אחרי האורגזמה כל שנותר לעשות הוא לפלוט צחוק חרישי, ספק מתגלגל ספק מדרדר, ובסיומו להוסיף אנחה מחויכת. צחוק אדיוטי וחיוך עגום, זה באמת כל מה שנותר מאיתנו ומבני האדם שהיינו פעם – פעם לפני עשרים שניות. עתה נותר רק להיזכר ביצורים האחרים כל-כך שהיו אנו; להיזכר ולהתבייש. כן, אך לפני רגע היינו לחלוטין שונים: מלאי להט ותשוקה, אש בוערת כחום השמש בקרבנו, מבריקי עיניים ונוטפי ריר של ניצחון, אז היינו בשלמותנו אלים. כל כולנו במעשה ההזדווגות, העולם מסביב נעלם וידענו רק את ההווה – אך, ההווה החמקמק. הו אז, אז היינו בתוך קפסולת-זמן אטומה, עולם ומלואו של מטרה ותכלית, וכל-כך ברור היה לנו הכל: מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. כן זה כל מה ש"הכל" היווה באותן דקות ממימד אחר, באותו נתח-זמן ששייך למציאות שונה. אבל ידענו, הו כמה ידענו. לא היה דבר אחר שרצינו, ואת זה שאכן רצינו – כל-כך, כל-כך רצינו. אוזנינו היו אטומות ועינינו עצומות לכל השאר; אפינו שואף אויר בתזזיתיות בהולה, חמצן חיוני מאי פעם ותערובת ריחות חריפה; פינו נזרק לכל אבר, ולכל איבר נרקק ונדבק; בלוטות הרוק מתקשות לעמוד בדרישות ההספקה, בניסיונות הלחלוח ובניקיונות הלכלוך; והלב? הלב העדין והשברירי הפסיק להרגיש ולהתרגש: מרוץ הפעימות נטל ממנו כל אפשרות להמתין ולחוש והוא פורץ בשרשרת דפיקות כפויה ונמהרת. וכמוהו גם אנו כפאנו שד, החיה שבעומקנו הגיע זמנה, מר הייד שבנו לקח את ד"ר ג'קיל שבוי, בוצע פוטש אלים ומפלצת יום הדין, האנטיכריסט, הגיחה ממשכנה בקץ ההסטוריה וצבעה את העולם באדום כהה. אין אלה אנו, אלה יצורים שונים, אותם נפילים חסרי זמן ומימד, חסרי עומק ורוחב, המושלמים בהוויתם שכולה טלאולוגיה גולמית. אנו איננו שם, מחוקים מהעולם ומכל קיום, ואת מקומנו ממלא עד תום אותו כוח עיוור הנמתח למרוץ מטורף אל תוך האינסוף, אותה הוויה שונה כל-כך וכל-כך משונה, מגונה כל-כך וכל-כך חד-גונית, אחידה כל-כך וכל-כך מפחידה. עד תום ממלאת – ואכן סופה מגיע, אף במהירות-יתר לרוב, ובאחת נעלמת ופסה לה זו. בת אחת כל אותה מלאות, אחידות, שלמות ומושלמות, וודאות והתכוונות – בת אחת היא נגוזה. מתפוררת ונושרת מתעופפת הרחק-הרחק ומסתתרת. אינה ואיננה וכל שנותר, כאמור, הוא גיחוך דבילי. צחוק מבוייש של יצור מובס ומושפל, אדם שגמר את עצמו, שהגיע לעולמות אחרים, שמצא מציאות שונה, שהשתנה, שנברא מחדש – ושאיבד הכל. יובש בפה, עפיצות מסונוורת בראש, חוסר בהירות ותשישות כללית. "איפה הייתי?" הוא שואל את עצמו. "מה בדיוק קרה פה?". הוא מאוכזב, הוא מדוכא. מה שהובטח לו לא קוים, הוגנבו ללבו אשליות והוויות שווא, הוא חשב שתפס דבר-מה אך לא היה זה יותר מערפל צבוע. אין לו דבר כעת, הוא אבוד, שכן תמורת העולם החדש שחשב שאוחז בו הוא הרפה מכל נכסיו. מכר הכל בכדי לקנות בלון אויר חם – והנה זה התפוצץ והתיז על הכל חתיכות גומי וטיפות רוק. אדם מרוסק, כבוי, חולה ונכלה. קליפת אדם נבובה. הוא כועס עליה. כועס על עצמו. כועס על העולם שכך הוליך אותו שולל. הוא עצוב ומיואש. "מתי אלמד?" הוא שואל את עצמו – ובו ברגע נשבע "לא עוד!". זהו, הוא גמר עם כל העסק הזה. אף אחד לא ישתלט עליו, לא יתפוס את כל מהותו בצורה כזו, לא יקח את גופו ויתעלל בו כך ללא כל בקרה. החלטה נחושה זו מחזיקה מעמד בערך עשרים דקות.
אך מה שמעניין ומשומם הם השינויים הקיצוניים במציאות בין הלפני והאחרי. ותופעה הרי מוכרת וידועה: לפני אותם חלקיקי שניות קטסטרופליים הרי כל העולם כולו היה שונה. רצונותינו היו שונים, רגשותינו אחרים, יחסינו כלפיה מובדלים בתכלית – הרי כל סדר העדיפויות שלנו היה זר: היתה בהילות נוראה, דחיפות ופזיזות, היתה נחישות עצומה ודבקות במטרה, חפצים שהפריעו בדרכינו הועפו, בגדים קומתו ואף נקרעו, משקפיים ללא התחשבות הופלו, נעליים בלי דין על המיטה ננטשו… הכל הכל היה מותר, כי המטרה קידשה את האמצעים, והאמצעים כולם, החיים עצמם, היו למענה ורק למענה. ועתה? עתה אנו מתבוננים סביבנו כבתוך שדה קרב, הרס ואי-סדר בכל, תוהו ובוהו שמזכיר בית-כנסת בזוז ומווּנדל. מסתכלים סביב ואיננו מאמינים: מי עשה את כל זה? מי נכנס כסערה וכסופה קרע מעל כל האזור את כבודו? מי עירטל את כסות החדר, הפשיטו מזהותו ומסדרו הטוב, והותיר אותו חבול ומעוך, פצוע ועלוב?
אבל החידה הרי היא יותר גדולה, היא נוגעת בנפשנו, בהכרתנו הפרטית והאינטימית ביותר, במו הווייתנו הרוטט והמסריח. הנה היא: איך זה ייתכן שדבר שנראה כל-כך רצוי וטוב יראה כעת כבזוי ורע? כיצד מעשה שלפני דקות מספר נחווה כדבר הנכון ביותר, המושלם ביותר, היפה והנשגב והראוי והנעלה והמתוק והנעים והפלאי והאדיר ו… והטוב, פשוט כל-כך טוב, במובן הכי עמוק, הכי מלא של המילה; יבוטל עכשיו כאדיוטי, אינפנטילי אפילו, כבזבוז של אנרגיה וזמן, כהרפתקה מיותרת שאינה אלא טרדה ומועקה, כ… כדבר פשוט רע? איך זה, איך זה שטוב, שהכי טוב, הופך לרע? איך דבר כזה קורה? איך זה שמשתנה המציאות? כיצד משתנים ביעף סדרי עולם? ואיפה זה משאיר אותנו אחרי חמשת אלפים שנות ציביליזציה?
