כל הפוסטים מאת שחר אבן דר מאנדל

נעשה ונשמע

 

בשלב מסויים, אם להודות על האמת, איבדתי את הכוח או את היכולת, להמשיך ולעקוב אחרי מסלול הנסיקה הידוע מראש של ארז טל ואברי גלעד אל תהומות התרבות הישראלית. הידיעה, הברורה, ששניהם מסוגלים לדקלם לא פחות טוב ממני את הביקורת השחוקה על גיבורים חתרניים שהכזיבו, ואז לפטור אותה, מי במשיכת כתפיים מזלזלת ומי במבול של נאצות צדקניות מתחסדות, גם היא מעקרת חלק ניכר מהפוטנציאל לעורר דיון משמעותי כלשהו.

בשלב מסויים, אם להודות על האמת, קצתי בדיון המשתבלל סביב בלוג הסחים והשאלה אם הוא זעקה אמיתית כנגד המחנק של המיינסטרים הישראלי או סתם קטע מרושע של חבורת תל אביבים משועממים. הידיעה שכותבי הבלוג ההוא, מייד אחרי שיכחישו את עומדם מאחוריו, יוכלו גם לדקלם לא פחות טוב ממני את הביקורת השחוקה על מי שמתיימר להוות אלטרנטיבה אבל מסתפק בלעג מרושע ובורח מכל התחייבות לצעד תרבותי קונסטרוקטיבי, גם היא מעקרת חלק ניכר מהדחף שלי להמשיך ולהתבוסס במדמנה הזו.


אבל איתמר הזמין 1000 מלים על ארז טל ואברי גלעד.

 

 

אני לא אומר לא להזמנות כאלה. בטח לא כשהן מאפשרות לי להעמיד פנים שהסחיות של גלעד ושל טל היא מה שבאמת מטריד אותי כרגע.

 

לאחרונה, מסיבות כאלה ואחרות, מצאתי את עצמי מבזבז לא מעט זמן בפייסבוק. אחת לאיזה זמן אני נתקל בהמלצה לעשות "לייק" ל"מועדון לילה" – השיקוץ האחרון מבית-מדרשו של ארז טל, כיוון שמישהו שפעם הכרתי בחר לעשות כך. בכל פעם שאני נתקל בהזמנה הזו אני נתקף דחף לנער את אותו מכר ישן מרשימת החברים שלי.

אני לא עושה את זה.

מכל מיני סיבות

אבל בשורה התחתונה זה מה שמעניין באמת.

אין טעם להמשיך ולדוש באופן שבו שני האנשים שהמציאו מחדש את הרדיו הישראלי, שהתוו כיוון אפשרי לטלוויזיה המסחרית המתהווה בימי שידורי הניסיון של ערוץ 2 בחרו לבגוד בנו.

הם לא בגדו בנו.

הם לא בגדו באף אחד.

הם פשוט לא היו ראויים לכתרים שכל כך רצינו לקשור להם אז.

הם גם לא רצו בהם.

הם קיבלו אותם. בשמחה, בגאווה, אולי אפילו בענווה. אבל הם אף פעם לא רצו בהם.

את כל הפרויקט השאפתני של בלוג הסחים, לו היה נאמן להצהרת הכוונות שלו, לו היה רוצה לחתור, באמת ובתמים, תחת הסחף העכור של המיינסטרים הישראלי, אפשר היה להחליף בשתי תמונות מרשיעות. באחת היינו רואים את אברי גלעד מצקצק בדאגה מול גבותיו המתקמרות של פרופסור רולידר מקונן על אובדן הסמכות ההורית בעידן השעתוק הדיגיטלי. בשנייה היינו רואים את ארז טל מוכר שיניים לבנות ורינגטון שבועי של מועדון לילה.

אם יש לסחיות נערי פוסטר הרי שהם טל וגלעד.

אם תרצו להבין פעם את המהות של הסחיות הישראלית נסו לדמיין את הקו המתוח בין דיוני ההורות הצדקניים שגלעד מנהל בערוץ הופ מידי ערב לבין ההומור משולח הרסן לכאורה שטל מנהל סביב שולחן מתוסרט בוולגריות ידועה מראש של כוכבי סטנד-אפ מתחלפים.

השאלה, אם כן, אינה מה קרה לשני האלילים שהכזיבו. השאלה היא למה אנחנו מתעקשים להמשיך ולעסוק בהם, למה תחושת הבגידה ממשיכה לצרוב בנו שנים אחרי שטל בחר לו נערת גלגל בהצבעת הקהל, שנים אחרי שגלעד ועירית לינור (התרעת סחיות קורסת) התחילו להתחרות בפינג-פונג שנינויות עבשות על תואר "שמרן הוא הנאור החדש" בחסותה של תחנת הרדיו הצבאית.

גילוי נאות: אני שייך לדור (אם נקבל את העובדה שחלוקה לדורות היא מופרכת מלכתחילה ורלוונטית רק עבור שכבה מצומצמת של אשכנזים משכילים ובעלי אמצעים) שגדל על "מה יש?", שיודע לצטט עד היום מערכונים נבחרים של "העולם הערב". בקיץ 1989 רצתי ברחובות רמת אביב כשחצאית אביבית של אמי מכסה את מכנסי הברמודה שלי, מעדת ה"גולשים". הרגשתי נועז להפליא לפסוע כך לכיוונה של עינב גלילי ולזכות בחבילת שי, מתנת עלית, מהאולפן של צה"ל 2 (רדיו במבצע). חלמתי להיות שם, ניגשתי לבחינות. מאוחר יותר באותו קיץ יצא לי לשבת באולפן עם האלילים, לקרוא ידיעה סתמית במבזק, להתווכח עם מי שהסכים להתווכח על ביקוע צרור שוואים.

אלה היו המודלים שלי. שלנו. הם היו כל מה שהכרנו כאפשרות אחרת.

צריך להודות להם.

התרבות שלנו חבה להם את עצם קיומה.

אבל הגיע הזמן להשאיר אותם מאחור.

זה מה שעושים לאלילים.

או שאתה משאיר אותם מאחור או שאתה מתלבט בין לעשות "לייק" למועדון לילה לבין ביקורת מרקסיסטית על הפרצוף החדש של ארז טל. אני יודע באיזה צד אני רוצה למצוא את עצמי.

השאלה המעניינת, בדוחק, אם כן, היא למה עוד לא הצלחנו לצאת, באמת ובתמים, משולי אדרתם של שני נערי הפלא המזדקנים האלה.

וזה, בסופו של דבר, מה שעומד בליבו של הדיון סביב בלוג הסחים, או לפחות סביב הסנטימנט האנטי-סחי שמונח בבסיסו. הרצון, אולי הדחף, להיאחז במוכר, להמשיך ולבחון את אלילי נעורינו.

זה לא משנה אם נבחר לומר שארז טל הוא "גאון טלוויזיוני" או שנטען שהזנה את עצמו אל מול המנגנון של קשת. לא משנה אם נקבל את גלעד החדש כצעד מתבקש של קבלת אחריות וזניחת העבר המרדני או כהתברגנות מכוערת ומואצת. כל בחירה כזו היא אישוש מעמדם של טל וגלעד.

נדמה לי שהסיבה לכך שאנחנו ממשיכים לעסוק עד היום בסיפור העלייה והנפילה של טל וגלעד ומתעקשים למצוא בה משמעויות היא הפחד מהאפשרות, הסבירה למדי, שלא היה כאן סיפור של עלייה ונפילה, האפשרות שטל וגלעד ידעו מלכתחילה לאן הם רוצים להגיע. הם לא התפתו לכסף גדול ולשמרנות חדשה, הם עושים היום את מה שרצו לעשות תמיד.

ויש לא מעט ראיות בכיוון הזה. ארבע שנים אחרי "מה יש?" הגישו השניים תכנית מקושקשת בשם סנדוויץ': שעה גלעד, שעה משותפת, שעה טל. זו היתה תכנית זוועתית מהסוג שטל הביא לטלוויזיה אחר כך, עם לעג אכזרי ונטול חמלה לטיפוסים אקסצנטריים שהועלו לשידור פעם אחר פעם ושל שיחות מאזינים לא ממש מעניינות. כמאזין קשה היה לי לקבל את השינוי הזה, המשכתי לחפש שם ניצוצות גאונות. אחר כך התהליך הזה, כידוע חזר על עצמו בטלוויזיה, וכולנו חיפשנו את התחכום החתרני מאחורי רות גונזלס.

לא רצינו לקבל את מה ששניהם כבר אמור בראיונות בעצם. על תקן הצעירים המבטיחים של גלי צה"ל הסתכלו טל וגלעד על התקשורת הישראלית והבינו שהמקום שאליו הם רוצים להגיע לא קיים, וגם מה שדומה, בקושי, למקום הזה, שמור לאנשים אחרים, אז הם החליטו לשנות את התקשורת הישראלית, "להרחיב את גבולות האפשרי" כמו שכותבים באודות של בלוג הסחים.

מאז אנחנו מחכים ליום שבו יחזרו על המעשה הזה, מוכנים לקבל גם כשלון מרהיב, ובלבד שנראה שוב רמז ליומרה ולאומץ של פעם. אין טעם. ארז טל ואברי גלעד הרחיבו את גבולות האפשרי פעם (וחצי) בדיוק במידה שהיתה נחוצה להם כדי שיוכלו לצחוק עלינו ממקומם הנוכחי.

איתמר ביקש 1000 מלים, אז עשיתי כאילו. אבל רק כמעט.

 

 

מסתבר שכעורך אני ממש גרוע: הנסיון להחליט ממי להזמין פוסט ועל איזה נושא עלה לי ביותר מאמץ מכתיבת הפוסט, בכל זאת, הנה כמה אפשרויות:

1. פלאי על למה גוסיפ גירל יותר טובה ממד מן.

2. קרן על איך ולמה אין בספרות העברית דמויות שיש להן גם פסיכולוגיה וגם סוציולוגיה.

3. גדי אלכסנדרוביץ' על לוגיקומיקס (אם זה בא בחשבון, ויש צורך אני יכול להשאיל עותק לביקורת).

 

 

 

שום פרשים לא יבואו

אני זוכר את הפעם הראשונה בה שמעתי את "עזרה בדרך".

לא, לא, לא, שקר. אני לא באמת זוכר את הפעם הראשונה. אני זוכר פעם אחרת. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הכנסתי את הדיסק למערכת של המכונית. אני זוכר את "עזרה בדרך" מגיע אחרי ארבעה שירים שאז עוד לא הכרתי בעל-פה. וזאת היתה תקופה לא קלה, גם באוניברסיטה, גם בעבודה, בדרך לגן נעם רותם מנה את רשימת ה"כל מי ש-" שלו, ואני התחלתי לבכות. ממש לבכות, דמעות והכל.

אחר כך שמעתי אותו פעם ועוד פעם ועוד. אלה היו הימים שבהם כולם כתבו על פייסבוק, גם אני, ואז כתבתי פוסט שכותרתו "כל מי שפתח חשבון בפייסבוק" ותוכנו היה הקליפ של עזרה בדרך מיוטיוב. בחשש קל שמא לא אובן כראוי הוספתי הסתייגות קלה בתחתית, "וגם מי שלא, בעצם". חשבתי אז להפוך את זה למסורת, פעם בשבוע לבחור את הנושא הזה שכולם מדברים בו ולפרסם פוסט דומה: "כל מי שקנה אייפון", "כל מי שהתקין לינוקס", "כל מי שהצביע ללבני", ותמיד – "עזרה בדרך". לא עשיתי את זה. אבל עכשיו, כשפרויקט "איך הרסה הספרות את חיי" התחיל לגעת בעצבים חשופים הרגשתי צורך, אז פרסמתי את הפוסט הקודם.

"עזרה בדרך", התקליט, לא השיר, נולד בדיוק ברגע שבו נבחנת עד תום היכולת של הספרות להציל או להרוס, או להגיד משהו על החיים שלנו. הוא נולד ברגע שבו "סרטן פגע גם באשתי, עשה אותי קטן" (אשתו של רותם, לא שלי). הרגע שבו אנחנו זקוקים לגאולה של הספרות יותר מכל אולי, אבל גם הרגע שבו הגאולה הזו הופכת לבלתי אפשרית, אולי מגוחכת. אז חזרתי ל"עזרה בדרך" ומצאתי שהוא עוסק במתח הזה שבין הספרות לחיים הרבה יותר משזכרתי או חשבתי.

שומע שיר אמיתי על קסם ועל אובדן

התקליט נפתח עם "עולה ויורד" שהוא שיר בית-חולים, זורק אותנו מייד לתוך הסיוט של חוסר וודאות, מסדרונות נטושים, סיגריות אסורות של חרדה קיומית, מרתפים בלי קליטה, חוסר שינה. ובתוך כל זה רותם מוצא לנכון לחלוק איתנו מידע על השיר שמתנגן באוזניות שלו – "שיר אמיתי על קסם ועל אובדן". שני שירים אחר כך רותם יבצע גירסא עברית ל"חרב דמוקלס" של לו ריד מתוך "קסם ואובדן", אבל עכשיו הוא אומר לנו משהו אחר. הוא מספר לנו שאת הנחמה שלו הוא מנסה למצוא אצל ריד, שהשיר שלו הוא אמיתי, בשביל רותם השיר של ריד הוא אמיתי יותר מהשירים האישיים שלו שימלאו את המשך התקליט. כי בשבילו השירים הבאים הם שלו, הם לא ספרות, הם החיים, ואת הנחמה, כרגע, כשהכל מאיים ומחריד הוא חייב לחפש בספרות, וספרות היא תמיד של מישהו אחר.

זה רק בשורות רעות

אחר כך בא בשורות רעות עם דוקטור מירקין ש"לא הרגיש כמו אלוהים והוא גם לא רצה", כי הוא בסך הכל רופא שבא לעשות את העבודה שלו, הוא לא הסופר שכותב את הסרטן לאשתו של רותם כמהלך עלילתי אכזרי ומבריק, רק שאין מה לעשות כי "יש פה אישה צעירה והיום אתה יודע\מוכרחים כבר לספר היא מחכה" והוא נאלץ למלא את התפקיד. אז הוא מספר לה, אין לו ברירה, ואז

החדר מתמלא בעצב

צריך אופי מברזל בשביל לראות

היא מחזיקה לו את היד

לוחשת קח אותי הביתה

נעבור את זה מהר בלי בעיות

זה רק בשורות רעות

אבל זה לא. אלה לא הבשורות – זה רע אמיתי, גדול, מאיים, כאן ועכשיו. רק שאפשר להעמיד פנים, בעצם חייבים. הנה אנחנו בבדיחה כזו, מטופשת "יש בשורות טובות ובשורות רעות – ממה להתחיל?" וזה כבר לא גידול שמתפשט בגוף וצריך להילחם בו, אלה "רק בשורות רעות".

 

שום פרשים לא יבואו

 

קצת לפני האמצע הוא מגיע, שיר הנושא. הוא נולד בנסיבות אחרות, אבל הוא מתאים כאן כל כך שאפשר לא לשים לב. רותם מתחיל מ"כל מי שאיבד קורת גג, כל מי שברח מהבית" ולאט לאט מונה עוד ועוד אנשים שזקוקים לעזרה. בסוף הבית השני אחרי "כל מי שויתר על כליה בשביל להציל את היתר" מגיעה החריקה הראשונה – "כל מי שעכשיו בצבא, כל מי שעכשיו בבית-ספר", ופתאום ברור שלא צריך "לחיות כמו עבד" בשביל להזדקק לעזרה הזו. משם זה ממשיך ל"כל מי שעישן קופסא, כל מי שאני מכיר" ונחתם ב"כל מי שזורק את החיים שהוא קיבל במתנה כל ערב". וקשה להאמין שיש מי שלא ימצא את עצמו באחת הקבוצות האלה שרותם מונה, לא כשהאח הגדול משודרת עשרים וארבע שעות בערוץ ייעודי.

אחרי כל ארבע שורות מגיעה ההבטחה הגדולה "עזרה בדרך! עזרה בדרך שלך" ושוטפת אותנו בנחמה. הביטוי הזה, שחוזר על עצמו מעלה בדמיון, שלי לפחות, תמונה של שיירת עגלות בדרכה מערבה, של מטר חצים אינדיאניים מוטח בה ושל חיל הפרשים מגיח מעבר לגבעה ברגע הנכון, "עזרה בדרך", צפירת הרגעה. אבל אז השיר נגמר, מפנה מקום ל"אין לזה סוף", ככל הנראה השיר המדכא ביותר של התקליט עם "אחותך הקטנה סיפרה איך נלחם\לא איבד אמונה ואז הוא לא נשם". רגע, אני רוצה לצעוק, מה עם העזרה הזו שבדרך, איפה היא? רימו אותי. אבל אני יודע שאין עזרה בדרך, אני יודע ששום פרשים לא יבואו, ואני יודע שהשיר הזה הקצר, שכרגע נגמר, הוא כל העזרה שאי-פעם תגיע, ואני יודע שזו גם כל העזרה שצריך.

 

לא יודע מה עוד

 

הוא נגמר ב"שיר מהקומה התשיעית" שבו רותם אוסף את השברים של עצמו, משרטט, בקווים צנועים את מה שאפשר לכנות A design for life

לעשות מוזיקה, להתפרנס בכבוד

ליישר את הגב עכשיו, לא יודע מה עוד

תמיד יש מוזיקה ויש אור ויש חום

ויש לב שצריך אותך ויש פחד וצחוק

כי יש ספרות (מוזיקה) ויש חיים (להתפרנס בכבוד) והם מתקיימים ביחד ולא יודע מה עוד.

 

הרסה או הצילה

 

ברור שהצילה, בחייכם, אחרת לא היינו מקשקשים כל כך הרבה על איך הרסה.