מתקבל הרושם שבשב"כ החליטו לשבור סופית את תדמיתה של ישראל כמדינה דמוקרטית: כשבועיים לאחר ששכנעו את אלי ישי לאסור על יציאתו לחו"ל של הסופר והפעיל החברתי אמיר מח'ול, תוך שימוש בתקנות שעת חירום הידועות לשמצה, עצרו אנשי שב"כ ומשטרה את מח'ול בביתו ביום חמישי לפנות בוקר.

כנראה שבשב"כ הבינו שמעצרים מתוקשרים נגמרים רע למדי מבחינתם – ההרים מולידים לעיתים קרובות עכברים כחושים למדי; ראו פרשות פחימה וראעד סאלח – והחליטו שם ללכת על כמה שפחות תקשורת. הם הוציאו צו איסור פרסום על הפרשה. לא שזה הועיל: ארגונים פלסטיניים הפגינו בוז חריג לבתי המשפט הישראלים, ודיווחו על המעצר כמה שעות לאחריו. אתר Youpost הישראלי דיווח עליו אמש, והסיפור כבר הגיע לבלוגים אמריקניים.

לא ברור במה חשוד מח'ול. השוטרים שפרצו לביתו, וסירבו להזדהות, הציגו בחוסר רצון בולט את צו המעצר, וסיבת המעצר היא "בטחונית". מדבריה של ג'נאן מח'ול, אשתו על אמיר, עולה כי צו המעצר נחתם ב-23 באפריל, כלומר כיממה לאחר שישי חתם על הצו שלו. לא ברור מדוע, אם הצו הוצא לפני כשבועיים, בוצע המעצר רק אתמול; אולי יש לכך קשר לעובדה שמח'ול קרא ביום רביעי להחרמת התוצרת המיוצרת בהתנחלויות, קריאות שמעוררות עצבנות קשה במערכת הבטחונית-שלטונית לאחרונה (וראו את דברי פנסיונר צה"ל, נחמן שי, על כך שהחרם "מערער את זיקתם של ערביי ישראל למדינה" ו"יוצר חיץ בינם ובין התושבים היהודים.").

לדברי גורמים פלסטיניים, שבהיעדר מידע אחר אין לי ברירה אלא לקבל, מעצרו של מח'ול הוארך בשישה ימים – ונאסר עליו לפגוש עורך דין במשך יומיים. בכך יש פגיעה ברורה ביכולתו של מח'ול להתגונן מהפללה עצמית, והדבר מראה באופן מדאיג עד כמה משחית הכיבוש את המופקדים עליו, שכן הנהלים הללו, שמופעלים דרך קבע כנגד עצורים פלסטינים בגדה המערבית, זולגים כעת לישראל גופא.

ההתנהלות החשאית של השב"כ ביחס לעצורים איננה ראויה. בכל ארגון מודיעין קיים מתח בין הצורך לאסוף מודיעין ובין הצורך לבצע מעצרים. במדינה דמוקרטית, ארגון ביון לא יכול גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה: גם לעצור מישהו וגם לדרוש שפרטי המעצר יישארו חשאיים. אם יש לכם מידע מספק למעצרו של מח'ול, הבה נראה אותו. אם אתם חוששים שפרסום המידע הזה ישרוף לכם מקורות, שחשיפתם גרועה בעיניכם יותר, אז המנעו ממעצר. זה עד כדי כך פשוט: הצורך של מדינה דמוקרטית לוודא ששירותי הביון הפנימי שלה, שלמרבה הצער הם חיוניים, לא יהפכו למשטרה חשאית.

בהנתן שהשב"כ מונהג על ידי יובל דיסקין, שכבר הצהיר בעבר כי ארגונו יסכל את מה שהוא רואה כ"פעילות חתרנית" גם אם הפעילות הזו היא חוקית, הצורך בפרסום הפרשה דוחק משמעותית יותר. ההצהרה הזו של דיסקין שומטת את חזקת תום הלב של ארגונו ומציגה אותו כארגון שזכויות האזרח – ודאי של אזרחים ערבים – חשובות לו פחות ופחות.

המקרה של ענת קם – שבניגוד למח'ול, לא נמנעה ממנה גישה לעורכי דין – עורר סערה בבלוגוספירה הישראלית. ענת קם היא יהודיה מערבית וחלק מהברנז'ה. מח'ול הוא ערבי לא מתנצל. התגובה למקרה של מח'ול תהיה, במידה מסוימת, שעת מבחן לבלוגוספירה הישראלית: האם היא מתעוררת רק כשמופעלים אלמנטים של מדינת משטרה כלפי בשר מבשרה, או שהיא מסוגלת לעשות זאת גם כלפי מי שנתפס כ"אחר".

(יוסי גורביץ)

שר הפנים, אלי ישי, אסר היום (חמישי) בצו מנהלי על צאתו מהארץ של אמיר מח'ול, מנכ"ל ארגון הגג של העמותות הערביות בישראל. ישי נימק את הצו בכך ש"ששוכנעתי כי קיים חשש ממשי שיציאתו מן הארץ עלולה לפגוע בביטחון המדינה".

מופתעים? אל תהיו. ישי עשה שימוש בתקנות שעת חירום (1945), המקנות לו סמכויות מפליגות. הן משתלבות עם הסמכויות הרחבות מאד שיש לשר הפנים כירושה ממשטר המנדט, אבל זה כבר סיפור אחר.

תקנות שעת חירום הן דוגמא חריגה לחקיקה שקיימת הסכמה רחבה שהמונח הנדיב ביותר כלפיה הוא "בזיון". הן נועדו, אבוי לאירוניה, לדכא את המרד היהודי כנגד ממשלת המנדט, והופעלו כנגד ארגוני המחתרת. לימים, יגדיר מנחם בגין – אחד הלוחמים החשובים לזכויות האדם בישראל, מי שאסר על השב"כ לענות (השב"כ שיקר לו) ומי שהצביע בקביעות בעד ביטול המשטר הצבאי על ערביי ישראל – את תקנות שעת חירום כגרועות מאלו של הנאצים. 

אבל הוא לא ביטל אותן, כשעלה לשלטון. אף אחד לא ביטל אותן. הן נוחות מדי למנגנונים. יוסי ביילין, כשר המשפטים של ממשלת הבדיחה של אהוד ברק, ניסה; וכמו כל דבר אחר בממשלה ההיא, שום דבר לא יצא מזה. הן מופעלות בשטחים דרך קבע – אבל הן תקפות גם בישראל. מדי פעם המפלצת מעלה את ראשה מעל המים, כמו למשל במעצרה המנהלי של טלי פחימה.

מה שמעניין פה הוא העובדה שמנגנוני החושך שלנו – שהם אלה שעומדים מאחורי ההחלטה הזו, ושישי משמש להם חותמת גומי, אם כי חותמת גומי מרוצה מעצמה – לא ניסו כלל להסתיר את האפליה. אם הם היו מנסים את התרגיל הזה – ענישה ללא משפט, פגיעה ללא האשמה, שלילת זכויות ללא יכולת להתגונן – על אזרח יהודי, הארץ היתה רועשת. אמנם, רק למשהו כמו 24 שעות, כי למנגנונים יש כבר נסיון בהכתמתם של אנשים שהוא חפץ ברעתם, והם היו ממהרים להבהיר – בסיועה הנמרץ של התקשורת – שמדובר בבוגד מסוכן לבטחון המדינה, שחתם פעם על עצומה של מצפן, אמר משהו נגד צה"ל, וצולם בעדשת טלה מטושטשת כשהוא מפגין לצד ערבים.

השב"כ השתמש כנגד מח'ול, שהוא בכל זאת אזרח ישראלי, בכלים שהוא רגיל להפעיל כנגד פלסטינים מהגדה. כלומר, הוא השתמש בכלים שעוקפים את ההליך המשפטי, והסתפק בהצגת צד אחד בלבד – "חומר סודי" – לישי. מעצם היותו של החומר סודי, מח'ול לא יכול להתגונן נגדו. במובנים מסוימים, ההליך הזה גרוע מזה של האינקוויזיציה: גם שם הנאשם לא ידע מה ההאשמות נגדו ומי התלונן כנגדו, אבל הוא יכול היה לציין את רשימת אויביו, ואם המלשינים הופיעו ברשימה הזו, הוא היה משוחרר והם היו מועמדים לדין. השיטה של השב"כ, ששוכללה במאה ה-20 של הטוטליטריות, גרועה יותר: ההאשמות כרוכות סביב מח'ול כמטלית סביב עיניו.

העקיפה הזו של המשפט הפלילי הרגיל, שבו אדם יכול להתגונן, צריכה להעלות חשד כבד שהמידע שנמצא בידי השב"כ לא עומד בקנה מידה משפטי, ושאנחנו חוזים כאן במה שיובל דיסקין כבר הצהיר: שהארגון שהוא עומד בראשו ידכא "חתרנות" וחתירה לשינוי פניה של מדינת ישראל גם אם הדבר יהיה בניגוד לחוק.

רצוי לשים לב לשתיקה סביב הפגיעה במח'ול. הידיעה הופיעה, עד כמה שידיעתי מגעת, רק בוואלה ובכמה פורומים שציטטו את הידיעה של וואלה. נסו לדמיין מה היה קורה אם היורש של כהנא המכהן בתפקיד שר הפנים היה מפעיל אותן סמכויות כנגד איזו עמותת צדקה יהודית עם קשרים לארגונים קיצוניים, ואחרי זה הרהרו במנטרה שאומרת שהתקשורת בישראל "שמאלנית".

(יוסי גורביץ)

בשעה טובה ומוצלחת, הסכים ראש השב"כ היום להודיע למשלמי המשכורת שלו, הציבור הישראלי, את מה שידעו כבר ברחבי העולם כולו. כשהצנזורית הראשית מתראיינת מול כל מקרופון רענן ואומרת שזה לא היא ושיפסיקו להשמיץ אותה, אתה יודע שיש לך פאדיחה ענקית על הידיים. אז מה עושים? הופכים את מי שהדליפה מסמכים לעיתון לאויבת העם, בחסות חוק דרקוני ומפגר.

ועל זה צריך לומר כמה דברים.

לא, זה לא ריגול: יובל דיסקין, האיש שאמר שהארגון שלו ירדוף "חתרנים" גם אם הרדיפה תהיה מנוגדת לחוק, צוטט בכל העיתונים כאומר שמדינות אויב היו יכולות רק לחלום על המסמכים שלכאורה גנבה קם. זה יופי של ציטוט, כי מצד אחד הוא מייחס לקם ריגול עבור מדינות זרות ומצד שני הוא רק משל.

אבל לא זה המצב. קם הציעה את החומר שברשותה לשני עיתונאים. אחד מהם קיבל את ההצעה. עיתונאים אינם מרגלים, והחומר שלקחה קם – לכאורה, ועל כך מיד – לא הגיע לידי שום מרגל זר. אם יש לדיסקין ראיות אחרות, אנא יואיל ויציג אותן. אם לא, יואיל נא שלא לייחס למדליפה ריגול.

על פי מה שפורסם עד כה, הפיק אורי בלאו שתי כתבות מהחומר שהעבירה קם לרשותו: האחת חשפה את העובדה שהאלוף יאיר נווה ורב אלוף גבי אשכנזי ביצעו לכאורה פשעי מלחמה ועברו על הוראות בג"צ, כשהורו על הריגתם של אנשים שניתן היה לעצרם; השניה חשפה את העובדה שצה"ל מבקש מהשב"כ לעקוב אחרי פעילים כנגד גדר ההפרדה ופעילי שמאל אחרים. (וכאן המקום לומר תודה לתיעוד המשובח של אורן פרסיקו מ"העין השביעית).

אני חושב שאפשר לומר במידה ניכרת של בטחון שהמידע שפרסם "הארץ" לא יעניין ולו את קצה הזרת של ארגוני מודיעין זרים, אלא אם הם מכינים במקרה הערכת מצב על קריסת הדמוקרטיה הישראלית. מצד שני, המידע עשוי להקשות על הקריירה השניה של נווה ואשכנזי, ובהחלט יכול להיות שדיסקין – שלא רואה את עצמו כמוגבל על ידי החוק, כזכור – החליט לפעול נגד הפעילות החתרנית הזו. 

הרים, עכברים ושושואיסטים: דיסקין ביקש מהעיתונאים לא להשוות את קם לטלי פחימה, וזה באמת כבר היה חצוף. הארגון של דיסקין ניסה להפוך את פחימה לסוכנת, נכשל, והגיש כנגדה כתב אישום שכלל סעיפים על תכנון לביצוע פיגועים. כשהמשפט התחיל, התביעה הודיעה ברוב הדר שהיא מואילה בטובה שלא לבקש עונש מוות. זה נגמר בשלוש שנות מאסר על עבירות הרבה יותר עלובות.

עוד קודם לכן, עצרו השב"כ והמשטרה את שייח' ראאד סלאח – שהוא טיפוס נאלח בלי שום ויכוח, איש האחים המוסלמים עם קשרים לחמאס – במבצע רב רושם, שעל פי הפרסומים המתוזמנים היטב כלל כאלף שוטרים. הם האשימו אותו במגע עם סוכנים איראנים, לא פחות. זה נגמר בהרשעה באיזה סעיף על העברת כספים לעמותה חמאסניקית. לא בדיוק אותו דבר. והיה הסיפור המשונה של יצחק יעקב, שגם מבלון הריגול החמור שלו יצא האוויר בקול נפיחה.

כך שיש להתייחס עכשיו לפרסומים על כך שקם הדליפה את התכניות הסודיות של צה"ל למלחמה בספקנות הנדרשת. מערכת הבטחון מפעילה על קם את השטיק הרגיל שלה: סעיפים מאיימים במיוחד שהופכים אותך לאויב העם, ובמקביל לחץ כבד להגיע לעסקת טיעון כדי שהיא לא תצטרך לעמוד מאחורי האישומים האלה בבית משפט. לעיתים קרובות היא לא יכולה.

יתר על כן, קשה להאמין שעיתונאי כמו אורי בלאו היה יוצא למסע צלב כדי לשמור על מסמכים שמעידים לאיפה צריכה להתברבר איזו אוגדה במקרה של פלישה עיראקית, ומי היה צריך לתפוס איזו גבעה במקרה של חדירה ירדנית – וקשה עוד יותר להאמין שהעיתון שלו היה עומד מאחוריו במקרה כזה.

עד כה, קם, בלאו ו"הארץ" חשפו פשעים או מעשים לא ראויים של מערכת הבטחון. הם ראויים לאשראי גבוה קצת יותר מזה של דיסקין. בלאו טוען שהוא עמד בהסכם שלו עם השב"כ, ומסר לו מסמכים שהיו מסוגלים לגרום נזק; מקריאה בין השורות ההתרשמות שלי היא שהשב"כ לא באמת חולק על העובדה. השב"כ דורש שבלאו יחזיר לו מסמכים נוספים שברשותו; "הארץ" מסרב; יש להניח של"הארץ" יש בקנה עוד כמה כתבות מביכות, שמתבססות על החומר של קם. בהתחשב בנסיון העבר, סביר שהאיום הוא על יכולת הסקי של בכירי צה"ל, ולא על בטחון המדינה.

יש דרג ויש זרג: בעבר, התרחשו כמה וכמה מקרים מביכים, שבהם בכירים בצה"ל הצליחו לאבד מסמכים רגישים באמת, או שהללו נגנבו מהם – וזאת למרות שהוצאת מסמכים מהבסיס הביתה אסורה על פי פקודות מטכ"ל. למיטב ידיעתי, אף אחד מהאנשים האלה לא הועמד לדין במשהו דומה לזה שמואשמת בו קם, אף על פי שהם אכן סיכנו את בטחון המדינה במעשיהם.

לפני כמה שנים, הדליף האלוף במיל' אלעזר שטרן מסמכים פנימיים של צה"ל ליאיר לפיד. קשה להגדיר את לפיד כעיתונאי, אבל לצורך הנאמר בחוק הוא "גוף בלתי מוסמך". על העובדה הזו אין עוררין. שטרן הודה בה בהליך משפטי, והמדינה שילמה פיצוי לחייל שאותו ניסה שטרן להכפיש. עם זאת, אני מתקשה להאמין שבקרוב יוגש כתב אישום כנגד שטרן בשל ריגול חמור.

כל הכתבים הצבאיים בישראל מקבלים ממקורותיהם מידע פנימי. לעיתים זה מעצבן את הצבא, במיוחד אם המידע המודלף פוגע בסיכויי הקריירה של קצינים בכירים, ובמקרים כאלה צדים את המדליפים ושמים קץ לקריירה שלהם. לעיתים הם מועמדים לדין באשמת "הוצאת דבר מרשות הצבא". עבדכם הנאמן, אגב, הועמד גם הוא לדין בסעיף זה, והורשע, לאחר שמסר מידע על קצין מתעלל לארגון "בצלם" בימים העליזים של האינתיפאדה הראשונה. במקרה הזה, אני בכלל לא בטוח שההעמדה לדין היתה חוקית, אבל על כל פנים אף אחד לא חשב להעמיד אותי לדין באשמת ריגול. הקצין ניסה לנטוש אותי במחנה הפליטים דיר אל בלח, ואני שקלתי ברצינות לירות בו, אבל בסופו של דבר צה"ל הסתפק בחיסול הקריירה הצבאית של שנינו.

דיסקין והמערכת טוענים שקם פעלה כדי לפגוע בבטחון ישראל. מה שמסתמן הוא שענת קם פעלה כמו שאזרח מודע צריך לפעול – כדי להפסיק את ההפיכה הצבאית מרצון שאירעה פה, ולהחזיר את הצבא לשליטה אזרחית. סביר שעל העבירה הזו היא לא תחזור – ודי ברור שהיא לא עשתה אותה כדי לרדוף חייל, כמו שטרן, או כדי להתקדם במירוץ העכברים, כמו קצינים מדליפים אחרים. יש לקוות שהיא תמצא לה שופט הגיוני, שירשיע אותה בהוצאת דבר מרשות הצבא, יגרש אותה משורותיו ויגזור עליה שנתיים על תנאי – וידרוש ממערכת הבטחון הוכחה לקיומו של נזק בטחוני, לא פנטזיה על כזה.

(יוסי גורביץ)

הערה מנהלתית: הפוסט הזה נכתב בשבוע שעבר והוסר, לבקשתה של ענת קם. אני מחזיר אותו כפי שהיה. פוסט נוסף בנושא נמצא בתהליכי כתיבה.

חומת השתיקה נסדקת במהירות: המידע על מעצרה של ענת קם, עיתונאית בת 23 מוואלה, על ידי מנגנון חושך ישראלי – המלמ"ב – כבר איננה ניתנת להשתקה. "ידיעות אחרונות" שיחק שלשום משחק גבולי עם חוקי הצנזורה שלנו (בכללם הדור החדש של הצנזורה, צווי איסור הפרסום על עצם קיומם של צווי איסור פרסום), והציע לקוראיו לחפש בגוגל את הצירוף "Israeli Journalist Gag". עידן לנדאו פרסם את כל הפרשה בבלוג שלו, ועל משקל העקרון של הסיסמה במאבק במאפיה – "לא תוכלו להרוג את כולנו" – מגיע הפוסט הזה. לא תוכלו לעצור את כולנו.

עיקרו של הסיפור: קם, בהיותה חיילת, העבירה לידי "הארץ" מסמכים פנימיים שמעידים על כך שקלגסינו האמיצים הרשו לעצמם להתעלם מהנחיות בג"צ ולרצוח פלסטינים חפים מפשע, כמו גם להתעלם מההנחיות המורות על מעצר של מבוקשים במידת האפשר, ולהורות על הריגתם ללא משפט במקום מעצרם. ההנחיות לביצוע הרצח – והריגתם של אנשים לא חמושים או בלתי מסוכנים, כשהיא מתבצעת על פי הוראה מראש, היא רצח – הגיעו בין השאר מלשכת הרמטכ"ל, רב אלוף גבריאל אשכנזי.

"הארץ", כפי שהעיר חנוך מרמרי, ביצע שגיאה גסה ופרסם את המסמכים כלשונם. בכך שרף את המקור שלו, קם. זו נעצרה בנובמבר 2009; מתקבל הרושם שהעיתונאי שכתב את הכתבה, אורי בלאו, נמלט מהארץ מאימת המלמ"ב. קם עצמה צפויה להשפט בקרוב; מפרסום ב-JTA עולה כי קם חשודה בהפרת חוקי הריגול והבגידה, וכי התביעה תבקש לשלוח אותה ל-14 שנות מאסר.

איך זה קורה? איך אפשר לשלוח צעירה לכלא ל-14 שנה בגלל שפרסמה מסמכים צבאיים שאינם מסכנים איש – אחרי הכל, הם מתייחסים לפלסטינים שצה"ל כבר רצח? בגלל השתיקה הארוכה של התקשורת הישראלית באשר לעוול שנעשה למרדכי ואנונו.

* * * * *

החוק הישראלי איננו מכיר בחופש העיתונות; הוא קיים רק בשל פסיקות בג"צ, שהחשובות שבהן היא פסיקת "קול העם" מ-1953 (דווח כי בן גוריון רצה לשלוח חיילים למלחמת קוריאה, העיתון הקומוניסטי האשים את משטר בן גוריון ב"ספסור בדם הנוער", הממשלה סגרה את העיתון, העיתון ערער וזכה), ופסיקת שניצר (שבה נקבע כי הצנזור רשאי לפסול ידיעות רק אם יש בהן "סכנה מוחשית וקרובה לוודאי לשלום הציבור").

קשה לחלוק על הטענה שהמידע שהדליפה קם איננו מסכן בשום צורה את בטחון המדינה, ודאי שאין בו "סכנה מוחשית וקרובה לוודאי". הוא מסכן את חופש התנועה של קודקודים בכירים, בלי ספק – יש לקוות שבעקבות תשומת הלב הבינלאומית המתגברת לפרשה, שעד הוושינגטון פוסט הגיעה, ייעצר אשכנזי בפעם הבאה שייצא מישראל, אולי אפילו בארה"ב – אבל זו בפני עצמה איננה סיבה לרדיפת עיתונאים, לא על פי הנוהל המקובל.

אבל יש עוד תקדים, ותקדים מסוכן מאד: פסיקת שמגר בפרשת ג'ון קרוסמן, המוכר יותר כמרדכי ואנונו. כזכור, ואנונו, לשעבר טכנאי בכור הגרעיני בדימונה, נמלט מישראל עם שורה של מסמכים וצילומים שקורעים את מסך ה"עמימות" של ישראל, זה שמאפשר לה ללכת עם ארסנל גרעיני ולהרגיש בלי. ואנונו מסר את המידע שברשותו לעיתון סאנדיי טיימס ב-1986, וזמן קצר לאחר מכן נחטף על ידי המוסד מאיטליה לישראל. הוא הועמד לדין באשמת ריגול חמור, והורשע.

ואנונו ערער לבית המשפט העליון על הרשעתו, בטענה שכלל איננו מרגל ושמעולם לא נפגש עם סוכנים זרים. בית המשפט, בראשות הנשיא שמגר, דחה את הערעור. שמגר כתב (סעיף 28 ב'; זהירות, מסמך) כי "טענה זו איננה מקובלת עלי. חומרת מעשהו של המערער איננה נופלת במידתה ממסירת ידיעות סודיות במישרין לסוכן זר. נהפוך הוא. הסוכן הוא אמנם שליח של מדינת אויב או של ארגון מחבלים, והידיעות אשר אותן הוא מקבץ משמשות מדינה או ארגון בהכנותיהם הצבאיות לסוגיהן נגד ישראל. אולם, העובדה, שהידיעות מתפרסמות בעת ובעונה אחת לכל מדינות האויב על סוכניהם, ללא יוצא מן הכלל, ולכל ארגוני המחבלים, יוצרת כפל ושילוש של החומרה".

נראה שגבר כאן הפרקליט הצבאי שמגר על השופט הישר שמגר, שיכול היה לשחרר את רוצח ההמונים ג'ון דמאניוק במילים "הוואכמן ג'ון דמאניוק יוצא זכאי מלפנינו". עיקר הנזק שבריגול הוא שהצד הנפגע איננו יודע שפגעו בו; הוא סמוך ובטוח שהמידע שעליו רצה להגן עודו מוגן, ובעצם הוא חשוף לאויב ונתון למניפולציות מצידו. במשפט בעייתי אחר בפסיקתו, קובע שמגר (סעיף 27, ה') כי במקרה כזה, " אין כל טעם לחפש אחר עדויות בקשר לנזק (אף כי אלו הובאו לפני בית המשפט ותמציתן הוזכרה בסעיף 4לעיל), שכן הנזק, אשר חוששני שחלק מביטוייו רק יתגלו בעתיד, הוא ברור על פניו…".

היישום של פסיקת ואנונו לעניינה של קם ברור: היא מואשמת בבגידה וריגול כאשר לא יצרה כל מגע עם סוכן זר, אלא רק עם עיתון – כלומר, מערכת המשפט ממשיכה לראות בעיתונאים ישראלים שווי ערך של מרגלים ובמסירת מידע להם, גם אם מדובר במידע המוכיח שמערכת הבטחון עוברת על החוק, כשווה ערך לריגול. גם אם תטען קם שהמידע שמסרה לא גרם כל נזק, תקדים ואנונו אומר שזו לא תהיה הגנה.

* * * * *

המלמ"ב לא תמיד מצליח לרדוף אנשים חפים מפשע: למרות ההתעללות שלו, כולל מעצר ארוך, ביצחק יעקב – בכיר במערכת הבטחונית לשעבר, שנחשד בפרסום ידיעות הקשורות לכלי נשק שישראל לא רוצה שידעו שיש לה – האחרון זוכה משתי העבירות החמורות בהן הואשם, הורשע רק בקלה, ונענש "רק" בשתי שנות מאסר על תנאי. במקרה הזה, התנבלה המערכת עד כדי כך שתבעה מיעקב לפצות אותה על הוצאותיה במעצרו, והפעם בית המשפט בעט אותה מכל המדרגות.

אבל ענת קם איננה יצחק יעקב. היא חיילת שפעלה על פי מצפונה ותו לא, וכמו מרדכי ואנונו וטלי פחימה לפניה, מנגנון החושך – כשיגיע למסקנה שאין עוד טעם בנסיון הסתרת הפרשה – יהפוך אותה תוך שניות לאויבת העם. כשזה יקרה, צריך לזכור, לדעת מראש, על מה עומדים להשליך צעירה בת 23 ל-14 שנות מאסר: על ביצוע חובתה הפטריוטית לעדכן את הציבור בישראל בפשעים שמבצעת הנהגתו. הציבור לא רוצה לשמוע, ובית המשפט העליון ודאי לא יתבע את עלבונו ולא יעמיד את אשכנזי ושות' לדין אפילו על ביזוי בית המשפט – והמסקנה היא שצריך להוציא את הדברים החוצה, לבית דין בינלאומי.

פרשת קם, הרבה פחות דרמטית מפרשת ואנונו, מעידה סופית שישראל איננה מדינה דמוקרטית ולא מדינת חוק: השלטון מתיר בטובו פרסום מידע עליו, אבל ברגע שהמידע הופך למסוכן לאדוניה האמיתיים של המדינה, שליטי הקסרקטין ומנהלי המעבדות החשאיות, עיתונאי הופך למרגל וחשיפת פשעים – לריגול חמור. ישעיהו ליבוביץ' אמר בשעתו שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת שב"כ; לשב"כ יש מעצורים מסוימים ופעילותו מוסדרת בחוק. ישראל הפכה למדינת מלמ"ב.

(הערה אישית: הפוסט הזה נכתב לאחר חיבוטי נפש ארוכים. כמה אנשים הקרובים אלי פרסמו טקסטים הקשורים לפרשת קם, והסירו אותם לאחר שהיא עצמה ביקשה זאת מהם. היא בעליל איננה רוצה בפרסום, אבל הרמיזות בתקשורת הישראלית והידיעות הברורות בבלוגוספירה הישראלית והתקשורת הזרה מעידות שמאוחר מדי לנעול את האורווה הזו).

(יוסי גורביץ)

הפוסט הקודם הוסר לבקשת מעורבים בפרשה. הוא יעלה שוב, אני מקווה, בקרוב.