החברים של ג'ורג'

הסחבת והעוול

כתבתי לפני כחצי שנה על מעשה העוול שבוצע כשבג"צ מקפיד להסתכל הצידה: כיצד גירשו חיילי צה"ל קבוצה של פליטים אריתראים שנכנסו לשטח ישראל חזרה למצרים, כשהם מכניסים לישראל עצמה רק שתי נשים ונער, הכל לצרכי יח"צ כדי שהפליטים לא יגססו מול המצלמות. בג"צ נתן אז לצבא ארכה של יומיים, אחרי דיון שבו הוצג מידע "סודי," וזמן קצר לאחר מכן גורשו הפליטים למצרים; יומיים לאחר מכן הסכים בית המשפט שאין טעם עוד לדון במקרה.

היום חוזר הסיפור הזה לנשוך את מדינת ישראל. שתי הנשים והנער שהוכנסו לישראל מוחזקים מאז במה שהוא לכל דבר ועניין מעצר מנהלי, מעצר שבו – על פי חוק המסתננים – אפשר להחזיק אנשים מבלי שהם יועמדו לדין עד שלוש שנים. אין עוד חוק בעולם שמאפשר החזקה למשך זמן כה ארוך. החוק כה בזוי, עד שבאופן חריג גם סוכנות הפליטים של האו"ם הצטרפה לעתירה נגדו. השלושה מוחזקים במעצר משום שלטענת המדינה הם הסתננו לישראל – למרות שחיילים הם שהכניסו אותם לתחומי הגדר הישראלית בחוזק יד. בתי המשפט נתנו עד כה את ידם למעשה העוול, בתירוצים שונים, אם כי יש להודות שהם לא הגיעו לעומק השפלות של השופט אליהו ביתן, מבית המשפט המחוזי של עמורה.

החוק שהעבירה הכנסת כ"הוראת שעה" מאפשר, למעשה, להחזיק אנשים במעצר ללא הגבלת זמן, אם כי אחרי שלוש שנים הם יכולים לדרוש דיון בעניינם. הוא מאפשר, וזה אף בוצע, להחזיק אנשים במעצר ללא משפט גם אם כל אשמתם היא העובדה שבאו להתלונן על פשע שבוצע נגדם. המשמעות של המהלך הזה היא אמירה שקטה לכל הפושעים, הזבים והמצורעים של ישראל: דמם של הפליטים מותר. אם יבואו להתלונן, הם אלה שייעצרו.

המדינה המשיכה לטעון היום בבית המשפט שלא מדובר בפליטים, אך היא נאלצה להודות שכמחצית מהכלואים במחנה המעצר – וזה השם המנומס שניתן לתת למתקן שמחזיק אנשים ללא משפט וללא כל ציפיה למשפט, ביניהם עשרות ילדים; יש שמות מחמיאים פחות – סהרונים הגישו בקשות מקלט, אך המדינה טרם בדקה אותן. המדינה גם הודתה שרוב המוחזקים במתקן סהרונים מגיעים מאריתריאה וצפון סודאן, שאותם אין אפשרות להחזיר. איך מצליחה המדינה לטעון בו זמנית שהיא לא בדקה את הבקשות ושבכל זאת לא מדובר בפליטים, נפלא ממני. כנראה שיש דברים שרק משפטן יכול לומר.

העוול של חוק המסתננים כה זועק, עד שבית המשפט העליון הודיע כי יוציא צו ביניים נגד החוק. הפרקליטות קיבלה זמן כדי להסביר מדוע צריך בית המשפט להמנע מכך. הדיון יתחדש שוב ב-30 באפריל.

עד אז, ימשיכו כ-2,000 איש, ביניהם ילדים, שלא עשו דבר לאיש, לא הואשמו בדבר, לא נחקרו ולא הוגש כתב אישום נגדם – על אחת כמה וכמה, לא הורשעו – לשבת במתקן מעצר, תוך שלילת חירותם. בית המשפט לא טרח להורות על שחרורם של אנשים חפים מפשע אלה עד לתום הדיון. עורכי הדין של ארגוני זכויות האדם, האחוז הבודד שבדרך כלל מוציא שם טוב לשאר 99% מעורכי הדין, לא ניסו לשחרר אותם. היה ברור שלשם אי אפשר לקחת את הדיון. העיקרון שחירותו של אדם לא תשלל, אלא אם בית משפט שנתן לו אפשרות סבירה להגן על עצמו פסק זאת, לא תקף בישראל; ספק אם מדינה שהיתה אמונה על מעצרים מנהליים, שנשענים תכופות על "מידע סודי", מיום הקמתה, מבינה אותו בכלל.

הדיון יתחדש כמה שבועות אחרי חג הפסח, זה שפעם נהוג היה לקרוא לו חג החירות.

עדכון: עורך הדין עומר שץ, מארגון “אנו פליטים”, מתקן שהוא דווקא ביקש במהלך הדיון בבג”צ את שחרור שתי מרשיו, ושמבחינתו הדיון בעתירה היה פחות עקרוני ויותר על שחרור העצורים.

ועוד דבר אחד: אתמול כתבתי על כך שהמתפ"ש, שהאינטרס שלו הוא להיראות טוב מול ארגונים בינלאומיים ולנסות להכחיש את היותה של רצועת עזה כלא פתוח גדול, נתפס כשהוא כותב שלחקלאים פלסטינים מותר להגיע עד 100 מטרים מהגדר, בעוד שדובר צה"ל – שמייצג את החמושים שיורים בחקלאים שעושים את זה, אינטרס שונה מהותית – אומר שמי שנכנס לתחום של 300 מטרים מסתכן בנפשו ושאם המתפ"ש אומר אחרת, שיקח על כך אחריות. אז היום חלה התפתחות: כפי שאפשר לראות מהתמונה למטה, המתפ"ש הסיר את הסעיף מהאתר שלו. עכשיו אין לו שום התייחסות לשאלת מרחב החיץ. אגב, בהתחשב בכך שאין שום עדכון על השינוי הזה, ושהטקסט ממשיך לעמוד שם כאילו היה בדיוק אותו הטקסט שפורסם ב-25 בפברואר, אפשר בקלות לטעון שהמתפ"ש מזייף את האתר שלו-עצמו. לגזור ולשמור, כדי שבפעם הבאה שיסבירו לכם שבמשרד הבטחון יושבים גאונים אסטרטגיים שעזרו לסן צו להכין את שיעורי הבית, תוכלו לצחוק צחוק בריא.

matpash

(יוסי גורביץ)

אפלה בצהרים

מה קרה ליד גדר הגבול, כשבג"צ רחץ בנקיון כפיו

ביום חמישי האחרון, אומר עורך דין עומר שץ מ"אנו פליטים" בשיחת טלפון, הוא התייצב בבית המשפט העליון יחד עם עמיתו, עו"ד יפתח כהן, כדי לבקש צו ביניים להכנסת 21 הפליטים ששהו מחוץ לגדר לישראל. הדיון, להפתעתו, התנהל באופן חיובי: השופטים היקשו על נציגת המדינה בשאלות, ובשלב מסוים הם שאלו אותה אם היא מסכימה שהם יוציאו צו ביניים. הנימוס המקובל אומר שכאשר השופטים מציעים דבר כזה, אתה מקבל את ההצעה. המדינה, באופן חריג, סירבה לקבל אותה – וביקשה דיון במעמד צד אחד, לטענתה משום שיש לה "מידע סודי" בנושא הפליטים. הדיון התקיים, ובסופו הודיעו השופטים, כזכור, שהם דוחים את הדיון ליום ראשון. כמה שעות לאחר ההחלטה של בג"צ, הודיע ראש הממשלה ש"הושג פתרון," במסגרתו שתי נשים ונער נכנסו לישראל, והשאר "שבו על עקבותיהם."

זה היה שקר מתחילתו ועד סופו. המדינה, כפי שציינתי לפני שבוע, שיקרה כשאמרה שהיא מעבירה מזון לפליטים. היא העבירה להם רק מים – ומעט מאד מים: עו"ד שץ תחקר את שלושת הפליטים שנכנסו לישראל – הוא תחקר כל אחד מהם בנפרד – והם דיברו שמדי יום העבירו להם שלושה בקבוקים של ליטר וחצי. אני אחזור על זה: 4.5 ליטר של מים ליום – ל-21 בני אדם. בחום של המדבר. זה יוצא 214 מיליליטרים לאדם ליום. פחות מבקבוק שתיה של 220 מ"ל.

הפליטות ציינו שפעמיים, הושלך לעברם לחם: שקית לחם פרוסה. בפעם הראשונה, השקית נתקעה בגדר, והם הביטו בה בעיניים כלות. בפעם השניה, היא חצתה את הגדר – והם היו צריכים להחליט איך לחלק אותה ל-21 איש. גם הציליה, שלכאורה ניתנה לפליטים על ידי צה"ל, לא נמסרה לטענת הניצולות על ידי הצבא: היא היתה "מתנת אלוהים," אמרה אחת הפליטות לעו"ד שץ, והסבירה שהיא עפה אליהם עם הרוח. מדי פעם, בנסיון להרחיק את הפליטים מן הגדרות, ירו החמושים לעברם באוויר, ומספר פעמים אף ירו רימוני גז מדמיע.

אף אחד מן הפליטים לא רצה לשוב למצרים; הם ידעו שהם צפויים להתעללות ולמוות. כיומיים או שלושה לפני הגירוש שלהם, חמישה מהם, שהיו חזקים יותר, גררו את עצמם לעבר הגדרות בצד המצרי ושאלו את החמושים המצרים מה צפוי להם. הם אמרו להם שאם הם יחזרו, החמושים יהרגו אותם – אבל אם הם כבר חוזרים, שיביאו איתם את הנשים, כי הם רוצים לאנוס אותן.

ואז הגיעה החלטת בג"צ לדחות את הדיון ליום ראשון. זמן קצר לאחר מכן, חתכו חמושי צה"ל את הגדר, עברו לצד השני, הכניסו פנימה את שתי הנשים והילד, וגררה את שאר הפליטים על הציליה המפורסמת לעבר הגדר המצרית. הפליטים צרחו והתחננו שיירו בהם, כי הם מעדיפים את זה על מעבר למצרים. חמושי הצבא המוסרי יותר מהחמאס התעלמו מהתחינות, המשיכו לגרור אותם לעבר הגדר המצרית, הרימו את הגדר ודחפו אותם פנימה. גורלם לא ידוע. אולי הם נרצחו, אולי הם במרתף עינויים כלשהו, אולי הם נמכרו לשבטי הבדואים של סיני. אף אחד לא יודע.

לכל זה מתייחסת הודעת ראש הממשלה באמירה שהפליטים "שבו על עקבותיהם." הלשון הנקיה, הזהירה של נתניהו נותנת מקום למחשבה שהיתה הסכמה כלשהי עם המצרים, ועל כל פנים שכוחות צה"ל לא היו מעורבים אקטיבית בגירוש. זה היה שקר, עוד שקר. לא שציפינו למשהו אחר מנתניהו.

ביום ראשון שבו שץ וכהן לבית המשפט העליון. המדינה הודיעה שמאחר והפליטים כבר לא על הגדר, אין טעם לדיון בעתירה. היא הציגה טקסט קצר מאד שהיה דומה מאד להודעת ראש הממשלה. שץ וכהן ניסו לומר לבית המשפט שמצב שבו אנשים שהיו תחת דיון מולו פשוט נעלמים; שלא יתכן שבית המשפט פסק בעבר נגד החזרה חמה, וזה בדיוק מה שקרה; שלא יתכן ש… אבל לא היה עם מי לדבר. בג"צ פסק שאם הם רוצים חקירה באשר לגורלם של האנשים שעליהם הוא נמנע מלהגן, הם צריכים להתחיל את כל ההליך בחזרה. להתווכח עם הממשלה איזו שנה-שנתיים, וכשזו לא תעשה את תפקידה, לעתור לבג"צ.

העיוורון הסלקטיבי שבג"צ התפרסם בו עבד הפעם שעות נוספות. לא ידוע מה קרה בדיון במעמד צד אחד בין המדינה לבג"צ, זה שבו התיימרה הראשונה לחשוף "חומר סודי." אבל אני אעלה ניחוש: המדינה רמזה לבג"צ שאם הוא רק יתן לה קצת זמן, ולא יוציא צו ביניים עכשיו, הוא לא יצטרך להתעסק בנושא הזה יותר. ובג"צ הבין את הרמז, והסכים.

אז מה היה לנו: חמושים שמספקים 214 מיליליטרים ליום לאדם לפליטים; שיורים עליהם רימוני גז כשהם מתקרבים לגדר; שמשליכים לעברם שני כיכרות לחם במהלך שמונה ימים; צבא שמוציא צו שטח צבאי סגור כדי למנוע מעיתונאים וארגוני זכויות אדם להגיע למקום; פרקליטות מדינה שמשקרת לבית המשפט העליון; בית משפט ששובר שיאים בעצימת עיניים, ומפקיר 18 אנשים לגורלם בעודו רוחץ בנקיון כפיו הפרוצדורלי, ואפילו לא מנסה לשמור על כבודו בחקירת השקרים שנמסרו לו; ראש ממשלה שמוציא הודעה שקרית לציבור ולבית המשפט; וחייל שאומר ל"ידיעות אחרונות" לפני שבוע ש"נכון שלפעמים לא כל כך נעים לראות אנשים עם חתכים ורזים כמו שלדים, אבל הם עלולים לסכן את בטחון המדינה, ומה שאנחנו עושים חשוב מאד בעינינו."

איזו מדינה של גיבורים, שרועדת מפחד מ-21 "אנשים עם חתכים ורזים כמו שלדים", שבטחונה לא עומד ביחס אנושי לפליטים. האחריות, כמובן, נמצאת בראש ובראשונה על מנהיגי המדינה, והפעם נראה שהפקודה הגיעה ישירות מלשכת נתניהו; אבל האשמה נמצאת על החמושים, שעינם עיוורת וליבם אטום ומושחת, שצייתו לפקודה.

ומדוע שלא יצייתו? הם כבר התרגלו לראות במפגינים בלתי חמושים, שמוחים על גזל אדמתם, "סכנה לבטחון המדינה", ולבם כבר גס בגז שירו עליהם. במשך השנה האחרונה, הם היו חשופים למסע הסתה שיטתי של ראש הממשלה ושר הפנים, שדיברו על הפליטים כעל "סכנה למדינה הציונית." החמוש היהודי המצוי לא מבין ש"סכנה למדינה הציונית" פירושה בפועל "סכנה למשטר הפריבילגיות היהודי," והוא מתרגם בקלות – כפי שציפו ממנו – את "סכנה למדינה הציונית" ל"סכנה לבטחון המדינה." ואז "לא כל כך נעים לו," כי בכל זאת הוא לא מסוגל שלא לעשות את ההשוואה (אסור להשוות! אסור להשוות!), אבל הוא מקשה את לבו, וגורר שלדי אדם צורחים אל עבר מותם. ומתנחם בכך ש"מה שאנחנו עושים חשוב מאד."

במקרה של ישראל, ההיסטוריה חוזרת על עצמה לא כטרגדיה ולא כפארסה, אלא כגרוטסקה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בין שקרי האינקוויזיציה והעלמת העין של בג"צ

סיימתי היום לקרוא את God's Jury, ספר מהורהר ולעתים משועשע על ההיסטוריה של האינקוויזיציה ועל מקבילותיה לאורך ההיסטוריה. הספר מכיל מידע רב וחשוב – למשל, השוואה בין יחסיה של האינקוויזיציה לעינויים ליחסו של ממשל בוש השני מעלה שהאחרון היה גרוע משמעותית יותר: מה שהוגדר על ידי האינקוויזיציה כרף העליון, האסור, של העינויים – שווה ערך לכריתת איבר – היה הרף התחתון של ממשל בוש, כפי שהוגדר בתזכירים של ג'ון יו וג'יי בייבי ב-2002. יתר על כן, הוא ציין ביובש, האינקוויזיציה השתמשה בעינוי שמוכר בשם המודרני waterboarding – אבל בניגוד לממשל בוש, מעולם לא ניסתה להעמיד פנים שלא מדובר בעינוי.

פסקה שמשכה את תשומת ליבי עסקה בנוהל שאחרי העינוי: הודאה שהוצאה בעינויים לא היתה קבילה. את זה (בניגוד לחוק הרומאי, למשל) הם ידעו. אז הנחקר היה נדרש לחזור על הווידוי שלו, מילה במילה, באוזניו של אדם אחר, שלא נכח בעינוי, ומחוץ לתא העינויים. לכאורה, זה היה וידוי חופשי, מלכת הראיות; בפועל, כולם ידעו שמדובר בהצגה, שאם הנחקר לא יעשה כנדרש ממנו, הוא יוחזר לחדר העינויים. במכתב ששלחה אחת המורשעות בציד המכשפות הגדול קודם להוצאתה להורג, היא כתבה שהמענה אמר לה שאם לא תחזור על הווידוי בפני השופטים, יחזירו אותה למרתף העינויים "ואז תגלי שעד עכשיו רק שיחקתי איתך."

ולמה זה עניין אותי? כי השב"כ פועל בדיוק באותו האופן. הנחקר, אחרי הווידוי שהוא מוסר לחוקר, מועבר לחדר אחר, בו נמצא חוקר משטרה. הלז כותב מזכר שבמבט ראשון נראה כאילו הוא רישום חקירה רגיל, עד שהעין המיומנת קולטת שרישום חקירה רגיל מתנהל דיאלוג בין החוקר ובין הנחקר, בעוד שבמסמכים האלה כמעט תמיד יש מונולוג. החוקר נשען בעצם על המזכרים שכתב לעצמו חוקר השב"כ, מקריא אותם לנאשם תוך כדי כתיבה, ואז מחתים אותו עליהם. והופ, אינסטנט הרשעה. מלכת הראיות מכה שנית. למה התרגיל הזה? למה לא מוצגים לבית המשפט תזכיריו של איש השב"כ עצמו? קשה להשתחרר מהרושם שמדובר במהלך שכל מטרתו היא להרחיק את צחנת מרתף העינויים מאולם בית המשפט. בית המשפט היה מאד לא רוצה לדעת איך הכינו את הנקניקיה הזו. הכנס את המילה "שב"כ – ארגון שוועדת לנדוי מצאה שהיה מעורב באלפי עדויות שקר לבתי המשפט, עליהן איש לא נענש – וזוהרה של מלכת הראיות עשוי להתעמעם.

בין השנים 1987-1999, התירה ישראל רשמית, שוב בעקבות ועדת לנדוי, שימוש ב"לחץ פיזי מתון" על ידי השב"כ. השופט משה לנדוי, יקה קפדן, הורה על שימוש במה שהיה בפועל עינויים רק במקרה של פצצה מתקתקת. התוצאה, כמובן, היתה שהמונח "פצצה מתקתקת" התרחב מאד. ברגע שעינויים נכנסים למשוואה, הם מעוותים את המערכת שמשתמשת בהם: הם נראים כמו כלי יעיל, והם אכן כלי יעיל – אם כי לא להשגת האמת. הם יעילים מאד בהשגת הודאות.

העינויים נמשכים עד היום. המעונים מתלוננים עליהם, אבל עד כה, מאז סוף שנות השמונים, לא נפתחה חקירה פלילית כנגד חשודים בעינויים. הסיבה לכך פשוטה: האחראי לבדיקת תלונות כאלה הוא המבת"ן (מבקר תלונות נחקרים), שהוא איש שב"כ. בעשור האחרון התקבלו כ-750 תלונות על עינויים; אף לא אחת הובילה לחקירה פלילית.

זה היה קצת יותר מדי אפילו עבור המלבין הרשמי של הכיבוש, בג"צ: באוגוסט האחרון הוא קיבל חלקית עתירה של הוועד הציבורי נגד עינויים בנושא. הוא לא קיבל את הדרישה לפתוח בחקירה פלילית בעקבות כל תלונה על עינויים, והוא לא היה מוכן להשתמש במילה "עינויים" בפסק הדין שלו (עינוי הוא עבירה פלילית ושימוש במונח היה מאלץ להביא לפתיחת חקירה כזו), אבל הוא הורה על ניתוק הזיקה בין השב"כ ובין ממלא תפקיד המתב"ן, והורה לאפשר ל-22 נחקרים לשעבר לערער על ההחלטה שלא לפתוח בחקירה במקרה שלהם.

מתקבל הרושם שכל העולם, חוץ מהשופטים, יודעים על העינויים. עבדכם הנאמן היה עד ללקיחת ילד בן חמש כבן ערובה על ידי השב"כ: המטרה היתה לשכנע את אחיו – ששפך דלק על חייל צה"ל חסר הכרה, אמנון פומרנץ, ואחר כך הצית אותו – להסגיר את עצמו. האיום היה שאם הרוצח לא יסגיר את עצמו, הילד יועבר למחנה המעצר אנסר. זה היה איום כמעט מפורש באונס. הוא היה כבול ועיניו היו קשורות; קיבלתי הנחיה להאכיל אותו. מצאתי קופסת טונה ברוטב עגבניות. אני זוכר בעיקר את הריח: ריח חריף של דג, מעורב בריח השתן שעל מכנסיו.

המקרה שלי לא יחיד. אין מי ששירת בשטחים ולא יודע מה משמעות העברת אדם לידי השב"כ. אבל עזבו את החיילים הקטנים במלחמות המלוכלכות מאד של ישראל כנגד הלוטיה המתקוממים עליה: דורון זהבי ("קפטן ג'ורג'"), שאפילו מערכת הבטחון הדיחה אותו משורותיה בשל התלהבות יתר מעינויים, טען לפני כחצי שנה שעינויים הם כלי שגרתי, ושמספר גדול של נחקרים מתו במהלכם. הנושא לא נחקר. הציבור לא רוצה לדעת, השופטים לא רוצים לדעת.

חוקר שמענה הוא חוקר גרוע. עינויים לא רק משחיתים את המשתמשים בהם, הם גם מטפישים אותם. הם מאבדים יכולת לבצע חקירות בדרך אחרת. מעבר להשחתה של המענה – ושבירת צלם האדם של המעונה – עינויים גם מזהמים את שרשרת הראיות. הדוגמא המתבקשת היא המחלקה היהודית של השב"כ, שזוכה – על פי הדיווחים – להעדפה בתחום התקציבים, ועדיין היא כשלון מביך. כשלחוקרי השב"כ אסור לענות, הם לא יודעים מה לעשות.

ומעל לכל: כששופטי בג"צ מסיטים את מבטם משאלת העינויים, הם מתירים בשתיקה את שלילת חירותם של אנשים שהורשעו על סמך לחץ מספיק על האשכים, על סמך כבילה בתנוחה שמדמה צליבה, על סמך תחיבת אלה לפי הטבעת של אדם, על ידי אילוץ אדם להתגולל בצואתו. הם הופכים – לא ביודעין, אבל מתוך עצימת עיניים – את מערכת המשפט הישראלית למערכת של שקר, של שיתוף פעולה עם המענים.

אף אחד לא מצפה מהמענים לדבר. הם הגרועים שבבני האדם. משופטי בג"צ עדיין נותרו כמה ציפיות. הם לא עומדים בהן, ויום אחד נצטרך לשפוט את שופטינו.

(יוסי גורביץ)

ראיתיכם שוב בחוסר אנושיותכם

על פי דיווחים שהגיעו לפני זמן קצר, שלושה מן הפליטים שהוחזקו לצד גדר הגבול עם מצרים – שתי נשים וילד – הורשו להכנס לישראל. 17 הגברים שבחבורה פנו חזרה למצרים, אחרי שקיבלו אישור לחזור לשם. לא ברור איך בושלה העסקה הזו. עדכון: עמוד הפייסבוק של ראש הממשלה מאשר את הידיעה.

ההתפתחות הזו הגיעה אחרי עוד יום של שפל בהתנהלותה של ישראל כלפי הפליטים. משלחת של "רופאים לזכויות אדם" ניסתה להגיע אל הגדר, ונבלמה על ידי חמושינו האמיצים. המג"ד במקום, ברנש בשם דולב, מנע מהם להגיע אל הפליטים בתואנה שזו "סכנה לבטחון." לדברי דולב, החמושים העבירו לפליטים מים – אך נמנעו מלהעביר להם מזון, כולל מזון שהובא למקום על ידי פעילי זכויות אדם. המזון נשאר במחסום. במקרה מוקדם יותר היום, כשניסו פעילים להשאיר מזון במקום, נאמר להם שאין טעם בכך כי "תאילנדים יגנבו אותו." כנראה שהחמושים חששו מהתפרצות של תאילנדי הנגב המצוי, כפי שהעיר מישהו בפייסבוק. אשר לטיפול רפואי – במקום יש אשה הרה – הוא הסתכם בעירוי שהעניק חובש, עירוי שבוצע דרך הגדר. נסיונותיהם של רופאים לזכויות אדם להביא רופא של ממש, ולא חובש, למקום עלו בתוהו. בראיון לגל"צ תהה אחד הרופאים על הזריזות שבה שולחת ישראל רופאים לאתרי אסון בעולם לעומת המקרה הזה.

האמירה האגבית של המפקד במקום, שצה"ל נמנע מלהעביר מזון לפליטים, סותרת את עמדת המדינה כפי שהוצגה היום לבג"צ. המדינה טענה שהיא דווקא מעבירה מזון; כנראה שהפרקליטים שייצגו אותה מכירים מציאות אחרת מזו של המג"ד שם, או לפחות הציגו מציאות כזו לבית המשפט. המדינה טענה עוד שהיא זכאית לקבוע מי ייכנס לגבולותיה (איש לא חלק על כך, בכפוף לאמנת הפליטים שישראל חתומה עליה), ושלא מדובר בפליטים (שקר, כי המדינה לא טרחה לבדוק את סטטוס הפליט שלהם). בסוכנות האו"ם לפליטים חושבים אחרת, וקראו להכניס את הפליטים כדי לבדוק את מעמדם.

my grandfather, too, was a refugee (b&w)

הדבר המדהים, ובעצם אולי זה צריך להפסיק להדהים, היתה החלטת בית המשפט: לדחות את הדיון ליום ראשון בצהרים. זו, כזכור, היתה גם עמדת בית המשפט גם ביחס לאסירים פלסטיניים שובתי רעב. הפליטים ירעבו, והשופט – שהוא גם, בין השאר, מי שאמור לעמוד בינו ובין שרירות המדינה – ילך מעדנות אל ארוחת השבת שלו. מה בוער? מה קרה, כולה איזה פליט, ועוד אפילו לא יהודי.

מותר לתהות אם ההחלטה להכניס לישראל את שלושת הפליטים שמותם מרעב היה גורם לישראל את נזק היח"צ הגדול ביותר, ולשכנע את השאר לחזור למצרים (ומי שעושה כאן השוואה לבחירתה של סופי, עושה זאת על דעת עצמו), לא נועדה לטרפד קבלת החלטה של בג"צ ביום ראשון. השופטים היקשו על פרקליטי המדינה, בצטטם את ראש הממשלה עצמו.

ממשלת נתניהו התגאתה בכך שהיא בנתה גדר בעלות של חמישה מיליארד שקלים. ובכן, הגדר לא פתרה שום בעיה. היא רק הנכיחה אותה יותר, הבהירה לישראלים מה משמעותה של מדיניות "שימות העולם" שלהם. מהבחינה הזו, זו הצלחה נדירה של ממשלת נתניהו – מנוגדת לכוונתה, כמובן, אבל הצלחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ישראל רחמנים בני רחמנים

הרשויות הישראליות גירשו עד כה מישראל לדרום סודאן כ-700 בין 700 ל-1,000 פליטים מהמדינה הטריה. הגירוש נובע בעיקרו מהלהט הגזעני של צאצא הפליטים האפריקאים, אלי ישי, להוציא מהארץ כמה שיותר לא יהודים. ארגוני זכויות האדם עתרו לבג"צ כנגד הגירוש; זה דחה את העתירה, כשהוא מעדיף לקבל את התיאורים של נציגי הממשלה על המצב בדרום סודאן ולא את תיאוריהם של ארגוני זכויות האדם.

במקביל, הפעילו הרשויות הישראליות מגע מיוחד של רשעות: כפי שחשפה הפעילה יעלי כהן, ואחר כך דיווחה גם התקשורת הישראלית, רשות ההגירה סירבה להטיס לדרום סודאן כמות גדולה (11 עד 14 טון) של ציוד של הפליטים המגורשים כי "זה עולה כסף." בין הציוד גם תרופות וכילות נגד יתושים, שהגיעו לידי הפליטים מידי ארגוני זכויות האדם.

התוצאה הישירה של האישור של בג"צ והרשעות של ישי היא שחמישה מן הפליטים שגורשו, ביניהם פעוט בן שבעה חודשים בשם ניאן דה בול, מתו. הם ממתו ממחלות, אבל התרופות, כאמור, נשארו בישראל. אלה לא כל החולים: אלה רק האנשים שאלי ישי ובג"צ שלחו אל מותם עד כה. מספר החולים גבוה משמעותית יותר, כי ישראל בחרה לגרש אותם בשיא עונת המלריה. וכסף לתרופות אין להם.

המוות הזה, שהיה נמנע לחלוטין אם בג"צ היה חורג ממנהגו לקבל את עמדת הממשלה כאילו היא נטולת אינטרס, כנראה לא יהיה האחרון. זו משמעות הגירוש שמבצעת ישראל: סבל ומוות לאנשים שלא חטאו בדבר פרט לכך שלא היו יהודים. המוות הזה, באמצעות ברירה טבעית, גם לא יטריד את רוב היהודים הישראלים. לא מדובר ביהודים, אחרי הכל.

מאלי ישי והאחים היהודים אף אחד לא מצפה לדבר. הם שונאי המין האנושי, אם לא אויביו האקטיביים. מבג"צ נהוג היה לצפות שימנע מעשי עוול כאלה. אבל עיניו עצומות: הוא מעדיף לא לראות. הוא מעדיף לא לדעת איך באמת פועלות הרשויות. הוא מעדיף עשרות בשנים לא לדעת איך נראה הכיבוש באמת. בית משפט נאור, אילו היה מאשר גירוש, היה מקפיד לסנדל את הרשויות כך שתרגיל כמו "לא בא לנו להטיס את הרכוש שגנבנו ממכם, מה תעשו לנו" היה גורר ענישה כבדה.

ואולי אנחנו מצפים ליותר מדי מבית המשפט העליון ביושבו כבג"צ. אולי הציפיה הזו היא פרי שטיפת מוח של אליטה משפטית שמאז ה"המהפכה החוקתית" של 1992 סיפרה לנו בדותות על כך שבית המשפט הישראלי מגן על החלש מפני עוצמת השלטון. להם האגדות הללו הועילו; למערכת המשפט הישראלית יצא שם טוב מאד בחו"ל, כנראה משום שגם שם לא בודקים את העובדות יותר מדי. אולי אי אפשר לצפות שבית משפט יעמיד חומה ליברלית מול אוכלוסיה שבחלקה הגדול איננה רוצה בערכים ליברליים ואף סולדת מהם.

(יוסי גורביץ)

עציר שובת רעב קורס, בית המשפט דוחה את ההחלטה בעניינו

בילאל דיאב, עציר מנהלי ביום ה-66 של שביתת הרעב שלו, התמוטט היום (ה') במהלך דיון בעניינו בבית המשפט הגבוה לצדק. למרות זאת, בית המשפט טרם קיבל החלטה בעניינו ואף שהוא עשוי לפסוק היום, סביר שהוא ידחה את ההחלטה ליום ראשון.

כאשר פונה דיאב מהאולם, שופט העליון אליקים רובינשטיין, ששימש כראש ההרכב, העיר ש"יש רופא בחדר – ח"כ אחמד טיבי," וביקש ממנו לבדוק את מצבו של דיאב. עם זאת, כפי שתיאר טיבי בשיחת טלפון, כשהלך לבדוק את דיאב, מלווה בקצין משמר בית המשפט, אנשי שירות בתי הסוהר סירבו לתת לו גישה לעציר. כאשר קצין המשמר אמר להם שמדובר בהוראה של השופט רובינשטיין, אחד מהם ענה חזרה שהוא לא מקבל הוראות משופטים.

טיבי שב לאולם בית המשפט, רובינשטיין חזר על הוראתו, ושירות בתי הסוהר סירב שנית למלא אותה. טיבי חזר לאולם פעם שלישית, וקיבל משלושת השופטים בהרכב הוראה בכתב להניח לו לבדוק את העציר; שירות בתי הסוהר יישם אותה בחוסר רצון.

טיבי תיאר את מצבו של דיאב כ"רע מאד." רופאים לזכויות אדם אמרו לי בשיחת טלפון שאף שדיאב מטופל בבית חולים, הוא כבול בשלוש מגפיו למיטתו. אסיר שובת רעב נוסף, ת'איר חלאחלה, מוחזק במתקן הרפואי של השב"ס, שלדברי רל"א חסר את הציוד והצוות הנדרש לטיפול בשובתי רעב. עוד מסרו מרל"א שלדבריו של דיאב, כאשר הוא פונה לבית החולים, רופא – שהעציר לא הצליח לזהות – הוריד אותו מכסא הגלגלים שלו, הניח אותו על הרצפה, ואמר לו "אתה נשאר כאן."

גם טיבי וגם רל"א מדווחים על הקשחה ניכרת בגישה של השב"ס אחרי שביתת הרעב המוצלחת של ח'אדר עדנאן, ששוחרר לאחרונה. שניהם מציינים שבניגוד למקרה של עדנאן, הם מקבלים גישה מוגבלת מאד לשובתי הרעב הנוכחיים. טיבי, שכח"כ אמור לקבל גישה פחות או יותר להכל, מתקשה לקבל גישה אליהם. הוא מאמין שמדובר במדיניות מכוונת של השב"ס, שחושש שהשביתה המוצלחת של עדנאן תעודד אחרים, ומטרתה היא הוכחה שהשב"ס לא מתכוון להתכופף. הוא מעריך שהמדיניות הזו עשויה להוביל למותם של עצירים – מה שבתורו יכול להצית את הגדה.

ועם כל הביקורת על השב"ס, קשה להמלט מהתחושה שהאכזריות האמיתית היא בחוסר הפעולה של השופטים. דיאב נמצא, כאמור, ביום ה-66 של שביתת הרכב שלו, יש הסכמה כללית שהוא במצב רע מאד, הוא עשוי למות בכל רגע – ועל פי הנתונים של רל"א, מותו ודאי אם שביתת הרעב תמשך יותר מ-70 יום. ואף על פי כן, בג"צ – שלקח על עצמו, נזכיר, לספק סעד משפטי לתושבי הגדה, מהלך כלל לא מובן מאליו ביחס לתושבי שטח כבוש – משהה את החלטתו.

כנראה שחייהם של פלסטינים שווים פחות.

(יוסי גורביץ)

בג"צ כאידיוט מועיל

בסוף 2004 נערך דיון בבית הדין הבינלאומי בצדק בהאג, שדן בשאלת החוקיות של גדר ההפרדה. ישראל נערכה למערכה הזו בגיוס מתוגבר של גדודי hasbara; בין השאר נשלח לשם שלד מפויח של אוטובוס שבו בוצע פיגוע על ידי מחבל מתאבד. אבל נשק יום הדין של הקמפיין היה פסיקה של בג"צ, שמצאה שגדר ההפרדה חוקית.

ממשלת שרון, כמו ממשלות ימין אחרות, תקפה בעקביות את בית המשפט בתואנה שהוא גוף שמאלני שלא שם בראש מעייניו את צרכי הבטחון של ישראל. זה לא הפריע לה לעשות בבג"צ שימוש כפול: לתקוף אותו מבית לצרכי תעמולת פנים – ולנפנף בו מחוץ לישראל, כדי לקדם את עמדת הממשלה.

בית הדין בהאג פסק מצא בחוות דעת שהגדר בלתי חוקית, ומצא שהיא מיועדת לא לצורך בטחוני, אלא כדי לסייע לבניית ההתנחלויות. כשנה מאוחר יותר, דן בג"צ שוב בנושא, ודחה את פסיקתו של בית הדין בהאג, בנימוק שהוא לא התחשב בצרכים הבטחוניים של ישראל ולא דן בהם. זה היה חצוף למדי, משום שהסיבה שבית הדין בהאג לא דן בהם הוא שישראל סירבה לנמק את עמדתה בפניו, והסתפקה בשליחת מסמך שטוען שאין לו סמכות לדון במצב. זה לא הפריע לבג"צ לקבוע ב-2005 שהפסיקה של בית הדין הבינלאומי איננה "מעשה בית דין", כלומר לשוב ולהדהד את תפיסת המשטר הישראלי שלבית הדין הבינלאומי אין את הלגיטימציה הנדרשת לדון בנושא.

אתמול (ו') חשף עקיבא אלדר שבמפות המנהל האזרחי חופף תוואי הגדר שורה של מקומות שבהם החליט המנהל להפקיע "אדמות מדינה" כדי להקים בהם בעתיד התנחלויות. במפות של המנהל האזרחי מופיעים שטחים שמיועדים לבניה עתידית של התנחלויות בסמוך לגדר ההפראדה, עם השמות העתידיים שלהן: שלומציון תקום על אדמות עקרבה, לב השומרון תקום9 על אדמות חג'ה, ומבוא אדומים על אדמות עזריה ואבו דיס.

כלומר, הטענה של המשטר הישראלי שתוואי הגדר נערך אך ורק מצרכי בטחון – טענה שהתקבלה ללא פקפוק על ידי בית המשפט העליון הישראלי – היתה שקרית. בוויכוח בין בית המשפט העליון הישראלי לבית הדין הבינלאומי בהאג צדק האחרון: תוואי הגדר היה פוליטי, לא בטחוני, והוא מיועד לסייע להקמת התנחלויות עתידיות.

וזה לא מקרה בודד. כמו יאיר לפיד, בית המשפט העליון מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון, גם כשהיא מופרכת בעליל. בג"צ לא ביטל אף הרס בית של משפחה פלסטינית – גם אחרי שהצבא עצמו הגיע למסקנה שהריסת בתים גוררת נזק בטחוני, לא רווח בטחוני. בג"צ לא התנגד להכשרה בדיעבד של שורה של מאחזים בלתי חוקיים אפילו אליבא דמדינת ישראל, כגון שבות רחל, שכמסתבר הוקמו על אדמות שמפות המנהל האזרחי הקצה מראש להתנחלויות. צירוף מקרים משונה, הא?

לאחר פרישתו מבית המשפט העליון, אמר אהרן ברק שמערכת הבטחון "סיבנה" אותו לפעמים. הוא מעולם לא עשה שום דבר בנידון: אחרי שהמתנחל דני תרזה רימה את בית המשפט, וברק תפס אותו על חם, הוא לא הורה להעמיד אותו לדין. הוא הסתפק באנחה רפה לאחר פרישתו. לאחרונה הוא אמר שההתנחלויות הן בלתי חוקיות. כמו בכירים במערכת הבטחון שמגלים את האור אחרי שהם מפסיקים לקבל את המשכורת מהמערכת – זכורה לבוז התנהלותם של רבים מהם סביב רצועת הבטחון בלבנון; הם תמכו בה כשהיו במדים והתנגדו לה כשהסירו אותם – ברק לא העז לומר אותם כשעוד היתה לאמירה שלו משמעות. אין להתפלא אם נשמע בקרוב דברים דומים גם מצד דורית בייניש.

אז בפעם הבאה שיאמרו לכם ש"יש שופטים בירושלים", ושהם אומרים שההתנחלויות בסדר או על כל פנים לא-לא בסדר, וכשלא יפנו את מגרון באוגוסט ובג"צ לא יכניס את שר הבטחון לכלא על בזיון בית המשפט, זכרו שמדובר בעצם באידיוט מועיל של מערכת הבטחון והבן יקיר לה, מפעל ההתנחלויות.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד פרסם לאחרונה עוד סרטון שבו הוא מנסה לשלהב את עדת המעריצים שלו לקראת קמפיין הבחירות. צופה חד עין ששלח לי את הסרטון שלפיד מצטלם על רקע כמה ספרים, והשקיע מאמץ מסוים בזיהוי הכותרים שמאחוריו. ובכן, מדובר בספרים הבאים: "מילה במילה – אוצר המילים הנרדפות," "ספר הציטטות היהודי הגדול," "Respectfully quoted – A dictionary of quotations", וספר נוסף שהכותרת שלו כוללת את המילים dictionary of quotation. כי ספרים אמיתיים, לא רק ציטוטים, זה לחלשים, לא לשרי חינוך בעיני עצמם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ח'דר עדנאן, לחופש נולד

ח'דר עדנאן הפך היום, ובצדק, לגיבור לאומי פלסטיני. הוא הוריד את ממשלת נתניהו, ואת מנגנוני החושך הישראליים, על ברכיהם. בדיון שהוקדם לפתע בבית המשפט העליון, הציעה הפרקליטות לעורכי דינו של עדנאן עסקת "saving face" קלאסית: עדנאן ישוחרר לא יאוחר מה-17 באפריל, התאריך שבו אמור היה להסתיים המעצר המנהלי שלו, וכנראה עוד קודם – המדינה דיברה על קיזוז הימים שבהם ישב במעצר פלילי. כדי שלא ייראה שהיא מתפלשת בעפר, היא סייגה את זה בכך ש"לא יימצאו ראיות חדשות נגדו." כאילו שהיו לה ראיות ישנות. משרד ראש הממשלה היה הראשון שמיהר לדווח על העסקה, כך שכנראה שאחרי שהאיחוד האירופי התחיל להשמיע נזיפות קולניות, כנראה שהיא בושלה שם, בנסיון למנוע את אסון ה-Hasbara שהיה מתרחש עם מותו של עדנאן.

העסקה הזו מזכירה את המשפט הצבאי שמתאר דוד גרוסמן ב"זמן הצהוב": הסניגור מוכיח כי כתב האישום כנגד מרשו מופרך מהיסוד, והשופט – כדי לשמור על מעמדה של המערכת, שאם תובך פומבית יקרוס כל משטר הכיבוש – מרשיע את הנאשם בעבירה שבה כלל לא הואשם, גוזר עליו את הימים שכבר ישב בכלא, ומורה על שחרורו. הממשלה לא יכולה לשחרר את עדנאן סתם כך; הכבוד שלה יוטל לביוב. היא מתעקשת לשחרר אותו במועד שקבעה מראש.

אף אחד, חוץ מעדנאן, לא יוצא טוב מהסיפור הזה. בג"צ, שלא מצא לדיון זמן לפני מחרתיים עד שלפתע קבע דיון בהול היום – דיון שיש להניח שכונס כדי לאשר בכתב עסקה שכבר סוכמה – הפגין בהחלטתו הראשונית על מועד הדיון אי אכפתיות בוטה לחייו ולזכויות האזרח של עציר מנהלי פלסטיני, ובהחלטתו השניה עד כמה, כשמדובר במערכת הבטחון, הוא כלי של המשטר הציוני. זכרו את זה בפעם הבאה שאיזה שופט עליון ידקלם משהו על מחויבות בית המשפט לזכויות אדם. זכויות האדם נגמרות בכניסה למרתפי מערכת הבטחון.

הפרקליטות יוצאת גם היא וביצה מרוחה על פרצופה. השפחה החרופה של מערכת הבטחון, שלא נרתעה מלייצג כל מעשה עוול מול בתי המשפט, נאלצת להודות – בעצם הסכמתה למהלך הזה – שאין לה כל ראיות כנגד עדנאן. אילו היו כאלה, היא היתה דוחקת להגשת כתב אישום. אין לה מה להציג, אפילו לא לפרודיה של בתי הדין הצבאיים בגדה. על כך אמרה יפה האגודה לזכויות האזרח: "מצערת העובדה שרק לאחר שאדם שובת רעב ועומד על סף מוות, מודיעה המדינה שאין כוונה להוסיף ולהאריך עוד את תקופת מעצרו המינהלי הנוכחית. עם זאת, לא ברור מדוע אין משחררים את עדנאן כבר היום ממעצרו, אם אין כוונה להעמידו לדין. חשוב לזכור שמאות פלסטינים אחרים מוסיפים להיות כלואים באמצעות צווי מעצר מינהליים. לגבי כולם, האגודה לזכויות האזרח עומדת על אותה הדרישה: להעמיד לדין – או לשחרר." ההדגשה שלי.

עלובה במיוחד יוצאת מערכת הבטחון כולה. עדנאן הוכיח סופית שהכיבוש ניוון את מוחות הכובשים, שאינם מסוגלים לאסוף ראיות כנגד אנשים שאין להם שום זכויות להתנגד לאיסוף ראיות כזה: שבתיהם פרוצים לרווחה לכל קלגס, שלטלפונים שלהם אפשר להאזין ללא כל צו, שהמחשבים שלהם חשופים להחרמה בכל רגע, ושבפועל הם חשופים לעינויים ללא ענישה – אף בית משפט ישראלי לא מצא אף פעם שמישהו עונה על ידי השב"כ. כל שנותר להם הוא לעצור אותם ללא משפט, בתקווה שהעינוי של מעצר שאין לו סוף – שזו מהותו של המעצר המנהלי – ישבור את העצורים. בצלם מצא שאם בינואר 2011, החזיקה ישראל 219 פלסטינים במעצר מנהלי, בסוף ינואר 2012 עלה מספרם בכ-50% ועמד על 309. 26% מהעצורים הוחזקו במעצר בין חצי שנה לשנה, 28.5% מהם בין שנה לשנתיים, 16 מן העצירים הוחזקו במעצר במשך שנתיים וארבע וחצי שנים, ועציר אחד הוחזק במשך יותר מחמש שנים. קרי, מעצרו המנהלי הוארך תשע (!) פעמים. החוק הבינלאומי מתיר שימוש במעצרים מנהליים כאמצעי אחרון; מי שמחזיק מאות בני אדם במעצר מנהלי לא יכול אפילו להתקרב לטיעון של מוצא אחרון.

דוברו העילג של ראש ממשלתנו, אופיר גנדלמן, טען בטוויטר ש"הוא ישוחרר משום שתקופת המעצר שלו תסתיים בקרוב, לא בגלל שהוא חף מפשע." אבל ודאי שעדנאן חף מפשע. כל אדם שלא הורשע בבית משפט הוא חף מפשע. זו ההגדרה. זה העקרון של חזקת החפות. עדנאן לא רק שלא הורשע, הוא גם לא הועמד לדין.

בזוי מכל יצא הציבור הישראלי, שעכשיו מקונן בהמוניו בטוקבקים על איך נתנו לטרוריסט לנצח ולמה לא נתנו לו למות. הציבור לא רוצה לדעת איך מנהלת מערכת הבטחון את השטחים הכבושים בשמו. הוא לא יעמוד בידיעה. הוא מעוור את עיניו ואוטם את לבו. הוא לא רוצה שיגידו לו מה קורה שם. כבר בשנות השבעים הוא לא רצה לדעת, ועבר בשתיקה על נסיון ימני להדיח את רפיק חלבי מרשות השידור בשל כתבה על החרבת בתים בגדה. עכשיו הוא מנסה כל תירוץ אפשרי: האיש היה מסוכן (ועל כן הוא ישוחרר בעוד חודשיים), היה עליו מידע מודיעיני מסווג (איך אתה יודע? ראית אותו?), הוא טרוריסט (בדיוק מה שמנגנוני החושך לא הצליחו להוכיח). רק כדי לא להתעמת עם מה שעושים בשמו. בצדק יוכלו המענים, החוטפים והחמושים לומר אחר כך שהם היו בסך הכל שליחי ציבור, שהם מימשו את רצונו הקולקטיבי של אספסוף אדיש ומבועת, שמוכן לסלוח להם גם על שימוש בילדים כמגנים אנושיים – אבל לא על ביזה. בזה מצפונו הבורגני לא יעמוד.

ח'דר עדנאן, יש לקוות, שבר את שיטת המעצרים המנהליים. עכשיו כל העולם מתחיל להסתכל. שורה של השתגים שקשורים לעדנאן כיכבו בטוויטר בשבוע האחרון, והמקרה של עדנאן קיבל הרבה מאד תשומת לב בינלאומית. עבדכם הנאמן צוטט בניו יורק טיימס באשר לטיבו של מעצר מנהלי, וכתבה אחרת של העיתון עסקה במערכת המשפט הצבאית בגדה. הסבלנות כלפי פשעיה של ישראל, תולדת רגשי האשמה של השואה, אוזלת סוף סוף, ארבעים שנה מאוחר מדי.

ועוד דבר אחד: דיווחנו כאן לפני כשבועיים על כך שלשכת ראש הממשלה מעסיקה את המסית אורי אליצור, ויש לציין שההעסקה הזו היא גם בעיה אתית ניכרת – אליצור עורך ב"מקור ראשון." חברת הכנסת ויו"ר מרצ זהבה גלאון הגישה שאילתה בנושא לראש הממשלה, ולהלן הטקסט שלה:

"על פי דיווח של לשכת ראש הממשלה, היא מקבלת שירותי עריכה ותרגום מאורי אליצור, המשמש כיום כעורך בעיתון מקור ראשון. מעבר לתהיה האתית העולה מעבודתו במקביל של אליצור בכלי תקשורת ארצי, הוא גם מוכר כמי שקרא לפגיעה בחיילים בזמן ההתנתקות וקרא לסרבנות.

רצוני לשאול:

1. מדוע מתקשרת לשכת רה"מ עם עורך בכלי תקשורת גדול, באופן היוצר הפרה לכאורה של כללי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות? מדוע, ולו רק עבור מראית עין, לא תתחייב הלשכה לא להעסיק בעלי תפקידים בעיתונות הישראלית?

2. מדוע מוצאת לנכון לשכת ראש הממשלה להעסיק ככותב נאומים עבור ראש הממשלה אדם שמצדיק שימוש באלימות נגד זרועות השלטון? האם לדעת ראש הממשלה התקשרות זו משדרת מסר ראוי של ממלכתיות וכיבוד שלטון החוק?"

נעדכן על ההתחמקות של נתניהו לכשתגיע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לא, לא חרשים. רשעים

חדר ע'דנאן נכנס ליום שביתת הרעב ה-65 שלו, והיום הודיע בג"צ כי הוא ידון בעתירה הדחופה שהגישו עורכי דינו בעניינו – עתירה הדורשת כי ישוחרר או לחילופין יועמד לדין – רק ביום חמישי הקרוב. ביום הזה יהיה ע'דנאן ביום ה-69 לשביתת הרעב, ואין שום ערובה שהשופטים יואילו בטובם להגיע להחלטה באותו היום. זה יום חמישי, אתם יודעים. הסופ"ש בפתח. וזה רק פלסטיני שמוחזק במעצר מנהלי. ובטח לא עצרו אותו סתם. הגסיסה שאין ממנה חזרה מתחילה ביום ה-70.

כשצריך, בג"צ יודע לערוך דיונים מהירים. ערב פינוי המאחז עמונה, נערך בבג"צ דיון מרתוני עד שעות הבוקר המוקדמות, לפני שהתקבלה החלטה סופית. אבל זה היה מאחז בלתי חוקי על אדמה פרטית פלסטינית, הדיון היה על משהו חשוב כמו זכויות הגזילה של מתנחלים. לא על משהו פעוט כמו זכויותיו הבסיסיות ביותר של לא-יהודי.

אומרים לי: ע'דנאן יכול להפסיק את שביתת הרעב מתי שירצה. הרשות נתונה. זה נכון. הוא גם יכול בכלל לפתור לעצמו את כל הצרות ולחתום על מה שהחוקרים רוצים שיחתום. הוא רק צריך לעשות שקר בנפשו. מי שמעלה את הטענה הזו, אין לו מושג מהו כבוד האדם, זכותו הבסיסית שלא לחיות עם מגף על צווארו. או שהוא סבור שלפלסטינים אין צלם אנוש.

למעצרו של ע'דנאן אין כל תועלת מעשית. הוא לא נחקר כשהוא שוכב, כבול, בבית החולים. וגם אם ישוחרר עכשיו, לא יוכל להוות סכנה למישהו בעתיד הנראה לעין. הוא כבר סבל נזק בריאותי ניכר. אין עוד סיבה להחזיק אותו במעצר, להוציא אחת: שחרורו יביך את מערכת הבטחון. הוא יעיד על כך שלא היתה כל סיבה להחזיק אותו במעצר מלכתחילה. הוא ישים סימן שאלה גדול על כל מערכת המעצרים המנהליים.

אז עכשיו יש לנו תחרות השתנה בין מנגנון אופל, החזק ביותר בישראל ואולי גם במזרח התיכון כולו, ובין אדם חולה, גוסס, שכבול למיטה תחת משמר, שכל מה שיש לו הוא אמונתו. בג"צ היה אמור לעמוד בין האדם החלש ובין המנגנון ולהגן עליו. זו, אחרי הכל, האגדה שמספרים לנו על בג"צ: שופטים חכמים, יודעי כל, עומדים בלי חת להגנה על משמר זכויות האדם מול השלטון. הקו הדק של הגלימות השחורות.

בג"צ שיחק יפה מאד על האגדה הזו. הוא ניצל אותה לצרכיו במאבקים הפוליטיים של שנות התשעים והאלפיים. ולחלק קטן מתושבי ישראל הוא אפילו סייע. אבל הוא אף פעם לא הגן על הפלסטינים. לכל פלסטיני היתה אפשרות לעתור לבג"צ כנגד הריסת ביתו; בג"צ מעולם לא מנע הריסה כזו, שהיא ענישה קולקטיבית לכל דבר ועניין. בג"צ אישר מעצר מנהלי אחרי מעצר מנהלי, אף שהוא מחזיר אותנו לתקופה שלפני המאגנה כארטה. אפילו כשהחליטה מערכת הבטחון להגלות 400 חשודים בהשתייכות לחמאס ללבנון, בג"צ לא התערב (אם כי ניהל דיון מהיר בעתירה הדחופה.)

שופטי בג"צ יודעים היטב איפה הם יושבים. אם ידונו בעתירתו של ע'דנאן, הם גם יצטרכו להחליט. אם יחליטו לדחות את העתירה, דמו בראשם – במיוחד עכשיו, כשהאיחוד האירופי מתעורר. דחיה תהפוך את הביקורים התכופים של השופטים באירופה למאד לא נעימים. אם יקבלו אותה, מצד שני, הם ימצאו את עצמם מול זעפו של האספסוף הישראלי, שלא מבין מה כל הרעש על איזה ערבוש. אז הם דוחים את הדיון. אולי הכלב ימות בינתיים, אולי הפריץ – מערכת הבטחון – ימות בינתיים. אולי מישהו אחר יפתור להם את הבעיה.

וזו פחדנות מרושעת. וגם אותה צריך יהיה לזכור, בבוא משפטי השופטים.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד מסתמן יותר ויותר כילד שלא מבין לאיפה בדיוק הוא נקלע. איתמר שאלתיאל שאל אותו, בשם עמותת גישה, מה עמדתו בקשר לכך שצה"ל מונע מעבר של סטודנטיות מהרצועה לגדה. התשובה של לפיד גרמה לשמיטת לסתות כללית: "אני תומך תמיד בעמדת מערכת הבטחון. צה"ל איננו 'מנגנון חושך' אלא צבא מוסרי המגן על חיינו ושומר עלינו." לפיד כנראה שכח שהוא מתמודד על תפקיד פוליטי, ושפוליטיקאים הם אלה שמפקחים על מערכת הבטחון. אם הוא "יתמוך תמיד" בעמדת מערכת הבטחון, כולל – יש להניח – בעמדתה התקציבית, אז בשביל מה בעצם אנחנו אמורים לשלם לו משכורת? נעביר את המושכות סופית למטכ"ל ונסגור עניין. זה חוסר רצינות שצריך להטריד גם את חסידיו השוטים של לפיד.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יעמוד אי פעם בין מערכת הבטחון ומערכת המשפט.

(יוסי גורביץ)

כל הכיבוש כולו

בבית משפט הצבאי בעופר התחילה אתמול (ד') פרשת ההגנה במשפטו של מוחמד עמירה, פעיל פלסטיני בלתי אלים מניעלין. ב-15 ביוני השתתף עמירה בהפגנה שנערכה בכפר סמוך, דיר קדיס, בנסיון למנוע את סלילתם של דרכים על אדמות של שני הכפרים, בסמוך להתנחלות נילי. אף שאין מחלוקת על כך שעמירה לא השתתף באלימות, ולמעשה הוא קרא להמנעות מאלימות (כפי שאפשר לראות בסרטון למטה, מדקה 0:45-0:50), ולמרות שהוא הפעיל התנגדות בלתי אלימה בלבד (ישיבה על כף של דחפור), הוא נעצר תוך הפעלת אלימות (רואים, בסביבות 0:49-0:50, השלכה של רימון הלם מטווח אפס על המפגינים). יתר על כן, כתב האישום נגדו מייחס לו עבירות של הפרעה לחייל, משום שהוא סירב להתפנות כשהורו לו לעשות כן – והסתה.

למה הסתה? כי הוא עבר על צו 101 מ-1967, שאוסר על כל סוג של התנגדות פלסטינית לא אלימה. הצו קובע כי מי שהשתתפו באסיפה (שמוגדרת כ"עשרה אנשים או יותר שנתקהלו במקום בו מושמע נאום על נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני או כדי לדון על נושא כזה", ואחת היא אם היא בפומבי או בבית פרטי), אפשר להאשימם בהסתה. התביעה הצבאית טוענת כי עמירה הוא שהנהיג את ההתנגדות הלא חוקית לפעולה חוקית של סלילת כביש.

התובע הצבאי נאלץ – אני נשען כאן על מסמכי המשפט כפי שנמסרו לי מבצלם; לצערי הם לא זמינים ברשת – להודות, בעת הבקשה השניה להארכת מעצרו של עמירה, ש"לשאלת בית המשפט, לא. אבל נזרקו אבנים לאחר שנעצר. אם לא היה שם, ייתכן ולא היה החיכוך הזה." כלומר, התובע הצבאי מאשים את עמירה בכך שבעצם מעצרו ("החיכוך הזה"), הוא גרם לכך שיושלכו אבנים על כוחות צה"ל. הנאשם אשם בכך שעצרו אותו, ושמעצרו גרר תגובה. מה היה קורה אם חמושי צה"ל לא היו עוצרים אותו?

כאן חשוב לציין שהסיבה שבכלל נערך משפט היא שבית המשפט הצבאי לא קנה את הטענה המשונה הזו של התובע הצבאי, וסירב להאריך את מעצרו של עמירה עד תום ההליכים, כפי שדרש התובע. בית המשפט הסתפק בהרחקתו של עמירה מדיר קדיס ובערבות של 3,000 ₪. אילו היה עמירה נעצר עד תום ההליכים, היה מופעל עליו לחץ עז להודות במה שלא עשה, כדי לקבל עסקת טיעון טובה יותר. כפי שציין דו"ח של בצלם בעבר, משפט יכול להמשך שנתיים; העונש על עבירת הסתה בדרך כלל נמוך הרבה יותר. מעצר עד תום ההליכים, שבתי המשפט הצבאיים משיתים לעתים קרובות מדי, הוא תמריץ להודאה באשמה ללא אשמה.

אבל רגע, הדרך הזו שעל סלילתה מחה עמירה ושבשלה הוא נעצר – האם היא בכלל היתה חוקית? לא, לא ממש. סא"ל צביקה (כך הוא מכונה בפרוטוקול) כהן, ראש תחום תשתית במנהל האזרחי בגדה המערבית, הודה בחקירה נגדית אתמול שהסלילה לא בוצעה על ידי המנהל האזרחי אלא על ידי המועצה המקומית בנימין. בעתירה שהוגשה אתרי התקרית, קבע בג"צ באוקטובר האחרון (בג"צ 5098/11) כי הכבישים נסללו שלא על פי הנהלים, עובדה שמערכת הבטחון ומועצת בנימין לא ניסו לערער עליה. בנסיון לשמור על השלל שכבר חטפו, דרשו המועצה והצבא להכיר בכבישים שכבר נסללו כ"כבישי בטחון", והבטיחו שהאוגדונר יוציא פקודה שאוסרת להשתמש בכבישים הללו אלא במקרי חירום, ורק על ידי כוחות הצבא או "אנשי הבטחון של הישוב נילי." כלומר, קודם לפסיקה הזו, כל אחד יכול היה לנסוע בהם. בג"צ, כהרגלו, הכשיר את הגזילה, וקיבל את הצעת המתנחלים ומערכת הבטחון.

אז מה היה לנו פה: מועצה מקומית של מתנחלים פורצת דרך בין שני כפרים פלסטינים ללא סמכות; חמושי צה"ל מגינים על הפעולה הלא חוקית של המועצה; הם מפזרים באלימות פלסטינים שבאים למחות על הפעולה הלא חוקית; הם עוצרים פעיל שידוע בהתנגדותו לאלימות (ולא עוצרים אף מפגין אלים, למרות שלטענת החמושים היה ידוי אבנים במקום); הצבא מנסה לעצור אותו עד תום ההליכים ולמעשה לכפות עליו הודאה בפשע שלא ביצע; משנכשל, הוא מנסה להאשים אותו בהסתה; ובינתיים, המועצה המקומית ומערכת הבטחון מוכרים לבג"צ את הלוקש הרגיל של "צורך בטחוני"; בג"צ, שהנשיא שלו לשעבר ברק כבר אמר שמערכת הבטחון "סיבנה אותו" לא פעם ולא פעמיים, מקבל את הטענה בלי חקירה ודרישה ומלבין את העבירות, מבלי לדרוש שהאחראים להן – האחראים האמיתיים לתקרית בדיר קדיס – ייענשו בדרך כלשהי.

והנה לכם, בסיפור קטן אחד, כל הכיבוש כולו, מן המעוול (המתנחלים), עבור בסייען (מערכת הבטחון), וכלה במכשיר את השרץ ביושבו כבג"צ. אלה גם אלה יצטרכו לתת בסופו של דבר את הדין, ובהחלט אפשר לטעון שחלקם של השופטים גרוע יותר. מהם, אחרי הכל, מצפים ליותר.

ועוד דבר אחד: לוחם החופש הפלסטיני חדר ע'דנאן נכנס ליום ה-62 לשביתת הרעב שלו. בספרות העולמית קוראים למצב שבו אדם מוחזק מבלי שאף יידע במה הוא חשוד "קפקאיות"; בישראל קוראים לו "מעצר מנהלי." עמותת רופאים לזכויות אדם הגישה אתמול (ד') עתירה דחופה לבג"צ בדרישה לשחרורו מן המעצר המנהלי. אם יפסוק בג"צ, תפארת המשפט הישראלי, על פי התקדימים, הוא צפוי למצוא שאין אי סבירות בהחלטת המפקד הצבאי – או, במילים אחרות, לקדש את מצבו של האזרח ק'.

על פי ההודעה של רופאים לזכויות אדם, ע'דנאן צפוי למוות. הרופא המלווה אותו מטעם רל"א כתב כך: "על סמך הספרות הרפואית ועל סמך יעוץ מומחים… נמצא בסכנת מוות מיידית. צום מוחלט מעל 50 יום גורם לפירוק השריר כולל שריר הלב ושריר הקיבה, ויצירת רעלים בגוף. המוות יכול להיות פתאומי עקב דום לב, או כתוצאה מזיהום בעקבות התמוטטות המערכת החיסונית. יתכן דמום בדרכי העיכול, איספיקת כליות או כבד. ניתן לצפות התדרדרות מצב ההכרה כתוצאה מחוסר ויטאמינים ומדימום תוך מוחי. צום מעל 70 יום אינו מאפשר חיים. עירוי נוזלים, תיקון המלחים, תוספת גלוקוז ווטיאמין אין בהם למנוע את המוות הבטוח עקב צום כל כך ארוך." ההדגשות במקור.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שלא יזדקקו לחסדיה של מערכת המשפט הישראלית.

(יוסי גורביץ)