החברים של ג'ורג'

מטבעם יחסי העבודה אינם מאוזנים ומוטים לטובת המעביד. במדינת ישראל המקל היחידי כמעט שניתן בידי העובדים כלפי המעביד הוא השביתה. ובכדי למנוע מהמעסיקים לסרס את הנשק הזה, נקבעו בחקיקה הגנות על השובתים: המעסיק אינו יכול להביא עובדים אחרים במקומם, וגם ניתנת לשובתים חסינות בפני תביעות על נזקים שנגרמו כתוצאה מהשביתה. הם לא ייחשבו כמפרי חוזה העסקתם או כל חוזה אחר, ולכן לא ניתן לפטרם, והם גם לא יחשבו כגורמי הפרת חוזה עם צד שלישי.

כעת כשניתן בידי העובדים חימוש הרסני כנגד המעסיק (וגם כנגד עצמם: הם אינם זכאים לשכר בזמן השביתה, ואם תמוטט את המעביד, הרי שלא ישאר להם מקום עבודה לאחריה), ניתן גם איזון נגד, בדמות תנאים שיש לקיים על מנת ששביתה תחשב חוקית ותזכה להגנות הללו.

הבוקר התבשרנו כי ביה"ד לעבודה קיבל את עמדת המדינה, ובפסק הדין מהבוקר כתבה כבוד הנשיאה נילי ארד:

מצביעות הראיות על כך שההתפטרות ההמונית של הרופאים הצעירים מהווה על פי מהותה פעולה קיבוצית מתואמת המכוונת לשינוי תנאיו של הסכם קיבוצי חתום כדין. פעולה קיבוצית מתואמת זו ננקטת שלא כדין […]

בקביעה הזו משווה בעצם ההתפטרות של הרופאים לשביתה. אלא שההתפטרות אינה נשק ביחסי העבודה, היא פירוקם המוחלט. ומשהסתיימו יחסי העובד־מעביד, אין המתפטרים זכאים להגנות שפורטו.

בקביעה כי התפטרותם של המתמחים בטלה, בית הדין מכריז על התפטרות כשוות ערך לסכסוך עבודה. בכך הוא פוגע בזכות לשביתה, שכן הוא מטיל את חובות השובתים ללא ההגנות הניתנות להם. והוא פוגע בזכות בסיסית אף יותר לחופש העיסוק, כשהוא לא מאפשר לאדם להחליט כי די לו, והוא מעדיף את האבטלה.

אם הפיטורים מאורגנים ואם לא, אם המתמחים מתוגמלים היטב ואם לא, אם בהתפטרותם הם יפגעו בבריאות הציבור ואם לא, בצווי המניעה שנתן בית הדין, הוא פוגע פגיעה אנושה בזכות לעבוד ולהתפרנס בכבוד של כולנו.

אם כי אור קטן יש כאן: הפגיעה של בית הדין מתגמדת לעומת ממשלת ישראל ושר הבריאות בנימין נתניהו, שפרט לפגיעה בזכות הזו, פוגעים גם בזכות בסיסית אף יותר: הזכות לבריאות.

מי ייתן בריאות טובה לכולנו. נזדקק לכך.

(שי אלקין)

ביום חמישי האחרון בוצע פיגוע משולב, שיצא מסיני לעבר שטח ישראל, כנגד שורה של מטרות בישראל. שישה אזרחים נרצחו ושני חיילי צה"ל נהרגו במהלך ההתקפות. בעוד הן נמשכות, מיהר שר הבטחון, אהוד ברק, להודיע כי האחראים לפיגועים הם חברי וועדות ההתנגדות העממית ברצועת עזה, ותוך זמן קצר תקף חיל האוויר בית בו היו כמה ממנהיגי הקבוצה, והרג אותם. מאוחר יותר באותו היום אמר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כי האחראים להתקפה בסיני נהרגו. תקיפת חיל האוויר הזו היא שהתחילה את סחרור ההסלמה הנוכחי – ורצוי לציין שחיל האוויר מחמם את גזרת עזה מזה כחודש, ללא תשומת לב מצד התקשורת הישראלית.

אלא שישראל מעולם לא סיפקה כל הוכחה לכך שההתקפה אכן הגיעה מרצועת עזה. ועדות ההתנגדות העממית הכחישו את מעורבותן בפיגוע. אחד מגופי התעמולה של ישראל, המל"מ, ייחס גם הוא את הפיגוע לוועדות ההתנגדות העממית – אבל נאלץ לומר, טאוטולוגית, "שום ארגון טרור לא נטל אחריות פומבית על הפיגוע ו'ועדות ההתנגדות העממית' הכחישו כל קשר לאירוע. אולם ראש ממשלת ישראל, וגורמים ישראלים נוספים, הצביעו על "ועדות ההתנגדות העממית" כארגון שביצע את הפיגוע." ההדגשה במקור. כלומר, אליבא דמל"מ, העובדה שנתניהו אומר משהו צריכה לשמש כהוכחה מספקת, גם כאשר הצד השני מכחיש בתוקף. האמנם? יצוין עוד כי המל"מ מדווח (זהירות, מסמך) על פעילותם של אנשי הוועדות בסיני – והיא נראית נבעכית כנדרש מארגון פלסטיני, לא דומה למה שראינו ביום חמישי.

בסוף השבוע, ראיין אתר Realnews בכירה בדובר צה"ל, סא"ל אביטל לייבוביץ', שאחראית לקשרי דובר צה"ל עם התקשורת הזרה. לייבוביץ' הכחישה שצה"ל מקשר את הוועדות לפיגוע, אמרה שהיא לא אחראית לדברי ראש הממשלה, אבל טענה שההמפגעים אכן הגיעו מעזה – והראיה שלה היתה… שהם השתמשו ברובי קלשניקוב (כך! דקה 2:28 והלאה בסרטון), שלדברי לייבוביץ' מעידים על הגעתם מעזה. לא יודע איך להגיד לכם את ×–×”, אבל קלשניקוב הוא כלי הנשק הקל הנפוץ בעולם – מתנה אחרונה מברית המועצות – והם כלי נשק קל להשגה ברחבי המזרח התיכון כולו.

בשיחת טלפון אמש (א') עם לייבוביץ', היא ציינה ש"בכירים במערכת כבר התבטאו בנושא", וסירבה למסור מידע נוסף על התוקפים, אם כי היא התעקשה שהם הגיעו מרצועת עזה. שאלתי אותה האם אפשר לקבל את זהותם של המחבלים שצה"ל הרג, דבר שהיה עד כה מקובל ובוצע תוך שעות ספורות, והיא אמרה שזה בלתי אפשרי, אבל התעקשה – שוב – שמדובר במחבלים שיצאו מעזה. תחקירני בצלם ברצועת עזה, בבדיקה שנערכה היום, לא הכירו את זהותם של המפגעים; כאן המקום לציין, שוב, שבהתקפות בעבר הם זוהו במהירות, ונפתחו להם סוכות אבלים. האנשים נהרגו ביום חמישי. אם הם היו תושבי הרצועה, סביר שמשפחותיהם כבר היו שומעות על זה.

אמש (א') פרסם העיתון המצרי אל מסרי אל יום כי כוחות הבטחון המצרים זיהו שלושה מבין המחבלים ההרוגים. למצרים, מטבע הדברים, יש סיבות טובות מאד להפיל את התיק על תושבי הרצועה – אבל שירותי הבטחון המצריים אומרים שלפחות שניים מבין האנשים שזוהו, היו מוכרים כטרוריסטים בסיני. הגופות האחרות של המחבלים, עד כמה שהצלחתי להבין, נמצאות בידי צה"ל – וצה"ל מקפיד לא לחשוף את זהותם.

והוא יודע למה. אחרי הכל, אהוד ברק ובנימין נתניהו ביצעו כאן הונאה ענקית, שהצבא – בדמותה של סא"ל לייבוביץ' – נאלץ לשתף איתה פעולה, במידה של חוסר רצון. הם הוציאו אותנו למלחמת שולל כנגד רצועת עזה. אי אפשר להאשים את לייבוביץ': היא קצינה לובשת מדים. היא לא יכולה לצאת נגד "בכירים במערכת שכבר התבטאו בנושא".

בהנחה שלא יובאו ראיות אחרות, וקשה לראות אותן מגיעות באיחור, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו למה ברק ונתניהו ביצעו הונאה כלפי הציבור הישראלי שמחווירה לעומת כל מה שקרה פה מאז שאנשי אבו נידאל ירו בשגריר הישראלי בלונדון, שלמה ארגוב. שרון, בגין ורפול היו צריכים אז עילה להתחיל את מלחמת השולל שלהם בלבנון – התרגיל המבריק שהיה אמור, במחסה של מלחמה באש"ף, להעלות גורם ידידותי לשליטה בלבנון. כשהודיעו לרפול שהאחראים להתנקשות הם אנשי אבו נידאל, הוא הגיב ב"אבו נידאל, אבו שמידל – צריך לדפוק את אש"ף". כך זה התחיל.

אף אחד מהאנשים שהיו אחראים לשקר ההוא, שהביא לסופה של הפסקת אש בת 11 חודשים בגבול הצפון ושהתחיל מלחמה בת 18 שנים, מעולם לא בא על עונשו. אהוד ברק, אז אלוף צעיר, למד כנראה היטב את הלקח. אחרי הכל, הוא הציע אז להרחיב את המלחמה גם לסוריה – תוך הונאת הציבור. שרון התרשם, אבל לא אימץ את ההצעה.

עכשיו נראה – שוב, אם לא יוצגו ראיות אחרות – שהוא ונתניהו מוכרים לנו שקר אחר, שקר שמפנה את האש לעזה. למה? על ×–×” הם צריכים לספק לנו תשובות. הם עדיין עובדים אצלנו, לא להיפך – וזה בדיוק סוג הספינים שמצריך ועדת חקירה ואת הפרדתו של גופו של אהוד ברק מכסאו.

(יוסי גורביץ)

למרות שבעל הבלוג ×”×–×” הוא עורך-דין, מצליח הבלוג לשמור מרחק מעיסוק בסוגיות משפטיות. פה ושם יש אמנם פוסט שנוגע בעניינים של חוק ומשפט, אך לרוב ×–×” לא בנימה רצינית. אלא שלפני זמן מה פתחתי את חלוני, והנה – מהפיכה. האזרחים יוצאים לרחובות, עומדים על שלהם, לא מוכנים שימרחו אותם. "העם! דורש! פוסטים משפטיים!", הם קוראים, ומנופפים בידיהם בחוק הליכי תכנון ובנייה להאצת מגורים (הוראת שעה), שאתם אולי מכירים בשם "חוק הוד"לים" (זהירות, וורד). הושטתי ידי אל המסמך, קראתיו, וחשכו ×¢×™× ×™. אכן, חוק רע. אתם אפילו לא יודעים עד כמה.

-=-

כמו שאתם בוודאי יודעים, ראש הממשלה שלכם מציג את חוק הוד"לים כחלק חשוב מאוד מהפתרונות שהוא חושב שיכולים לתת תשובה לבעיות שעליהן מצביעה מחאת הדיור (שכבר מזמן איננה רק מחאת דיור, אבל בחרתי תגית לפני שניים-שלושה פוסטים, ואיתה אני תקוע). אלא שהחוק הזה לא נותן שום פתרון כזה, ולמעשה גלום בו סיכון לא קטן דווקא של החמרת המצב והעמקת שליטתם של בעלי ההון בשוק הנדל"ן. ואולי לא שמתם לב, אבל השליטה הזו היא אחד הדברים שכנגדם המחאה הנוכחית מכוונת.

-=-

על מנת שהדברים יהיו נהירים, נפתח את הפוסט הזה בכמה מושגים כלליים מדיני התכנון והבניה. זה יהיה קצת ארוך וקצת מייגע. תשמרו על ריכוז.

כשאדם המתעסק בתכנון מדבר על "תכנית", הוא מדבר על מסמך בעל מעמד משפטי מחייב (שמעמדו כשל חקיקת משנה), שהתקבל בפרוצדורה מסויימת על ידי מוסד תכנון (ועדה מקומית לתכנון ובניה, ועדה מחוזית לתכנון ובניה, המועצה הארצית לתכנון ובניה או, במקרים מסויימים, מליאת ממשלת ישראל). עיקר התכניות הן תכניות שמתאשרות על ידי ועדות מקומיות ומחוזיות, וכשאדבר על "תכנית" בחלק הזה של הפוסט , אדבר על תכניות שכאלה בלבד, ולא על אלו שצריכות את אישורם של מוסדות התכנון הגבוהים יותר.

תכנית קובעת מה ניתן לעשות בחלקת הקרקע שעליה היא חלה: האם זו קרקע שתשמש למגורים, לחקלאות, לתעשיה, למסחר, לשטחים ציבוריים פתוחים? האם זו קרקע שיהיה בה קצת מהכל? כמה בדיוק ניתן יהיה לבנות על הקרקע ובאלה מגבלות? מדובר, כמו שאפשר לנחש, בעסק רציני. לכן, הפרוצדורה הדרושה לאישורה של תכנית היא עסק רציני לא פחות, שלוקח לפעמים שנים. השלב הראשון הוא הגשתה של תכנית למוסד התכנון שמוסמך לדון בה ולאשרה. אחרי שתכנית מוגשת למוסד התכנון, יושבים אנשי המקצוע של אותו מוסד תכנון, בוחנים את התכנית ומעירים את הערותיהם, ומתחילה החלפת טיוטות בין מגיש התכנית לבין מוסד התכנון. כשנחה דעתו של מוסד התכנון כי התכנית ראויה, הוא מחליט האם לעבור לשלב הבא.

שלב זה הוא שלב ההפקדה. התכנית, הכוללת תשריט (שהוא הביטוי הגרפי של התכנית. מעין מפה) ותקנון (שהוא ההוראות המילוליות של התכנית), מופקדת במשרדי מוסד התכנון המוסמך לאשרה, והודעה על כך מפורסמת במספר דרכים: הודעה המפורסמת בילקוט הפרסומים (פרסום רשמי של המדינה ובו הודעות שעל פי דין כזה או אחר יש לפרסמן לציבור), מודעה בעיתונות (בדרך כלל זה מופיע בסמיכות למודעות האבל בעיתונים היומיים ועיתוני סוף השבוע. אתם מוזמנים לחפש) ושלטים המוצבים באזור בו מתעתדת לחול התכנית. ההודעות מפרטות את מטרותיה ועיקריה של התכנית, ומיידעת את הציבור כי ניתן להגיש התנגדויות לתכנית.

אחרי שהוגשו כל ההתנגדויות, יתכנס מוסד התכנון וידון בהן. המתנגדים יוזמנו לדיון ויעלו בו את טענותיהם. מגיש התכנית יתייחס לטענות וישיב להן. ואז יחליט מוסד התכנון האם לקבל את ההתנגדויות או לדחותן, והאם לאשר את התכנית או לדחותה. שלב זה של ההליך התכנוני הוא שלב חשוב מאוד. התפיסה המקובלת היא שעקרון שיתוף הציבור בהליכי התכנון הוא עקרון חשוב מאוד, ושופט בית המשפט העליון לשעבר, מישאל חשין, התייחס אליו כאל רכיב חשוב מאוד בדמוקרטיזציה של הליכי התכנון (בצוותא עם פומביות ההליך התכנוני). בתי משפט הנדרשים להכריע בעתירות שעניינן תכניות עשויים למצוא דרכים לתת הכשר לאלף ואחד פגמים שנפלו בהליך התכנוני. קבלתה של תכנית באופן שפגע בזכותו של הציבור לומר את דברו ביחס אליה אינה אחד מהפגמים הללו.

ומה קורה עם תכנית אחרי שהיא מאושרת? ובכן, היא מקבלת תוקף של "חיקוק". בלי להיכנס יותר מדי לשאלה "מהו חיקוק", אסתכן בפשטנות ואומר שהתכנית הופכת להיות חלק אינטגרלי מהמשפט הישראלי, בדומה לחוק (אך במעמד הירארכי נמוך משל חוק). אחת הסיבות שזה חשוב, היא שהכלל המשפטי הנוהג במשפט הישראלי הוא ששינויו או ביטולו של חיקוק יעשה באותו אופן שבו התקבל החיקוק מלכתחילה. ואכן, כשחוק התכנון והבניה מגדיר, ממש בתחילתו, מהי "תכנית" הוא מבהיר מפורשות כי תכנית היא כל מה שעבר את דרך החתחתים שתיארתי לפני כמה פסקאות, וכן כל שינוי, התליה או ביטול של תכנית.

ונקודה אחת אחרונה: ×–×” שיש תכנית, לא אומר שאפשר לבנות. כדי להתחיל לבנות, צריך היתר בניה. התכנית קובעת הוראות כלליות, כגון גובה ומספר קומות מקסימלי, מרחקים מינימליים שיש לשמור בין הבניינים לבין גבולות המגרש בהם הם בנויים, אחוזי בניה ועוד. מה שהתכנית אינה עושה ×–×” להראות בדיוק איך יראה כל בניין ובניין. בשביל ×–×” יש היתרי בניה. אדם שרוצה לבנות על קרקע מגיש בקשה לועדה המקומית שבתחומה מצוייה הקרקע, ובבקשתו מציין בדיוק מה הוא רוצה לבנות, איפה יעמוד הבניין, כיצד הוא יראה, כיצד תבנה כל קומה וקומה וכו'. הועדה המקומית בודקת האם ההיתר ×”×–×” עומד בתנאים ובמגבלות של התכנית הרלוונטית, ואם × ×—×” דעתו שכן – נותן את היתר הבניה.

מסובך, אני יודע. מסורבל, נכון. ביורוקרטי  להחריד, יטענו אחרים. אבל מאוד מאוד נחוץ.

ועכשיו אנחנו, סוף-כל-סוף, מגיעים אל חוק הוד"לים.

-=-

חוק הוד"לים נועד, על פי הצהרות מנסחיו, לסייע בפתרון משבר הדיור שהתרגש על מדינת ישראל. החוק אמור לאפשר אישור מהיר של תכניות לבניה של 200 יחידות דיור ומעלה על קרקעות שהן קרקעות מדינה, ובתנאי שתכניות אלו כוללות הוראות מפורטות מספיק כדי לגזור מהן היתרי בניה. כדי להבטיח את האישור המהיר ×”×–×”, קובע החוק לוחות זמנים קצרים במיוחד. לא אכנס כאן לכל פרטי לוח הזמנים, אבל הלכתי וספרתי והגעתי למסקנה שמרגע ההגשה ועד לרגע שהתכנית מתאשרת יכולים לעבור לכל היותר 376 ימים. היינו, שנה ו-11 יום. נשמע הרבה? לשם השוואה – בתכנית "רגילה", שאינה תכנית וד"ל, יש למוסד התכנון סמכות לחכות חצי שנה רק בין השלב שבו הוא מחליט להפקיד אותה ועד לשלב שבו הוא ממש מפקיד אותה. ועוד אפשר להאריך את התקופה הזו. וזה בלי לדבר על פרק הזמן שבין הגשת התכנית ועד הפקדתה. שלא לדבר על ×–×” שהתנגדויות לתכנית רגילה עשויות להימשך חודשים, ואז ממתינים עוד חודשים למתן ההחלטה בהן. חוק הוד"לים מקצר משמעותית את התהליך שעד לאישור התכנית, וביבי טוען שזה יופי של דבר.

ועכשיו, יש לנו תכנית וד"לית מאושרת. היא חלק מהמשפט הישראלי. היא חיקוק. אפשר להוציא מכוחה היתר בניה ולרוץ לעבוד. ועל מנת להבטיח שאכן ירוצו ויתחילו לעבוד, קובע סעיף 27 לחוק הוד"לים שיש לממש תכנית וד"לית תוך שנתיים וחצי מיום שאושרה. זה טוב מאוד, תאמרו. אלא שאני, נודניק שכמותי, תוהה למה הכוונה ב"מימוש תכנית", אז אני חוקר את סעיף 27 קצת יותר לעומק, ומגלה ש"מימוש תכנית" זה ביצוע בפועל של 20% מהתשתיות הדרושות. תיאורטית, אם כן, אפשר לומר שתכנית מומשה אם אחרי שנתיים וחצי לא נבנתה ולא יחידת דיור אחת מכוחה. ומה אם לא עמד הקבלן בזמנים? (וכן, זה יהיה קבלן. למדינה כבר אין את "סולל בונה" שתעשה את זה בשבילה. הביצוע יהיה חייב להיות באמצעות השוק הפרטי, והשאלה היא האם הקרקע עצמה תופרט, או שמא רק הבניה). אז אם הקבלן לא עמד בזמנים, לא קורה כלום. התכנית, במקום להתבטל מאליה, נשארת בתוקפה. אין שום מכשיר בחוק שיחייב את הקבלן להתקדם הלאה בבנייה. הדבר היחיד שהחוק קובע הוא שמתכנן המחוז יודיע על העיכוב לועדה המחוזית, וזו יכולה לשנות, להתלות או לבטל את התכנית.

כלומר, מה שעושה החוק הוא הגדלה מהירה של מלאי הדירות המתוכננות, בלי שהוא יוצר מנגנון כלשהו למימושן של הדירות המתוכננות האלה. ותוך התעלמות מזה שיש כבר מלאי דירות מתוכננות של ×›-160,000 דירות שרק מחכות שיממשו אותן. הבעיה היא שמעבר לכך, החוק גם כולל בתוכו פרצה שמאפשרת לשחק עם תכניות שאושרו באמצעותו בלי הליכי בקרה מסודרים ושקופים. וזו הנקודה הקריטית. זוכרים שבחוק התכנון והבניה הרגיל נקבע ששינויה של תכנית יעשה במתכונת שבה היא התקבלה? אז חוק הוד"לים אינו כולל הוראה כזו. ניתן לקרוא את לשונו היבשה של החוק כמאפשרת שינוי תכנית במתכונת של כינוס הועדה המחוזית, העברת החלטה ותו לא. בלי התנגדויות, בלי שיתוף של הציבור, בלי שקיפות, ובלי כל כלי שיבטיח שהשינוי ×”×–×” עומד בתכלית שבבסיס חוק הוד"לים – בניה מהירה למגורים.

תרחיש הקיצון הבעייתי שעליו אני חושב הוא של קבלן שיגש למכרז לביצוע פרוייקט וד"לי, ועל מנת להבטיח את זכייתו יגיש הצעה זולה במיוחד. למעשה, ההצעה תהיה ×›×” זולה עד שהיא לא תאפשר לקבלן להרוויח שקל מהסיפור. לכן, אחרי שנתיים וחצי יודיע הקבלן שאזלו מזומניו, ושהוא אינו יכול להמשיך בביצוע הפרויקט. אלא אם כן, ישנו לו את הפרויקט. ואיך עושים את ×–×”? אפשר, למשל, להפחית את מספר יחידות הדיור. במקום לבנות 200 יחידות דיור סטנדרטיות של 3-4 חדרים שאפשר לשווק במחירים הגיוניים לאנשים כמוני, יבנו רק 100 יחידות דיור של 6-7 חדרים שיעלו פי 3 וישווקו למאיון אחר לגמרי. ואת ×–×” יעשו בלי שהציבור יוכל להתנגד. דוגמה אחרת יכולה להיות הפוכה לגמרי: הניחו שאחרי שנשמעו התנגדויות לתכנית הוד"לית, הוחלט להגביל את מספר יחידות הדיור בתכנית מסויימת ל-500, כדי לא ליצור צפיפות גדולה מדי באזור ולא להוות מטרד לשכנים. אחרי שנתיים וחצי יוכל הקבלן לבקש להגדיל מאוד את מספר יחידות הדיור ולבנות בהיקפים גדולים בהרבה, בלי שלאנשים שמתגוררים מסביב יש יכולת להתנגד לזה (ולא פחות חשוב – אם מלכתחילה הוגבל מספר יחידות הדיור בשל בעיית עומס על התשתיות, הרי שחריגה מסיבית מההגבלה תביא, בסופו של דבר, לבניית סלאמס).

עכשיו, שיהיה ברור: אפשר לפרש את חוק הוד"לים גם אחרת. אפשר להגיד ששינוי תכנית וד"לית חייב להיעשות כמו שמשנים כל תכנית אחרת. אפשר לקוות שאם מוסד תכנון ינסה לעשות את התרגיל שאני מפחד ממנו, יבוא בית משפט ויסטור על לחיו. אלא שאני חושש שאתבדה. כל מה שהיה צריך לעשות כאן הוא פעולה פשוטה, נדמה לי שקוראים לה "קופי-פייסט", שתכיל את ההגדרות של חוק התכנון והבניה במלואן גם על חוק הוד"לים. וכשפעולות פשוטות כאלה לא נעשות, אני מפתח חשדות.

-=-

נשימה עמוקה. ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

(רועי רוטמן)

די למנגנון החושך: השב"כ השתמש בחותמת הגומי שלו, אלוף פיקוד מרכז, והוציא צווי הרחקה מהגדה המערבית לכתריסר מתנחלים. בשב"כ טוענים שמדובר בנבלות מהשורה הראשונה, שהיו מעורבים גם בטרור. וואלה. אז למה אתם לא עוצרים אותם, גוררים אותם לבית משפט, מגישים נגדם כתבי אישום, מרשיעים אותם, משליכים אותם לאיזה תא וזורקים את המפתח – או, במקבילה של מדינת הרווחה שממזרח לקו הירוק, נותנים להם שלושה חודשי עבודות שירות?

מה אתם אומרים? זה בגלל שאין לכם הוכחות? הבנתי. אבל, אדונים יקרים מהמשטרה החשאית, אנשים שכנגדם אין ראיות מוגדרים בדרך כלל בשם הטכני "חפים מפשע". המצב שבו אנשים אינם מועמדים לדין, ואינם יכולים להתגונן מפני האשמות, איננו מצב שמדינה דמוקרטית יכולה לסבול. תומכי השב"כ נוהגים לטעון שאי אפשר לקיים מדינה מודרנית בלי שירות שכזה, וזה כנראה נכון. אבל הסמכויות שלו רחבות מדי – וכאן המקום להזכיר שלעציר באינקוויזיציה היו יותר זכויות. הוא יכול היה לדעת מי האשים אותו, בתור התחלה, ואם היה מדובר באויב שלו, העציר היה מושחרר.

אז, בקיצור: אם יש לכם ראיות, הציגו אותן. אם אין לכם כאלה, לכו וחפשו אותן ותשובו אלינו כשיהיו. אבל המצב שבו אתם באים לעוד פקיד שאין עליו שום ביקורת, ואומרים לו שתסמוך עלינו, הם נבלות, וזכויותיהם של בני אדם נשללות – זה קיים רק במדינות שמזכירות תקופות אפלות ™.

ועוד הערה: יו"ר מועצת יש"ע, דני דיין, אמר בתגובה ש"צווי הרחקה מנהליים סיטונאיים כאמצעי ענישה על דברים שאולי נעשו ואולי לא נעשו בעבר, הם כלי אסור בחברה דמוקרטית. חתימה של אלוף הפיקוד וענישה מנהלית, אינן יכולות לשמש תחליף לאיסוף הראיות, הוכחת האשמה בבית משפט וכיבוד ההכרעה השיפוטית." זה ודאי נכון, אבל קשה להתעלם מהמחשבה המדכאת שלא שמענו את ה"ה דיין מתבטא בצורה כזו כאשר כמה משכניו – אמנם, לא בני הגזע הנבחר – נעצרו במעצר מנהלי. כנראה שיש כלים, אליבא דדיין, שהשימוש בהם אסור כלפי יהודים טובים ומותר כלפי פלסטינים ויהודים רעים.

להלאים את משרד האוצר: יום ראשון התחיל טוב, עם התפטרותו של מנכ"ל משרד האוצר. אתמול חשף הלז לסבר פלוצקר את הסיבות להתפטרותו: הוא לא יכול היה לעמוד יותר ב"הסתה" של נתניהו כלפי הטייקונים.

וואלה. כלומר, מנכ"ל משרד האוצר נאמן יותר לקבוצה של ברונים שודדים בלתי נבחרים מאשר לראש הממשלה ושר העל הכלכלי שלו. ההסתה המדוברת, אחרי הכל, לא תביא להסתערות על מתחמיהם של תשובה, דנקנר ואריסון – לכל היותר היא תגרע כמה אחוזים מרווחי העוול שלהם.

על כל צריך להזכיר שוב את המנטרה הוותיקה: יש להלאים את משרד האוצר. כלומר, להחזיר אותו לשליטת הציבור. המשרד הזה פועל כנגד האינטרס הציבורי לפחות מאז אמצע שנות השמונים. נזכיר, למשל, שבשנות התשעים הצליחה מרצ, בהובלת רן כהן, להגיע להישג אופוזיציוני נדיר ולהעביר את חוק הדיור הציבורי. האוצר לא התרשם מהחלטת הכנסת, וקבר את חוק הדיור הציבורי פעם אחר פעם באמצעות חוק ההסדרים. עכשיו אנחנו אוכלים, בין השאר, את פירות המהלך הבזוי הזה.

אחת הדרישות של המאבק צריכה להיות שכל פקיד שהיה מעורב באחד מהתרגילים האלה, ו/או בהונאת נבחרי ציבור או סתם הציבור (רשימת למטה), צריך ללכת הביתה, ועכשיו. במקביל, צריך תקןופת צינון, כדי שהאנשים האלה לא יוכלו סתם כך לקפוץ לחיקו של האוליגרך הסמוך ולשמש שתדלן שלו.

כן, מול מצלמות: אחת הדרישות של צוות המו"מ של המוחים, שלמרבה הצער הם התקפלו ממנה תחת לחץ "המבוגרים האחראים" נוסח עופר עיני, היא שהמו"מ מול בנימין נתניהו וחבר מרעיו יתנהל מול מצלמות. המבוגרים האחראים אמרו לנו שככה לא מנהלים מו"מ.

למה לא, בעצם? הרי יש לנו עסק עם שקרנים מדופלמים, שלא היססו לחזור מהסכמות שאליהן הגיעו. ליאור ג. אסף רשימה מרשימה כאן. על נתניהו עצמו, האיש שהסתבך בשקרים גם מול היחצ"נים של ג'סטין ביבר, מיותר להרחיב את הדיבור.

קל להם, בין השאר, לשקר משום שרק מעט מאד אנשים יודעים על השקר. זה היה בחדר אפוף עשן והתקשורת לא שמה לב לפרטים. לשקר מול המצלמות, מצד שני, זו התאבדות – השקר ישודר שוב ושוב ושוב, וירדוף את השקרן. מצלמות בהחלט יכולות לאזן את יחסי הכוח.

ועוד דבר אחד: כחלק מהלקיחה חזרה של השלטון מידי האוליגרכים ומשרתיהם לידינו, תיערך הקראה חגיגית של מגילת העצמאות ביום שישי הקרוב, בשעה 16:00, מול המקום שבו הוקראה לראשונה בשדירות רוטשילד. פרטים נוספים כאן. בואו בהמוניכם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שלא יהיו למשיסת נערי האוצר.

(יוסי גורביץ)

שדרות רוטשילד, 28.7.11. עוד תמונות אפשר לראות פה.

(יוסי גורביץ)

כובע הקסמים של נתניהו הולך ומתרוקן במהירות. הפעם הוא לא הצליח לשחד את הסטודנטים בכמה פיצות, והנסיון שלו למנוע את "מחאת העגלות" של ההורים היה פאתטי במיוחד – הצעה להוריד ב-50% את מחיר הנסיעה באוטובוס של הורה עם עגלה. ההצעה התקבלה בבוז הנדרש, שהצטרפה לבוז שקידם את מצגת הפאוורפוינט האווילית שלו כמה ימים קודם לכן. הצטרפותו המאוחרת של עופר עיני למאבק, והקפיצה על העגלה של ציפי לבני מקדימה – היא נראתה היום בסביבות מאבק הרופאים, אחרי שתיקה ארוכה כמעט כמו זו של אהוד ברק, מנהיג סיעת איסתקלל – ודאי גרמו לנתניהו להזיע עוד יותר.

עכשיו, אני שומע מכמה וכמה כיוונים שנותרו לנתניהו רק שני שפנים: האחד, שחרורו של גלעד שליט. בכלל לא בטוח שזה יעצור את המחאה, והמהלך ×”×–×” צריך הסכמה של החמאס – שמצידו, מה בוער לו. ממשלה חדשה עשויה להיות גמישה יותר מזו של נתניהו, ולו בגלל הצורך שלה בזריקת פופולריות מהירה. השפן ×”×–×”, אפשר לומר בבטחה, הוא במצב שרדינגר – נתניהו לא ידע אם הוא ×—×™ עד שינסה לשלוף אותו.

השפן האחר הוא יציאה למלחמה, או, אם לא מלחמה, לאיזה מבצע שנראה בדיוק כמו הדבר האמיתי. זה דווקא עובד תמיד. אתמול חגו מטוסי חיל האוויר מעל רצועת עזה, ובכלל נראה שמשרד הבטחון מחמם שם את הגזרה בשבועות האחרונים. ואם כבר הזכרנו את יו"ר סיעת איסתקלל, אז אתמול הוא טס שוב לארה"ב, לעוד פגישה עם המנהיגים שם. על מה הם הולכים לדבר?

לא יודע. אני יודע שרכזי הבטחון בצפון קיבלו התרעה רשמית מהממשלה שהולך להיות חם בסביבות ספטמבר, אולי מלחמה. אולי עם הפלסטינים, אולי עם ערביי ישראל, אולי עם החיזבאללה.

רוב מלחמות ישראל, נזכיר, היו יוזמה של ממשלות ישראל, ולעיתים קרובות היתה להן סיבה פוליטית. מלחמת 1956 היתה קנוניה של שמעון פרס עם הבריטים והצרפתים. שיגור הטילים הראשון של ישראל בוצע ערב בחירות, בתחילת שנות השישים, וזה עבד לבן גוריון. ב-1967, האמריקנים רצו זמן לדיפלומטיה, אבל לצה"ל לא היתה סבלנות והמלחמה פרצה. הפצצת הכור העיראקי ב-1981 בוצעה ימים ספורים לפני הבחירות של אותה שנה, לגמרי לא במקרה. על 1982 מיותר להרחיב את הדיבור. שמעון פרס יצא לענבי זעם ב-1996 כדי לנצח בבחירות; מהיותו שמעון פרס, כמובן, הוא קצר רק תבוסה – ההפגזה בכפר קנא הובילה לכך שערביי ישראל סירבו לצאת ולהצביע עבורו, ונתניהו ניצח ב-0.4%. ב-2006, ניצל הצבא תקרית גבול כדי לצאת למלחמה בכדי למחות את חרפת התבוסה לחיזבאללה בימי שהותו ברצועת הבטחון. זה נגמר כפי שניתן היה לצפות. עופרת יצוקה היתה תוצאה של רצון ישראלי לעימות ודחייה של בקשות החמאס להמשך הפסקת האש, צריך הרבה מאד רצון טוב ולא מעט תמימות כדי להאמין שלא היה לה קשר לבחירות שכבר הוכרזו.

לאהוד ברק אין כל עתיד פוליטי, והוא מספיק נבון כדי לדעת את זה וכדי לדעת שהוא הפוליטיקאי השנוא ביותר בתולדותיה של ישראל, וששום דבר שהוא יעשה פרט לספוקו לא ישנה את זה. האמת, גם זה לא יעזור, אם כי זה כנראה יגדיל את מספר האנשים שיגיעו ללוויה, ולו כדי לוודא שהוא אכן מת. מותר לתהות אם הוא נמצא בארה"ב כדי להשיג תמיכה אמריקנית למלחמה, שהיא פחות או יותר הדבר היחיד שיקנה לו עוד זמן. להוציא 1956, שהעלתה את חמתו של אייזנהאואר להשחית, שאר המלחמות זכו לתמיכה אמריקנית, מהוססת או נלהבת, וישראל לא יצאה למלחמה בלי הבנה, לפחות, עם ארה"ב.

אז אם בשבועות הקרובים, תפרוץ פתאום מלחמה; אם הגבול בצפון או בדרום יתחמם לפתע, לכאורה מעצמו; אם נתניהו יופיע, חיוור ונחוש, ויאמר שהוא הורה לצה"ל להתחיל בתקיפת איראן כדי למנוע ממנה להפוך לגרמניה הנאצית – אל תאמינו לאף מילה שאומרים לכם. הנחת היסוד צריכה להיות שהמשטר מציל את עצמו באמצעות מלחמה. אחרי הכל, זה מה שהתעמולה שלנו אומרת כבר שנים על השליטים הערבים. נראה לכם שאהוד ברק ציני פחות מנסראללה? שלנתניהו אכפת מאזרחיו יותר מנאצר?

יש לקוות שהאזהרה הפומבית של מאיר דגן והבעת הספק שלו האם יורשיו יכולים לעמוד בפרץ הממשלה ההרפתקנית תבייש את בכירי הצבא והם יבלמו את רעיון העוועים הזה. מצד שני, חיי הצבא לא מטפחים שכל ישר ואת היכולת לומר "לא". אז אם תפרוץ פתאום מלחמה, חובתנו תהיה לשבש אותה – להסתער על הקריה, לחסום את הכניסה לבסיסי חיל האוויר, ובאופן כללי לסרב לשמש כפיונים בנסיון של ברק ונתניהו להציל את האוליגרכיה הכלכלית-פוליטית על חשבון דמם של האזרחים. הפטריוט האמיתי, בשעה כזו, יתייצב מול ממשלתו ומול צבאו.

בואו נקווה שזה לא יקרה, אבל בואו נהיה מוכנים.

ועוד דבר אחד: לי, אישית, נמאס לשמוע – כמעט תמיד מאיזה חובש כיפה או מתנחל, שכבר הסתדר על חשבון הציבור – את הקריאה "לך תגור בלוד". לא רוצה לגור בלוד. לך אתה לגור שם. ממשלת ישראל דפקה את המקום בעקביות, ופגעה בתשתיות שלו, הכל מתוך נסיון להשלים את הטיהור האתני של 1948 ולהוציא משם את הפלסטינים שעדיין נאחזים באדמותיהם. קודם תהפוך את לוד לעיר ישראלית שראוי לחיות בה, ובמיוחד חבר אותה לתחבורה ציבורית ראויה – ולא, רכבת ישראל זה לא זה – ואחר כך דבר איתי.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, נתן היום (א') את ההצגה הקבועה שלו במצבי משבר: הוא הרים את קולו, דפק על השולחן, נזף בשרים והודיע שהוא ראה את משבר הדיור מגיע מקילומטרים. מי שלא מאמין לו, נמנע מלומר, יכול לקרוא את זה, שחור על גבי פנטזיה, בספרו על הטרור. או אולי בההוא על מקום מתחת לשמש. זה שהוא ראה את זה, כמובן, לא אומר שהוא עשה משהו בנידון. לא בשביל זה הוא מקבל משכורת. הוא זרק הבוקר את התיק על אריאל שרון, שזה תמיד הכי קל: האיש, קודם כל, לא היה בסביבה כבר חמש שנים, אז מי זוכר מה הלך שם; ושנית, הוא בקומה ולא יכול להגן על עצמו. נתניהו, כמובן, סומך על כך שאנשים לא יזכרו מי היה שר האוצר של שרון. שטיק נוסף של נתניהו היה להודיע שהוא ייפגש בקרוב עם מנהיגי המחאה – רק שהם לא שמעו על זה. כנראה שבלשכת נתניהו לא הפיקו לקחים מפרשת ג'סטין ביבר.

השופר של נתניהו, ישראל היום, עשה הבוקר כל מאמץ לגמד את ההפגנה שהיתה אתמול. הוא כתב שהיו בה 20,000 איש, וזאת למרות שכמעט כל מי שנשאל העריך שהיו הרבה יותר. הוא דחק את הכותרת למעלה, הקטין אותה, והוסיף לה את תגובת ראש הממשלה. הכותרת העיקרית שלו היתה התקפת הטרור של חובב ישראל בנורווגיה, כמובן תוך השמטת העובדה שהוא היה חובב ישראל. רק זה היה חסר ל-Hasbara.

תומכיו העיקריים של ראש הממשלה, מעבר לכתבלבים חסרי המצפון של ישראל ביתנו, מגיעים, כפי שכתבתי אתמול, מההתנחלויות. הם הובילו את הקו שטען שמדובר במפונקים שלא רוצים לגור בפריפריה. המתנחל קלמן ליבסקינד העריך ביום שישי בזלזול שמספר המפגינים יגיע ל-600; מכרה כבר תהתה על מידת החיבור הרגילה שלו למציאות, אם זו ההערכה שלו. התשובה לשאלה מדוע אנשים לא רוצים לגור בפריפריה טמונה בגוף השאלה, ויש משהו מגונה מאד באנשים שחיים בשכונת וילות מסובסדת – שלום, חנוך דאום! – ושולחים אנשים אחרים לחיות בלוד.

מסובסדת? אכן. בעצתה של ידידה טובה העפתי מבט זריז על הדירות להשכרה באזור השומרון ביד2. מה אני אגיד לכם? גן עדן. ניקח, למשל, את ההתנחלות עופרים. אפשר למצוא שם דירת גן להשכרה, בת חמישה חדרים ומרחב של 120 מ"ר ועוד 300 מ"ר של גינה, עם מזגן, מחסן, ומרפסת. כל זה, תמורת 3,200 ₪ בחודש בלבד.

בהתנחלות סמוכה, בית אריה – אותה מועצה מקומית – המחירים גבוהים מעט יותר. קוטג' בן חמישה חדרים, ששטחו כ-160 מ"ר, ממוזג אבל ללא מחסן או מרפסת, יעלה לכם 3,750 ₪. מצד שני, הארנונה תעלה לכם רק שקל אחד לחודשיים. לא תקחו?

מצד שני, דירת חמישה חדרים זו באמת הארץ המובטחת. רוב האנשים השפויים שמשפחתם קטנה מתלבטים בין שניים וחצי חדרים לשלושה. ובכן, בקדומים תוכלו לשכור דירת גן בת שלושה חדרים, 70 מ"ר לדירה ועוד כ-200 לגינה, תמורת 1,700 ₪ בלבד. אמנם, היא לא ממוזגת, אבל במחיר כזה שווה לכם להתקין מזגן בעצמכם. ואם אתם זקוקים לבית כנסת או מכולת, אז היא ממש קרובה. אם תהיו ברי מזל עד למאד, תוכלו למצוא דירה דומה בתל אביב – בלי גינה, כמובן – תמורת 6,000 ₪. כלומר, יותר מפי שלושה.

במעלה אפרים תוכלו למצוא דירה דומה – שלושה חדרים עם ×’×™× ×”, מרפסת והפעם גם מזגן אגרסיבי, שעושה רוח כמעט כמו שר החוץ – תמורת 1,500 ₪ בלבד. כלומר, כרבע ממחירה בתל אביב. 

ויש עוד. יש לא מעט. כל דלפון ייתי וייקח. כל טוב ארץ זרה פרוש בפנינו. את הילידים לא רואים. את הפתיל הרוחש לא שומעים. אז, באמת, כשכל כך טוב, למה לא? אי אפשר לומר שלממשלת ישראל אין מדיניות דיור: יש לה. היא, פשוט, לא מיועדת לסייע לאנשים שבחרו להתעלם מהפרויקט הלאומי הגדול ולהמשיך לגור בישראל.

ועוד דבר אחד: באחד התרגילים המסריחים ביותר שנראו כאן בשנים האחרונות, אחינו חובשי הכיפות הסרוגות מציעים מסלול "אדי לדתיים" – כזה שיעניק להם קדימות בקבלת איברים ומושתלים ובו זמנית יאפשר להם להתחמק מלתרום איברים בעצמים, הכל תוך רמיזה גסה שאת האברים שלהם אין לדחוף לגוף טמא של גוי. שלי שלי, שלך שלי – זו, כידוע, מידת רשעים. כנראה שהכלל הזה לא חל על בני האליטה בעיני עצמה של העם הנבחר בעיני עצמו.

(יוסי גורביץ)