נתניהו לא יודע לומר מהי המדינה היהודית שהוא רוצה, אלא כזו שיהיו בה זכויות יתר ליהודים. זו משמעות הצעת החוק שהוא מקדם
ראש ממשלתנו היקר מאד – הוא עומד לבנות לעצמו ארמון שעולה, כפי שדיווח יגאל סרנה, פי שניים מהבית הלבן – עורר סערה מסוימת כאשר הודיע לפני כשבוע על תמיכתו הנלהבת בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. אפשר לקרוא את הצעת החוק כאן (זהירות, מסמך).
העניין הוא, כמובן, שנתניהו לא יודע לומר מהי אותה “מדינה יהודית” שעליה הוא כל כך מתעקש. אילו אבו מאזן היה רוצה להלעיג את דרישת נתניהו, הוא צריך היה לדרוש ממנו להסביר, בפרוטרוט, מה משמעותה של אותה “מדינה יהודית.” אז היינו שומעים את קול הנפיחה הצורמני של אוויר היוצא מבלון, כי נתניהו לא היה מסוגל לעשות זאת.
איך אני יודע? כי בערב יום העצמאות, התבקש נתניהו לומר לעיתון (?) נרג-מקור-ראשון-או-איכשלאקוראים-לו-עכשיו “מהי מדינה יהודית בעיניך.” העיתון העניק לנתניהו המון מקום: הוא קיבל 695 מילים – והוא לא הצליח לעמוד במשימה. נתניהו דיבר על ההיסטוריה, תוך שהוא מסלף אותה כהרגלו: לא הצהרת בלפור, לא החלטת סאן רמו ולא החלטה 181 של האו”ם דיברו על “חשיבות הקשר ההיסטורי בין העם היהודי וארץ ישראל”; הוא ייבב, וייבב, וייבב – על כך השחית את רוב מילותיו – על כך שהפלסטינים הרשעים לא מכירים בישראל כמדינה יהודית; אבל על מהותה של מדינה יהודית, על כך כמעט ולא אמר דבר. ההגדרה היחידה שלו למדינה יהודית, למעשה, היתה הגדרה שלילית: נתניהו טען ש”ישראל איננה תיאוקרטיה; היותה מדינה יהודית איננה מצטמצמת להגדרה הדתית.” אבל תוכן של ממש ל”מדינה יהודית,” הוא לא הצליח להציג.
למה? די פשוט. כי אין משמעות ליהדות שאיננה דתית. אבל לא אכנס לוויכוח הישן הזה עכשיו. מה בעצם רוצה נתניהו? הוא אומר את זה במפורש: הוא רוצה שפלסטינים ישראלים יוותרו על שאיפות לאומיות. הוא טוען שהוא מוכן להעניק להם זכויות שוות, אבל זה בולשיט נקי. לאזרחים ישראלים יהודים, אליבא דנתניהו, יהיו כל הזכויות של אזרחים פרטיים, ותהיה להם גם זכות להגשים את זהותם הלאומית; לאזרחים ישראלים שאינם יהודים, יהיו – רשמית, אולי – כל הזכויות של אזרחים פרטיים, אבל לא יהיו להם זכויות לאומיות. כלומר, לקבוצה היהודית בישראל יהיו זכויות יתר. זו תהיה הקבוצה היהודית שתוכל לדרוש זכויות לאומיות במדינה שלה. הצעת החוק שבה תומך נתניהו – שקישרתי אליה למעלה ושהוגשה על ידי התוכי של בנט, איילת שקד (האחים היהודים) ויריב לוין מהליכוד – מיישמת את הכוונות הללו.
מעניין לציין שיש אמנם דמיון רב בין הצעת החוק הזו ובין ההצעה המקורית של אבי דיכטר (ביקורת שלי עליה אפשר לקרוא כאן), אבל הצעת החוק הזו שונה בכמה נקודות קריטיות. לסעיף הראשון בהצעת החוק, הסעיף שנקרא “מדינה יהודית,” מוסיפים שקד ויריב את סעיף קטן ג’. זה אומר ש”ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי ומקום כינונה של מדינת ישראל.” ארץ ישראל, כידוע, הוא מונח תיאולוגי, לא גיאוגרפי או היסטורי; הוויכוח על גבולותיו גם הוא ידוע. מה עושה מושג אמורפי כל כך בחוק יסוד? אה, זה פשוט. הוא מיועד לאפשר אחר כך את הרחבתה של מדינת ישראל אל תחומי “ארץ ישראל.”
יריב לוין אמר בראיון לסימה קדמון במוסף סוף השבוע של “ידיעות אחרונות” שהמטרה של החוק היא לשנות את המצב שבו, דברי קדמון, “הפסיקות של בית המשפט העליון נובעות מתפיסה לפיה בניה יהודית בשטחים חייבת להיות רק על קרקע שקנו יהודים, ולא על קרקעות שאין להם בעלים, בעוד שהתפיסה שלו היא שאנחנו מחזיקים בשטח שהוא שלנו בהגדרה, כלומר בשטחי מולדת שזכותנו עליהם היא זכותו של עם השב אל ארצו. במילים אחרות, בכל מקום שלא הוכח שזו קרקע פרטית של פלסטינים, מותר ליהודים לבנות ולהיבנות בה.”
הדוגמא של לוין לפסיקה פסולה של בג”צ היא העובדה שבפסיקת בג”צ על פינוי גוש קטיף, “אין שום התייחסות למשקל שיש לזכותנו על הארץ.” היה רק שופט אחד שפסק נגד החלטת הרוב, אדמונד לוי שמת לאחרונה; לוי גם כתב דו”ח משפטי מופרך ושקרי, שמטרתו היתה להכשיר התנחלויות. נתניהו נרתע מלאמץ את הדו”ח; חוק היסוד שלו הופך את דו”ח לוי לחוק בדלת האחורית.
אם החוק של דיכטר קובע בפשטות ש”מדינת ישראל היא בעלת משטר דמוקרטי,” הרי ששקד ויריב מסייגים את הפשטות הזו בקשקוש על כך שהיא “תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל ומחוייבת לזכויותים האישיות של כלל אזרחיה.” חזונם של נביאי ישראל לא עולה בקנה אחד עם דמוקרטיה, והאזכור שלו כאן הוא כדי לעגן שוב את העובדה שישראל מחויבת ל”זכויותיהם האישיות” של אזרחיה, אבל כלל לא לזכויות הציבוריות שלהם.
הצעת החוק של דיכטר העניקה לערבית מעמד שונה מזה של העברית, אבל קבעה שיהיה לה מעמד “מיוחד”; הצעת החוק של יריב ושקד פשוט לא מדברת על זה. במאמר מוסגר, יש לציין שתיקון 3 להחלטה 181 שנתניהו התלהב כל כך לצטט, קובע ש”יש להוסיף את ההתחייבות הבאה להצהרה בדבר המדינה היהודית: ‘במדינה היהודית יינתנו הסדרים ראויים לאזרחים דוברי ערבית לצורך השימוש בשפתם, הן בעל פה והן בכתב, באסיפת המחוקקים, מול בתי הדין ובמנהל הציבורי.” אופס.
שתי הצעות החוק משריינות את סמלי המדינה, כדי שאף ערבי לא יוכל להעלות על דעתו אי פעם שהסמלים יכולים להשתייך גם לו. לפני עשרים שנה, יכלה השופטת העליונה בדימוס ומבקרת המדינה מרים בן פורת להעלות על דעתה שינוי של ההמנון והדגל, כך שגם פלסטינים ישראלים יוכלו להשתמש בו; נתניהו, יריב ושקד סוגרים את הגולל על האפשרות הזו, במכוון ובעיניים פקוחות.
סעיף 5 של הצעת החוק הופך את חוק השבות לחוק יסוד, וממסד שוב את האפליה בין יהודים ופלסטינים. סעיפים 6 ו-7 הופכים את ישראל למדינה אקס-טריטוריאלית, שאמורה לטפח ולהציל יהודים ברחבי העולם. אין ספק שההכרזה הזו תספק כר רחב של פעילות לחוקרי אנטישמיות.
סעיף 9 של שקד ויריב, סעיף שימור המורשת, נראה אחרת אצל דיכטר: הוא כתב ש”המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת.” הסעיף הזה לא קיים אצל שקד ויריב; כנראה שאחרי חוק ועדות הקבלה, חששו השניים שמא פלסטינים יתבעו את זכותם ל”התיישבות קהילתית נפרדת” ושהממשלה תצטרך להסביר מדוע היא לא מספקת כזו.
אזרחי ישראל הפלסטינים תמיד היו אזרחים סוג ב’. עד דצמבר 1966, הם בכלל הוחזקו תחת משטר צבאי. כוחות השיטור של ישראל הרשו לעצמם לטבוח בהם – בכפר קאסם, ביום האדמה, במהומות שנת 2000 – כפי שמעולם לא הרשו לעצמם לפעול כלפי יהודים. הישובים הפלסטיניים בישראל נחשלים במכוון. המדינה לא מקצה להם אזורי תעשיה, והיא לא מאשרת להם תכניות מתאר. ההקצאה שמעניק המשטר הציוני לאזרח פלסטיני היא שבריר של ההקצאה שהוא מוציא על יהודים – על אחת כמה וכמה יהודים מיוחסים, כמו אלה שחיים בשטחים שהצעת החוק של יריב ושקד שואפת לספח. חלק גדול מאדמות ישראל נגזל מפלסטינים, הן במהלך הטיהור האתני של 1947=1948, הן באמצעות חוקי העוול שבאו אחר כך ושתיאר יפה כל כך עזריאל קרליבך. חלק גדול מהאדמות השדודות הועברו לקק”ל כדי שהממשלה לא תצטרך לחלוק אותן עם לא-יהודים; זו עילת קיומה הנוכחית של קק”ל. אזרחים פלסטינים נכלאים יותר, וליותר זמן, בבתי המשפט של ישראל. פואד בן אליעזר, שרואה בעצמו נשיא עתידי של ישראל, חילק בשעתו חיבור לחשמל לאזרחים פלסטינים כטובת הנאה. רק כך יכולים ישובים פלסטינים בלתי מוכרים – חלק ניכר מהם קודם למדינת ישראל – להתחבר לחשמל במאה ה-21.
אלו עובדות מוכרות לכל מי שעיניו בראשו, לכל מי שלא קונה את תעמולת המשטר. חוק היסוד החדש של נתניהו מיועד להבהיר להם שאם הם חושבים שיהיה טוב יותר, שמצבם ישתפר, אז שישכחו מזה. זה לא הבית שלהם, ולא יהיה הבית שלהם. הם לכל היותר דיירים מוגנים נסבלים בקושי, שאי אפשר לפנות כי זה יפגע ב-hasbara. זה לא מפריע לשר החוץ של ישראל להודיע שהוא מתכוון להעביר שטחים שמאוכלסים בפלסטינים למדינה הפלסטינית העתידית, בהסכמה בשתיקה של ראש הממשלה שלו. אשר לרטוריקה של “אזרחים שווים” – ההיסטוריה מוכיחה מה היא שווה, ויש עוד נקודה שראוי לציין כאן. לפני ארבע שנים, הגיש ח”כ אחמד טיבי (רע”מ-תע”ל) הצעת חוק פשוטה למדי: היא קבעה שהקצאת הקרקע בישראל תעשה באופן שוויוני. ועדת השרים לחקיקה של ממשלת נתניהו דחתה את הצעת החוק ללא מתנגדים. זה מה ששווה רטוריקת ה”שוויון” של נתניהו וחבר מרעיו, וכך צריך להתייחס אליה.
ממשלת נתניהו מעמידה פנים שהיא נאבקת בפשעי השנאה של “תג מחיר” וטרור המתנחלים. סיסמה של פעולות “תג מחיר” ברחבי ישראל עצמה היא “ערבים החוצה.” הצעת חוק היסוד שדוחף כעת נתניהו היא אימוץ של הסיסמה הזו על ידי הממשלה.
זו משמעותה של “מדינה יהודית.” כפי שהבינו יהודים יריבי הציונות מראשיתה, אין, ולא יכולה להיות, כל משמעות אחרת.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות