים". דודו בוסי כותב, החל מפברואר שנה זו, טור קבוע בעיתון "העיר". בטור הוא נפגש עם מיני דמויות "אורבניות" ומספר את סיפורן. הטור השבוע הוקדש לדמות מעניינת במיוחד – דודו בוסי – שחווה ייסורי פוסט הוצאה לאור.

אין לי שום דבר בעד או נגד דודו בוסי. באדיבות יוסי גורביץ

מתחת לטור, מתנוססת פרסומת. ככה זה בעיתון – יש תכנים עיתונאים ויש תכנים פרסומיים. אם לא היו פרסומות, לא היה כסף להוציא עיתון. את זה כולם יודעים. הפרסומת היא לספר אחד, שנקרא "אמא מתגעגעת למילים". מדובר, לטענת הפרסומת, ב"רומן חכם, רגיש ומרתק". כתב אותו אדם אחד, דודו בוסי שמו.


מוסר השכל מעיתוני השבוע: יש אנשים שהם חפים מפשע, גם אם אנשי תקשורת לא הוגנים הוציאו דיבתם רעה. יש גם אנשים שמוציאים ספרים. ובכל זאת, את האנושיות וההגינות תמצאו אצל האיש ברחוב. אותו איש, מסעוד מבאר שבע אם תרצו, שלו אפשר למכור הכל, כי לו אין מושג. אין מה לומר – שלי יחימוביץ' באמת הגזימה הפעם.