החברים של ג'ורג'

חגי הדמים

ביום ראשון לפנות בוקר, יום החג הראשון של פורים, יצא חסן אוסרף לעבודת יומו, נקיונות מטעם עיריית תל-אביב יפו. קבוצה של בליינים שיכורים יצאה ממועדון, קלטה שמדובר בערבי, והחלה להפליא בו את מכותיה. כמאה מפגינים מחו שלשום (ב') בדולפינריום על התקיפה הגזענית הזו. חבר הכנסת דב חנין (חד"ש) קרא לעיריית תל אביב, שאוסרף הוא אחד העובדים שלה, להקפיא את עבודתה לאות מחאה במשך שעה; הוא קרא למשטרה לבצע את עבודתה נאמנה ובמהירות, ולהביא את האחראים לדין שיגבה מהם "מחיר משפטי מדויק"; והוא קרא לשר החינוך הישראלי להקדיש את שנת הלימודים הקרובה למאבק בגזענות. חנין נקט כאן כנראה בשיטת ההתנגדות של ואצלב האוול: להעמיד פנים כאילו המציאות מצייתת לחוקים הרשמיים, ולפעול לפיהם כאילו אין משטר. ברור הרי לכל ששר כמו גדעון סער לא יעשה שום דבר כזה, אבל גם ברור שזה מה שצריך היה לקרות.

דב חנין בהפגנה בדולפינריום, שלשום

עוד זה מדבר וזה בא: שלשום, יום שני של פורים בירושלים, תקפו קבוצה של חובשי כיפה ושביס אשה ערביה ברכבת הקלה בירושלים. זה כבר לא היה לפנות בוקר, זה היה באור יום. עוברי אורח שנקלעו למקום לא ידעו מה לעשות עם עצמם. על פי העדויות, איש בטחון של העיריה עמד בקרבת מקום וחייך.

מקרים כאלה, כמובן, קרו גם בעבר. היתה התקיפה בכיכר החתולות, שבסיומה היו רק שני עצורים שהואשמו בהסתה לגזענות. היה הרצח של חוסאם רווידי, מקרה שבו למרות שהרוצח הלך ואסף סכין ותקף בו את הקורבן, החליטה הפרקליטות להעמיד אותו לדין רק על הריגה. ולפני כשבוע למדנו שאם אתה יהודי שמעורב בהשלכת בקבוקי תבערה על בתיהם של פליטים, תצא מזה בארבעה חודשים של עבודות שירות. הפרקליטות ובתי המשפט, בעקביות גבוהה, קובעים מחיר נמוך יותר לדמם של לא יהודים.

והמסר מחלחל למטה. יש יותר ויותר פוגרומים, לא רק מצד מתנחלים אלא גם מצד סתם יהודים טובים. ומאחר והמשטרה עצלנית, והפרקליטות בררנית, והפסיקה רחמנית – שהרי בתוך עמו יושב השופט – יהיו עוד הרבה מהם. אחרי הכל, פקידי מדינה – רבנים – כבר למדו שאפשר לקרוא בגלוי לציבור היהודי שלא להשכיר דירות ללא יהודים, או אף להמנע מהעסקת לא יהודים, מבלי שיקרה לך משהו. היו אף רבנים שלמדו שהם יכולים לכתוב ספר על הלכות רצח לא-יהודים, כשהם מדגישים שבמקרים מסוימים יש סיבה טובה לרצוח ילדים דווקא, וגם להם לא יקרה שום דבר. עלון של כמה רבנים מובילים דיבר על הצורך העתידי להקים מחנות השמדה לעמלקים. שור לא געה. הרשות נתונה. הפליטים החיים בדרום תל אביב כבר למדו לפחד.

ובכל זאת, סמיכות המקרים הזו – שני לינצ'ים ביומיים – איננה מקרית. היא מתרחשת בחג הנקמה היהודי, חג הנהפוכו, החג שבו היהודים שולחים את ידם באויביהם. בעקביות, מברוך גולדשטיין והלאה, הוא הופך לחג שבו לא כדאי – עוד יותר מהרגיל – להיות לא-יהודי בישראל. יהודים בגולה למדו מזמן שיש ימים שבהם לא מומלץ לצאת מהבית, ודאי לא אחרי חשיכה: פסחא היה חג מועד לפורענות. יהודי הונגריה יודעים גם היום שכמה ימי זכרון של הימין הקיצוני הם כאלה שמוטב לא להסתובב בהם יותר מדי בחוץ.

עכשיו גם בישראל יש כאלה. כיף. המיינסטרים הישראלי רעם ביומיים האחרונים בשתיקתו. לא שמעתי את יאיר "זועבי'ז" לפיד או את בנימין נתניהו מגנים את ההתקפות. הם מכירים היטב את נפש בהמותיהם: גינוי כזה יהיה ממש לא פופולרי.

וגם זה סוג של כניעה ליודו-נאציזם.

(יוסי גורביץ)

טירופה של קרני אלדד, נתניהו חייב ללכת (אבל הממשלה לא), והדמיון המפתיע שבין הימין הפלסטיני לימין הישראלי: שלוש הערות על המצב

יחי המוות! את הביטוי הזה, תמצית הפאשיזם בשיא שגעונו, פלט אחד הקצינים של פראנקו, חוזה מילאן-אסטריי. הטור ההיסטרי של קרני אלדד ביום שישי האחרון ב"הארץ" התקרב אליו מאד.

אלדד, נכדתו של פאשיסט יהודי בולט, ניסתה להסביר מדוע היא סולדת כל כך ממחאת הצדק החברתי. היא פלטה את השקרים המקובלים – בין השאר היא טענה שאפשר להגיע מראש העין לאוניברסיטה בחצי שעה, וטענה שהקרן החדשה היא זו שמממנת את המחאה – ואת היללות המקובלות על הפינוק, אבל אז עברה פתאום לדבר על משהו אחר לגמרי.

היא סלדה משלום עכשיו, היא אמרה, בגלל "העכשוויזם המבאיש" שלו, שנובע "מחוסר רצון או יכולת להביט לאופק ולראות את ציר הזמן הרחב." היא לא אהבה את אנשי שלום עכשיו, הסבירה – נראה שהרדודה בכותבות של "הארץ", שצר עולמה כעולם לאטמה, משוכנעת שיש קשר הכרחי כלשהו בין התנועות – ש"גם אז" היא לא האמינה להם. הם לא רצו שלום, היא אומרת, הם רק פחדו למות "בעד ארצנו או בעד משהו שהוא מעבר להם, לכאן ולעכשיו שלהם."

בכלל לא ברור מה עושה הפסקה הזו במאמר של אלדד. היא לא רלוונטית לו בשום צורה. היא שם משום שלאלדד קפץ הצורך לומר את זה. אז מה היא אומרת? היא אומרת שהיא, בניגוד לסתם שמאלנים עלובים, רואה "את ציר הזמן הרחב", ושבניגוד אליהם, היא דווקא לא מתנגדת למות בשביל משהו שהוא גדול ממנה, ספציפית "בעד ארצנו".

כלומר, לאלדד יש יחס חיובי אל המוות, כל זמן שמותו של הפרט משרת איזושהי מטרה שהיא "מעבר לו". הפחד מהמוות, הנסיון למנוע את מותך ואת מותם של אנשים אחרים ללא צורך, מגונה בעיניה – משום שאלדד, בניגוד לקטני האמונה האלה, רואה את "ציר הזמן הרחב". סביר להניח שהציר הזה הוא מה שמכונה בעגת העם "דרך ארוכה", כמו בביטוי "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה."

אלדד, בקצרה, סולדת מכך שאנשי שלום עכשיו לא הגשימו את הייעוד שהיא הציבה להם, ובחרו בחיי קטנות עלובים על פני מות תהילה בשירות קהילת הדם. התפיסה שלכל אדם יש זכות לחיות חיים ארוכים ומלאים על פי תפיסתו זרה לאלדד; אנשים שחושבים כך לא מחוברים לזרם המיסטי של המציאות שהיא ושאר המאמינים בקיום מעבר ליקום הנמדד חושבים שהם חווים והם לכל היותר "פחדנים" שנמלטים מדרישות הגורל.

ספק אם נראתה התגלמות נקיה כל כך של פאשיזם ישן וטוב בשנים האחרונות כמו במאמר האחרון של אלדד. בפעם הבאה, כשאלדד תנסה להטיף לכם, זכרו שני דברים: קודם כל, שהתפיסה של "אנחנו ננצח כי אתם אוהבים את החיים ואנחנו אוהבים את המוות" לחלוטין לא מוגבלת לפאנטים מוסלמים; ושנית, שהיא אוהבת אתכם מתים.

היידה משה: אחת הטענות הקבועות של מתנגדי המחאה היא שמטרתה היא להפיל את ממשלת נתניהו. זה לא מדויק. קודם כל, בגלל שיש הרבה מאד קולות בתוך המחאה. שנית, בגלל שנתניהו חייב ללכת, אבל זה לא אומר שהממשלה חייבת ללכת יחד איתו.

נתניהו חייב ללכת משום שהוא אבי אבות ההפרטה. הדרישה של מחאת הצדק הציבורי היא להקים מדינה סוציאל-דמוקרטית. הוא לא מסוגל לכך. הוא אמר לאנשי האוצר, אליבא דנחום ברנע בסוף השבוע, שהדרישה לשוב ולהעלות את המסים הישירים היא מבחינתו "המרת דת". נתניהו לא יכול לעשות את מה שהמחאה העממית דורשת ממנו; על כן הוא צריך לפנות את מקומו, ורצוי שייקח איתו גם את שר האוצר במשרה חלקית שלו.

אבל זה לא אומר שהליכוד חייב ללכת. הבחירות בישראל, נזכיר, הן לא אישיות: המצביע בוחר ברשימה. הליכוד היא המפלגה עם מספר הקולות השני בגודלו, והיא זו שהצליחה לבנות קואליציה. אם בליכוד רוצים לעשות את מה שדורש מהם העם, סבבה. נדחה את בוא החשבון איתם – וחייב לבוא חשבון, על כשלונות מהדהדים צריכים לשלם – לבחירות הבאות.

יואיל נא נתניהו להתפטר ולחזור להיות אזרח מודאג, ולפנות את מקומו לאיש הליכוד שמתאים יותר ממנו לשעה הזו. אולי משה כחלון, שנתניהו שיבח אותו כל כך לפני מספר חודשים. יש למהלך כזה שפע של תקדימים: שרת ואשכול החליפו את בן גוריון, רבין (בממשלתו הראשונה) החליף את גולדה, שמיר (גם הוא בממשלתו הראשונה) החליף את בגין, פרס החליף את רבין לאחר שהאחרון נרצח, אולמרט החליף את שרון.

אם טובת העם ומפלגתו חשובה לו, יקדים נא נתניהו להתפטר. אם איננו עושה זאת, שלא יילל שהמחאה מיועדת להדחתו – זה, בסופו של דבר, תפקידה של אופוזיציה במדינה דמוקרטית: להחליף את הממשלה הנבחרת.

כתאומים סיאמיים: בשבועות האחרונים, היו שני מחנות שתקפו בשצף קצף את מחאת הצדק החברתי: הימין המתנחל הישראלי – והימין הפלסטיני, שלעיתים קרובות מתחזה לשמאל רדיקלי בינלאומי.

מחאה ישראלית מפחידה את הימין הישראלי והימין הפלסטיני כאחד. ירושלים, שבוע שעבר

מחאת הצדק החברתי היא תנועת המחאה הגדולה ביותר שקמה בישראל אי פעם, והעצרת אמש תוכיח. הפעילים הפרו-פלסטיניים ממש לא מרוצים ממנה. היא גוזלת, לתחושתם, תשומת לב חיונית מהמאבק הפרו פלסטיני – על זה אפשר להתווכח – ויותר מכך, בדיוק כמו קרני אלדד, הם חושבים שמדובר במאבק מפונק. התוצאה היא הרבה קולות נהי ובכי, ומרמור מצד כל מיני אנשים שכותבים מאמרים חוצבי להבות ממקום בטוח על כך שהאנשים, שעד לאחרונה שאפו במקומם גז מדמיע בבילעין והסתכנו בניעלין, נאבי סלאח ושאר מקומות שהישראלי הממוצע לא שמע עליהם, מעדיפים להפנות זמנית את תשומת הלב שלהם למאבק פנים ישראלי שכרגע נראה שאשכרה אפשר לנצח בו.

בקצרה, פעילי הסולידריות הבינלאומית דורשים את הסולידריות של השמאל הישראלי, אבל הם אינם מוכנים – על כל פנים, החלק הקולני שלהם איננו מוכן – לחלוק איתו סולדריות מצידם. בפעם הבאה שהם ינסו לטעון שהם פעילי זכויות אדם או פעילי שמאל, צריך יהיה להזכיר להם שהם פעילים פרו-פלסטינים או פעילי שלום במקרה הטוב, ושאי אפשר לסמוך עליהם אפילו לטיפה של אמפתיה.

ועוד דבר אחד: עליזה כהן, ראש המטה של שר התמ”ס שלום שמחון, הרשתה לעצמה להגיב לפניה תקיפה של מוחה – שהודיע לשמחון, בשל העובדה שהוא הגניב בזחילה, את הנסיון להחזיר את תכנית ויסקונסין, שהוא מפוטר – לומר למוחה שהוא מתבקש לקפוץ לה. כך מתנהלת פקידה בכירה, שפחה כי תמלוך, במדינת ישראל, מבלי שהיא מודעת בכלל למחויבות הנובעת מעצם תפקידה. לזכור.

הערה מנהלתית: אני עובר דירה בסוף השבוע, ועל כן לא סביר שיהיו פוסטים נוספים לפני שבת, או אולי אף יום ראשון. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

ממתינים לתולעים

בדרום תל אביב מתאמנת בימים אלה מיליציה חדשה, בהנהגתו של ברוך מרזל. החניכים עוברים אימון פיזי, יש להם מעין מדים – חולצה שחורה עם מגן דוד כתום שממנו בוקע אריה – והם מצוידים בגז מדמיע. המטרה שלהם פשוטה: למרר את חייהם של הפליטים המתגוררים בתל אביב, עד שיימלטו. הרעיון של הפעלת אלימות לא מפחיד אותם, בלשון המעטה.

כך, אחרי הכל, התחיל מאיר מרטין כהנא את דרכו: כמפקד מיליציה אלימה, ה-Jewish Defense League, בארצות הברית. כשהסתבך בטרור – אחד מאנשיו פוצץ משרד של אמרגנים שעבדו עם ברה"מ, כחלק ממחאה כנגד סירובה של ברה"מ לאפשר ליהודים להגר ממנה הוא נמלט לישראל, מביא איתו את אותן השיטות ואותה הרטוריקה, מוכיח שוב שישראל משמשת, בין השאר, כפח הזבל של הקהילות היהודיות בעולם.

שנות השבעים והשמונים לא היו שנים טובות לכהנא ואנשיו. שנות השמונים מרובות האסונות לא היו אידיאליות בשום מובן; אבל הן היו, במובנים רבים, הפריחה האחרונה של התפיסה הדמוקרטית הישראלית, תפיסה של ישראל כמדינה פגומה שוויונית אך שואפת לתקן את עצמה. שלא במקרה, היא החלה להפריח ניצנים מהוססים משנשברה האחיזה רבת השנים של מפא"י בשלטון. הציבוריות הישראלית היתה הרבה פחות יהודית, הרבה יותר אזרחית. לכהנא לא היה מה לחפש שם. הימין השפוי, בדמותו של מיכאל איתן, הוקיע אותו כממשיך דרכו של היטלר, וערך השוואה אחת-לאחת בין הצעת חוק של כהנא ובין החוקים להגנה על הדם הגרמני והכבוד הגרמני.

ערביי ישראל התחילו להתקרב אל הציבור הישראלי, מגמה שנמשכה עד טבח כפר כנא ופנתה לאחור בחדות אחרי מאורעות אוקטובר 2000. אבל ככל שיותר ערבים ישראלים התחילו להדגיש את זהותם הישראלית, כך החלו יותר ויותר יהודים להבליע אותה, לעמוד על המרכיב היהודי שבזהות שלהם. המגמה היתה ברורה: ככל שהערבים רצו להתקרב, היהודים התרחקו. רוב הציבור היהודי מפחד מזהות אזרחית, הוא מעדיף את הזהות שלו דתית-שבטית, ואם משמעה של הזהות הישראלית הוא שותפות גורל בין יהודים ולא יהודים, אזרחות שווה במדינה פחות או יותר שוויונית, אז רוב היהודים מעדיפים לדחות אותה.

את תוצאותיה של המנוסה הזו מן האוניברסליזם אנחנו מתחילים לראות היום. היודו-נאציזם של כהנא ואנשיו הפך למיינסטרימי: אם ב-1998 רק 18.1% מהצעירים היהודים הגדירו את היהדות כמטרה הלאומית של מדינת ישראל, והיא היתה במקום השלישי, בסוף 2010 היא היתה במקום הראשון, עם 33.2%. במקביל, חשיבות היותה של ישראל מדינה דמוקרטית התדרדרה מהמקום הראשון לשלישי, עם תמיכה של 14.3% לעומת 26.1% בתקופה המקבילה. 55% מהצעירים היהודים שוללים את האפשרות של דו קיום; 46% מהנשאלים היהודים רוצים לשלול זכויות אזרח בסיסיות, כמו זכות הצבעה, מהאזרחים הערבים; כמחצית התנגדו לכך שערבים יתגוררו בשכונה שלהם. 60% מבני הנוער היהודים מאמינים שמנהיג חזק עדיף על שלטון חוק.

כלומר, הגיעה שעתן של התולעים: הן יכולות כעת לצעוד בגאון. המשטרה עצמה לא עומדת בפני המיליציה של מרזל, ואפשר להניח בבטחון שגם לא תעמוד. מרזל ותולעיו מצאו לעצמם נושא שלגביו יש קונסנסוס רחב בציבור היהודי: שהגויים הם אסוננו. דרום תל אביב לא היתה רמת אביב גם לפני שהגיעו אליה פליטי חרב מסודאן. להאשים אותם במצבו של הדרום – זו דמגוגיה נוחה מאד, שמשליכה את כל האשם לפתחם של הלא-יהודים.

אם מישהו חושב שיהיה טוב יותר, הוא כנראה לא חשב על המשמעות של בחירות שבהן ישתתף נוער עילג, מפגר, שהורגל שלא לחשוב ושלא לקרוא וששטוף בלאומנות זולה. החולצות השחורות כבר צועדות בדרום תל אביב; בקרוב יצעדו בערים אחרות. בפרוסיה של רפובליקת וויימאר, לפני הפוטש של פון פאפן, המשטרה אסרה על שימוש בסמלים נאציים, ביודעה את המשמעות של כך. בפני הפרקליטות והמשטרה יש שורה של כלים חוקיים לחלוטין לטפל באנשי כהנא, שארגונם הוגדר באמצע שנות התשעים כארגון טרור. הם לא עושים זאת, ובכך הם עקביים. הם מעדיפים לא להלחם את המלחמה הזו, אולי מתוך תקווה שהגל יחלוף.

הוא לא יחלוף מעצמו. ספק אם יחלוף בכלל. ישראל לא תהיה מדינה דמוקרטית, אם רוב תושביה מעדיפים להיות יהודים ולא ישראלים, יהודים ולא דמוקרטים. ההיסטוריה תרשום לעצמה שבניגוד לוויימאר, הרפובליקה השלישית הישראלית אפילו לא ניסתה להלחם בקמים עליה, שהיא נכנעה להם מתוך חולשה, אפאתיה, וחוסר אמון בצדקת דרכה. זה לא בהכרח יהיה מרזל: הוא, כמו תמיד, מהווה רק סמן רדיקלי, נשכב על הגדר עבור אחרים. מישהו אחר, מכובד מעט יותר – אם תרצו, למשל – יחתום על תעודת הקבורה של הדמוקרטיה הישראלית.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים האלה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ג'וואהר אבו רחמה אושפזה ב-31 בדצמבר 2010 לאחר ששאפה גז CS של צה"ל, ומתה יום לאחר מכן. התגובה הרשמית של צה"ל היא שהוא עדיין מנהל תחקיר בנושא. בסוף חודש פברואר, אמר לי דובר צה"ל שהם מקווים לפרסם את התחקיר "בקרוב", אם כי זה כנראה לא יהיה בתוך שבוע. חלף חודש, ושום דבר לא פורסם. בצה"ל כנראה מקווים שנשכח. אז זהו, שלא.

הערה מנהלתית א': הבוקר התקבלה בקרן הטבק והאלכוהול תרומה נוספת. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': לפני כשבוע דיברתי בכנס של שלום עכשיו, בפאנל על השפעת המהפכות הערביות על השמאל. אפשר לראות סרטון של הדברים, באדיבות שלום עכשיו, כאן.

סיכום: תם ונשלם פרויקט 300 במדרון. צריך לומר עליו כמה מילים. קודם כל, לא סביר שאקח על עצמי פרויקט כזה בקרוב, כי הוא הופך אותך במידת מה לעציר בית. החל מהשבוע הבא, קצב העדכונים בבלוג יחזור לסדרו – שניים עד ארבעה פוסטים בשבוע. אני מזהיר מראש – אין מה לצפות לפוסט עד יום ראשון לפחות.

שנית, זו היתה חוויה לא בריאה. בפרויקטים קודמים, יכולתי לבחור לעצמי את התוכן. אפשר היה לשחק את המשחקים הרגילים עם דובר צה"ל ואם תרצו. אפשר היה לצלוף מהיציע בנתניהו, ברק וליברמן. זה קל ומהנה, וזה לא מצריך מי יודע מה מאמץ.

לא הפעם. הפעם, זו היתה שאיפת אדי הרעל של המדרון מדי יום. לא היה שום דבר משעשע בכך. כל יום, עברתי על קטלוג הפשעים, הטיפשות ומעשי הנבלה שמבצעת ישראל, במקרים רבים מאד בשמי. התוצאה היתה הרבה, הרבה מאד זעם – הרבה יותר זעם מבדרך כלל. וזעם, במיוחד זעם חסר אונים, מוביל לרדיקליזציה. הוא גם יועץ גרוע מאד: הוא, כפי שאמר אפלטון, הרצון להסב כאב למישהו אחר.

המדרון הוא אחד הכלים החשובים ביותר ברשת הישראלית היום. הוא קריאת חובה, אם רוצים להבין מה קורה פה הרחק מהאולפנים של ערוץ 2. אני גם מאמין שהוא ישמש חוקרים בעתיד, שינסו לעקוב אחרי קריסתה המהירה של הדמוקרטיה הישראלית. אבל התעסקות עמוקה בו מובילה לזעם וליאוש, לפחות אם הוא משמש כבסיס לכתיבה יומית.

עכשיו, בהחלט יכול להיות שיש מקום לזעם: אם אתה לא זועם, כך אומרים, אתה לא באמת שם לב למה שקורה. אבל המינון הזה, לפחות מבחינתי, היה מוגזם קמעא.

(יוסי גורביץ)

מחה תמחה

האתר החם היום בימין היהוויסטי הוא "הקול היהודי", שהסיסמא שלו היא "חדשות ליהודים שמחים", ואם להסתמך על מה שנכתב בו, השמחה הזו היא מזן "פורים שמח, יהודים" של חנן פורת לאחר טבח גולדשטיין. האתר מנוהל על ידי "עמותת יהודים שמחים" המסתורית, שהיא עצמה, לדברי האתר, תולדה של "תנועת 'דרך חיים'". זו האחרונה היא שותפה להוצאת הספר היהודי של השנה, "תורת המלך", והיא מתארת את עצמה כמי שהוקמה (זהירות, PDF; עמ' 4) על ידי תלמידי יצחק גינזבורג. הלז הוא התיאולוג הרציני שמאחור הפלג הקיצוני של החרד"לניקים, ומי שיוצר את השילוב המהודק בין תנועת חב"ד ובין תומכי כהנא. בתקופת ההיסטריה שלאחר רצח רבין, הורה שר הבטחון דאז שמעון פרס על מעצרו המנהלי, שבוטל לאחר מכן בהוראת בג"צ. מאז גינזבורג, שנתן את ההשראה ל"ברוך הגבר" והיה בין החותמים על "הסכמות" ל"תורת המלך", הקפיד לשמור על פרופיל נמוך יותר.

שלשום פרסם "הקול היהודי" מאמר מאת יוסי פלאי – אחד הר"מים בישיבת "עוד יוסף חי" של גינזבורג – שעוסק, ברוח חג הנקמה המתרגש ובא עלינו (ופורים היה חג נקמה הרבה, הרבה לפני שקיבל אלמנטים של הקרנבל הקתולי) בעמלק ובמצוות מחייתו.

לפרשנים יהודים לדורותיהם, מכותבי התלמוד והלאה, היתה אובססיה עם עמלק. הם בנו תיאולוגיה שאומרת שכל זמן שעמלק לא יושמד, שלטון יהוה בעולם לא יהיה מושלם. אחד התפקידים של המלך המשיח העתיד לבוא, אליבא דרמב"ם, הוא ניהול מלחמת השמדה נגד עמלק; הוא מציין כבדרך אגב ששאר העמים שהיהדות מצווה להשמיד "כבר אבדו, ואבד זכרם", מה שאין כן בעמלק.

הבעיה הזו, חוסר היכולת לזהות עמלקים, הטרידה הוגים – אם זו המילה הנכונה – יהודים לאורך הדורות. זו, אחרי הכל, מצווה מהודרת: מצוות עשה שתוקפה איננו פג אלא בימי העולם האחרונים ממש. למרות המאמר התלמודי על "סנחריב שבלבל את האומות", רבנים נטו לזהות את עמלק עם אומה ספציפית: הארמנים (אולי משום שזו קבוצה אתנית מזרחית ששמרה בעקשנות על דתה הנוצרית, גם תחת כיבוש מוסלמי), או גרמנים (הייחוס הזה קודם לעלייתם של הנאצים לשלטון, ואולי הוא מהדהד את התפיסה הרבנית שגרמניה היא מגוג).

פלאי הולך בעקבות המסורת הזו: הוא מוצא את העמלקים של ימינו, שהם כמובן הערבים הנלחמים בישראל. הפלסטינים, יש להניח, נקלעו לתפקיד הזה משתי סיבות: מסגד אל אקצא מונע פיזית את הקמת בית המקדש השלישי; ומלחמתם של הילידים הפלסטינים בקולוניאליסטים הציונים, שנעזרו על ידי האימפריה הבריטית, נתפסת על ידי כל קוקיסטי סביר כמלחמה בראשית צמיחת גאולתנו, קרי הרמת יד ביסוד כסא יהוה בעולם.

פלאי מזכיר את התפיסה הרווחת למדי שהנאצים היו עמלק (תפיסה משונה, שמספקת הצדקה לשואה: אם הגרמנים הם עמלק, בהתחשב בכך שהיהודים רוצים להשמיד אותם, וגם הוכיחו יכולת בעבר, "מכה מקדימה" מצידם הגיונית לגמרי. באופן מעוות, התפיסה הזו מאמצת את השקפתו של היטלר). הוא גם מדבר על "קרבתם המיוחדת של הערבים לנאצים". על זו של אנשי הלח"י, שמנהיגם יאיר שטרן הפך לקדוש מעונה במחנה שלו, הוא מעדיף לא להרחיב את הדיבור.

פלאי לא עוצר שם: הוא מטיל אלומה צרה של אור על מושג אפל במיתולוגיה היהודית, "ערב רב" – הוא איננו משתמש במילים ישירות, ועל כך מיד – ומציין ש"אפשר גם להתעמלק", כלומר להפוך לעמלק; ושפעולה כזו מתבצעת על ידי מי ששונא את "עם ישראל" ומי שכופר בקיומו של החבר הדמיוני יהוה. "הערב רב", על פי התנ"ך, הם ערימה של חבר'ה לא סימפטיים בקרב בני ישראל, ובהחלט יתכן שמדובר במשמעות של "אספסוף". כותבי התלמוד מיהרו להשליך כל פעם שהולכי-הרגל-של-ים-סוף הביאו ליהוה את הסעיף אל חיקו של הערב-רב המאד מועיל הזה, ולטהר בכך את עם ישראל משורת העוונות שיהוה ומשה מטיחים בו לאורך ארבעה ספרים משמימים. מדובר, נזכיר, באנשים שהביאו לכם את התפיסה שכותב ספר שמואל לא ידע על מה הוא מדבר ושדוד לא חטא בפרשת בת שבע (והיו להם כמה תירוצים יצירתיים מאד).

בקבלה, כל העסק הסתבך. פתאום, הערב רב הופך למקבילה של עמלקים שהם חלק מהעם היהודי. יש אפילו תפיסה שאומרת שהגלות האחרונה של היהודים תהיה תחת שלטון הערב רב: כלומר, אנשים שנראים יהודים במהותם, יש להם את השמות, ברית מילה והכל, אבל בפועל הם עמלקים שחותרים תחת קיומו של העם היהודי.

נשמע לכם מוכר? בדיוק. זו פאתווה עלי ועל חלק ניכר מהשמאל הישראלי. ולכן פלאי, שזורק לקוראים שלו את המטען הזה – שהם מכירים היטב, הלכות עמלק וערב רב הן להיט במגזר הזה – מקפיד לא לומר שום דבר במפורש, אלא רק לרמוז ולקרוץ. הוא מציין שהוא כבר נחקר בעבר בעקבות דברים שכתב בנושא, ונשאל אם הערבים הם בעיניו עמלק. הוא משאיר את התשובה לקוראים שלו, ומסיים בקריאה לגלגנית למחנכים להבהיר שמדובר "רק בעמלקים הקדמונים", קריאה שמתכתבת ישירות עם התפיסה של "מעייני הישועה" שיהיו רבנים שישתמטו מחובתם להקים מחנות השמדה לעמלקים.

כך תסית לרצח ותשאר מחוץ להישג ידה של מערכת המשפט. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שאיזה חב"דניק ינסה לשכנע אתכם שהוא "אוהב כל יהודי".

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו תוקף בחריפות את שיחות האחדות בין הרש"פ לחמאס, וצווח באוזני כל מי שמוכן להתייחס אליו – מספרם מתמעט מדי יום, למרבה השמחה – ש"אחדות פלסטינית לא תאפשר לקדם את תהליך השלום". נניח עכשיו לשאלה על איזה תהליך שלום לעזאזל הוא מלהג, ונזכיר – כפי שודאי עשו בתגובה בלשכות שרי החוץ האירופאיים, למשל – שבאוקטובר האחרון הכריז שר החוץ שלו, אביגדור ליברמן, שהפילוג הפלסטיני קובר כל סיכוי להסדר. לקומדיה הזו, שבה ישראל מסוגלת לתרץ את סרבנותה בדבר והיפוכו, הגיע הזמן לשים קץ.

(יוסי גורביץ)

רובע יהודי, גטו יהודי

אחת הטענות הקבועות של מערכת ה-Hasbara היא שאסור למתוח ביקורת על תכניות הבניה של הממשלה במזרח ירושלים, כי הרי לערבים מותר לחיות איפה שהם רוצים בירושלים, ומי שמתיר זאת לערבים ואוסר ליהודים הוא אנטישמי או אפילו, רחמנא ליצלן, תומך בדה לגיטימציה של ישראל.

האם הנחת היסוד הזו – שערבים יכולים לגור בכל ירושלים – נכונה? ודאי שלא. בתור התחלה, הם לא אזרחים ישראלים. הם בקושי תושבי ירושלים, ומשרד הפנים משלבים ידיים בנסיון לשלול את תושבותם של כמה שיותר מהם. הם כל כך לא אזרחים, שלמרות הקשקוש הרשמי של "אוחדה לה יחדיו", צה"ל מדי פעם מטיל עוצר על שכונות במזרח העיר, מה שהוא עושה רק בשטחים הכבושים.

אבל זו טענה מסובכת, שדורשת הרבה זמן ומאמץ לזר המבולבל, שנמצא תחת הפגזת Hasbara. כמה טוב, אם כן, שקיבלנו הדגמה מוחצת השבוע לשקריותה של טענת "ערבים יכולים לגור בכל מקום בירושלים". החברה לפיתוח הרובע היהודי בירושלים – חברה ממשלתית, לא חברה פרטית – עושה כמיטב יכולתה להביא לגירושו של נוצרי המתגורר ברובע היהודי. החברה שלחה לבעלת הבית שלו מכתב הדורש את פינויו של הדייר, משום שהוא "אינו עונה לקריטריונים לאכלוס של החברה". מנכ"ל החברה, שלמה אטיאס – לשעבר סגן ראש העיר מטעם ש"ס – אישר באוזני כתב "הארץ" שהסיבה לדרישה היא שמדובר בנוצרי. נוצרים, הוא אומר, יכולים לגור ברובע הנוצרי. הוא אומר שהתקבלו תלונות על דתו של הדייר.

אירונית, הדייר המדובר הוא פונדמנטליסט חובב ישראל, ששיתף פעולה עם השר לשעבר בני אלון, וסייע לו בנסיונותיו להשיג את תמיכתה של הקהילה האוונגליסטית בישראל, תמיכה שכללה ללא ספק גם הגנה על מעשיה של ישראל. עכשיו הוא מגלה את פניה האמיתיות של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". מעניין מה הוא יכתוב על זה הביתה.

התפיסה של החברה לפיתוח הרובע היהודי לגבי הרובע היא מיקרוקוסמוס של התפיסה היהודית לגבי ישראל: כולה שייכת ליהודים, ובכולה נוכחותם של לא יהודים פוגעת ב"צביון הייחודי" של המדינה היהודית. אירונית – שוב – רובע עירוני שבו גרים רק יהודים נקרא בדרך כלל גטו, ויהודים חיו בגטאות מרצונם הרבה לפני שהם נכפו עליהם. עכשיו מסתבר שבגטו היהודי לא רק ערבים טמאים לא יכולים לחיות, אלא גם נוצרים בעלי ברית. והיה מחנך קדוש, מסריח וחם.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: "צריך לזרוק אותו לזבל. מי צריך את הקדאפי הזה? לפי דעתי הוא היה צריך לעבוד בדיור. כל יום הוא מחליף את האופנה שלו. משקיע אלפי דולרים בכובעים מוזרים ובשמלות". לא, זה לא עובדיה יוסף, זה שמעון פרס. געגועי לעזר ויצמן.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יזדקק להמלצות מתושבי הרובע היהודי.

(יוסי גורביץ)

בין חוק ומיתוס

איך יודעים שהגזענות הפכה לממסדית? כשהיא כל כך נוכחת, שהיא לא גוררת הרהור או מחשבה שניה. אף אחד לא אילץ גרמנים לתלות שלטים בנוסח "אין כניסה לכלבים ויהודים": לא היתה כפיה ממשלתית. זה פשוט היה הדבר הנכון לעשות, מסחרית, אם רצית לקוחות. משהו מעין זה קרה לאחרונה: שורה של עסקים פרסמו את עצמם ב"דפי זהב" ("אם אתה לא שם, אתה לא קיים") כמקיימים "עבודה עברית". כמו "אהבת ישראל", שמשמעה היא שנאת לא יהודים, עבודה עברית משמעה שבעל העסק לא מעסיק לא יהודים.

עכשיו, מדיניות כזו ופרסומת כזו מהוות עבירה על החוק, שאוסר על אפליה בקבלת עובדים לעבודה על רקע מוצאם. אבל אני מוכן להמר שלא יוגשו כתבי אישום כנגד המעורבים בכך, ושאם יוגשו – הם לא יסתיימו בהרשעה.

למה? כי כפי שיודע כל מי שלמד שיעורי תע"י, אסופת המזוקנים מזילי הריר שמקדמים כעת "עבודה עברית" לא התחילו עם התרגיל הזה. הוא הופיע לראשונה עם ההגירה הציונית לפלסטינה, וגם אז הוא היה מיועד לנישול עובדים פלסטינים. אז העובדים היהודים – והיהודים בכלל – היו מיעוט, והמהלך היה חרם שהיה מיועד לשבור את נטייתם הטבעית של בעלי אדמות לשכור את הפועל הזול יותר. "עבודה עברית", כלומר נישולו של העובד היליד לטובת מהגר אירופי, הפכה לערך יסוד, שסביבו פחות או יותר נבנה כל המשק היהודי בימים שלפני הקמת המדינה. "עבודה עברית" היא אחד מיסודות המיתוס הציוני. כל הסיפורים האלה על הרצון היהודי לאחוות עמים, על בניית הארץ לטובת שני העמים? אגדות נחמדות. יכול להיות שהרצל באמת האמין בהן. המפלגה הלאומית-סוציאליסטית שהקימה את ישראל לא ניסתה אפילו להעמיד פנים שהיא לוקחת אותן ברצינות (חלקים מהשמאל הציוני ניסו, אבל יהדותם היתה מחסום בפני אנושיותם).

עכשיו, אפשר היה לטעון שעם הקמת המדינה, המושג "עבודה עברית", כמו כל האתוס הציוני, סיימו את תפקידם ויכולים ללכת למגרש הגרוטאות של ההיסטוריה, לפנות את המקום לנורמליזציה שבאה אחרי המהפכה. אבל זה לא הכיוון שהמשטר הציוני הלך אליו: הוא החזיק באידיאולוגיה של מהפכה מתמדת. הוא בנה את עצמו על עושק, גזל את רוב האדמות שהיו בידי הערבים (אלו מהם שלא גירש או טבח), דחק את רגליהם של הערבים מהשוק, החזיק אותם תחת משטר צבאי עד 1966 וכאזרחים סוג ב' עד עצם היום הזה. המדינה היתה אמורה להביא שוויון – זה אפילו מופיע במסמך היסוד שלה, מגילת העצמאות, המסמך שנכתב כדי שאפשר יהיה לנפנף בו מול האו"ם – אבל כל מוסדותיה קשרו, בעקביות, נגדו. אף שערבית היא שפה רשמית בישראל פחות או יותר מיום לידתה, למשל, בן גוריון לא היה מוכן לראות ערבית בתעודת הזהות שלו; לדרישתו, הוצאה לו תעודת זהות מיוחדת, שבה היתה רק עברית.

הרבה אנשי שמאל ניסו לשכנע את עצמם בשני העשורים האחרונים שמהותה של הציונות היתה לבצע נורמליזציה של העם היהודי. יכול להיות שכמה מהוגי הציונים אכן חשבו כך. אבל אידיאולוגיה נמדדת לא על פי הספרים שבה היא כתובה, אלא על פי האופן שבו היא מתממשת בשטח; והציונות, בפועל, היא מערכת שמיועדת לאפשר ליהודים להתנהג כפי שהתנהגו אליהם, מסע נקמה בלתי פוסק כנגד ההיסטוריה. "עבודה עברית" הוצאה אל מחוץ לחוק ב-1995, בשלהי ימיה של ממשלת רבין, שאכן עשתה יותר מכל ממשלה אחרת לקרב אליה את הציבור הערבי.

אבל צריך לזכור שנסיונו של רבין לקרב אליו את הערבים פעל כנגדו: כל הימין וחלקים מהמרכז ראו בנסיון לקרב אותם בגידה בציונות, אם לא בגידה במדינה. רבין היה ראש הממשלה היחיד בהיסטוריה ששבר את הטאבו של בן גוריון על שיתוף פעולה עם חד"ש – אבל גם הוא לא העז להכניס את המפלגות הערביות לקואליציה, ונאלץ להסתפק בתמיכתן מבחוץ. צירופן לקואליציה היה הופך לנשיקת מוות לציבור המצביעים היהודי. הגזענות היהודית, שנרתעת מהערבים במיוחד כאשר הם רוצים להיות חלק מהקולקטיב, היתה חזקה מאד גם ב-1995. היא לא דבר חדש. פרס, אפס חדל אישים כהרגלו, דחה את הערבים וניסה לקרב אליו דווקא את המפד"ל, המפלגה של הציבור שהקים את שליח הציבור שרצח את קודמו. אחר כך בא הטבח בכפר כנא, ופרס איבד את הקול הערבי. ברק אפילו לא ניסה להעמיד פנים שאכפת לו ממנו, ואחרי טבח אוקטובר חלק ניכר מהציבור הערבי נתן גט כריתות לרעיון שאפשר להקים מדינה שוויונית כאן.

"עבודה עברית", בקצרה, מגלמת את הרעיון שליהודים צריכה להיות עבודה לפני שיש פרנסה גם לערבים – או, כמו שמביעים את זה הרבה מאד יהודים במונח תלמודי, "עניי עירך קודמים". ככזו, היא משתלבת היטב במיינסטרים היהודי/ציוני: התפיסה שאזרחי ישראל הערבים הם ספח עודף במקרה הטוב ואויב במקרה הרע (ואכן, התייחסות כזו היא דרך נהדרת לוודא שעוינותם, המוצדקת היסטורית, תשמר), שצרכיהם צריכים לבוא אחרונים, אם בכלל.

או, במילים אחרות, הרעיון של "עבודה עברית" הוא מיתוס מושרש, בסיסי, הכרחי לקיומה של הציונות. הרי עצם הדרישה לשוויון בזכויות לפרנסה מעלה מיד באוב את רוח הרפאים המבעתת של "מדינת כל אזרחיה". ועם כל הכבוד לחוק – ובישראל מעולם לא היה יותר מדי כבוד לחוק – הוא לא מסוגל להלחם במיתוס, או לגרש את רוחות הרפאים המעשנות ברגעי חרדתם של אזרחיו.

ומי מפקידי השלטון יעיז להלחם במיתוסים הללו? מי יגרור את הלאומנים הלוהבים אל בית המשפט, ויהפוך אותם לקדושים מעונים? הרי אין להם אומץ לעמוד מול רבנים, ולא רק מול יחיד בדורו כמו עובדיה יוסף, אלא גם כנגד שורש פורה רוש ולענה כמו דב ליאור. מול המיתוס, שותק החוק.

וכך זה יימשך, עד שיושרש המיתוס הישן ויוחלף באחר. האם זה מעשי? ספק גדול, גדול כגודל הספק בשרידתה של ישראל, ותלוי בו.

(ההשראה לפוסט הגיעה מהפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: צה"ל חושש שהפלסטינים יצאו להפגנות סוערות כמו במדינות ערביות אחרות, אך בכירים מרגיעים ש"קשה להאמין שבמצב של התקוממות, לא יהיו ארגונים שייקחו על זה טרמפ וינסו לפגוע בצה"ל, ולכן זה לא יהיה מצב דומה למצרים". כלומר, האלימות היא מה שתציל את צה"ל ותאפשר לו להגיב בכוח קטלני שאפשר יהיה להצדיק אחר כך, לפחות כלפי הציבור היהודי (המטרה הראשונה והאחרונה של כל פרויקט ה-Hasbara). כאן המקום לציין בקול את העובדה שאם ההפגנות לא יהיו מספיק אלימות לטעמו של צה"ל, הוא תמיד יכול לנסות להפוך אותן לאלימות על ידי שתילת מסתערבים שיתקפו את החיילים. אחרי הכל, הוא כבר עשה את זה בעבר, ולא נענש. אם וכאשר יתחילו המהומות, וצה"ל יטען שהופעלה כלפיו אלימות, צריך יהיה לזכור גם את זה.

(יוסי גורביץ)

אבל ברוטוס הוא איש ערכי

נתחיל בצד החיובי: בעקבות פרשת גלנט, מתחילים לבחון כל מועמד צבאי לתפקיד בכיר בקפידה, וזה טוב. כך למדנו שראש הממשלה רוצה למנות לראשות המל"ל אדם – הגנרל בדימוס יעקב עמידרור – שסבור שאין מוסר מלחמה ושבחיילים פחדנים צריך לירות.

אם לדייק, עמידרור אמר שחייל שמסרב להסתער "במערכת צבאית נורמלית צריך להכניס לו כדור בראש ובמערכת ליברלית צריך להכניס אותו לבית סוהר". אם למישהו היה ספק כלשהו, עמידרור – שמנגיד את הליברליות עם הנורמליות – הוא לא ליברל. אחר כך, כשראה שסר מעליו עונג המינוי, הוא מיהר לתקן את עצמו ולומר שהוא בעד העמדה לדין, לא רצח חיילים המומים בשדה הקרב. נו. אני נוטה להאמין לדברים שאמר כששוחח לפי תומו.

מעבר לדימוי האוטומטי שהעלה עמידרור אצלי, ואני מאמין שגם אצל אחרים – של יחידות הנ.ק.וו.ד. החמושות במקלעים שירו בגבם של חיילי הצבא האדום הנסים – יש כאן עניין נוסף. עמידרור הוא דוגמא מובהקת לדתיים הלאומיים ה"ערכיים", שכל כך אוהבים (בעיקר הם עצמם) להעלות על נס. הוא כל כך ערכי, שאת החילונים הוא כינה פעם – בבוז – "גויים דוברי עברית".

הבעיה היא שהמילה הזו, "ערכים", מסמנת ערכים מסוג אחד בלבד, שמרני-דתי. לא במקרה ייבאו אותה השמרנים הישראלים מארה"ב, שם היא מזמן נחלתו של הימין. "פטריוטיות" היא ערך בישראל; "סובלנות", לא כל כך, "שוויון" ודאי שלא. אז הבה נסתכל על הערכים של עמידרור, הלפיד של מחנה החיילים חובשי הכיפה.

הרעיון שחייל צריך להרוג "כל מי שמפריע לו לביצוע המשימה" – התשובה של עמידרור לשאלה האם מדובר גם בילד בן חמש לא ברורה, כנראה לא במקרה – מציב את עמידרור לא רק בצד ההיסטורי של ג'ינג'יס חאן, סטאלין והיטלר, אלא גם במחנה של כותבי "תורת המלך" והרב ישראל רוזן, שקורא לאמץ "מוסר יהודי" (שהוא בעצם מוסר גרמני "קסנופובי, רגשני, אנארכי"). בקיצור, עמידרור – כמו ההוגים המובילים בציונות הדתית, שהם קבוצת ההתייחסות הטבעית שלו – אימץ את מוסר הלחימה הנאצי, בשינוי קל: אם הנאצים האשימו את המוסר היהודי ברכרוכיות שהובילה ליצירת חוקי המלחמה, הרבנים דוחים בזעם את העלילה הנאצית ומטילים את האשמה, במידה רבה של צדק, על הנצרות. ראשיתו של ההומניזם האירופי בתפיסה – שלא היהודים ולא הנאצים היו מוכנים לקבל – שכל בני האדם שווים בפני האל, וזו תרומתה העיקרית, יש שיאמרו היחידה, של הנצרות למין האנושי.

אבל, רגע. לתנ"ך יש תפיסה אחרת לגמרי מזו של עמידרור באשר לפחדנים: "מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב אל ביתו ולא ימס את לב אחיו כלבבו". כותבי התלמוד אינם משנים את ההלכה הזו; הרמב"ם מסייג אותה, ואומר שמי שנתקף פחד בעת המלחמה עצמה עובר ב"לא תעשה", ואף מאשים אותו בכך שהוא מסכן חיילים אחרים, אבל ספק גדול אם אפילו הוא היה מתיר את דמו של יהודי טוב שנתקף פחד, ומתיר לתקוע לו כדור בראש; הוא לא קובע עונש לחייל במצב כזה. ספק גדול יותר אם היה שופט אותו אחר כך.

אז מאיפה צץ פתאום צו המשמעת של הוורמאכט בפיו של היהודי הערכי עמידרור? הרי אין לחשוד בו שהוא לא מכיר את היחס של התנ"ך והתלמוד לאנשים שאינם ערוכים לקרב. מאיפה הנוקשות הרצחנית הזו, לירות בחייליך שלך? האם עמידרור באמת חושב שחיילים שהרגע ראו איך המפקד שלהם רוצח חייל שמסרב להסתער יהיו חיילים טובים יותר? שהם לא יחשבו, למשל, שהוא בודד והם רבים, ויש הרבה עופרת באוויר, ומי ידע? האם הוא חושב שחיילים ימשיכו להתגייס ליחידות קרביות, אם ידעו שיש סיכוי שאם בסערת הקרב המפקד שלהם חושב שהם מתמהמהים, הם יחטפו כדור בראש? מה יהיה המורל של חיילים שצריכים להסתכל לא רק קדימה, אל האויב, אלא גם אחורה, אל המפקד?

עמידרור יודע את כל זה. ברגע של יושר אישי, אם הוא עדיין מסוגל לו – הקצונה והשררה משחיתים נפשו של אדם, והוא היה קצין כל חייו – הוא כנראה גם יודה בכך. אבל הוא מעדיף להעלים עין מהסתירה הזו, החדה כל כך, בין ההלכה והמסורת היהודית שהוא מחויב להן ובין הפתרון שלו לבעיית חייל פחדן.

והסיבה לכך היא שמרגע שנשמת את אדי הרומנטיזציה הקסנופובית, הרגשנית, האנארכית של הנאציזם, אתה מחויב לה וקודם כל לה. במשוואה היודו-נאצית, החלק הנאצי יקבל משקל, החלק היהודי יזוז אחורה. ואם נלמד את זה מפרשת עמידרור, אז הוא את תרומתו לישראל כבר העלה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, הודה נרגשות לאפיפיור בנדיקטוס ה-16, האיש והסיוע לפדופילים, על כך שפטר את העם היהודי מאשמת רצח ישוע. קשה להאשים את נתניהו – מעטים מנהיגי העולם שמוכנים כיום לקבל ממנו מסר כלשהו, לבנדיקטוס לא יהיו הרבה ברירות – אבל זה מעלה שתי תהיות. ראשית, זו הפעם השניה שנתניהו עושה את זה, אחרי שהתרפס בפני קסטרו. עד כדי כך המצור מעיק עליו? ושנית, לא היה אף אחד בלשכת נתניהו שהלך לעשות שיעורי בית וגילה שבנדיקטוס בסך הכל חזר על עמדת הכנסיה במסמך הרשמי Nostra Aetate מ-1965? שהעיתונות הישראלית לא יודעת את זה, מילא, אבל לשכת ראש הממשלה?

הערה מנהלתית א': היום התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות לתורם ולאחל לו שלעולם לא ייאלץ להפנות את גבו ליעקב עמידרור.

הערה מנהלתית ב': כצעד של כניעה לאדוננו, מורנו ורבנו מארק צוקרברג, מופיע כעת בבלוג כפתור Like.

(יוסי גורביץ)

שליחי ציבור, לא משוגעים תורנים

כשהודיעה המשטרה, ביום רביעי, על מעצרם של ארבעה אחים יהודים בחשד לרציחתו של חוסאם רווידי, הודיעה הפרקליטות כי תעמיד את החשוד העיקרי, הדוקר, לדין באשמת הריגה בלבד. ביום חמישי, הודיעה המשטרה כי האישום יהיה רצח; אבל היום הוגש כתב אישום באשמת הריגה בלבד.

כתב האישום מעורר את כל התהיות שעורר ביום רביעי: הרצח, על פי כתב האישום, בוצע תוך "קללות גזעניות" כלפי הקורבנות; התוקפים המשיכו לבעוט בקורבנות גם כששכבו על הרצפה; זה היה לינץ' לכל דבר ועניין.

כמו בלינצ'ים בדיקסי של אז, יש מי שמבהיר שהרוצחים הם גיבורים עממיים, לא פושעים. ארגון להב"ה – החברים הטובים של ציפי חוטובלי, שכפי שראינו הם מסונפים לאנשי כהנא – מיהר להודיע ש"ערבים מטרידים ופוגעים בכבודן של נערות יהודיות על רקע לאומני, ובנסיבות אלו אי אפשר להתפלא שיש נערים יהודים שלא מוכנים להבליג ולעבור על כך בשתיקה". לא משנה שלא היו שם נערות ולא נעלים: התירוץ הזה, ששימש כתירוץ הבסיסי כמעט לכל לינץ' בדרום, טוב תמיד. מי שקונה אותו, ממילא לא מתעניין בעובדות.

הדבר המעניין באמת הוא העובדה שעורך הדין של הדוקר הוא עדי קידר, עורך הדין של עמותת "חננו". העמותה הזו מייצגת אנשי ימין שהסתבכו עם החוק, בעיקר על רקע תקיפות לאומניות. "חננו" מייצגת, בין השאר, את ג'ק טייטל ואת יגאל עמיר, והיא מקבלת את תרומותיה מאותו צינור העברה שמעביר תרומות גם ל"אם תרצו", ה-CIF.

"חננו" מתארת את עצמה כך: "במשך השנים, יהודים רבים אשר פועלים למען עם ישראל נקלעים  למצוקה משפטית- חיילים במהלך לחימה כנגד האויב, מתיישבים אשר נאלצו להתמודד עם בעיות ביטחוניות והתיישבותיות, או אזרחים מן השורה אשר מוחים על התנהלות הממסד. יהודים אלה הופכים לפתע מקצין בעל תהילה או אב למשפחה מכובדת לנרדפים אשר נאלצים להתמודד עם מעצר ומשפט על כל הכרוך בכך. חלקם מצליחים אמנם באופן חלקי להתמודד לבדם עם המציאות החדשה, אך רבים נוספים נותרים ללא סיוע בהנחיה כיצד לנהוג, בשחרור מהמעצר ובמימון הוצאות המשפט הרבות. כדי לסייע ולגבות את אותם יהודים הוקמה עמותת "חננו"."

מי שרוצה להבין את תפיסת עולמה של "חננו", רצוי שיתבונן בהתייחסות "חננו" לקליינט אחר שלהם, לוחם מג"ב שחר בוטביקה, שתקף צעיר פלסטיני (עמראן אבו חמדייה, בן 17) והשליך אותו מג'יפ דוהר אל מותו: "חננו" טוענים שמדובר היה ב"מעשה נקמה" על "רצח" כמה מחבריהם. מותו של אבו חמדייה מתואר כך: "באחד המקרים פגע ראשו של הערבי בכביש והוא מת". בוטביקה, אגב, הורשע בהריגה והוא מרצה שמונה שנות מאסר.

במהלך הדיון, ניסה קידר לטעון שהלקוח שלו, הדוקר, בכלל לא ידע שמדובר בערבים. על זה אומרים האמריקנים Don't be cute. אם הלקוח שלו לא היה יהודי שדקר ערבי, אם זו באמת היתה סתם קטטת שיכורים – כפי שמנסה הימין לשכנע אותנו – אז קידר והעמותה שלו בכלל לא היו שם. הוא שם משום שמרשו הוא "יהודי אשר פועל למען עם ישראל". את חגיגות השמחה על שחרורו של עוד מחבל יהודי ידחו לאחר כך; בינתיים, עושים כל מה שניתן כדי לשחרר אותו. אנחנו עוד נשמע שהוא ילד נורמטיבי ממשפחה טובה, ששאף להתגייס ליחידה מובחרת בצה"ל.

והמקרה של רווידי הוא מקרה אחד בלבד. בירושלים היו שורה של תקיפות כאלה, רובן לא קטלניות. היתה כנופיה של אחים יהודים ששלחה נערה למשוך צעירים אחריה לאמבוש. הם תקפו בין השאר תייר דרום אמריקני. מקרה אחר קרה החודש בפרדס כץ: שמונה אחים יהודים תקפו שני פליטים מסודאן. תושב מקומי שרואיין הביע הזדהות עם עמדות להב"ה.

עד כה, המשטרה לא עצרה חשודים בלינץ' הזה – היא מתקשה לפענח מקרי פשע כאלה, שכן כולם יודעים שלמלשינים אל תהי תקווה – אבל אם וכאשר ייעצרו כאלה, אפשר לסמוך על עמותת "חננו" שתבוא להגן עליהם ועל "להב"ה" שתסביר שהם עשו את הדבר הנכון. בינתיים אנחנו עוד לא מדברים על הקו קלוקס קלאן, כי סדינים לבנים נראים קצת מגוחכים – עם כל הדמיון לטליתות – אבל התשתית, אם לא הסמלים והשם, כבר במקום: אידיאולוגיה גזענית, מגובה על ידי עורכי דין חלקלקים ומערכת חוק רופסת, שמקבלת לגיטימציה מנציגי הקלאן בפרלמנט ובממשלה. ארבעת הרוצחים מירושלים, כמו גם הפוגרומצ'יקים האחרים, הם לא "משוגעים תורנים": הם שלוחי ציבור. הם מבינים את המסר שתופי הטם-טם מעבירים להם, הם פועלים לפיו, ובהתאם הם גם מצפים להכרה מהציבור שלהם.

וגם, כפי שאפשר לראות, זוכים לה.

(יוסי גורביץ)

מאיר כהנא, אחינו אתה, אחינו אתה

לפני כ-27 שנים, כשנבחר מאיר מרטין כהנא לכנסת, הוא היה מוקצה מחמת מיאוס. הנשיא הרצוג סירב לזמן אותו להתייעצות הטקסית ערב הקמת הקואליציה, שבה מודיעים ראשי הסיעות על מי ימליצו לראשות הממשלה; הכנסת היתה מתרוקנת כשהיה מעלה הצעות לסדר; מיכאל איתן ערך השוואה ארוכה ומדויקת בין הצעת חוק שלו לחוקי נירנברג. בבחירות 1988 הוא כבר נפסל מהתמודדות. חשבו אז שזה נגמר.

איפה. במקום כהנא אחד, יש בכנסת כמה וכמה, ולא רק בכנסת: כהנא הוא הבונטון הישראלי. היום ערכה חברת הכנסת מהליכוד ציפי חוטובלי דיון בנושא התבוללות בוועדה לקידום האשה. איך לעזאזל הפך הנושא המיתולוגי הזה – חוטובלי טוענת שיש מאה אלף "משפחות מעורבות" של יהודים ולא יהודים בישראל; אני אתפלא אם יש יותר מאלף, בהנחה שחוטובולי לא סופרת מהגרים מחבר העמים – לעניין לוועדה לקידום האשה? אה, פשוט: "אחת המטרות החשובות של הוועדה לקידום מעמד האישה היא הזהות היהודית. לצערי, התופעה של נישואי תערובת מתרחשת בעיקר מהצד הנשי, כשיהודיות נישאות למוסלמים", אמרה חוטובלי. הבנתם? בשם הפמיניזם, מקדמים בישראל יודו-נאציזם.

kahane memorial rally ad

לישיבה, הזמינה חוטובלי גם את אנשי ארגון להב"ה, החבר'ה שמקדמים את תעודת העסק "הכשר מערבים", שאחראים לכמה הפגנות שטנה ושהנם לכל דבר ועניין ארגון חזית כהניסטי (כפי שאפשר לראות מעמוד הפייסבוק של ראש הארגון, בנצי גופשטיין, ומהעובדה שהארגון היה חלק מהאזכרה לכהנא שנערכה לפני כמה חודשים). אין ספק שאין כמוהם להבין בנושא הזה, בהתחשב בכך שהנושא עמד על ראש סדר יומו של כהנא עצמו.

פרט להם זימנה חוטובלי את ד"ר צבי צמרת, המוח של גדעון סער, מנהל המרכז הפדגוגי של משרד החינוך, שהודיע שגם משרדו מתייצב בחזית ההגנה על תומתה של הנערה היהודיה מפני שחור השיער האורב לה, על ידי "הגברת הזהות היהודית" ו"חינוך לחיי משפחה" בשיעורי המחנך. אם יש את נפשכם לדעת את המעיין הדלוח ממנו שאבו צעירי ישראל את דעותיהם הגזעניות, פנו (גם) אל משרד החינוך.

האב הקדמון של הליכוד, זאב ז'בוטינסקי, כתב בשעתו מאמר בזכות ההתבוללות – כלומר, התבוללותם של הערבים ביהודים. הוא הניח שהיהודים יהיו רוב בפלסטינה, והוא ידע שהמיעוט מתבולל ברוב. התבוללות לא הפחידה אותו; להיפך, הוא התנגד לחסמים הדתיים היהודיים בפני התבוללות. לא במקרה, הוא היה אחד הלוחמים הנחושים ביותר באמונה התפלה היהודית, ולא במקרה עמד בנו, ערי ז'בוטינסקי, בראש האגודה הישראלית למלחמה בכפיה דתית, עם הקמת המדינה.

איך עומדת כעת אחת מיורשותיו של ז'בוטינסקי בכנסת, ודורשת – בשם הפמיניזם, לא פחות – לבדוק מי שוכבת עם מי, והאם היא קיבלה רשות לכך? התשובה הפשוטה היא שחוטובלי היא אחת מהסוסים הטרוייאניים של סיעת "מנהיגות יהודית" בליכוד, זו שמונהגת על ידי משה פייגלין ומכונה לעיתים קרובות "הפייגלינים". הפייגלינים הם כהניסטים תחת שם אחר, שמטרתם היא השתלטות עוינת על הליכוד והפנייתו לכיוון "אמוני".

וכשזה הכיוון של מפלגת השלטון, אז טאלב א סאנע "מעורר סערה" כשהוא אומר שמדובר בדיון גזעני. ממתי שמירה על טוהר דמם של יהודים כשרים היא גזענות? ראוי לציין גם את הופעתו של נציג רבני צהר, שמשתדלים להציג יהדות עם פני אדם, אורי סמט; הלז התייסר וגלגל עיניים השמיימה, בסוגיה הקשה של "איך מורה בבית הספר אמורה לחנך לכבד את הלא יהודים ולהסביר את העובדה שהם חלק מהחברה – אבל לא צריך להתחתן איתם?" אכן, שאלה קשה: איך מסבירים בו זמנית שאדם הוא אדם אבל בעצם פסול.

סמט הוא נשמה עדינה, שלא מוכנה להביט ישירות בתוצאות של מדיניותה. מפלה ובוכה. לחוטובלי ועדר הכהניסטים שלה אין בעיה כזו.

(יוסי גורביץ)

האחים היהודים שועטים קדימה

בעוד הישראלים מקדישים הרבה תשומת לב לחשש מפני עליית תנועת האחים המוסלמים במצרים, הם מתעלמים בעקביות מעלייתם של האחים היהודים.

המוטו של האחים המוסלמים הוא "האיסלם הוא הפתרון": מול כשלון המודרניזציה בעולם הערבי, הם רוצים חזרה לעבר מדומיין של שלטון איסלמי טהור – סוני, כמובן. לפרשנות הזו יש מעט מאד קשר למציאות של השלטון המוסלמי כפי שהיה בפועל.

האחים היהודים, שמתהדרים בסיסמאות נוסח "יהוה הוא המלך" ו"להחזיר עטרה ליושנה", פונים אל עולם מדומיין הרבה יותר, משום ששלטון יהודי "נקי" לא התקיים אף פעם. בשנים הקצרות מאד של שלטון יהודי עצמאי ביהודה – ימי החשמונאים – התנהלה מזיגה הלניסטית לגמרי של שלטון מלך (שהיה, שוב בתפיסה הלניסטית ורומאית מאד, גם הכהן הגדול) שנעזר במועצה, סנהדרין. לא מעט מהמלכים החשמונאים נשענו דווקא על הצדוקים ולא על הפרושים, שמהם יצאה אחר כך היהדות הרבנית.

זה לא הפריע ליהודים בדורות שלאחר מכן למחוק את החשמונאים המאוסים מההיסטוריה – את כל מה שכותב התלמוד על החשמונאים אפשר להכניס לקונטרס שבת קצר במיוחד – ולדמיין שלטון עצמאי משלהם, עם מלך, אבל מלך שתמיד יהיה בצילם של הרבנים. ומאחר והסימן המייחד של החשיבה היהודית מימי התלמוד והלאה היתה שנאה קנאית של לא יהודים, הממלכה היהודית העתידית היתה אמורה להיות כזו שבה לא יהיו לא יהודים כלל, אלא כמשועבדים או כמי שקיבלו עליהם גרסה של החוקים היהודים ("חוקי בני נוח").

המדינה היהודית שקמה היתה, מבחינתם של יהודים קנאים רבים, כשלון מוחלט. היא היתה פרי מחשבה זרה במוצהר, מחשבה שנעה בין סוציאליזם ובין לאומנות מזרח אירופאית. שתיהן לא היו מעוניינות במיוחד בהלכה היהודית. הלאומנים היו מוכנים לגלות כבוד לסמלים – הם חבשו כיפות, מדי פעם ערכו קידוש – אבל לא היו מוכנים להכיר במלוא המפלצתיות של הקוד ההלכתי כמדריך לחיים.

התוצאה היתה מחתרות חרדיות עד חרד"ליות בימי הראשונים של המדינה, כשהמפורסם שבטרוריסטים הללו הוא כמובן מרדכי אליהו, לימים רב ראשי ואביו של שמואל אליהו, המנוע החשוב ביותר של החרד"ליות הנוכחית. המטרה היתה להפיל את הפסוודו-דמוקרטיה הישראלית של שנות החמישים ולהביא במקומה מדינת הלכה.

זה לא עבד, וכמו במקרה של קיצוני האחים המוסלמים, הימין הדתי אימץ את הטרור כאמצעי להשגת המטרה. טרוריסטים יהודים רצחו בעיקר לא-יהודים, אבל גם יהודים: אמיל גרינצווייג ב-1983; יצחק רבין ב-1995; הנסיון של אוהד ברט – מדריך בבני עקיבא ולימים מועמד מטעם האיחוד הלאומי לכנסת – לרצוח את יוסי שריד ב-1996, חודשיים אחרי רצח רבין; הנסיון של איש חב"ד הארי שפירו לרצוח את שמעון פרס באמצעות פצצה ב-1997 בארה"ב; ושורה של התקפות אחרות, מהשחתה של משרדי ארגוני שמאל וארגוני זכויות אדם או שריפה של מרכזיות בזק על ידי ארגון "דב" (דיכוי בוגדים) המסונף לכ"ך בשנות התשעים.

הטרור לא עבד, ועל כן האחים היהודים התמסדו. הנסיון שלהם למרד בזמן ההתנתקות נכשל. אני עדיין זוכר את הראיון שערכתי עם דובר מועצת יש"ע אחרי כפר מימון. הוא מחה נגד התפיסה שהם היו צריכים לפרוץ את קווי צה"ל. "היו להם שם טנקים ומסוקי קרב. מסוקי קרב! מה ציפית שנעשה מול זה?" כנראה שאם היו שם רק ג'יפים, הדברים נראו אחרת.

בעקבות כשלון המרד, האידיאולוגים של התנועה, בדגש על אליקים לבנון, התחילו לדבר על השתלטות על הממסד: יותר קצינים בצה"ל, יותר "אמוניים" בכל חלק של המשטר. קל מאד לזהות ריאקציונרים דתיים: מבחן הלקמוס הוא היחס לנשים. אליקים לבנון אסר על נשים להצביע בהתנחלות שלו, והזכיר שההלכה אוסרת "הענקת שררה לנשים". מעמדו של לבנון הספיק כדי לאכוף את הפסיקה. זה לא הפריע לאשתו לצאת מהמטבח ולחתום על מכתב הרבניות הידוע לשמצה.

כמו האחים המוסלמים, שהנחת היסוד שלהם היא שהתהליך הראשון לקראת החזרת עטרה ליושנה צריך להיות ניקוי החברה מאלמנטים לא-איסלמיים, האחים היהודים גרסו תמיד שיש להרחיק את הלא יהודים מהחברה. בכך הם נהנו מתמיכה רחבה בחברה היהודית, שתמיד היתה גזענית עד לשד עצמותיה (רוב מוחלט של היהודים האורתודוקסים בישראל רואים בבן משפחה שנישא ללא יהודי חרפה על המשפחה). התהליך הגיע לשיאים חדשים בשנים האחרונות.

לפני שנה, החלה יוזמה בצפת להחתים עובדים לא יהודים על התחייבות לשמור את "מצוות בני נוח", כלומר להכיר בהיותם כפופים למשטר יהודי. צפת, לא במקרה, היא עירו של שמואל אליהו. היא התפשטה לישובים אחרים. אחר כך באה הקריאה של אליהו לא להשכיר דירות לערבים, שהביאה ל"מכתב הרבנים", שעליו חתמו יותר מ-300 רבנים ישראלים. מיד לאחר מכן התחילה היסטריית ה"התבוללות": מכתב הרבניות, הפסיקה של רב ראש העין שאסור להעסיק נשים יהודיות וערבים, העלילה שמכשפות ערביות רוקחות שיקויי פיתוי כנגד צעירות יהודיות, במיוחד דתיות.

בשבועות האחרונים, נכנס המאבק הזה להילוך גבוה: ארגון להב"ה, שמתמקד ב"סכנת ההתבוללות", החל להפיק תעודה של "עסק נקי מערבים", ודווח שיש לה ביקוש ער. במקביל, חברת הכנסת ציפי חוטובלי מתכוונת לערוך דיון בוועדת לקידום האשה של הכנסת (!) בנושא "התבוללות נשים". כלומר, לקדם את העלילה הגזענית השגרתית על פיה "הם" מנסים לכבוש את נשותינו – ותוך מתן גושפנקא של הכנסת לעלילה הזו. אחרי הכל, אם הכנסת דנה בזה, זה כנראה קיים. יצוין שהחוק הישראלי כבר נלחם, בעקיפין, ב"סכנת ההתבוללות": יהודי ולא יהודיה (ולהיפך, כמובן) אינם יכולים להנשא בישראל, שמסרבת בעקשנות לאפשר נישואים אזרחיים ושומרת על המונופול של אנשי הדת בנושא. מי שיעז לפרוץ את גבולות הגזע, ייאלץ להנשא מחוץ לישראל.

ובקרוב, בן זוגו לא יוכל לעבוד עם יהודים, והוא עצמו יקבל נזיפה חמורה מהכנסת על פגיעה בקודשי ישראל. אז, כשחושבים על זה – מי חזק יותר, האחים המוסלמים במצרים או האחים היהודים בישראל?

(יוסי גורביץ)