ומה עכשיו? לאן הולכת המחאה מכאן? זה הדיבור ואלו השאלות שנשאלות. הן נשאלו גם כשהיא התחילה, ושם הבעתי עמדה: שום מטרות מוגדרות, רדו מזה, תנו לאנשים להשתגע. אני עומד מאחורי כל מילה, אבל זה היה לפני שבוע והתאים לשלב שבו המחאה נמצאה לפני שבוע.
אנשים רבים, ובמיוחד האינטלקטואלים ובעלי האוריינות הפוליטית הגבוהה מביניהם, נוטים להתעלם מהאספקטים האנושיים של המאבק. המאבק איננו רק תוכן, הוא גם תהליך. הוא חוויה רגשית ופסיכולוגית. אני מדבר מתוך עולם המושגים של החינוך, כמובן, שהוא אחר מעולמות מושגים אחרים, אבל אנסה לתאר לכם למה אני מתכוון בסיטואציה פשוטה ממפגשי קונפליקט בין יהודים וערבים:
בזמן ההפסקה, תיכוניסטים יהודים וערבים עומדים ומתווכחים בלהט, אומרים אחד לשני את הדברים הנוראים ביותר, אפס הקשבה. בצד, עומדים עבדכם הנאמן ושותפו הפלסטיני להנחיה ומחככים ידיים בסיפוק. התיכוניסטים היו יכולים ללכת כל אחד לפינה שלו וללכלך על הצד השני. במקום זה, הם מדברים אחד עם השני מרצונם ועל חשבון זמנם החופשי. באותו שלב בתהליך, לא מעניין אותנו מה אומרים ואיך מדברים – זה יגיע אחר כך – אלא עצם העובדה שהם נכנסו לתוך הדיבור. זה ההבדל בין תוכן לתהליך, הלחם והחמאה של מעשה החינוך, ומאבק הוא לא רק אג'נדה, הוא גם חינוך. אנחנו מחנכים את עצמינו, את הציבור ואת השלטון.
אם הצעותיו המצוינות של עידן לנדו, למשל, היו נכתבות ומתקבלות בתחילת השבוע הראשון למאבק ולא בסוף השבוע השני, הן היו הרסניות לחלוטין. האנשים היו צריכים לשחרר קיטור, לצעוק, להתנסות, לחפש, לבחון את הגבולות, להתמודד. ניהול יתר היה בהכרח הרסני שכן הוא לא היה מאפשר את כל זה. אבל היות שזה התאפשר, המאבק הצמיח – אורגנית – מנגנוני התנהלות משלו. הוא עבר לשלב הבא – בעצמו.
ובגלל שזה התאפשר, המאבק הזה כבר הצליח, עוד לפני שהשיג הישג קונקרטי אחד. אנשים נוטים לבלבל בין חוסר הישגים קונקרטיים לחוסר הישגים בכלל. כאילו שמה שאי אפשר למדוד, לכמת ולהגדיר פשוט לא קיים.
תסלחו לי, אבל אלו שטויות. לפני שבועיים, הסתובבה כאן חבורה של פוליטיקאים בשקל תשעים, מדושני עונד מ"הצלחתם" של עוד איזה חוק ספין קטנוני שיעורר עוד קצת שנאה בין שבטית בקרב אזרחי המדינה. הם היו על גג העולם, ופתאום קיבלו את הכאפה שלהם. כבר שבועיים שלמים הם לא מעניינים אף אחד. המאבק הזה כבר פוצץ את בלון השאננות של השלטון. הם התרגלו לחשוב שהם יכולים למכור את עצם האדמה שעליה אנחנו דורכים והאוויר שאנחנו נושמים בחסות עוד איזה ספין עד שנתקלו במפגן מדהים של חוסר שיתוף פעולה. הציבור, כשהוא רוצה, קובע על מה ידברו כאן, לא הם והיח"צנים שלהם. אחרי המאבק הזה, כל פוליטיקאי ייאלץ לשאול את עצמו מתי הנמר יתעורר שוב, והאם זה יקרה במשמרת שלו.
לפני שבועיים, היינו יושבים על כוס בירה ומקטרים שהציבור אדיש. רוב מכריי, חבורה אינטליגנטית (שלא לומר "אובר-חוכמים") ניתחה את המצב והגיעה למסקנה שכאן שום דבר לא יזוז עוד שלושים שנה. אולי המאבק הזה הוא אפיזודה חולפת ויוטבע בדם המלחמה שהממשלה עלולה לבשל לנו בספטמבר, אולי הוא לא ישנה שום דבר בתמונה הגדולה, אבל אף אחד מאיתנו לא צפה שחמישה אוהלים שיוקמו בשדרות רוטשילד יהפכו, אחרי ארבעה ימים בלבד, לתנועה ארצית. אז הייתי מציע להם – ולי – להיזהר מההערכות המחוכמות של עצמם.
המאבק הזה כבר הצליח כי גלי ההדף שלו יורגשו בשנים הקרובות. הוא בית ספר לדור הבא של האקטיביסטים, הוא מייצר מודלים חדשים של פעולה, הוא מייצר קואליציות שעד לפני זמן קצר חשבנו שאינן אפשריות (טוב נו, אני תמיד חשבתי שהן אפשריות). הוא מטעין הרבה אנשים באנרגיה ומספק להם חוויית הצלחה. כל המאבקים בעשורים האחרונים נכשלו ברמת ההישגים הקונקרטיים, אבל כל אחד מהם הצמיח את הפעילים שהשיגו הרבה כמה שנים מאוחר יותר. הדוגמא האחרונה היא ההצלחה הנוכחית של הימין, שצמחה מהמאבק נגד ההתנתקות וממאבק המילואימניקים של 2006, ושניהם נכשלו במטרותיהם המיידיות.
אז עכשיו – בשלב זה של המאבק – אני מסכים, הגיע הזמן לדרישות קונקרטיות. אשאיר את הניסוח לבקיאים ממני אך בנושא הדיור הן צריכות להתייחס לשלוש נקודות:
- החייאת הדיור הציבורי (הסרת ההקפאה מחוק הדיור הציבורי, קריטריונים לזכאות על בסיס כושר השתכרות, השמשת נכסי הדיור הציבורי שעומדים ריקים, בנייה של דיור ציבורי נוסף וכו').
- בלימת ספסרות הדירות והקרקעות (הגבלת בעלות זרה, מיסים גבוהים ו\או הגבלות אחרות על מחזיקי נכסים שאינם בשימוש וכו').
- מעורבות ממשלתית ישירה בשוק הדיור, כדי לדאוג שחלק מהדיור שייבנה יהיה בר השגה (חיוב הקבלנים להקצות אחוז מסוים מהדירות בכל פרויקט בנייה לדיור זול ודירות קטנות לצעירים, בין השאר כדי למנוע את תופעת המתחמים היקרים שמוקפים בסלאמס ולעודד אוכלוסיה מעורבת, וכו').
השאלה השנייה שעל סדר היום היא האם להתמקד בנושא דיור בר השגה או שמא לאחד את המאבק עם המאבק על יוקר המחייה, מאבקם של הרופאים, העובדים הסוציאליים והמורים. כאן, התשובה שלי היא "כן", חד משמעי.
האם הצבת מטרות גדולות יותר למאבק עלולה לפגוע בהישגים קונקרטיים בתחום הדיור? כן. זה הימור וזה סיכון. אבל הנה למה ההימור מוצדק:
עד היום, כל מאבק מבודד הצליח להשיג הישגים מוגבלים מאוד, מספיקים בדוחק כדי להוריד את הנהגת המאבק מהעץ, שכן כל מאבק מטבעו מוגבל בזמן. לרוב, הישגים אלו התמסמסו לאחר מכן ממילא. לא מזמן ראינו מאבק של סטודנטים על שכר לימוד, מאבק של סגל זוטר על משכורות ומאבק של מורים על הרבה, הרבה יותר ממשכורות. הם נערכו בזמנים קרובים, וקיבלו לא הרבה יותר מהבטחות, שגם עבורן היה צריך לבלוע כל מני צפרדעים.
מה היה קורה אם היו מאחדים את כל שלושת המאבקים תחת מאבק אחד לעתיד החינוך וההשכלה? אני לא יודע, וגם אתם לא יודעים, כי זה לא קרה מעולם. אני חושב שצריך לנסות את זה פעם אחת. כשהבחירה היא בין הצלחה בטוחה בלזכות בכמה פירורים, שממילא ספק אם יגיעו אלי, להצלחה לא בטוחה לזכות בנתח מכובד מהעוגה, במיוחד כשמובטח לי שגם הכישלון הקונקרטי יהווה הצלחה שכן הוא ייצור תקדים של מאבק משותף רחב וחוצה מגזרים, ההתלבטות שלי קלה.
כן. יכול להיות שהסחטנות תעבוד. אולי המשמעות, מבחינת מאבק הדיור, של הצטרפות למאבק הרופאים תהיה שהממשלה לא תזרוק איזו עצם שהתכוונה לזרוק. יכול להיות, אפילו, שכך יימנע הישג מורגש בהורדת שכר הדירה, הפסד של כמה מאות שקלים בחודש. אבל אני מוכן לשלם אותם עבור סולידריות.
סולידריות. זוכרים את המילה? זאת לא סתם קלישאה יפה, זה עניין מעשי. בעוד כך וכך שנים, כשיהיו לי ילדים שילכו לבית הספר, אני ארצה שיקבלו חינוך טוב ממורים שאינם עבדים וטיפול טוב מרופאים שלא נופלים מהרגליים. אני יודע שלא ארוויח מספיק כדי לשלם על זה בשוק שנתון לחסדי היד הנעלמה ואני יודע שהמדינה לא תמהר לתת לי את זה.
אני רוצה לדעת שאת המאבק שאני אנהל אז, בתור הורה ואולי גם מורה בבית ספר (אבל לא רופא – מצטער, אימא), אני לא אנהל לבד. אני רוצה את הסטודנטים, העו"סים, הרופאים ומפוני הדיור הציבורי מקטמון – שיברך אותם החבר הדמיוני – לצדי. את היסודות למאבקים משותפים כאלה אני רוצה להניח עכשיו כי עכשיו יש את ההזדמנות לעשות זאת. אם הוא ייכשל הפעם, שייכשל – אולי יצליח בפעם הבאה. ואם זה אומר שאצטרך לוותר על הצלחה בשינוי איזה תת-סעיף קטן 8227\ז בחוק הוונדאלים – בסדר גמור מצדי. תחשבו קצת קדימה לעזאזל.
ואולי, רק אולי, זה אפילו יצליח הפעם. לא מאוד סביר, מסכים, אבל דברים בלתי סבירים כבר קרו, בזמן האחרון למשל.
מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לא להיעזב לבד בגיל 64 ע"י סטודנטים אובר-חוכמים.
