איתרע מזלי, ונאלצתי היום להקשיב לתכניתו של יהורם גאון. לבד מהעובדה שבמהלכה הופגנה יכולת השיגור המדהימה של החיבאללה – שיר אחד נקטע ארבע פעמים בהודעות פיקוד העורף על אזעקות – הוא הפגין את אופן החשיבה הילדותי האופייני לישראלים בנושא מוסר לחימה.

גאון, לאחר שנתן הטפה סכרינית בנוסח "בלי ביקורת עכשיו, ביקורת משרתת את החיזבאללה" (על כך בפוסט אחר), נתן ביטוי למחשבותיהם של ישראלים רבים: למה לא משטחים את הכפרים, תהה? למה לא מורידים כמה פצצות על כל בניין, וחסל?

ואז שם גאון דברים בפי המתנגדים: הם לא רוצים להרוס את הכפרים, אמר, כדי שיהיה לכפריים לאן לחזור. כדי שיהיה להם תמריץ עתידי להשתקע במקום בשלווה. ומן הבתים הללו, שמיועדים להשכין שלום עתידי, יורים החיזבאללה על חיילי צה"ל.

כלומר, גאון הוריד את השאלה "מדוע לא משטחים את הכפרים" – שנסובה תמיד סביב ערך חייהם של אזרחים לא-מעורבים מול חייהם של לוחמים ישראלים, האמורים לטהר את הכפרים מנוכחות לוחמי חיזבאללה – לרמה של נדל"ן: לא הורסים את הבתים כי לבתים עצמם, לרכוש, יש ערך גדול מזה של חיילי צה"ל. גאון סיים את הדברים בנימה צדקנית במיוחד ומקובלת מאד: "כשמדובר בחיים של הילדים שלנו, אני לא מוסרי".

קשה לחשוב על דוגמא מובהקת מזו ל"איש קש", טיעון שאתה מעלה ומייחס אותו ליריבך. מעודי לא שמעתי על מי שטוען שיש לחוס על בתי בינת ג'בל או אחד החורים הארורים ההם בגלל מעמדם כבית. הטענה היא שמאחר ויש סבירות גבוהה שבבתים נמצאים אזרחים, ומאחר ואין כל סיבה להניח שדווקא בבית הזה מסתתר איזה שיעי עם מפתח לגן עדן וטיל נ"ט, אסור להשמיד את המבנה – עד שיתברר שיושביו אכן מהווים סכנה ללוחמים הישראלים.

התגובה הישראלית המקובלת לטענה הזו היא שצה"ל הורה לתושבי הבתים להימלט, ומי שלא נמלט – דמו בראשו. יש בטענה זו בעיות רבות. ראשית, כמו תושבי הצפון שלנו, יש שיעים רבים שלא הצליחו להמלט – מפאת מחסור בכסף, מוגבלות פיזית, וחשש. שנית, החשש הזה מוצדק לחלוטין, משום שחיל האוויר כבר הפציץ שיירות פליטים, שלא לדבר על כך שהחריב את כל הגשרים, הדרכים ותחנות הדלק – כל מה שהיה אמור לסייע לנטישה – קודם לפלישה. שלישית, הטענה הזו משמשת נשק בידי האויב: אחרי הכל, הוא יכול לטעון שאנשים הנותרים בחיפה למרות התרעותיו – ואתמול סיפק נסראללה התרעה כזו בדיוק – מסכנים את נפשם מרצונם.

אבל הבעיה העיקרית היא הסיפא של גאון: ה"אני לא מוסרי כשזה מגיע לילדים שלנו". ישנה בעיה בהתייחסות לחיילים חמושים כ"ילדים"; גאון, ועימו הציבור הישראלי, מגלה כאן עוורון מוסרי מרשים, משום שהוא מציע, כדי להציל את ה"ילדים" המגודלים והחמושים שלנו, להפציץ ילדים-ממש.

המוסר שגאון דוחה הוא מוסר הלחימה הבינלאומי; הרעיון שניתן לבטל אותו דווקא בעת מלחמה מפריך את כל משמעות קיומו. מי שמצהיר בריש גלי על נכונותו להיות "לא מוסרי" אומר, למעשה, שכדי לשמור על חייהם של לוחמים הוא מוכן לבצע פשעי מלחמה, או לפחות להעלים מהם עין.

השאלה היא למה לעצור דווקא בהפצצת בתים. אם כבר השלכנו את החוק מאחורינו, יש שיטה נהדרת למנוע הפעלת מטעני חבלה נגד הטנקים החדירים-מדי שלנו: אפשר לקשור לצריח שלהם שבויי חיזבאללה או סתם ילדים דרום לבנונים. השיטה הזו הוכיחה את עצמה בעבר: הצבא הגרמני עשה בה שימוש בהתקוממויות פאריס ווארשה, ודיווח על אחוזי הצלחה מרשימים. אולי רצוי להביא זאת לידיעת המטכ"ל, שכבר הביע פעם עניין במורשת הקרב של הוואפן אס.אס. בדיכוי מרד גטו וארשה.

מי שנרתע מן הדימוי הזה, מתבקש להסביר את ההבדל העקרוני שבינו ובין הפצצת בניין שבו יש, כמעט בוודאות, אזרחים ובו, כמעט בוודאות, אין לוחמים. בשני המקרים, אנחנו הורגים אזרחים כדי למנוע את הפגיעה בחייהם של לוחמים.

אבל כל מטרת ההבדלה בין לוחמים לאזרחים מיועדת לסמן את המותרים בפגיעה ולהבדיל בינם ובין האסורים בפגיעה. כפי שכתב יפה איתמר, הטרור המודרני ולוחמת הגרילה מאתגרים את התפיסה הזו, ויש למצוא לה פתרון. אלא שאת הפתרון צריך למצוא בהסכמה בינלאומית, לא בפריצת גדר ישראלית.

הטענה הכמעט-אוטומטית שעולה כשמושמע הטיעון הזה, שהיה צריך להיות מובן מאליו, הוא "אתה רוצה במותם של החיילים שלנו". אין דבר הרחוק מכך: הם שליחי ציבור, ועלינו לעשות כל שמותר כדי שיחזרו אלינו בשלום. אבל אם נגזר עליהם למות, ימותו נא כלוחמים, ולא כטרוריסטים; כחיילים, ולא כפושעי מלחמה.

(יוסי גורביץ)

מלחמת לבנון סיפקה לעיתונות העברית שפע של היסטוריה מביכה. מקום ראשון, כמובן, ניתן לעיתונאים שלא העיזו לדווח על מות גוני הרניק וחבריו בבופור, משום שראש הממשלה בגין אמר שלא היו הרוגים. ולא שוברים לראש הממשלה את המילה. במחלקת מודעות האבל היו יותר חתרניים: שם אישרו לכתוב את המשפט "נפל בקרב הבופור" לצד שמות החללים.

על המקום השני מתחרים עמירם ניר, שכתב יום לאחר פתיחת המלחמה את "שקט, יורים" המפורסם, ועורך העיתון הרצל רוזנבלום, שכתב מאמר הזוי במיוחד כנגד מפגיני חד"ש שיצאו בהפגנה נגד המלחמה.

ובכן, לרוזנבלום וניר קם יורש ומתחרה.

כך נראתה אמש הכותרת שדיווחה על הפגנת אנשי השמאל בתל אביב. ראוי לזכור שהיה לא רק אדם שכתב את הטקסט הזה, אלא גם עורך שאישר אותו. אבל מי שעקב אחר התקרנפותו של "מעריב nrg" לא הופתע באמת. הזלזול בכל מה שאיננו בקונסנסוס, מתן תשומת הלב לארבעת הערסים ש"קיללו את הצועדים" – זה nrg טהור.

ההתחנפות לקהל הישראלי, שנעשה בבוני מתמיד מאז התחילה המלחמה, נמשכה גם היום. גיל לבנוני, סגן עורך, מקונן על כך ש"רק בישראל מפגינים נגד המדינה" – כאילו ההפגנה היא נגד המדינה, ולא נגד מדיניות ממשלתית; כאילו שלא נערכו הפגנות כאלו בארה"ב ובאירופה לפני המלחמה בעיראק; כאילו לא היתה מחאת מלחמת ויאטנם כלל – והולך צעד אחד הלאה, ומציע למפגינים לעבור לצד השני של הגבול. "גם סארטר הוא צרפת"? לא בישראל.

אגב, לבנוני מציע להפוך את ישראל רשמית למדינה משוגעת, ורומז בגסות שראוי לתקוף את איראן תקיפה מקדימה בנשק גרעיני. אני מניח שזה שיפור: לפני שנתיים, פרסם "מעריב" מאמר דעה שקרא להתקיף בנשק גרעיני את צרפת דווקא. יש לציין כי עורך מדור הדעות נפטר מן הכותב מיד לאחר מכן.

עוד זה מדבר וזה בא: דנה לוי, שהיתה בעבר דוברת האיחוד הלאומי, מציעה לקוראי nrg פתרון לכל המידע הלא סימפטי שהם מקבלים: פשוט לגייס את התקשורת ולאסור על שידורים שאינם עולים בקנה אחד עם הקו של דובר צה"ל. תפקידה של התקשורת, היא סבורה, הוא להעלות את המוראל של העם, לא לבלבל אותו עם עובדות.

קצפה של לוי יצא על ראיון עם אזרח, שאמר ש"נסראללה יצא גבר ועשה לנו בית ספר". היא נאלצת להודות שמדובר בדעה רווחת, אך מוסיפה בצדקנות ש"בשעה שאמהות שכולות מתייפחות על אובדן יקיריהם, משפחות יושבות לצד הפצועים בבתי החולים והורים מודאגים מחכים לשמוע דיווחים על גורל בניהם החטופים, ניתן להפעיל צנזורה קטנה שתחסוך מהם את הצפייה בתשבחות חסרות טעם של גדול הטרוריסטים במזרח התיכון".

וואלה? גדול הטרוריסטים במזרח התיכון? אני דווקא חשבתי שבקטגוריה הזו נמצא זרקאווי, או בן לאדן. שיהיה. הצנזורית מטעם nrg כנראה היתה מורידה גם את וינסטון צ'רצ'יל מדוכן הנואמים בפרלמנט, לפני שהיה נושא את נאום השבח הידוע לרומל. למה העם צריך לשמוע מילים כאלה בזמן כזה, היא היתה שואלת בזעף.

ההתחנפות של נרג ושל מעריב למה שהם חושבים שהוא הטעם הישראלי איננה דבר חדש; אבל במתקפה שלו כנגד המחאה, כנגד זכות הציבור לדעת, הוא כורת את רגליו שלו-עצמו, יחד עם רגלי הציבור.

עם זאת, הדבר המפחיד באמת אירע דווקא בעיתון "הארץ". עמוס הראל ואבי יששכרוף דיווחו ביום שישי על כך שצה"ל סירב לדחות הפצצה של רובע בביירות, שעה שראש הממשלה הצרפתי, דומיניק דה וילפן, שהה בו. "הוא לא הספיק לצאת? אנחנו מצטערים מאוד, אבל שלא יזוז מהמלון. חזרנו להפציץ", אמר גאון כלשהו במדים.

למותר לציין שמותו של ראש הממשלה הצרפתי מהפצצה ישראלית, אילו התרחש, היה אסון דיפלומטי בקנה מידה חסר תקדים. והעובדה שהידיעה של הראל ויששכרוף לא היתה כותרת ראשית, אלא נדחקה לעמודי הדעות, מעידה על צנזורה עצמית מסוכנת – מסוכנת יותר מההתחנפות לבבונים נוסח נרג.

(יוסי גורביץ)

ארי שביט יוצא שוב נגד הרעיון של נסיגה לקווי 67'. האיש, שלאור הראיון האחרון שעשה עם בנימין נתניהו – "בכל זאת, יש בו תכונות של מנהיגות" – אפשר להכתיר אותו רשמית כחסיד שוטה שלו, נתלה הפעם באילן נמוך במיוחד, כמעט עציץ: האלוף הפורש גיורא איילנד.

לטענת איילנד – ששביט מציין ביובש ש"אהוד אולמרט ויורם טורבוביץ הניחו לעובד מדינה חושב וחשוב לפרוש. זכותם", מבלי לחשוב שמא התגלגלה לדבריו של איילנד איזושהי מרירות, העשויה לעוות את דבריו – אין תהליכים ראויים של קבלת החלטות בישראל. לראייה, מציג איילנד – באמצעות שביט – את כל מהלכי השלום של ישראל, מבגין ועד ההתכנסות של אולמרט.

זו בחירה משונה: ישראל בחרה שלוש פעמים במהלכי שלום – מצרים, ירדן ואוסלו – ופעמיים בנסיגה חד-צדדית – הנסיגה מלבנון וההתנתקות – אך אינספור פעמים במהלכים צבאיים ובמלחמה. איילנד איננו מותח ביקורת על ראש הממשלה בן גוריון, שיצא למלחמת סיני – ואיך לומר, גם התכנון שלה לא היה משהו. הממשלה לא ידעה בדיוק מה קורה והקנוניה עם הבריטים והמצרים הוסתרה ממנה.

כשיצא – וליתר דיוק, כשאולץ לצאת – אשכול למלחמת ששת הימים, ודאי לא העלה על דעתו שהוא מכניס את ישראל לביצה בת 40 שנים לפחות. כשהחליטה גולדה לדחות את הצעות השלום של סאדאת, אף שידעה שהיא תגרור מלחמה עם מצרים, היא לא העלתה על דעתה 2,200 הרוגים. כשיצא שרון למלחמת לבנון – טוב, די ברור שאפשר להפסיק כאן. אבל על אלו – אף מילה.

יתר על כן, שביט מבלבל בין החלטה מדינית-פוליטית ובין ביצועה. ההחלטה לסגת מלבנון היתה פוליטית; ההחלטה ללכת לשלום עם מצרים היתה פוליטית; ההחלטה ללכת להסכם שלום עם ירדן היתה פוליטית; הן החלטת ההתנתקות והן החלטת ההתכנסות היו פוליטיות. שביט שוכח את האבחנה המהותית בין דרג שמקבל החלטות – פוליטיקאים נבחרים – ובין הדרג שתפקידו ליישם אותן: הפקידים, שאמורים לתכנן את ביצוע ההחלטה הפוליטית בפועל. הדרג המתכנן לא אמור להיות, ואסור שיהיה, הדרג המחליט.

הדרג הכביכול-תכנוני – שמורכב תמיד מקצינים בכירים – התנגד לכל צעדי השלום או הפחתת העימות. הרמטכ"ל מוטה גור טען שסאדאת מתכנן פלישה מצרית ושהשלום הוא מלכודת; קצינים בכירים ביכו את אובדן סיני. צה"ל עשה כמיטב יכולתו למנוע את הנסיגה מלבנון, וכשנכשל במניעתה חיבל בה והפך אותה ל"מנוסה". צה"ל גרר רגליים ככל יכולתו במהלך הסכם אוסלו, ובמהלך המלחמה הנוכחית טירפד כל החלטה על הקלות שקיבל הדרג המדיני. את התנהגותו של הרמטכ"ל יעלון – עוד אחד מחביביו של שביט – בעת ההתנתקות ובעת פינוי מאחזים, כולנו זוכרים.

עמדת-יסוד של ה"מתכננים" הללו היא ש"כל נסיגה מחלישה את ישראל", עמדה שארי שביט שמח לבלוע. האם הנסיגה מסיני החלישה את ישראל – או שהוציאה אויב חשוב מזירת העימות, והפעילה לחץ כבד על הנהגת הפלסטינים? האם הנסיגה מלבנון החלישה את ישראל – או שהיא החלישה, בעצם, את סוריה ואת החיזבאללה?

ארי שביט מציין עוד שני כשלונות של הדרג המדיני: "כשלון מדיני חמור" מול איראן ו"הפתעת-חמאס והתעלמות ממשמעויותיה". הראשון תמוה – מה ייחשב ל"הצלחה מדינית" מול איראן? – אבל השני חוצה את גבול החוצפה. הפתעת-חמאס? מי הופתע, יקירי? רק המתכננים המהוללים במדים. כותב שורות אלה חזה את נצחון החמאס שבוע בטרם קרה; כל מי שקרא את מה שאומרים הפלסטינים עצמם יכול היה לחזות זאת.

איילנד, טוען שביט, "מערער על הפרדיגמה הרעיונית השלטת". ואיך הוא עושה זאת? באמצעות הפלא הבא: הוא טוען שהפלסטינים לא יוכלו להקים מדינה בעלת-קיימא, אלא אם יוותרו המצרים על שטחים בסיני והירדנים על שטחים בירדן. עד שלא תושג הסכמה לכך, טוען איילנד – בעוד שביט מוחא כף במרץ ברקע – אסור להגיע לשום הסכם עם הפלסטינים.

כלומר, לעולם לא יהיה הסכם עם הפלסטינים, משום שירדן ומצרים לעולם לא יוותרו על שטחים ריבוניים לטובתם. ירדן, משום שהדבר יערער את עצם קיומה; מצרים, משום שלאחר שבנתה אתוס שלם סביב גאולת סיני מידי ישראל, לא תעלה על דעתה להעביר חלקים ממנו – ועוד לפלסטינים. ההצעה של איילנד – המתכנן, הנבון, החכם – היא ההצעה הצבאית הקלאסית: לא לעשות כלום, כדי שכאשר נצטרך לעשות משהו, הוא יהיה הרבה יותר קשה.

לאחיתופל הזה, קורא שביט "עובד מדינה ערכי": כביכול יורם טרובוביץ' פחות ערכי; כביכול, הפוליטיקאי אולמרט – שעבר מן הימין אל המרכז, באומץ רב; שהניח על שולחננו, בפעם הראשונה מזה שנות דור, הצעה גלויה לסיום הסכסוך – פחות ערכי. אחרי שבלבל בין הדרג המחליט ובין הדרג המתכנן ומבצע – אבחנה שהיתה אמורה להיות ברורה לכל מי שמבין מהי דמוקרטיה; אחרי שנקט בעמדה האנטי-דמוקרטית המצדדת ב"מומחים" – כלומר, בלובשי המדים – מול הפוליטיקאים הנבחרים, הוא מכתים כעת את הדרג המדיני ואת המבצעים התומכים בו ב"אי ערכיות". וכל זאת למה?

כל צורת הדיון של שביט, המעלימה עובדות לא נוחות, משדרת חוסר יושר אינטלקטואלי. לא שזה צריך להפתיע: מדובר, אחרי הכל, באדם שכתב ספר על ההתנתקות ומצא לנכון לראיין בו את "זמביש", אבל סירב בתוקף לתת פתחון פה לפוסט-ציונים. ראוי לזכור זאת בפעם הבאה שהוא כותב מאמר.

(יוסי גורביץ)

במוסף סוף השבוע של "ידיעות אחרונות", יש שלושה כותבי ימין, כולם בשם אורי: פורת, אליצור, ואורבך. כל השלושה, ראה זה פלא, הקדישו השבוע את טורם, או חלק ממנו, לסרטה של ענת גורן, "כל אנשי הקמפיין".

סרטה של גורן עוסק במתרחש מאחורי הקלעים של הקמפיין של קדימה; המראות שלכדה מצלמתה היו מביכים, ככל הנראה (לא צפיתי), שכן ראובן אדלר טרח היום לפרסם מאמר תגובה מבולבל ב"הארץ".

אין לי אף מילה טובה על אדלר או העוסקים במקצועו, המזכירים לי יותר מדי את הסופיסטים שכנגדם יצא אפלטון. כמוהם, הם משרתים את העשירים והחזקים, ומשתמשים בטכניקות של רטוריקה ותעמולה, שלא לומר שטיפת מוח, כנגד רוב האוכלוסיה; כמוהם, הם שכירי חרב, המשכירים את שירותיהם יום לזה, יום לרעהו; כמוהם, אין להם אמונות משלהם – או, במידה ויש להם, הן מעולם לא עמדו בדרכם אל עוד חוזה. גם "קדימה" רחוקה מלהיות מציאה גדולה בעיני: כל מפלגה ששמעון פרס, צחי הנגבי, דליה איציק וחיים רמון נמצאים בה, לא יכולה להיות טובה.

אבל ההסתערות של אבירי הימין מרתיעה. קודם כל, העובדה ששלושה כותבים שונים מאותו מחנה בחרו לעסוק באותו נושא בדיוק מצביעה על חשיבה קבוצתית מטרידה-משהו במחנם. מעבר לכך, מדובר בצביעות גרידא.

כל שלושת הכותבים המבכים את מצבה של האמת, לא אמרו דבר כאשר מחנה המתנחלים – ששניים מהם משתייכים אליו, והשלישי תומך בו – עסק בכחש, רמיה והונאה במשך כל שנות קיומו. הם לא קרעו את בגדיהם, או כתבו טור, כאשר עוד "עמדת מחקר ארכיאולוגית" הפכה להתנחלות, או כאשר עוד מאחז בלתי חוקי הולבן. אורי אליצור אף הודה בזמנו, בראיון ל"עין השביעית", שהוא כותב לחילונים קוראי "ידיעות" אחרת משהוא כותב לבני המאחזים.

ומי שהאמת היא כלי למטרותיו, כלי משומש ומועיל פחות מן השקר, ראוי לחשדנותנו, כאשר הוא מקונן על הפגיעה בה. הזהרי לא מן הצדוקים וגו'.

(יוסי גורביץ)