אני רוצה לדבר קצת על הטור החסר והמקומם ממש של גון בן ארי בשבעה לילות, "חוק סופרים סתם" , שיוצא נגד חוק להגנת הספרות והסופרים. (אין לינק, אבל בטח ייצא לי להקליד את רובו בציטוטים). הוא חסר בגלל הטיעונים החלקיים שהוא מעלה, הכמעט מיתממים, ומקומם ממש בגלל הטכניקה הרטורית שהוא מגייס למענם.
מה שאומר בן ארי הוא זה: מהחוק נפגעים הסופרים הצעירים, הלא מוכרים, שספריהם לא ייקנו אלא במבצע. לפיכך המגנים על החוק, לא במקרה, הם הסופרים המוכרים והאהובים שירוויחו מהעדר מבצעים קורצים, כי קוראים יקצצו בהוצאות על ספרים ויקנו רק אותם. על כך הוא מוסיף שלושה פיתרונות אפשריים: א. לאפשר לכל סופר לבחור אם להשתתף במבצעים. ב. להחיל את החוק רק על הספר השלישי ומעלה של כל סופר. ג. להוריד את המס על רווחיהם של סופרים.
עד כאן להצגה יבשה, ואם לא סימפטתית אז לפחות הוגנת, של עיקר הדברים. על החצי הראשון של התזה (המבצעים פוגעים בסופרים הצעירים), אין לי עניין להתווכח, בעיקר כי אני לא חשוף לנתוני ההוצאות וה"דעה" שלי תהיה בעצם תחושת בטן, מושכלת יותר או פחות. אבל מהפיתרונות שהוא מציע קשה להתעלם ובעיקר מהראשון. "כל סופר צעיר יוכל להחליט, בכל רגע, אם הוא מוכן להיכלל במבצעים או לא". נו, באמת. את הטיעון הזה אפשר להביא נגד כל חוק עבודה ("כל סבל יוכל להחליט, בכל רגע, אם להיכלל בתנאי החוזה שלא מעניקים לו ביטוח בריאות"; "כל עורך חדשות יוכל להחליט, בכל רגע, אם להצטרף לכלי התקשורת שלא משלם 150% בשבתות וחגים אלא משכורת גלובלית"). יכול, אבל באיזה מחיר? לא הסבל, לא עורך החדשות, ואני מניח שגם לא הסופר יוכלו לעמוד איתן מול גוף שמתנה תנאים דרך החוזה, כמו שאותו גוף לא יכול לעמוד איתן נגד כל מתחריו שמתנים תנאים דרך המדף.
על הרעיון של החלת החוק מהספר השלישי אין לי כל כך מה לומר, מטוב ועד רע (על פניו זה נשמע הגיוני, אם אותו חצי הראשון של התזה נכון). הצעה להוריד מס תחזור במשורה אחר כך, אבל באופן כללי בלי קבוצת לחץ פוליטית היא לא הרבה יותר ממשאלת לב בשיחת סלון.
כל מה שכתבתי עד עכשיו היה כורח בל יגונה, אקספוזיציה, לדיון באופן בו בן ארי כותב את מה שהוא כותב. אתגבר על הדחף לעשות במאמר קריאה צמודה ממשפט למשפט, ואשתדל להתרכז בדברים שהפריעו לי בעיקר:
"כבר שנים שדרישות התפקיד לסופר ישראלי כוללות: 1. מייקרוסופט וורד 2. מערכת עיכול אוטרקית. אין מה לאכול. האדם היחיד בארץ שאוכל תוך עיסוק במקצוע הנקרא ספרות הוא מיקי בוגנים."
מהקביעה שכל מה שצריך סופר ישראלי הוא מייקרוסופט וורד אני מתעלם, למרות שכמי שיש לו דרכון ואופיס אני יכול בינתיים להעיד אחרת. ההמשך הוא הרלבנטי. הוא כולל שלושה אמצעים רטוריים מושכי לב: הגזמה מילולית ("אין מה לאכול", בעוד שבפועל יש), הגזמה פיגורטיבית ("צריך קיבה אוטרקית", צירוף פיגורטיבי בפני עצמו [קיבותיהם של הסופרים לא שונות מקיבות אחרות, ולא מייצרות את התוצרת החקלאית שהן צורכות וכו'], שמנסה לומר אף הוא שיש צורך לדעת להסתדר בלי אוכל, מה שכאמור לא נכון) וחידוד לשון (היחיד שמתפרנס מ'ספרות' הוא בכלל לא סופר אלא ספּר). הגודש הזה בא להעצים, לצבוע ולהמחיש היגד פשוט: לסופרים קשה להתפרנס. כל השאר הוא כמו שירה קונקרטית, לשון בלי רפרנט, לשון שמפנה אל דבר שלא קיים בעולם (העדר אוכל, קיבה אוטרקית, אפס סופרים שמסוגלים לאכול בזכות עבודתם). זה מינון בעייתי.
אחר באה שטיחה של המצב כמו שהוא רואה אותו, בו השפה חפה מניסיונות להעביר למעלה ממובנה המילולי. בן ארי מספר שלאחרונה הוציא ספר, ויש הערת סוגריים: "גילוי נאות: הספר יצא בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר. גילוי נאות יותר: זה לא משנה". חזרנו למופע הזיקוקים הרטורי. למה זה לא משנה? למי שמעורב בפרטים ברור שזה לא רק משנה אלא מכריע, כי ההוצאה עומדת בחוד החנית של ההתנגדות לחוק הסופרים, כמו כותב המאמר. אם זה לא משנה, לשם מה הגילוי הנאות? יש סיבה. מעבר ליציאה כדי חובה כי למעשה זה כן משנה, ברגע שמציבים את שתי האמירות האלה זו כנגד זו (גילוי נאות, גילוי נאות יותר) ההקשר מוסט מחדש; מהיענות לצורך אתי עברנו למעין פרודיה על אלו שחושבים שיש כאן צורך אתי. הקריצה היא מהעין של בן ארי אל הקוראים שמסכימים איתו, (או שעדיין מתאוששים ממטחי הפסקה הקודמת), מעל ראשם המהוגן של אותם דורשי-גילוי-נאות-מהוגנים. אלא מה, מרוב פעלולים קשה לשים לב שגם המהלך הזה לא נתמך בנימוק א-רטורי: אין למה, זה פשוט לא משנה.
אני מדלג לשלב הפיתרון (שבלעדיו הטור העיתונאי לעולם אינו שלם): "אני יודע שאני סופר צעיר, כלומר מעניין לכם את התחת, אבל יש לי רעיון: כל סופר יוכל להחליט בכל רגע, אם הוא מוכן להיכלל במבצעים או לא". הקשב נתון בעיקר לאותה מראית-של-התנצלות שהיא בעצם התרסה קוצרת רווח בתחילת המשפט, והוא כבר ממשיך: "טה-דה! מה? לא? צודקים. זה פשוט מדי כדי להיות חוק ישראלי". אחר כך יש עוד שני זיקוקי "טה-דה" (או ליתר דיוק צלילי טה-דה), שמעבירים אותנו מההצעה הראשונה לשנייה וממנה לשלישית.
וזה הרגע המרגיז באמת. בעולם האקדמיה נהוג לנסות ולתקוף את הרעיון שאתה מציג, או להציג אותו תוך התמודדות עם ביקורת אפשרית. אם האקדמאי הגון, יש לכך בעיקר אפקט מהותי של כוונון ושיפור התוצר ומעט רווח רטורי מעצם ההתנצחות, ממשית או מדומיינת ("ניתן יהיה לטעון כנגדי…ואולם אין בכך בכדי …"). כאן השימוש הפוך באופן קיצוני: יש פינג-פונג רטורי של ויכוח, במנותק לגמרי מתוכן. הקורא הלא ביקורתי (כמוני בקריאה ראשונה) הולך שבי אחרי המהלך: המבנה של קפצון רטורי יחד עם "חיסרון" מהלל ("פשוט מדי כדי להיות חוק ישראלי", שהופך ל"הגיוני מדי כדי להיות חוק ישראלי") פועלת להפליא.
אחר כך כל המאמר משתנה ונכנס אליו יש מאין מושא ביקורת חדש: "במקום לנהל מאבק ממשלתי בחנויות הספרים, ניזכר בעושק האמיתי: הממשלה. זו שאליה הולכים 49% מההכנסות של כל סופר". גם האי המבודד הזה של ליברליזם כלכלי לא בא למגרש הרעיונות בידיים חשופות, אלא עם נבוט רטורי. זו הפסקה העוקבת: "טה דה! מה, לא? טוב, צודקים. אם הסופרים לא ישלמו מיסי עתק, מי יכסה את שכרה של לימור לבנת כשהיא נאבקת בשבילם? טה-דה!"
המאמר הסתיים. אולי אני מיושן, אולי זה כי אני לא רואה המון טלוויזיה, אבל אחרי משפט כזה אין לי שום יכולת לשפוט את הדברים לפי תומם. אני כולי בתוך ה-"טה-דה". כשמנפים את המטח הזה מהטענות עצמן לא נשאר המון, ומה שנשאר הרבה פחות מרשים. באשר לשאלת חוק הספרים, אין לי דעה מוצקה אם הוא "טוב" או "רע". הנטייה שלי היא לתמוך בו, אבל אני נשמר ממנה בשבע עיניים כי אני חושד בה שהיא שם כדי שהלב יהיה במקום הנכון. השאלה היותר מעניינת היא איך ולמה כבשה הספרות את אייקון האיכות והחינוך. למה רק עליה צריך להגן? איפה החוק להגנת הקולנוע והקולנוענים, הכוריאוגרף והכוריאוגרפים? או בעולם המושגים של בן ארי: למה שהעושק המרכזי ייתן הקלות מס דווקא לסופרים? קטונתי, אבל הסילבוס של "כל ישראל קבצן הוא" של דרור משעני נותן כמה תשובות מאלפות, באדיבות משרה ובליבאר ועם כמה חידודים ייחודיים להקשר הציוני-עברי.
אבל יהיה זה שקר לתת לדברים להצטייר כאילו אני כאן על טהרת הסקרנות החקרנית. המאמר הזה קומם אותי כי הוא נוגע בעצב חשוף, אידיוסינקרטי לחלוטין: הוא נוגע לשימוש בשפה. אני אדם עם אצבעות קלות על ההדק. באתי מבית של פרסומאים; הייתי ילד שנון; בתיכון עשיתי הון חברתי מירידות מושחזות על אחרים; וגם בסדנאות כתיבה, ההערה הנצחית כלפי היתה שהשפה שלי גבוהה מדי, מסובכת מדי, מתיפיפת מדי. המאמר הזה, ובכלל לא מעט מסגנון הכתיבה המגזיני-עיתונאי (לא בחדשות, זה צריך פוסט נפרד), הוא תמונת תשליל מבחילה של כל מה שאני חושש ממנו: כתיבה נוצצת, כישרונית להפליא, עתירת משחקים, אפקטיבית, אבל בסופו של דבר ריקה.
