נמשכות פרעות הקיסר מנואל: אחינו בני עדות הרימון והבקת"ב, בניסיונם להוכיח כי הם דווקא אנשי הלוגוס והשלום, הציתו עוד שתי כנסיות. בעיראק, נרצח איש דת נוצרי כנקמה, ורוצחיו מאיימים לטבוח בכל הנוצרים במדינה. בסומליה, קורא אימאם לרצח האפיפיור. ארגון האחים המוסלמים – ארגון כה שואף שלום, שהוא הוצא אל מחוץ לחוק ברוב מדינות ערב, בטענה המוזרה שהוא אחראי לרוב מעשי הטרור בעולם – הודיע שהוא דורש התנצלות אישית מן האפיפיור. הוא לא אמר מה יקרה אם הבקשה לא תתקבל; הוא לא צריך לומר.

דוברת משרד החוץ הפקיסטני, תסנים אסלם, הביעה היטב את דעת העולם המוסלמי: “כל מי שמתאר את האיסלם כדת בלתי סובלנית, מעודד אלימות". וואלה. אסלם גם טענה שלאיסלם מסורת ארוכה של סובלנות, ולראיה – האימפריה העותומנית קיבלה בקרבה את היהודים שגורשו מספרד. זה נחמד, אסלם, אבל מה עשית בשבילנו לאחרונה? ואגב, את רוצה להרחיב את הדיבור על הצורה שבה התקבלו בצפון אפריקה האנוסים המוסלמים שגורשו לשם? או על החטיפה המאורגנת של ילדים נוצרים מאזור הבלקן ודרום אירופה כדי שישמשו כיאניצ'ארים, האיומים בלוחמי הסולטן? כי אם חזרנו אל המאה ה-15, יש עוד כמה דוגמאות לסובלנות מוסלמית, את ודאי יודעת.

מהאחים המוסלמים ומאסלם אי אפשר לצפות לכלום. הם מוסלמים, אחרי הכל, והחשיבה הביקורתית אצלם נגמרה במאה ה-11, עם סגירת שערי האיתג'יהאד. אבל מה עובר על מירון רפפורט? בכתבתו על הנושא, הוא קובע נחרצות ש"אין מוסלמי (ויהודי) שלא זוכר שהביזנטים היו חלק ממסעות הצלב רק כמאתיים שנה קודם לכן". I beg your fucking pardon?

מסע הצלב הראשון הפתיע את הביזנטים לחלוטין, והם התירו לו לעבור בשטחם רק מהחשש להתמודד עם עדר הברברים שנחת שם ללא התרעה מוקדמת. לא היה להם כל קשר למסע הצלב השני או השלישי, והשיא היה במסע הצלב הרביעי, שכבש דווקא את ביזנטיון, והשאיר אותה תחת כיבוש לטיני במשך 60 שנים. העובדה שהמוסלמים לא הקפידו להבחין בין הנוצרים הביזנטים והנוצרים המערביים – הבחנה ששתי הקבוצות עשו היטב, ושסייעה משמעותית לנפילתה של ביזנטיון לידי המוסלמים – לא צריכה להשפיע על כותב חופשי.

רפפורט ממשיך להפגין בורות: “עצם המושג 'מלחמת קודש' הוא מושג שטבע אורבאנוס השני, האפיפיור בזמן מסעות הצלב, כאשר שלח את חייליו הנוצרים לטבוח במוסלמים וביהודים רק משום שסירבו להמיר את דתם לנצרות". האם זה אכן מושג של אורבנוס? שמעת על הג'יהאד? אתה יודע, הדבר הזה שהשתולל מתחילת המאה השביעית, כבש את צפון אפריקה הנוצרית, את אסיה הקטנה רבת הבישופויות, כבש את רוב ספרד, חדר לצרפת, ולזמן קצר הטיל מצור על רומא עצמה?

האם אורבנוס שלח את "חייליו" (הוא היה מופתע לשמוע שיש לו חיילים, אני בטוח) לטבוח ביהודים? האם רפפורט יכול להביא ציטוט שיתמוך בטענה השקרית הזו? האם הצלבנים שיצאו לפלסטינה באו לשם "רק משום שהמוסלמים סירבו להמיר את דתם"? האם מישהו ביקש מהם בכלל להמיר את דתם? ואולי קדמה לכל האירוע עוד תקרית במקום המקודש ביותר לנצרות, בו הופגנה שוב הסובלנות המוסלמית המפורסמת, ששמה יצא בעולם כולו?

ובכלל, מה כל כך רע במסעות הצלב? במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 קל היה לראות בהם אימפריאליזם, פלישה של המערב אל המזרח. אבל הם לא התקיימו בוואקום: הם באו לאחר 400 שנים ויותר של מתקפה בלתי פוסקת של האיסלם על הנצרות – מתקפה שמשום מה, אף פעם איננה מוזכרת; אף פעם לא מכונה בשם הגנאי 'אימפריאליזם'; ומשום מה שוכחים להזכיר שאלמנט מרכזי שלה היה סחר העבדים.

לא נעים לדבר על זה; סביר שיאשימו אותך, אוטומטית, בגזענות. זה גם מסוכן: כפי שהימים האחרונים מבהירים היטב, הצד החזק של המוסלמים הוא לאו דווקא הוויכוח, אלא הפצצה. אבל האם המערב באמת צריך להתנצל על מסעות הצלב, בעוד שמסעות הכיבוש הברבריים לא פחות של האיסלם הם נושא שעוברים עליו בשתיקה נבוכה?

אני כבר רואה את ההאשמה שהעלאת הנושאים הללו "מחריפה את הדיון". סליחה, אבל דיון צריך להיות אמיתי, ומי שנכנס לדיון, במילותיו של מנואל, "חייב לדעת לדבר היטב ולהתדיין כראוי, ללא אלימות או איומים בה”. אם האויב מנפנף במסעות הצלב – ומומלץ לקרוא את אמנת החמאס ולראות עד כמה הסכסוך ההוא עדיין רלוונטי מבחינתם – האם מותר לנו להתווכח איתו, להעלות טענות-נגד דוגמת מסע הכיבוש המוסלמי, או שמא עלינו לכפוף ראש ולהניח לסילוף האמת להתקבל, בשם איזו פייסנות ורצון להמנע מעימות?

נראה שב"הארץ", שהתנגדו לפרסום הקריקטורות הדניות בתחילת השנה, סבורים שאל לו לדיון להיות חופשי, אם הוא מעליב מוסלמים. אולי זו פייסנות ואולי זה פחד פשוט; בכל מקרה, לא עמדה ראויה לעיתון המתיימר לפעול בשם חופש הדיבור.

(יוסי גורביץ)

ושוב מצליח נרג להיות הילד המפגר של הכיתה: בתיאורו של "מהומות הקיסר מנואל" – אחינו מנופפי הקלאץ' כבר התחילו לשרוף דברים ברחובות, כמנהגם האקזוטי – מייחס איתמר ענברי את המילים "אלימות היא דבר שאינו עולה בקנה אחד עם אופיו של האל ועם אופייה של הנשמה" לבנדיקטוס. לא היא: הם ציטוט מדבריו של מנואל השני.

ענברי אומר עוד כי "האפיפיור תיאר במהלך הרצאה שנתן ביום שלישי השבוע באוניברסיטה בעיר רגנסבורג שבגרמניה, את האיסלאם כדת שתומכת באלימות ושמופצת באמצעות החרב", טענה המופיעה גם בכותרת המשנה. ושוב לא נכון, שוב מדובר בציטוטים של מנואל השני. (יש לי הרגשה שתוך זמן קצר, נדע על הקיסר הביזנטי הזה יותר ממה שחשבנו שנדע אי פעם).

וההבדל הזה, בין יחוס הדברים לאפיפיור ובין העובדה שהוא מצטט אותם מפי קיסר שהלך לעולמו לפני 600 שנים, הוא קריטי: הוא מקבל במשתמע את הטענה המוסלמית – קשה לדעת אם מדובר בשקר, בהיתממות מודעת, או בבורות פשוטה – שהדברים האלו אכן נאמרו על ידי בנדיקטוס. מצד שני, על פי ריבוי ההסתייגויות – “על פי הדיווחים", “לפי הדיווחים" – יתכן שענברי כלל לא טרח לקרוא את הטקסט של בנדיקטוס. חבל: לא קשה למצוא אותו ואי קריאתו טרם הכתיבה היא רשלנות שקשה להסבירה.

אם יש משהו חיובי בדיווח של ענברי, הרי זה תגובת הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית. החבר'ה של ראאד סלאח משוכנעים שהאפיפיור עובד בשביל ישראל והאמריקנים. ההודעה, הנראית תמוהה במבט ראשון, הופכת לסבירה כשאתה נזכר שתושבי בגדאד כינו את המארינס האמריקנים "יהודים", ואת תיאוריות הקונספירציה, על הקשר היהודי העולמי, האוכלות במוסלמים בכל פה. לוגוס, מישהו?

(יוסי גורביץ)

את בנדיקטוס ה-16 אי אפשר להאשים בחוסר זהירות במילים: האיש שעמד בראש האינקוויזיציה והוביל את הגוף הדוקטרינרי העיקרי של הכנסיה, הוא בראש ובראשונה איש המילה. ולכן, כשנשא השבוע הרצאה – שיש שיראו בה דרשה – בפני הפרופסורים של אוניברסיטת רגנסבורג, הוא ידע היטב מה הוא אומר.

בנדיקטוס בחר כנושאו דיאלוג מן המאה ה-14 – "שנערך, אולי, בחורף 1391 במחנה צבא סמוך לאנקרה" – בין הקיסר הביזנטי המלומד מנואל פלאולוגוס השני ובין חכם דת מוסלמי, ששמו אינו מוזכר. הוא ציטט – וכאדם זהיר מאד, שיודע היטב שהוא מצמיד פתיל לחבית אבק שריפה, הוא ציין שמדובר בציטוט – את הקיסר כ"פונה כמעט בגסות" אל המוסלמי, ומטיח בו ש"הראה לי את הדברים החדשים שהביא מוחמד, ושם תמצא רק דברים רעים ומנוגדים לאנושיות, כגון מצוותו להפיץ בחרב את התורה אשר לה הטיף". מכאן מפליג בנדיקטוס להבדלים בין הנצרות והאיסלם בכל הקשור להגיון, הלוגוס.

לשיטתו, הנצרות נשענת על תפיסה יוונית: שהאל הוא הגיוני. שלדרישותיו יש סיבה, יש הגיון, ושאלוהים לא יתן צו רע. הנצרות, הנשענת על בחירה חופשית – והוא מצטט שוב את מנואל באומרו ש"האל מתנגד לשפיכות דמים, והתנהגות בלתי הגיונית מנוגדת לטבעו. האמונה נולדת מן הנשמה, לא מן הגוף; הרוצה להוביל את האדם אל האמונה, חייב לדעת לדבר היטב ולהתדיין כראוי, ללא אלימות או איומים בה" – מנוגדת לאיסלם, שבו תפיסת האל היא טרנצנדטלית לחלוטין; אללה, טוען מלומד מוסלמי, איננו כבול אפילו למילתו שלו, ואילו רצה בכך – היינו עובדים אלילים.

כאן זונח בנדיקטוס את הנושאים המסוכנים, ועובר לדון ביחס שבין ההלניזם והנצרות. אבל הסערה, כמובן, כבר פרצה. בפקיסטן, דרש הפרלמנט התנצלות מבנדיקטוס על "השמצת הנביא". מדובר באותו הפרלמנט שסירב לאחרונה לתקן את החוק הדורש כי אשה תעמיד ארבעה עדים לכך שנאנסה – ולא, תיחשב לנואפת ותוצא להורג בהתאם. האחים המוסלמים דורשים להחרים את הוותיקן ומאשימים את בנדיקטוס ב"הגברת המרירות" בין הדתות. בטורקיה כבר יש הפגנות. פרשת הקריקטורות, סיבוב שני.

על מה קפץ רוגזם של אחינו עוטי חגורות הנפץ? ובכן, אם לצטט את רויטרס, נראה ש"בנדיקטוס אימץ את התפיסה, עליה חולקים רוב המוסלמים, שהמוסלמים המוקדמים הפיצו את האמונה באמצעות החרב". (מבזק לרויטרס: לא רק בנדיקטוס אימץ את "התפיסה" הזו, כך גם כל ההיסטוריונים. צפון אפריקה היתה פעם ארץ נוצרית, עם 250 בישופויות, שהצליחה לפרנס בשפע כמה וכמה תנועות מינות. בידקו איך זה השתנה וחיזרו אלי. ראבאק).

ולהערכתי, בנדיקטוס ידע בדיוק מה הוא עושה, ידע מה יהיו התגובות, ואמר את הדברים בכל זאת. הוותיקן מסר בתגובה כי "האפיפיור לא התכוון לפגוע במוסלמים והוא מתחרט על הפגיעה בהם" – במוסלמים, לא באיסלם. בתחילת השנה דרש הארכיבישוף של סידני, הקרדינל ג'ורג' פל, ערבויות ממתדיינים מוסלמים בוויכוח דתי שניתן יהיה לדון בתולדות האיסלם ובקוראן ללא אלימות וללא איום באלימות; המוסלמים עזבו את המקום והאשימו את פל, אלא מה, בגזענות ובבורות באיסלם.

לפל היתה שאלה נוספת: האם המוסלמים מאמינים שהסורות שנכתבו במדינה מחליפות את הסורות שנכתבו במכה? זו שאלה קרדינלית, וסליחה על משחק המילים. האפולוגטיקנים של האיסלם מצביעים שוב ושוב לפסוקי השלום שבו, וטוענים שהם מרכזו של האיסלם. זו הטעיה מכוונת: פסוקי השלום, המוקדמים יותר בקוראן, נכתבו במכה, קודם לגירושו של מוחמד ממנה. פסוקי החרב, שנכתבו במדינה, נתפסו בהלכה המוסלמית תמיד כעדיפים על פסוקי השלום, משום שנכתבו מאוחר יותר ובתקופה בשלה יותר, שבה הגיע האיסלם לשלטון. בקיצור, ההנהגה של המרכז המוסלמי משחקת איתנו במועצת יש"ע: כלפי חוץ, הם מנופפים בסורות של מכה, וכלפי פנים הם אומרים את האמת – ההלכה היא הסורות של מדינה. שלום ככלי תעמולה, מלחמה כאמת.

אף אחד לא שם לב, אבל בנדיקטוס ענה, כמעט אגבית, על השאלה של פל. בהרצאתו, הוא אמר "הקיסר ידע בוודאי שסורה 2:256 אומרת 'אין אונס בדת'. זו אחת הסורות של התקופה המוקדמת, שבה מוחמד היה עדיין נטול כוח והיה תחת איום. אבל, באורח טבעי, הקיסר הכיר גם את ההנחיות שניתנו לאחר מכן והונצחו בקוראן, על 'מלחמת קודש'”.

באורח טבעי, אכן: הביזנטים איבדו את רוב תחום שלטונם לכיבוש המוסלמי, לדת מוחמד שאז – בהיותה חזקה – לא ראתה כל צורך להתנצל או להצדיק את החרב. ומעט יותר משישים שנים לאחר אותו דיאלוג סמוך לאנקרה, יכבוש הסולטן מוחמד השני, מפקד המאמינים, את העיר שבה גדל ועליה משל מנואל. השחיטה תמשך שלושה ימים, ולאחר מכן תהפוך הכנסיה הגדולה ביותר בעולם, האגיה סופיה, פאר יצירתו של יוסטיניאנוס, למסגד. פסוקי שלום? הסורות של מכה? מנואל לא קנה את זה.

גם בנדיקטוס לא. ראוי לשים לב להסבר שלו לסורות השלום: חולשתו של מוחמד, היותו תחת איום. האפיפיור נפגש לאחרונה פעמיים באורח פרטי עם אוריאנה פלאצ'י, שכתבה שני טקסטים שוצפים כנגד האיסלם – הראשון ('הזעם והגאווה') כמעט ואינו ניתן לקריאה, השני ('כוחה של תבונה') הוא קריאה נדרשת – וראוי לתהות מה לאפיפיור ולאחת האתאיסטיות המפורסמות ביותר בעולם.

אפשר מאד שבנדיקטוס, בדרכו שלו, התחיל השבוע מסע צלב מתוכנן היטב, שיוכיח את שקר "סורות השלום", והוא יעשה זאת על ידי הדגמת התגובה ההיסטרית והפראית על ציטוט של טקסט מהמאה ה-14. וכמובן, התקפות פיזיות על הוואתיקן ועל נוצרים יוכיחו את הנקודה העיקרית של בנדיקטוס: שבין האיסלם ובין הלוגוס אין ולו דבר.

אין להוציא מכלל אפשרות שהוא יפול קורבן במאבק הזה. קודמו, אחרי הכל, נורה על ידי מוסלמי. ואם יצליח איזה מוג'האדין במקום שבו נכשל מוחמד עלי אגצ'ה, יעלו קריאות שמחה מכל רחבי העולם הברברי – ושייקח השטן את "סורות השלום".

הערה: אוריאנה פלאצ'י נפטרה אמש והיא בת 76. Requies in pacem.

(יוסי גורביץ)

הרמז הראשון שמשהו דפוק באמת קרה ברצועה, היה במהלך חטיפתו של גלעד שליט. שלוש קבוצות השתתפו במבצע: הזרוע הצבאית של החמאס, ועדות ההתנגדות העממיות – זרוע של אנשי פתח חסרי משכורת – וקבוצה לא ידועה עד כה, בשם ג'ש איסלם, “צבא האיסלם".

הקבוצה אולי לא היתה מוכרת כאן, אבל היא פעילה מאד בעיראק. היא חלק מתנועת הג'יהאד העולמי – שם שמגדיר הרבה יותר טוב את האויב שמולו אנו ניצבים מאשר "אל קאעדה". אל קאעדה הוא ארגון אחד, עם מנהיג כריזמטי וכמה מאות אנשים. בפני עצמו, הוא מהווה סכנה קטנה למדי. הוא מסוגל לבצע מדי פעם מבצעים ספקטקולריים – השמדת שתי שגרירויות ביום אחד, הטבעת המשחתת קול, וכמובן פיגועי ה-11 בספטמבר – אבל, בהנחה שבן לאדן וחבריו לא יצליחו לשים יד על פצצה גרעינית, ארגון אל קאעדה, כארגון, הוא איום טקטי ולא אסטרטגי.

הבעיה היא שגם אם פעולותיו הממשיות של אל קאעדה מוגבלות, התדמית שלו איננה מוגבלת כלל. בקרב מאות מיליוני מוסלמים זועמים, אל קאעדה הוא מודל להערצה ולחיקוי. רוב פעולות הטרור שבוצעו מאז ה-11 בספטמבר על ידי מוסלמים – היו למעלה מ-4,000 פיגועים כאלה – לא בוצעו על ידי פעילי אל קאעדה, אלא על ידי אנשים ששאבו מהארגון השראה, לעיתים נדירות הנחיות ובמקרים נדירים עוד יותר, גם משאבים. הג'יהאד העולמי פועל בשיטת הקוד הפתוח. מורי הדרך הרוחניים הם בן לאדן והשייח' קרדאווי, וזה כל מה שצריך.

במקרה בולט אחד – זרקאווי ו"אל קאעדה במסופוטמיה" שלו – ארגון שהשתמש בסימן הרשום של "אל קאעדה" עמד למעשה בסכסוך עם המשרד הראשי. זרקאווי ובן לאדן נפגשו בשנות התשעים, ולפי כל העדויות, תיעבו זה את זה ממבט ראשון. הצלחתו של זרקאווי, שלא עלתה לבן לאדן פרוטה, אילצה את אל קאעדה להכיר בו ובפעולותיו – אבל שני הארגונים הסתכסכו בשל חיבתו של זרקאווי לשחיטת שיעים. זאווהירי, סגנו של בן לאדן, אף שלח לזרקאווי מכתב נזיפה חודשים ספורים קודם לחיסולו.

ניתן, עם זאת, לומר שכאסטרטג, הירדני בן העניים עלה על האריסטוקרט הסעודי. ההתקפות הברוטליות על שיעים אולי הוציאו לאל קאעדה שם רע – אבל השיגו את המטרה, ריסוק עיראק לחלקיה העדתיים. ומהבחינה הזו, הופעת "ג'ש איסלם" בעזה היא חדשות רעות מאד.

* * *

הג'יהאד העולמי מבטא, בין השאר, יאוש מהתמודדות המוסלמים עם העולם המודרני. הלאומיות הערבית – הנאצריזם, הבעת' ושאר המפלצות – כשלו לחלוטין. התוצאה היתה נטישת הלאומיות ופניה אל האיסלם. התהליך הזה לא פסח על הפלסטינים: הם עברו דרך השלב של מנהיגות לאומנית כושלת ומושחתת תחת ערפאת, ניסו כמה חודשים מנהיגות נטולת כריזמה אך חילונית, ואחר כך קפצו ראש אל תוך הבריכה האיסלמיסטית והצביעו בעד החמאס. אחרי הכל, החמאס הביא תוצאות – הוא לקח את האשראי על הנסיגה הישראלית מרצועת עזה, ומוסדות החינוך והצדקה שלו תפקדו – ועד כה הוא היה מושחת פחות. השודדים ואנסי הקטינות היו, עד כה, אנשי פתח.

ההוכחה שהתהליך שעובר על החברה הפלסטינית לא ייעצר בחמאס הגיעה השבוע. שני עיתונאים מרשת פוקס נחטפו לפני שבועיים; ביום ראשון שעבר, הם שוחררו – לא לפני שאולצו להתאסלם. ההתאסלמות הכפויה היא שטיק חדש באזורנו; היא מזכירה את העיתונאית שנחטפה בעיראק, ושחוטפיה צילמו אותה בצ'אדור; את דבריו של מנהיג הג'מעאה איסלמייה, שנשאל לאחר הטבח בבאלי אם יש לו עצה לתושבי אוסטרליה: “התאסלמו", הוא אמר. אין ישועה אלא באללה ובמוחמד נביאו.

אבל מי היו החוטפים הללו? על פי השבועון "טיים", אלו היו חלק מחוטפיו של גלעד שליט, שהתרגזו על כך שהחמאס לוקח לעצמו את כל הקרדיט. ואכן, תמורת שחרור אנשי פוקס, הבטיח ראש הממשלה הנייה כי אנשי הקבוצה יקבלו חלק מהשלל שיתקבל תמורת שחרור שליט, וכי המשא ומתן בעניינו ייעשה תוך התחשבות בהם. ה"טיים" לא נקב בשמה של הקבוצה, אבל, בהתחשב בתנאי המוזר לשחרור, האם יהיה זה מוגזם להניח שמדובר באנשי "ג'ש איסלם"?

* * *

אז יש ג'ש איסלם בעזה. ארגון קטן, אבל חזק מספיק כדי לכופף את ראש הממשלה הפלסטיני. המצב בעזה עגום: החמושים הפלסטינים אינם מצליחים לפגוע בישראלים: הגדר מונעת זאת. אבל הגדר איננה מעלימה את האנשים הצעירים, שיכורי הכוח, בעלי הנשק. “תרבות הרובה" פלסטינית היא נחש המכיש את עצמו: ובעזה נחטפים עיתונאים, מתפוצצים כלי רכב, כנופיות מנהלות קרבות יריות, וממשלת–דמה אחת מנסה נואשות להשליט תדמית של סדר.

בקצרה, הפלסטינים הצליחו – עם המון עזרה מישראל, יש להודות – להפוך את עזה לסומליה, ממש על גבולנו. יש לציין שהם משתלבים היטב במרחב. על סומליה עצמה השתלטה מיליציה איסלמיסטית – “בתי הדין המוסלמיים" – והיא גוזרת דין מוות על כל מי שלא יתפלל חמש פעמים ביום. בתקרית מוקדמת יותר, ירו חברי המיליציה לתוך קהל שצפה במונדיאל. בעיראק, יורים חברי מיליציות סאדריסטיות במוכרי קרח ופלאפל, בטענה שלא היה קרח או פלאפל בזמן מוחמד; הם גם יורים בגברים שהולכים במכנסיים קצרים או בעלי זקנקן "יהודי" – מה ששאר העולם מכנה "זקן צרפתי".. חלק מהם מאלצים רועים לחתל את עיזיהם, בטענה שעיזים בלתי מחותלות מפתות את הגברים.

הפלסטינים עוד לא שם, אבל האירועים האחרונים בעזה מעידים שהם כבר לא רחוקים כפי שהיו לפני שנה.

הערה: אני יוצא לחופשה, אשוב לקראת סוף השבוע.

(יוסי גורביץ)

הכשלון הראשון של וינסטון צ'רצ'יל היה בפלישה הרת האסון לגאליפולי, ב-1915. הצבא הטורקי הסב לבריטים ולאנשי אנזא"ק אבידות כבדות, והדף אותם למעשה אל הים. צ'רצ'יל התפטר לזמן מה מהממשלה; על פי כל הסימנים סבל מדכאון. לידיד שביקר אותו בעת שצייר, אמר ש"על הידיים האלה יש יותר דם מאשר צבע".

בעיתונים הישראליים, ולאחרונה גם האמריקניים, עיראק נדחקה מזמן לעמודים האחוריים; מכוניות התופת היומיומיות מופיעות במבזקים, אם בכלל. אילו פעמוני-אשכבה נשמיע לאלו המתים כבקר?

ובכל זאת נשמיע. נזכיר שבחודש יולי לבדו, נטבחו ונחנקו ונורו ונשרפו 3,348 אזרחים בבגדאד – ואלו נתוני הממשלה, שאין להניח שהם מכסים את כל התקריות. כתב סי.אן.אן. ראה בבגדאד ביוני את גופתה של ילדה, שראשה נערף ובמקומו תפר פסיכופט את ראשו הערוף של כלב; על מלאכתו של פסיכופט אחר, המבריג יחדיו את כפות ידיהם של ילדים סונים, קורבנותיו המועדפים, העידו עשרות. שתי מתקפות אמריקניות נכשלו החודש בכיבושה מחדש של בגדאד.

הסונים זרעו רוח, ועכשיו הם קוצרים את הסופה. מי שתמך בזרקאווי ואנשיו, מי שדיבר על עיראק כ"חרב הסונים נגד השיעה", מי שריסק את קונספט האומה העיראקית ופירק אותה לחלקיה הדתיים, נמצא עכשיו, כאשר הגלגל מתהפך, בעמדה מוסרית שאין לקנא בה.

רחמים לסונים? הם לא הראו כל רחמים בשלוש השנים האחרונות, כשפוצצו מסגדים על המתפללים בהם, כאשר המחבלים שלחו ילד עם תסמונת דאון להתפוצץ בתורי המצביעים בבחירות, שהתעלות מלאו גוויות נשים שחטאן היה עבודה בבסיס האמריקני הקרוב. רחמים? לסונים?

אבל: ילדה עם ראש כלב. ילדים שתחושתם האחרונה היתה הבורג החודר את כפות ידיהם.

האמריקנים מתעוררים עכשיו – תמיד במאוחר מדי, כאן ושם – ומבינים שלמלחמה בעיראק אין כל קשר לטרור. שאם כבר, היא הפכה לחממה יוצאת דופן לטרור. שבמקום להחליש את האיסלמו-פאשיזם, היא חיזקה אותו. שהמלחמה שיחקה לידיה של איראן. בקצרה, הם מרגישים כמו הישראלים אחרי שהשיקוי של דני חלוץ התפוגג, ונשאר רק חיוכו של נסראללה.

כמו כאן, המלחמה בעיראק נוהלה בעיקרה מן האוויר, בנסיון לחסוך באבידות לוחמים. כמו כאן, השימוש החופשי באש כנגד בלתי מעורבים הרס את סיכויי הצמיחה של הדמוקרטיה. כמו כאן – כי המלחמה בעיראק היתה, אחרי הכל, הדגם שעליו נבנתה מלחמת לבנון השלישית. והיא עצמה, אפשר מאד, נועדה להיות הדגם שעליו תיבנה מלחמת איראן.

אלוהים יודע על מה חשב ג'ורג' בוש – יש לקוות שאכן חשב – כאשר החליט על הפלישה לעיראק. קולין פאוול הזהיר אותו ש"שברת, קנית"; אבל לא פאוול ולא אדם אחר יודעים כיצד לבנות מחדש את עיראק. ידיו של בוש מלאות דמים. בניגוד לצ'רצ'יל, "נשיא המלחמה" הזה לא נראה מוטרד מכך; "המחליטן" גילה תסכול רק כאשר התברר שהפגנת-ענק של השיעים בבגדאד הוקדשה לתמיכה… בחיזבאללה.

דם על ידיו, ועל ידי אלו שתמכו במלחמה הארורה הזו. כמה טיפות דם גם על ידי שלי – אם כי, בכותבי את המבזקים המכילים שמות מקומות ומספרים, אני מתנחם בכך שלי, לפחות, לא היתה כל השפעה על הדרגים המחליטים שם, או על הציבור האמריקני.

3,438 הרוגים ביולי 2006. אני מפחד לחשוב על המספרים שיביא עמו אוגוסט.

(יוסי גורביץ)

חוליית טרור נתפסה בטורונטו. 17 חשודים, 12 מהם מעל גיל 18. תכננו להפעיל משאית תופת עם שלושה טון (!) של דשן כימי. השמות הרגילים: פאחים אחמד; יאסים עבדל מוחמד; סעד חאליד.

אבל הניו יורק טיימס עושה הכל כדי שלא לומר שמדובר במוסלמים. כלומר, כולם כבר הבינו: השמות אומרים את הכל. ובינינו, מי עוד יכין משאיות תופת בלב טורונטו? הבהאים? יוצאי ויאטנם? כורים זועמים? מבחינתו, מדובר ב"אזרחים קנדים" ותו לא.

וחוסר היכולת לומר את המילה המפורשת "מוסלמים"; חוסר הנכונות להכיר בכך שלא כל המוסלמים הם טרוריסטים, אבל כמעט כל הטרוריסטים הם מוסלמים; שהטרור איננו מקרי לאיסלם אלא אינטגרלי לו – מונע על ידי צווחות ג'יהאד ולחישות של פאתוות; העמדת הפנים הזו הורגת אותנו.

בזמן שחמש חוליות טרור נלכדות בלונדון; בזמן שחגורת הנפץ הכימית של אחת החוליות חסרה, ואפשר שהיא בדרכה למונדיאל; בזמן שבאנגליה אוסרים על שימוש בדגל הלאומי – צלב סנט ג'ורג' עשוי לפגוע ברגשותיהם העדינים של המהגרים, ואנחנו יודעים מה קורה כשאלה שבשמם אסור לנקוב מחליטים שהם פגועים; בזמן הזה חובה לומר, שוב ושוב, שהבעיה איננה ב"קיצוניות" או ב"פרשנות": היא באיסלם. כל הזרמים באיסלם מצווים על ג'יהאד.

וכשהניו יורק טיימס, ופרסומים אחרים – ביניהם עיתונים קנדיים, שהגדירו את הרוצחים-בפוטנציה כ"באים מכל שכבות האוכלוסיה" – מנסים להתחמק מהמילה האסורה, השנאה שאינם מעיזים לנקוב בשמה, הם בוגדים בחובתם כלפי קוראיהם. חובתם היא לספק להם מידע, לא להגן עליהם מעולם עוין. הצנזורה העצמית הזו, הנובעת מפחד, היא כניעה מרצון המתחזה ל"רגישות תרבותית".

(יוסי גורביץ)