כך נפלנו על הראש.
אחת מהשאלות המעצבנות האלה שהייתי מטריח בהן קבוצות הייתה לגבי יום העצמאות: האם זה חג יהודי או חג ישראלי. לרוב היו עונים לי "ישראלי". במקהלה. כשהייתי שואל אותם איזה עם זכה בעצמאות ביום ההוא, ב-48, המקהלה נשמעה הרבה יותר מסויגת. תראו מה זה, אפילו את יום העצמאות לא נותנים לחגוג בשקט, בלי כל החפירות האלו.
משבר זהות זה דבר מפחיד, אולי מפחיד יותר ממוות. כשאני מת, "אני" מפסיק להתקיים. כשאני מאבד את הזהות, אין בכלל דבר כזה כמו "אני". פחד מוות אנחנו חווים בהזדמנויות נדירות, פחד מאבדן זהות אנחנו חווים בכל פעם שאנחנו נדרשים להשתנות. השקר הישראלי הגדול ביותר הוא ההחלפה ביניהם. הפחד שקיים בארץ כמו רעש רקע תמידי, מוסבר ומונחל לנו כפחד מוות, "איום ביטחוני". אבל למעשה, זה הפחד שישראל תצטרך להיות משהו אחר ממה שהיא הייתה. בגלל זה, אומרים על מי שרוצה לראות כאן שינויים גדולים, שהוא "רוצה להשמיד את המדינה". ובגלל זה, אנחנו פוחדים היום הרבה יותר מאשר בראשית ימי המדינה, כשהאיום הביטחוני היה גדול הרבה יותר ומשבר הזהות נוכח פחות.
ומשבר זהות, בישראל, מובנה לתוך המערכת. הבסיס המשותף והמאחד שמציעה הציונות הוא ארץ ישראל. אבל הבעיה היא שלא מדובר בארץ ישראל שעליה אני יושב עכשיו ומתקתק על המחשב, אלא אותה ארץ ישראל שהיהודים פינטזו עליה בשטעטל. זה לא מקום, זה רעיון. אם אתה מקבל אותו, אתה בפנים. אם לא, אתה בחוץ.
וזהות מבוססת רעיון זה רעיון גרוע ביחס למצב הנפוץ יותר של זהות מבוססת מקום. תראו את ספרד. היא יחידה פוליטית רציפה, פחות או יותר, כבר חמש מאות שנה. מה לא עבר עליה? היא הייתה אימפריה ואיבדה אותה. היא הייתה רפובליקה ומונארכיה, היא הייתה דתית וחילונית, הייתה שם מלחמת אזרחים וכמעט 40 שנות פשיזם דתי למדי, ועכשיו היא מדינה נחמדה מאוד, כך אומרים. אף אחד מהשינויים האלה לא גרם לספרד להפסיק להתקיים, כנראה משום שהזהות הספרדית הבסיסית היא מבוססת מקום. שפה, תרבות, אנשים והיסטוריה ולא איזה "רעיון ספרדי".
זהות מבוססת מקום תתקיים כל זמן שהמקום יתקיים. זהות מבוססת רעיון תיעלם בקצב התחלפות הרעיונות. הזהות הפלסטינית, למשל, היא זהות מבוססת מקום, ומכאן ה"צומוד" שהימין הישראלי מתקנא בו כל כך. אבל הזהות של הימין היא זהות של רעיון, אז הוא מגיב ב"צומוד" משלו, אבל לאדמה הוירטואלית של ארץ ישראל הרעיונית מהשטעטל, בצורת אינדוקטרינציה לאומנית ודתית.
זה לא חייב להיות כך. פעם, היה נהוג בתנועה הציונית להשתמש במילה "עברי". זוהי זהות של מקום. היא מדברת על שפה, ולכן על תרבות (שכמו כל תרבות, מקורותיה הטרום מודרניים הם בעיקר דתיים), מניחה קשרי מוצא והיסטוריה משותפת כלשהי, מעוגנת בחיי היום יום בארץ הזאת אבל לא דורשת להחזיק באידיאולוגיה מסויימת. מעניין באמת, איך קרה שכולם הפסיקו להשתמש במילה "עברי" והחליפו אותה ב"יהודי", מילה שבמפורש מציינת רעיון, אם כי לא ממש ברור איזה.
לי יש תיאוריה: בן גוריון הבין שהגולים שהגיעו לכאן מהשטעטל, כולל הוא עצמו, רואים הכול הפוך. הוא ידע שכשהם מדברים על ארץ ישראל העברית שנמצאת להם מתחת לרגליים הם בעצם מתכוונים לארץ ישראל היהודית שנמצאת להם בראש. לכן, הוא נהג ללכת לים ולעמוד על הראש, ורק אז הוא היה רואה ישר. כשהגיע הרגע להכריז על הקמת המדינה, בן גוריון רצה שכולם ירדו לחוף ויעמדו על הראש בזמן שהם מקריאים את הכרזת העצמאות, אבל חיים וויצמן אמר לו שזה ייראה רע בחו"ל. אז בן גוריון התהפך והלך לבית ההוא ברוטשילד, ובמקום להכריז על מדינה עברית הכריז על מדינה יהודית.
זעם נרקיסיסטי.
כולנו משתתפים בטקס יום העצמאות. ו"הטקס" בשבילי הוא בליל כל האירועים של יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, בדיוק כמו שממציאיהם התכוונו שיהיה. כולנו משתתפים בו כי הטקס כולל הרבה יותר מאשר הנאומים, השירים והתפאורה שיש על הבמה. החלק הפורמאלי, הממוסד, המונחל של הטקס, למעשה, מהווה רק חלק קטן ממנו.
הרבה טקסים מתרחשים בשוליים: חיילים באים לטקס יום הזיכרון בתיכון כדי לעשות עוואנטות על הבחורות, אלו שיודעים לשיר או לנגן מוצאים שם הזדמנות להפגין את כישוריהם, הטינאייג'רים הציניים משחיזים אמירות בשורה האחורית, צלם העיתונות יוצא לחפש חרדי שלא עומד בצפירה, כל מני ארגונים דוחפים את האג'נדה שלהם, בין אם היא "אלטרנטיבית" ובין אם היא "מלחמה בהשתמטות" או כל דבר אחר, מדורי האוכל מתמלאים במדריכי בשר למנגל, הפלסטינים אזרחי ישראל עולים לרגל להריסות כפריהם וזקני עדת דוברי הרוסית, ש"יום הניצחון" שלהם חל בערך באותו זמן, צועדים בשרב הישראלי חנוטים בחליפות עמוסות במדליות כהפגנת נוכחות של תרבותם במרחב הציבורי ועוד ועוד.
ויש גם את טקס החפירה המסורתי במשמעויות של יום העצמאות, שאותו ערכתי בחלקו הראשון של הפוסט. ובתוך זה, יש גם שלל טקסים של עדת השמאלנים בארה"ק, שנסובים על הציר שבין אלטרנטיבה להתרסה. ואכן, פסטיבל הקיטש הלאומני המתקרבן שמתפוצץ בחגיגה וולגארית וממוסחרת תעשה רע לכל אדם שפוי. ומי שביקורתי או עוין כלפי המסרים שדוחפים לנו במורד הגרון בתקופה זו, בכלל צפוי להתחרפן. דווקא ביום הזה, כשהקונסנזוס הישראלי סוגר שורות ומתקבץ לדבוקה מהבילה, אלו שגם בימים כתיקונים מתקשים למצוא את מקומם בו, נשארים בחוץ במופגן.
ושם מופיע הזעם הנרקיסיסטי (מונח שנטבע ע"י קוהוט). זוהי תגובה פסיכולוגית תוקפנית של פרט כלפי קבוצה שלא מבינה אותו ולא עונה על צרכיו. ככזו, זוהי תגובה בריאה שכן תוקפנות, בבסיסה, היא מנגנון הגנה ובמקרה הזה, הגנה על זהות עצמית מפני קבוצה ששואפת לבטל אותה. מעשי התוקפנות, וההתגרות למיניהם, כגון החצנה בוטה של ביקורת דווקא בימים אלו אפילו יותר מבכל יום אחר הם למעשה אקטים של יצירת מרחב, במקרה הזה פוליטי, אוטונומי שבו אפשר להביא את עצמך לידי ביטוי.
אבל כשהזעם הנרקיסיסטי ממלא את תפקידו ההגנתי ויוצר את המרחב הפוליטי האוטונומי, ההיצמדות אליו הופכת לפתולוגיה. השמאלנות הופכת אז מעמדה פוליטית לזהות שבטית ומאמצעי למטרה, שכן ההתרסה כלפי הקונסנזוס הדביק לא משמשת ככלי לשינוי המציאות אלא כפרקטיקה של אישוש זהות "שמאלנית" כלשהי. התוצאה המרכזית היא אימפוטנציה פוליטית, מחלה שקשה להתווכח עם העובדה שה"שמאל" לוקה בה. דיון באחד התופעות הנלוות לזעם הנרקיסיסטי בארץ האמורי – בלוג שלאחרונה מנהל חשבון נפש נוקב ונחוץ בצד השמאלי של המפה, הזכיר לי את הציטוט הזה של ג'ורג' אורוול ואני מביא אותו גם כאן כחומר למחשבה:
גדלתי באווירה שהיה בה נופך של מיליטריזם, ואחר כך ביליתי חמש שנים משעממות לקול חצוצרות צבאיות. עד היום אני חש תחושה קלה של חילול הקודש מלא לעמוד דום לשמע 'אלוהים נצור את המלך'. זה ילדותי, כמובן, אבל הייתי מעדיף שיהיה לי סוג החינוך הזה מאשר להיות כמו האינטלקטואלים השמאליים שהם 'נאורים' עד כדי כך שהם לא מסוגלים להבין את הרגשות הרגילים ביותר. בדיוק אותם אנשים שהלב שלהם לא ניתר למראה הדגל הבריטי הם שיירתעו ממהפיכה כשיבוא הרגע
ג'ורג' אורוול. ארצי לטוב או לרע, לימין או לשמאל. 1940
מינהלי1: הבלוג הסאטירי המצויין "סרטן בגב האומה" עבר כתובת. הקישור למעלה משמאל עודכן בהתאם, וזו הזדמנות טובה לבקר, למי שעוד לא עשה זאת למנהג קבוע.
מינהלי2: ביום שישי הקרוב אערוך שיחה ניידת נוספת בירושלים העתיקה שבה ננסה להבין למה הטירוף שלה זה הטירוף של כולנו ואיך היא עוזרת לנו להבין איפה אנחנו חיים. נדבר, בין השאר, על למה התכנון העירוני של הרומאים שורד יותר מזה של עיריית ירושלים, מושג הקדושה ככור גרעיני, ישו סוגר מעגלים חשמליים, יחסי מין בין גברים נותנים בוסט לקדושת העיר למוסלמים, מי הזיז את הכותל שלי ואיך ירושלים של מעלה מצאה את דרכה דווקא אל מתחת לפני הקרקע. מינימום חמש מקסימום תריסר משתתפים, פרטים והרשמה במייל:[email protected]
