יום הולדת לבלוג, וסיכום שנה.

בימים אלו חוגג הבלוג שנה לעלייתו לאוויר. שנה מלאת אקשן שהתחילה בהתדרדרות צפויה ועקבית ונגמרה בעונת הנדידה של הברבורים השחורים. הבלוג עסק בשתי מגמות בחברה הישראלית, או בעצם, בשתי צדדים של מגמה אחת: התפרקות האתוס הישראלי הישן, והחיפוש אחר אתוס ישראלי חדש.

האתוס הישראלי הישן אמר שכולנו (כל היהודים, כמובן) באותה סירה. אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים ועלינו להדק את החגורה ולאכול מאותו מסטינג. שלושים שנה לקח לאתוס להתפרק, ועכשיו ברור לנו שלא היה ולא נברא. מה שיש לנו כאן זה אסופה של שבטים. חברה מקוטבת מעמדית ומגזרית. הפוליטיקה שלנו היא פוליטיקה של זהויות שרק מתחזה לפוליטיקה של עמדות כשלמעשה, כל מגזר מנסה לנסח את האינטרסים הפרטיים שלו בברברת פסאודו-אידיאולוגית.

רוב הטקסטים בבלוג הוקדשו לפרויקטים לאחד את היהודים בישראל סביב אתוס חדש, שמוצג באופן שקרי כהחייאת האתוס הציוני הישן. מדובר בזניחת הטיעון לפיו מדינת ישראל היא, או לפחות צריכה להיות, מדינה שהיא בו זמנית יהודית ודמוקרטית, והחלפתו בטיעון שגורס שישראל היא קודם כל מדינה יהודית, ורק אחר כך דמוקרטית. לפחות ככל שזה נוגע ליהודים שעמדותיהם נוחות למשטר. בימים האחרונים, העניין הזה עוגן בתהליך חקיקה.

האופן בו בחרו הכוחות השולטים במדינה לאחד את מרבית הציבור היא באמצעות הדגל הדתי-לאומני. הם ניסו להחריף את תחושת המצור באמצעות טענה די משונה לפיה אנחנו אמורים לפחד מכל מני שבדים שאומרים עלינו דברים רעים יותר מאשר מפלישת הצבא המצרי או מכך שזק"א יגרדו את שרידינו מהאספלט באמצעות כפית. הם סימנו חלק מהעם הזה כ"אויבים מבפנים" שאין להם זכות להשתתף בדיון הציבורי. הם פתחו במתקפה על כל מי ומה שהאתוס שלו הוא חילוני-אזרחי ולא דתי-לאומני, החל מארגוני חברה אזרחית, דרך החוגים למדעי הרוח והחברה באקדמיה וכלה במקצוע האזרחות בבתי הספר.

אבל הם פישלו. האתוס הישראלי הישן, מעוות ככל שיהיה, החזיק מעמד מפני שאיכשהו, זה עוד נראה שכולנו באותה הסירה. זה לא היה כך באמת, אבל האנשים שנדפקו ע"י המערכת טואטאו לפריפריה הגיאוגרפית, הפוליטית והתודעתית. הבעיה שלהם הובנתה כשלהם בלבד. אתם יודעים: אין עוני בארץ, זה רק החרדים והערבים שלא רוצים לעבוד, וכל מני מסעודות משדרות שמוציאות כסף על לק לציפורניים במקום על לשלוח את ז'וז'ו הקטן לאוניברסיטה.

מצד שני, אותם אנשים שקיבלו את הקצפת של העוגה הציבורית השכילו לשמר מידה של צניעות, והצדיקו את המעמד המועדף שלהם בכך שהם "תורמים למדינה" יותר מכל אחד אחר. את המהלך הזה מנסים לשחזר היום המתנחלים האידיאולוגיים, אך ספק אם זה יעלה בידם. אבל מה שבאמת החזיק את החבילה ביחד זה מעמד ביניים. מעמד ביניים הם אנשים שאין להם הרבה כסף, אבל יש להם יציבות כלכלית וביטחון מה בעתיד. זה – ולא גודל ההכנסה, הוא הדבר שמבדיל בין מעמד הביניים לעניים. והיציבות הזאת אבדה.

הימין יכול היה ליצור את הסדר החדש הדתי-לאומני שרצה אם רק היה מלווה אותה במדיניות חברתית-כלכלית פופוליסטית. אבל בתור סניף מקומי של ניאו-שמרנות אמריקאית שמחויב לקפיטליזם חזירי, הוא לא יכול לעשות זאת. אי אפשר לטעון שעל כולנו לאכול מאותו מסטינג בנושא המדיני וזלול ככל יכולתך ואם אין לך מה זבש"ך בתחום החברתי-כלכלי. זה לא מסתדר ביחד. ביטוי גרוטסקי במיוחד לדיסונאנס הקוגנטיבי בו ממשלות הימין מנסות להאכיל אותנו ראינו כשאולגרך שקיבל בחצי-חינם נכסים ציבוריים לרוב, החזיק באזרחות מונקו כדי להימנע מתשלום מס למדינה, סחר עם מי שראש הממשלה מתאר כגרמניה הנאצית מודל 2011 ואותו ראש ממשלה ספד לו – אחרי שנקבר לצד גדולי האומה בבית קברות אקסקלוסיבי, כאחד מגדולי הציונים.

אולי אז זה נעשה ברור: אנחנו לא באותה סירה ומה שיש כאן זאת לא מלחמה אלא חגיגה. בזמן שאותנו שולחים החוצה לעשות פטרולים ולחפש אויבים מבחוץ ומבפנים, הם יושבים במגדלים שלהם ובולסים מכל טוב הארץ.

המגמה השנייה שתוארה בבלוג זה במהלך השנה היא מגמת הנגד. או ליתר דיוק – היעדרה. מי שאמון, להלכה, על המשנה הסדורה של האלטרנטיבה לאתוס הדתי-לאומני-חזירי הוא השמאל, שמחזיק באתוס אזרחי, שוויוני וסולידרי. אבל רק בתיאוריה, שכן השמאל המקומי מעולם לא החזיק באף אחד מהערכים הללו. השמאל הישראלי הוא בסך הכול שבט, שכמו השבטים האחרים ממסך את האינטרסים הסוציולוגיים והמעמדיים שלו במלל פסאודו-אידיאולוגי. החלק המתון בו – שרידי אליטת מפא"י הישנה – הפך את מי שמתיימר להחליף אותו כאליטה, הציונות הדתית בהתנחלויות, לשק חבטות והריץ בכל כוחו פתרון של שתי מדינות לשני עמים עקב פנטזיה מופרכת שמדינת ישראל בגבולות הקו הירוק תחזור להיות "ארץ ישראל הקטנה והיפה" שבה הוא משל ביד רמה.

השמאל הרדיקלי אמנם הבין עד כמה חולה המדינה הזאת, אך בתסכולו ויתר על הציבור הישראלי והפך לחבורה של אקטיביסטים מקצוענים, מעין שבט הררי לוחמני שנלחם לא כדי לנצח אלא כדי לשרוד ולהילחם עוד יום. את הבדידות שנכפתה עליו ניסה לשבור לא באמצעות הכרה בטעויותיו ופנייה מחודשת לציבור הישראלי, אלא באמצעות חבירה לשותפים מקרב הפלסטינים ולגורמים בינ"ל שאוהדים אותם.

אסטרטגיה זו נחלה כישלון שכן הפלסטינים אולי נעזרים בשמאל הישראלי במאבקים קונקרטיים כאלה ואחרים, אך אין להם עניין לחבור אליהם. "מאבק משותף" של ישראלים ופלסטינים נתפס על ידם – בצדק – כאינטרס פרטי של השמאל הרדיקלי הישראלי ושותפותם בו נשארה מוגבלת מאוד ומהוססת מאוד. עם התמשכות המאבק, התברר גם שהפעילים הבינלאומיים, בחלקם הגדול, הם תיירי קונפליקט שלא מבינים את המציאות המקומית ולא נושאים באחריות להשלכות התערבותם בה.לאט לאט, הם התחילו לעורר סלידה גם בשותפיהם למאבק.

בשורה התחתונה, השמאל הישראלי הוא חלק מהסדר הקיים. הוא ממלא בנאמנות את תפקידי השעיר לעזאזל ועלה התאנה לדמוקרטיה הפיקטיבית שיועדו לו. אך כמעט בכל פוסט בבלוג זה נאמר משהו על האפשרות לצמיחת מחנה דמוקרטי, אזרחי וסולידרי באמת, נטוע במציאות המקומית וחוצה מגזרים. לאחרונה, פורסם כאן הפוסט האופטימי הראשון, שאיגד את כל הערות האגב וגרם לחלק מהקוראים לתהות שמא השתחרר לי בורג, יען כי כאן לא ישתנה כלום בשלושים השנים הקרובות.

ואז, הכול השתנה. פתאום, מאות אלפים יוצאים לרחובות כדי לדרוש את מה שאמור להיות הלחם והחמאה של שמאל אמיתי: חברה סולידרית ומדינה שמשרתת את אזרחיה במקום לדרוש מהם לשרת אותה. הפוסט על השריפה בכרמל הסתיים בקריאה "תביאו לי כבאים, רופאים ומורים" ומגיבה אחת כתבה שזאת צריכה להיות סיסמת המהפיכה. מי חשב, אז, שזה יקום ויהיה.

המאבק הנוכחי הביא לכולנו כאפה. אני קיבלתי את הכאפה כשמגמות סולידריות אזרחית חוצת מגזרים שאני צפיתי\קיוויתי שייבנו לאט לאט במשך שנים התחילו בהתפוצצות. ההתפוצצות אמנם תיגמר, והמגמות אכן ייבנו במשך שנים, אבל האג'נדה האזרחית הונחה אחר כבוד במרכז השולחן, והיא תישאר שם.

השמאלנים למיניהם קיבלו את הכאפה כשהבינו שלא רק שהציבור הישראלי מסוגל לדברים שהם לא ציפו ממנו ומצאו את עצמם צועדים לצד מי שלא דמיינו כשותפים למאבק, אלא גם נאלצו להשלים עם העובדה שהשינוי לא יקרה כשההמונים יצטרפו לאיזה גרעין קשה של אידיאליסטים מקצועיים, אלא כשהאידיאליסטים ייאלצו להצטרף לציבור.

ואת הכאפה המצלצלת ביותר והמשמחת ביותר קיבלו כמה מגיבורי הבלוג, אותם ספינים מתוקשרים שמתחזים לארגונים ציבוריים, כמו "אם תרצו" ו"ישראל שלי". האיש שעיצב את תפיסת העבודה של רובם, היועץ האסטרטגי המוכשר משה קלוגהפט, התהדר ביכולתו לעצב מאחורי הקלעים את מה שידברו עליו על הבמה. במשך רוב השנה, הם הצליחו בכך וכולם דיברו על בוגדים, חתרנים ואיום הדה-לגיטימציה. פתאום, הציבור החליט שמעניינים אותו דברים אחרים לגמרי והם נחשפו בכל עליבותם כשמבין "58,000 החברים" של "ישראל שלי" ו"אלפי הפעילים" של "אם תרצו" הצליחו לגרד בקושי מאתיים אנשים לצעדת הספין שלהם ברוטשילד. הציבור אמר את דברו: אנחנו רוצים מקום ליד השולחן, וספינים פרנואידים על הקונספירציות של הסמולנים אי אפשר לאכול.

מנהלי: בשלב מסוים הפסקתי לבדוק סטטיסטיקות, אבל לרגל יום ההולדת של הבלוג, זה קצת מתבקש והן כדלקמן, במספרים מקורבים: כ-31,000 איש נכנסו לבלוג במהלך השנה כ-150,000 פעמים. הקבוצות הגדולות ביותר הן של קוראים קבועים ושל מבקרים חד פעמיים. הקבוצה הקטנה ביותר היא של קוראים שנכנסו שמונה פעמים. לא יודע למה דווקא שמונה. אחוז הכניסות החדשות עומד באופן קבוע סביב ה-20% ובחודש האחרון, בימים בהם פורסמו פוסטים, נכנסו כ-1500 קוראים.

This entry was posted in כללי and tagged , , , , , , , , , , , . Bookmark the permalink.

32 Responses to יום הולדת לבלוג, וסיכום שנה.

  1. אסף says:

    Yeah !
    המון ברכות על היומולדת. אני נותן כתף למאבק. מצבנו קשה אך יציב – אבל יש תקווה.

  2. zdanielz says:

    ברכות על הבלוג המעולה – באמת, יש לך ראייה מאוד מפוכחת, ריאלית ואפשר לומר אפילו קונסטרוקטיבית של המצב.
    על אף הייאוש הכללי מהמצב, הבלוג הזה, דווקא בגלל הפיכחון שבו, תמיד עורר בי תקווה.
    ועכשיו, כשנראה שאולי יש סיכוי לשינוי, אתה כמובן חייב להמשיך. :-)

    שוב תודה.

  3. אור says:

    תבורך, רעב שלום בעל הבלוג, and many more to come. ומי ייתן ותזכה להפוך את הבלוג לבלוג צילום בישול אוריגמי מקרמה או כל דבר אחר שתבחר, כשכולנו נגיע למנוחה ולנחלה.

  4. איתי says:

    נהנה לקרוא את דבריך לאורך כל השנה.

    מזל טוב.

    ובנושא האקטואלי אני אשתף: אני צועד בהפגנות ה1 במאי/מאבקי עובדים, מחאות נגד הפרטות/תקציבים/חוק הסדרים וכו' כבר לפחות 10 שנים, ולראות 300,000 איש צועקים את הסיסמאות שצעקנו במקרה הטוב לאורך העשור הזה 2000 אנשים זו חוויה מדהימה ומטורפת. והלוואי והיא לא תפסיק.

    בהמשך, אשמח לקרוא אותך מנסה לנבא לאן פנינו במהפכה החברתית הזאת.

  5. מזל טוב. מצטרף לקריאתו של אור השני, וגאה להיות אחד מבין 31,000 הקוראים.

  6. פנינה says:

    מזל טוב לך.
    נראה לי שאחזור לעשות כמה השלמות של פוסטים ותיקים.
    אני לא יודעת איך אתה, אבל פעם ראשונה מאז מלחמת יום הכיפורים, שאני מתחברת לאיזו תקווה. כמו עם [או תקרא לנו אוסף שבטים]שעד עכשיו סבל מפוסט טראומה ואולי כמי ששיכת לדור שההורים נאבקו על קיום נאות במדינה ולא התביישו לדבר על ערכים. אז אני לא ממש גאה שהדור שלי לא נלחם לשנות את העיוותים שנוצרו עם הכיבוש וגם לא ממש השכיל להעניק להם חיים טובים יותר כלכלית. משהו בנהמה האדירה שנשמעה אתמול ברחובות גרם לי לראשונה אחרי הרבה שנים שמחה.
    בכלל לא התכוונתי לכתוב את כל זה אבל משהו בדבריך עורר בי את זה.

  7. MuyaMan says:

    מזל טוב! רק שנה? איכשהו התחושה היא שהבלוג הפוליטי הטוב בארץ כבר נמצא איתנו מתמיד…

  8. דנה says:

    תודה. למדתי והתעודדתי.

  9. דניאל ר says:

    אמן כן יהי רצון שבעוד שנה תוכל להתרכז בכתיבה על בישולים ואמנויות קרב.

  10. AP says:

    "השמאלנים למיניהם קיבלו את הכאפה כשהבינו שלא רק שהציבור הישראלי מסוגל לדברים שהם לא ציפו ממנו ומצאו את עצמם צועדים לצד מי שלא דמיינו כשותפים למאבק, אלא גם נאלצו להשלים עם העובדה שהשינוי לא יקרה כשההמונים יצטרפו לאיזה גרעין קשה של אידיאליסטים מקצועיים, אלא כשהאידיאליסטים ייאלצו להצטרף לציבור."

    סליחה על הקלישאה, אבל הפוך, גוטה, הפוך. אני מבין שהמילה שמאלני היא קללה בימינו, אבל זו באמת לא סיבה לחוסר הצניעות וההתנשאות המופגנים בפסקה הזו. בוא לא נהפוך את סדר הזמנים בסיפור: מי שנאלץ להצטרף למאבק החברתי ולאידיאליסטים הוא הציבור, ולא להפך. השינוי ועוד איך קורה (ונקווה שימשיך לקרות) כי הציבור הבין שאותו גרעין קשה של אידיאליסטים שמאלנים יפי נפש צדקו לאורך כל הדרך. בוא לא נהפוך את קבוצת האנשים שעשתה משהו נכון לחלק מהחשבון הכללי של למה המדינה שלנו דפוקה. החברה הישראלית היא אכן אסופה של שבטים, וללעוג לשבט היחידי שצדק כל הזמן הזה זו, עם כל הכבוד, קצת חוצפה.

    • AP says:

      ומה שבאמת מטריף אותי זה שאותו מעמד ביניים, שזוכה עכשיו לעיסוי שמנים ארומטי מכל בלוגר, עיתונאי, כתב ובעל טור, הוא אחד האשמים העיקריים במצב המחורבן שאנחנו תקועים בוא עכשיו!
      בחיי שבעסה להיות שמאלני. לא שווה את המאמץ.

      ומזל טוב על הבלוג והכל.

      • נעלם מעיני עיסוי השמנים הארומטיים למעמד הביניים שעשיתי. אף אחד בסיפור הזה לא צדק לאורף כל הדרך, בשום דבר. ולהגיד שהציבור "הצטרף" למאבקים שהשמאל ניהל זה קמת מוזר, בלשון המעטה. זה לא שמאות אלפי האנשים באו לבילעין או משהו.

        • AP says:

          אף אחד לא צדק? אף אחד לא אמר שהמדיניות הכלכלית של ישראל היא שגויה? זה משהו שפתאום נפל עלינו מהשמיים?
          בחייך, הרבה אנשים אמרו את זה, במשך הרבה זמן. רובם, מה לעשות, שמאלנים.

          "זה לא שמאות אלפי האנשים באו לבילעין או משהו."

          נכון, אבל א- דיברתי על השמאל בנושא הכלכלי חברתי, וב- תן לזה זמן. הציבור הישראלי מבין עכשיו שתפיסת העולם הכלכלית של ישראל היא שגויה, אני מאמין שהוא יבין שהיא שגויה גם בנושאים אחרים.

          • צ'מע, חילקתי כאן את השמאל למתון ורדיקלי. זאת חלוקה גסה ומכלילה, אבל לא יותר מהחלוקות בהם אני משתמש כלפי הימין. אם אתה רוצה לרדת לרזולוציות של אנשים וארגונים בודדים, נמצא כאלה שצדקו לגבי הרבה דברים. בחשבון הכולל, השמאל עשה חתיכת עבודה מחורבנת.

            • אמיר says:

              וזו לא תהיה הפעם האחרונה שהמון אנשים צודקים טעו יחד.בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם. חכמה טריויאלית היא לא להניף דגלי פלסטין בצעדות ה 1 במאי, למשל.

              מזל טוב על הבלוג. באתי בגלל הברווז, נשארתי בגלל השפיות.

            • AP says:

              וההכללות האלה הגסות הן אחת הנקודות החלשות בבלוג שלך.

  11. שחר says:

    מזל טוב. כל הכבוד. אנחנו לא מסכימים בדעותינו אבל אני אוהב את הכתיבה שלך ומעריך את האידיאל ממנו אתה בא. לחיי 120 שנות בלוג.

  12. עדו says:

    סתם שאלה, אתה מרקסיסט במקרה? פשוט כי את הקטע עם העשירים ששולחים את העניים למלחמות דמיוניות כבר שמעתי לא פעם והבנתי שלקארל קשישא יש זכויות יוצרים על זה.

  13. ברכות! המשך לכתוב ולהאיר את עינינו!

  14. מזל טוב ויישר כוח! הבלוג הזה מספק זווית מרתקת על העניינים ואני מאוד שמח שהוא קיים.

    ואם אתה היית האיש בשחור שבהיתי בו מחוץ לפאב בירושלים בשישי בלילה – "היי", רטרואקטיבית. לא הייתי בטוח. :)

  15. חגי אלקיים says:

    מזל טוב, וכל הכבוד. הבלוג שלך מרתק וכתוב היטב, ומעורר מחשבה תמיד. באשר למה שכתבת על "לזרוע במדבר" – התגובות הראשונות לפוסט ההוא, הסקפטיות מחד ושמשבחות את הימין מאידך, משעשעות מאד כיום, בהתחשב בכך שנכתבו ב-14 ביולי.

  16. עמרי says:

    מזל טוב!
    הרבה מאוד בזכות הבלוג שלך התחלתי להתעניין יותר במה שהולך סביבי ולנסות להיות מעורב. מצפה לעוד

  17. שחר.ב says:

    אתה מהבודדים לצערי בשמאל שעוסק בשאלה איך אפשר לשכנע את הציבור. גיליתי לצערי שמפלגות השמאל והאירגונים הפוליטים השונים עסוקים בקניבליזם פוליטי, ובפנייה ובפעילות בעיקר בקרב האוכלוסיה האשכנזית-חילונית-ותיקה בשכונות האמידות ובקיבוצים, ובזה דרך אגב אין הבד"ל בין הרדיקלים לשמאל המתון.

  18. הדס says:

    מזל טוב! באמת קשה להאמין שאתה רק שנה באוויר.

  19. אסף says:

    יום הולדת שמח שלום, לא נהוג לשבח אדם בפניו אבל אנצל תהזדמנות להגיד שאתה בעיני הכותב הפוליטי המוכשר בארץ וכותב מבריק בכלליות. אני מאוד אוהב לקרוא את האבחנות המדוייקות שלך ואתה מנסח לעילא רסיסי מחשבות שלעיתים מטיילות בתודעתי.
    אני מקווה בשנה הבאה יחשפו לבלוג אפילו יותר קוראים, יש בעיני חשיבות גדולה לשירות התודעתי שאתה עושה כאן.
    לחיי ימי הולדת ופוסטים רבים נוספים, חזק ואמץ ותודה.

  20. ראובן says:

    ברכות ליום ההולדת ולפוסט המשובח שאין בו מילה בנאלית אחת ושדבריו נכונים.

  21. סלבה says:

    שלום, מזל טוב וכל הכבוד.
    הבלוג שלך הוא אחד הדברים שהכי מעניינים לקרוא ואתה בן אדם ששווה לעקוב אחרי מה שהוא כותב, בשביל הכיף וההומור וגם כדי לקבל פרפקטיבה טובה על העולם.
    מבטיח לקרוא כל זמן שתמשיך לכתוב.

    • ג'ו says:

      +1.

      באמת כשאני חושב על התזמון של 'לזרוע במדבר' אני קצת פעור פה.

      בנוסף, הייתי שמח אם היית נותן קצת אינפוט לגבי מה התהליכים במגזר הרוסי. שמתי לב שלא נשמעה מילה ברוסית בהפגנות (ותקן אותי…), כשראיתי את הכרזה הסובייטית פה, הכרזה שאנשי אושיסקין תלו בהפגנה (אגב, מה רשום ברוסית?) גרם לי להרהר בעניין.

      ולא שאני לא מכיר רוסים, להפך, אבל מעולם לא הצלחתי להבין איפה הם עומדים.