מהי "אליטה"? האם מדובר בפלצנים עם סימפטיה לאמנות קונצפטואלית בתל אביב? האם אלו שמונה עשרה המשפחות הפיאודליות ששולטות במשק? האם זאת הקצונה הבכירה שקופצת כמו טרזן מצמרת הצבא לצמרת הפוליטיקה\עסקים\חינוך\מינהל ציבורי\מחק את המיותר? האם אלו סופרים ואנשי רוח? האם רבנים נחשבים? ומהי ה"אליטה" בישראל? האם יש כזאת, או שכמו פאשיזם, ציונות על נגזרותיה הפוסטיות והאנטיות, סמולנים וכו' זאת עוד מילה שכל המשמעות שלה כובסה החוצה ונשאר רק שימוש בה כמילת גנאי?
כשמדברים על "אליטות" בישראל, לרוב זה כך, והכוונה היא לצאצאיה של אליטת מפא"י, אנשים שעוד מחזיקים בגינונים אליטיסטיים, אבל כבר מזמן הפסיקו להיות אליטה. למעשה, בישראל אין אליטה, אבל יש אליטות. התפרקות אתוס כור ההיתוך הייתה כרוכה בשקיעת האליטה שהגתה אותו, ובהתפרקות החברה למגזרים.
כמובן שהחברה תמיד הייתה מפורקת למגזרים, אבל טבען של אליטות הוא לדמיין את החברה בצלמן ובדמותן ולנסות לעצב אותה בהתאם לפנטזיה. אליטה היא דבר שחושב את עצמו כמייצג האולטימטיבי של החברה, כמי שקובע את ה"בון-טון", כמי שמגדיר אותה. כשאליטת מפא"י התפרקה ושקעה, נעלמה גם הפסאדה והחברה הישראלית נחשפה בתור מה שהיא באמת, ותמיד הייתה: אסופה של שבטים. לכל מגזר בישראל יש אליטה משלו, לחרדים, לדוברי הרוסית, לפלסטינים אזרחי ישראל ולמתנחלים. שלושת הראשונות עדיין לא פיתחו הכרה של אליטה כלל ציבורית (אבל הן בדרך), והן עדיין אליטות מגזריות.
האליטה הישנה לא נעלמה, כמובן, אלא הפכה לאליטה של המגזר שלה שמרכזיותו עוד יכולה להקנות לה את האשליה שהמדינה "שלהם" ולדמיין איך היא תחזור להיות שלהם אם רק ניפטר מהשטחים המיושבים בצפיפות בפלסטינים ונחזיר את המתנחלים לתוך תחומי הקו הירוק. אבל בסופו של דבר, האליטה לשעבר כבר לא באמת רואה את עצמה כאליטה אלא רק חווה נוסטלגיה לימים הטובים ההם. ההתעקשות לראות בדינוזאורים האחרונים האלו "אליטה", יותר משהיא משקפת את היומרות שלהם, משקפת את היומרות של אלה שמכנים אותה כך.
האליטה של הציונות הדתית רואה את עצמה כמי שאמורה לרשת את תפקידה של אליטת מפא"י. גם האליטה העולה, כמו כל אליטה, מדמיינת שהציבור איתה ושהיא "משרתת" אותו ולא, רחמנא לצילן, מחפשת להשיג ולשמר הגמוניה לעצמה. זאת משמעותם של הדיבורים לפיהם ה"אליטה" (הסמולנים התל אביבים האלה) הפסיקה להיות "אליטה משרתת" והפכה ל"אליטה נהנתנית". יש כאן מסר כפול: האחד, "אנחנו צריכים להיות האליטה החדשה". השני, שמהווה את ההצדקה לראשון, "אנחנו זה העם".
האירוניה היא שרק אליטות הן "העם". כל זמן שאשכנזים חילונים מתנועת העבודה היו האליטה, הם החשיבו את עצמם כ"העם", כיום, הימין הדתי מתיימר להיות "העם". סוציולוגית, זה מגוחך. מצחיק לשמוע, למשל, מתנחלים אידיאולוגיים מסביבה מבוקרת של ישובים קהילתיים מרוחקים עם מסנני קבלה ששמים בכיס הקטן את הוועדות של משגב, אשכנזים ותיקים ומשכילים ממעמד בינוני לרוב, מתארים את עצמם "פריפריה" כאילו היו איזו מסעודה משדרות. אבל ככה זה אליטות, הם הזה העם, והעם זה הם.
וכמובן שכל אליטה צריכה איזה אויב מבפנים, ככה כדי להזכיר לכולם שהם בעל הבית שקובע מי בפנים ומי בחוץ (זוכרים את "בלי חירות ומק"י"?). היות שגם האליטה הישנה וגם החדשה הן אליטות מהפכניות, הן גם משחזרות דפוסי התנהגות של אליטות מהפכניות.
אליטות מהפכניות מקיימות יחסי ניכוס-היבדלות עם האליטה שנגדה הן מתקוממות. האליטה הציונית של תנועת העבודה בידלה את עצמה משתי האליטות, הדתית והחילונית, באירופה באמצעות "שלילת הגולה" ובו בזמן טענה לבעלות על הדגלים של שתיהן: היהדות והמודרניות. את הדגלים היא הנדסה מחדש ברוחה שלה וסיפרה את ההיסטוריה לאחור. הלאומיות הטריטוריאלית הפכה להיות הביטוי האותנטי של היהדות במקום הדת ההלכתית, והייתה כזו "מאז ומעולם". וערכי המודרנה הפכו ל"מוסר הנביאים", מסתבר שזכויות אדם תמיד היו רעיון יהודי, והגויים הגיעו אליו באיחור קל.
האליטה החדשה של הציונות הדתית וספיחיה החילונים עושה את אותו הדבר. היא מבדלת את עצמה מהמוצגים המוזיאוניים של האליטה הישנה באותם האמצעים ואותה הרטוריקה בהן השתמשו כל התנועות המהפכניות: הם מנותקים מהעם, דואגים רק לעצמם, איבדו את הדרך, הם מנותקים מהשורשים, הם לא משלנו, הם משרתים אינטרסים זרים, הם לא אותנטיים וכו'. בו בזמן, הדגלים של האליטה הישנה מנוכסים ומונפים על ידי האליטה החדשה.
וכך, האליטה המתהווה אימצה את הדגלים של הציונות בנוסח תנועת העבודה, היהדות והמודרניות, או בניסוח המאוחר יותר, "מדינה יהודית ודמוקרטית". גם כאן, ההיסטוריה מסופרת מחדש. הדחייה המהפכנית של תנועת העבודה בראשיתה את הדת היהודית מטושטשת לסיפור הרמוני יותר לפיו הם בסך הכול הגשימו בדרכם (הצולעת משהו) את אותם מאוויים שהיו לדת היהודית "מאז ומעולם". דגל המודרניות, שבזמנו תלו בו יומרות של "קידמה" ושאבו אליו תכנים סוציאליסטיים מהפכניים, הפך לניאו-שמרנות ולפעמים גם לפונדמנטליזם, שתיהן תופעות מודרניות לעילא, שמשווקות את עצמן כחידוש ואלטרנטיבה ל"פוסט-מודרניזם", מילת הגנאי שמדביקים לכל מה שלא מוצא חן בעיני האליטה החדשה.
וכך, למרות שממשיכים להשתמש במושגים ששאולים מהמשטר הישן, יוצקים בהם תכנים חדשים וכך מרככים את המעבר. בסוף שנות השלושים, ההיסטוריון רונלד סיים כתב את הספר המונומנטאלי "המהפכה הרומית", כשלנגד עיניו עמדו מאורעות זמנו באירופה. בספר, הוא תהה איך המשטר הרומי השתנה מרפובליקה חופשית, חשדנית עד כדי כך כלפי כל צורה של שלטון שאפילו לא הנהיגה משטרה ואסרה על חיילים להיכנס לתחומי העיר, לקיסרות בעלת שלטון ריכוזי.
חלק מהתשובה שסיים הציע היא שהמציאות הפוליטית השתנתה מהקצה אל הקצה, אמנם, אבל המשטר החדש פשוט המשיך לקרוא לדברים באותם שמות רפובליקאים. אוגוסטוס, ראשון הקיסרים, היה מלך לכל דבר ועניין, אבל אם היה מכנה את עצמו כך היה מאבד את ראשו. וכך, אסיפות העם, הסנאט, הטריבונים והתחלופה השנתית של הקונסולים המשיכו להתקיים, כולם המשיכו לדבר על "הרפובליקה", על ה"חירות" ובעיקר, על "מנהג האבות" (מוס מאיורום), המושג שתוכנו השתנה כל הזמן כדי להכיל כל חידוש ושינוי. כחברה שמרנית, הרומים לא אהבו חידושים, כחברה משתנה, הם העדיפו להציג את החידושים כ"החזרת עטרה ליושנה".
ה"מוס מאיורום" הישראלי האולטימטיבי הוא, כמובן, "מדינה יהודית ודמוקרטית". "בשביל זה הוקמה המדינה, זה מה שהמייסדים רצו, זאת מהותה של המדינה". רק שמשמעות המונח השתנתה לגמרי. היהדות הפכה מלאום לפי המודל המרכז\מזרח אירופי – תרבות וגזע, עם קצת אלמנטים של דת, ליהדות הלכתית. הדמוקרטיה השתנתה גם היא. "עיקרון הכרעת הרוב" הפך ל"שלטון הרוב", מכלי מרכזי לקבלת הכרעות משותפות שאסור לו לפרוץ את גדר זכויות המיעוט, הדמוקרטיה הפכה להצדקה לחלוקת ציבור האזרחים לשולטים ונשלטים. היום, אפילו כהניסט שרוף כמו ח"כ מיכאל בן ארי יכול לדבר בשם המדינה היהודית וה"דמוקרטית" בלי שאנשים יתפלצו.
כמו שאוגוסטוס קיסר השאיר על כנו את עולם המושגים הרפובליקאי, שכל תכליתו היא מניעת ריכוז הכוח בידי המעטים, אבל ריכז את הכוח בידיו שלו, כל גם המונח "יהודית ודמוקרטית" שעד לפני עשרים שנה ציין, אולי בטעות או בתמימות, דברים שאמורים להתקיים במקביל בלי סתירה ביניהם, הפך ל"קודם יהודית, אח"כ דמוקרטית". אותן המילים, משמעות שונה.
כדי שהשיח הציבורי הישראלי יהיה שווה משהו, צריך להתייחס לציבור במדינה כאל מה שהוא באמת, אסופה רופפת של קבוצות בלי אתוס מאחד, שיש בו אליטה מובסת שעוד חושבת את עצמה אליטה, ואליטה מתהווה שחושבת את עצמה כ"העם". אחד החסמים העיקריים לשיח ציבורי היא האובססיה של שתי הקבוצות הנ"ל לתלות את "עתיד המדינה" בהיעלמותה של האליטה המתחרה.
"שלום עכשיו" למשל, אולי המייצגים הנאמנים ביותר של האליטה לשעבר לא רק במאפייניה ועמדותיה אלא גם בגודלה ובהשפעתה האפסיים, תולה את עתיד המדינה בהיעלמות ההתנחלויות. האליטה הציונית-דתית תולה את עתיד המדינה בדחיקת ה"סמולנים" מהאקדמיה, התקשורת ובתי המשפט. בשתי המקרים, מדובר בסיפורי סבתא. רוב המתנחלים אינם אידיאליסטים "המהפכה האמונית" מתרחשת לנגד עינינו דווקא בתוך גבולות הקו הירוק. וה"סמולנים" באקדמיה, בתקשורת ובבתי המשפט לא באמת נמצאים שם. הם בסך הכול מפלצת מיתולוגית שעשויה מכל הדברים שלאומנים שונאים ומפחדים מהם.
מה שמתקבל זה משיכת חבל מגוחכת בין שתי קבוצות קטנות ומנותקות למדי שמגרדות תמיכה מהשנאה שהן יכולות לעורר כלפי המתחרים (ולמרות ששני הצדדים עוסקים בזה, הציונות הדתית מצליחה בזה הרבה יותר, בגלל זה היא מנצחת). כל זמן שלא נכיר בעובדה שכבר אין לנו מערכת פוליטית דו קוטבית של ימין ושמאל אלא פוליטיקה רב קוטבית של זהויות מגזריות, או לחילופין, מערכת דו קוטבית של בעד דמוקרטיה מול נגד דמוקרטיה כשתומכי שני הצדדים מפוזרים בכל המגזרים, השיח הציבורי ימשיך להיות מורכב בעיקר מבולשיט.
תמיד טענתי שיותר ממה שהאליטה האשכנזית מסתכלת על כולם מלמעלה כל אלו שהם לא ב'שמאל' (אשכנזים, חילונים ושמאלנים וכמובן יהודים) מסתכלים עליה 'מלמטה' . נוח שם למטה, נעים שם. הרי אם יצטרכו באמת לקחת אחריות על המדינה ועל דרכה הם יגלו שהם בעצם בשמאל (זה כבר קורה, ראה פינוי גוש קטיף למשל, או גדר ההפרדה שיוצרת גבול בין ישראל לשטחים) . אבל הכי נוח הוא להאשים את ה'שמאל' בכל הצרות והתחלואים, כמו ילד שמאשים את הוריו בכל הצרות שלו למרות שהוא בעצמו כבר בן 40 וההורים מזמן בבית אבות גריאטרי. עדיין ה'שמאל' הוא האבא והאימא של המדינה, לפחות כשצריך למצוא מי אשם בכל הצרות ומי אחראי שגם עכשיו יש בעיות, זה תמיד יותר נוח מאשר להודות בפני עצמך שהגיע הזמן להתבגר .
אליטות מוגדרות על ידי מי שרוצה לסלקן ולהחליפן. נתניהו סלד מה"אליטה" שאליה אביו לא "התקבל" , "אם תרצו" שלטון יחיד מנסים לקעקע בערך את אותה "אליטה" , רק בדור שני שלה , ה"אליטה" המפאיניקית לא קיימת אפילו במרכז מפ' ה(א)עבודה והיא דגל שנאה וליכוד מחנה לכל מי שרוצה לרדוף את הערכים בהם התנאתה בהיותה בחיים , ערכים שהיא לא כל כך הגשימה , אבל מרדפיה מנסים לחסל סופית. דווקא על הערכים האלה צריך לשמור.
אני חושב שדימוי עצמי של עליונות הוא משותף לכל האליטות בישראל.
זה נכון.
מה עם האליטה הכלכלית? הזכרת עם 18 המשפחות השולטות אבל לא המשכת עם זה? מה אתה אומר עליהם?
יש כל מני דברים להגיד עליהם, רובם לא מאוד סימפטיים.
אז תגיד.. אני אקרא בשמחה.
פוסט מצויין!
חשוב לציין שיש יחסי אהבה-שנאה בין האליטות
רוב ה18 הם לא חלק מהאליטות הישנות (לדוגמא הם לא אשכנזים ולא חילונים), והם לא באמת מנסים להיות.
וואו. הפעם באמת הפצצת. כניסה לעומק הדברים גורמת כצפוי לגל דיכאון ופסימיות לתקוף אותי. מפחיד לחשוב מה יעשו המשיחנים לאחר שיפונו מהשטחים, לאיזה כיוון יתעלו את כול הלהט והזעם המשיחי שלהם. שאלה: האם לדעתך יש סיכוי לגייס, עם התפוגגות מרכיב הסכסוך הלאומי-טריטוריאלי מהשיח הציבורי-פוליטי, את הציבור הימני-חילוני לקידום מטרות אזרחיות לא לאומניות ולא דתיות?
אם התפוגגות המרכיב הלאומי (איך), דווקא הימין הדתי יהיה בעל ברית טוב יותר, או לפחות חלקים ממנו.
ליבוביץ' אמר שעם התפוגגות המרכיב הלאומי הימין הדתי עשוי להתנצר כי המשיח שלהם הכזיב.
השאלה המעניינת היא מי הולך לקלוט ראשון שהמהפכה התעשייתית הסתיימה.
נתוני פתיחה:הסביבתנים בפור, השמאל מקרטע עם הפוסט-מודרניזם, הימין הדתי עם התגברות הלהט הדתי משיחי והחרדים לא טרחו להיכנס למהפכה התעשייתית מלכתחילה.
אה, והטרנד המוביל מהצד של הימין הכלכלי הוא ככל הנראה הניו-אייג' למרות שבשטח זה ההיטקיסטים שלהם שבונים את הסדר העולמי החדש.
פוסט נהדר.
כיף לקרוא כל פעם מחדש את הדעות המקוריות (בשבילי לפחות) והמורכבות שלך.
יהיה יותר כיף כאשר יתחילו להגיב כאן גם חכמים ימניים/לאומנים ולא רק אנשים חכמים מהשמאל.
תומסו ניסח את זה מצוין, זה באמת היה מעניין לקרוא. וגם אני מסכים שהמקרים הכי מעניינים הם התגובות כשמזדמן לפה מישהו ששווה לשאר המגיבים להתווכח איתו.
לקראת סוף הפוסט, כשאתה מדבר על משיכת חבל בני שני מחנות שבת'כלס תלויים אחד בשני, לא יכולתי שלא לחשוב על ארצות הברית שבה המצב גם מתאים לתיאור הזה. אז גם נזכרתי שכבר כמה זמן שאנחנו מיבאים טריקים מהפוליטיקה שלהם לארץ. זורקים שכבת צבע כחול לבן ויאללה יוצאים עם זה לשוק. מישהו רוצה לזרוק הערכה מתי הקיטוב הזה התחיל? או אם הוא תמיד היה שם?
אולי זה גם קצת אופטימי להגיד שהגל הימני דתי החדש לא באמת מייצג את הלך הרוח הנוכחי בעם. מזה כמה זמן כבר ברור לאיזה כיוון הרוח נושבת.
"מערכת דו קוטבית של בעד דמוקרטיה מול נגד דמוקרטיה כשתומכי שני הצדדים מפוזרים בכל המגזרים" – האם הכוונה היא שגם בקרב השמאל יש מאסה משמעותית של אנטי-דמוקרטים?
האם יש לך דוגמאות לאנשים שמייצגים אותה מאסה?
אני אישית לא נתקלתי בשמאלנים שיכלתי להגיד שהם אנטי-דמוקרטים (פרט לכמה עופות מוזרים, שאני ביניהם, לפחות בתיאוריה. אבל גם הם, ואני, יעדיפו את הדמוקרטיה בכל יום על פני מה שליברמן ושות' מנסים להציע לנו).
השמאל זה "מגזר"?
לא הצלחתי למצוא הגדרה ל"מגזר", אז הלכתי על sector במקום:
"a social group that forms part of the society or the economy"
נשמע לי מתאים לשמאל… אבל אם לא לזה התכוונת אז לא משנה
כן, על זה בערך מדובר. והשאלה היא לא למה אני מתכוון אלא האם השמאל הוא "מגזר" או לא.
אז בעצם עדיין אין לי תשובה לשאלה המרכזית שלי:
האם אתה חושב שבקרב השמאל הישראלי יש ייצוג משמעותי של אנשים שהם אנטי-דמוקרטיים?
להבדיל מהימין, אני לא חושב ש"השמאל" זה "מגזר" כמו בדואים, דתיים או דוברי רוסית. אבל אם אתה מתכוון למגזר שהם מכנים "שמאל", כלומר: אשכנזים חילונים ממרכז הארץ ממעמד בינוני ומעלה אז בהחלט יש בו הרבה אנטי-דמוקרטים, רק שלא הייתי קורא למגזר הזה "שמאל" ואני גם לא יכול להגיד שאני שייך אליו בעצמי.
Pingback: הדייג – מאמרים שעלו ברשת