הפתעת ניו המפשייר: נסתפק במשפט קצר, כי זה כואב: אוי. נקווה שבפעמים הבאות ילך יותר טוב. לא ככה הייתי צריך לפתוח את הבוקר.

ירד לגמרי מהפסים: אני יודע שהאתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן, חייב כותרת כל שבוע ושמזמן לא צעקו עליו בבית כנסת או שנדמה היה לו שמישהו ירק בכיוונו. אבל בכל זאת.

הציטוט הבא הוא מתוך ידיעה שהודלפה ל-Ynet על ידי שטרן או מי מטעמו (איך אני יודע? כי אני עדיין שומע את היחצ"ן שכתב אותה): "עם זאת, חולי סכרת, חרשים ואלו הלוקים בשיתוק מוחין ימשיכו להתנדב בלבד ולא יוכלו להתגייס לצבא. באגף משאבי אנוש מבטיחים כי כל המבקש להתנדב מבין אוכלוסיות אלה – יזכה להליך מהיר. בתוך כך, ממשיכים בצה"ל לבחון את נושא גיוס החיילים הסובלים מאוטיזם. החלטה בעניין עוד לא התקבלה ובחינת הנושא נמשכת על מנת לאפשר גם לאלה הסובלים מהמחלה בצורה קלה – להתגייס לצבא".

כשקראתי את זה נזכרתי באותה פקודת גיוס נוראה שהוציאה הממשלה הבריטית בסוף 1917, שגייסה עיוורים, נכים, חרשים ומשוגעים לשורות הצבא. אבל, אלים רחומים, הצבא הבריטי היה אז אחרי קרב איפר השלישי, שבו הצליח מוכה השטיון שבכל הגנרלים – ששטרן, עם כל טמטומו, לא מתקרב לקרסוליו – דגלאס הייג לטבוח ב-400,000 מאנשיו. בריטניה היתה על סף מה שנראה כתבוסה סופית. האם ספגנו מכה דומה לזו באחרונה? מי ההזוי שהעלה על דעתו לגייס משותקי מוחין? מי הבנזונה נטול החמלה שחושב שלאוטיסט יש איזשהו סיכוי לשרוד את האכזר שבריטואלים הישראלים, הטירונות?

תאמרו: אתה עושה לעצמך חיים קלים, נטפלת לאבסורד. נכון. אבל האבסורד היה שם. ועיקר הידיעה – "החיילים [הסובלים מאסטמה או בעיות נפשיות – יצ"ג] יישלחו לחזית, ליחידות תומכות-לחימה, אך במקביל יהנו מתנאים מקלים בשירותם, בהתאם לבעיותיהם הבריאותיות והנפשיות" – לא כל כך רחוק מן האבסורד.

והבעיה של מספר המתאבדים הגואה תהיה כבר של יורשו של שטרן, שיקפיד כנראה גם הוא לטאטא אותה מתחת לשטיח. יש לקוות שכמה מהאוטיסטים שישימו קץ לחייהם בטירונות יקחו איתם גם כמה מנוגשיהם, רצוי קצינים. אולי כך הרשעות הזו, שמבוססת אך ורק על הסנטימנט של "אותי דפקו לשלוש שנים, אז גם אתם תדפקו", תגיע לקיצה.

סוגרים את הבאסטה: בחוגים ללימודים קלאסיים (גילוי נאות: אני בוגר גאה של החוג לתרבות קלאסית באוניברסיטת תל אביב, והשנים בהן למדתי בו היו מהמאושרות שבחיי) כבר מחשבים את קיצם לאחור. פרופ' בנימין איזק, איש חכם ובעל חוש הומור עצוב, מקווה שהחוג עוד יהיה שם בעוד עשור. בכלל לא בטוח; לא אם זה תלוי בפקידים הבלתי נבחרים במשרד האוצר, המנהלים את חיינו – ובפוליטיקאים הנכנעים להם ללא קרב.

תמיד היה קשה להגן על נחיצותם של הלימודים הקלאסיים. אחרי הכל, הם לא מי יודע מועילים במכולת, וגם לא מקדמים אותך במילימטר לעבר התואר הנכסף בהנהלת חשבונות. ומי יכול להתלונן על אובדנן של לשונות יוון ורומא, כאשר בוגרי בתי הספר שלנו אינם יודעים אפילו עברית, וכאשר סטודנטים אינם מסוגלים לנסח משפט ברור?

אבל צריך להתלונן, צריך למחות, כי התרבות הקלאסית היא העמוד האחרון, המט ליפול, של כל מה בתרבותנו שאיננו קנאות דתית מצד אחד וריקנות בככנטית נוסח תרבות נינט וספירס מצד שני. כל השאלות הגדולות, וחלק גדול מהתשובות הראויות להזכר, נמצא שם. מיהו אדם; כיצד ראוי אדם שיתנהג בעולם; מה היחס הראוי בין אדם לחברה; העזה אינסופית לשאול, נכונות להסתכן במוות למען השאלה. כל הנשגב (והרבה מן הנמוך; היוונים היו עם ביזארי) נמצא שם.

המידע הזה שרד את קריסת האימפריה והכיבוש הברברי, את נפילת ביזנטיון והמנוסה המבוהלת מערבה, והקים לתחיה את המערב בזמן הרנסנס. מבעית לחשוב שאחרי כל זה, מילטון פרידמן, בשילוב ידיים עם הרב כדורי ותרבות הסלבס, יהיו מה שיכבו את הלפיד הזה, לפחות בפרובינציה המזרח תיכונית הזו, שתמיד התנודדה בין פרס ורומא.

שיטח מצליח: כפרילנסר, יש מספר כלי תקשורת שאני כותב בהם. אחד מהם הוא ערוץ הצרכנות של נענע10, שבו יש לי טור נשכני ויחסית קבוע מדי שבת. בטור האחרון, התייחסתי אגבית לפרשיות העבר של אחת מחברות הכנסת הנלעגות ביותר; קראתי לה אסתרינה 'דוקטורט בגזענות' טרטמן. כפי שאפשר לראות, כל מילה משמשת כעוגן לקישור לפרשיה המתאימה של חברת הכנסת.

מיד קפץ עלי רוגזו של היועץ הפרלמנטרי שלה, מאיר בן שימול, ששלח אימייל זועם למערכת. משם האימייל הגיע אלי. התקשרתי אל בן שימול ושאלתי אותו במה אני יכול לעזור לו. הוא הודיע לי שצורת הכתיבה שלי אינה מקובלת עליו. שאלתי בנימוס אם הוא חולק על העובדה שהבוסית שלו הסתבכה בפרשת זיוף תארים. הוא הודה שלא. שאלתי אותו, אם כן, מה הוא רוצה מחיי.

הוא טען שטרטמן איננה גזענית. אמרתי לו שאני חולק עליו, ושכל אדם סביר יחלוק עליו. הוא אמר ש-120 ערבים שלחו אליה בקשות לעזרה, ונענו. אמרתי לו שהדפוס הזה, שבו פוליטיקאי גזען בכל זאת עושה משהו פרטני עבור האוכלוסיה הנפגעת, מוכר למדי ממדינות דרום ארה"ב.

כאן החליט בן שימול להתחיל לרמוז שהוא שוקל תביעת דיבה. אמרתי לו "בכיף. בוא נלך על זה, יהיה מעניין". הוא התחיל לצרוח שאני מתכוון לבנות את עצמי על תביעת הדיבה שלו (שטרם הגיש, כזכור, ושבה נפנף כאיום). אמרתי לו בנימוס שזו לא שאיפתי, אבל אם הוא ייקח אותי לבית משפט, אני אלך על הגנת 'אמת דיברתי' ואשיג חותמת של בית משפט שהח"כית שלו גזענית; ההחלטה שלך, אמרתי לו.

הוא רצה לדבר עם העורך שלי. נתתי לו את המספר. העורך גיבה אותי ולעס לו את הצורה. הוא איים לדבר עם העורך הראשי, ובזה זה נגמר. היו כמה פרפורי לב, אבל – כמו כמעט תמיד – זה היה איום-סרק, שיטת מצליח. אם אני או העורך היינו נבהלים, הידיעה הלא מחמיאה היתה יורדת. כל מה שהוא הפסיד היה כמה דקות של שיחת טלפון.

יש בין קוראי הבלוג הזה עוד כמה כותבים. כלל האצבע הוא פשוט: כל זמן שדיברתם אמת, ויש בזה עניין לציבור, אתם פחות או יותר מחוסנים. יחצ"נים ודוברים אוהבים לאיים, אבל המעבר לצעד משפטי של ממש בדרך כלל לא קורה. היו זהירים – אבל אל תפחדו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

עוד יש קרבות באופק: אובאמה ניצח הלילה באופן משכנע באיווה, וגרף שמונה אחוזים יותר מקלינטון – שבמכה אנושה לתפיסת ה"בלתי נמנעות" (inevitability) של מועמדותה, שעליה בנתה את הקמפיין, נדחקה למקום השלישי. מקום שני היה מהווה לה בעיה; מקום שלישי הוא אסון. היא טסה עוד הלילה לניו המפשייר. המאבק בינה ובין אובאמה היה צמוד שם עוד קודם לאיווה; ההערכה היא שהמקום השלישי באיווה יהפוך תבוסה של קלינטון בניו המפשייר לסבירה מאד.

מעבר לעובדה שתבוסה באיווה היתה עשויה להביא לקץ הקמפיין שלו, הנצחון חשוב לאובאמה משתי סיבות נוספות. ראשית, הוא הוכיח לשחורים שגם לבנים – ועוד באיווה, שזכתה לכינוי "מדינת הלחם הלבן" – יכולים להצביע למועמד שחור. שנית, מספר גבוה מאד של עצמאיים ורפובליקנים-לשעבר תמכו בו – מה שאין כן בקלינטון. חלק ניכר ממצביעי אובאמה היו צעירים; חלק ניכר ממצביעי קלינטון עברו את גיל 65. אובאמה הצליח לעשות את הבלתי יאומן: הוא הוציא צעירים להצביע. פרנק פויר כתב הבוקר בניו ריפבליק ש"הוויכוח על בחירות (electibility) נגמר". את נאום הנצחון של אובאמה ("אנשים רגילים יכולים לעשות דברים חריגים") אפשר לראות כאן.

בצד הרפובליקני, מעך הקאבי את רומני: הרד-נק חסר האמצעים הביס את המולטימיליונר, ששפך כ-100 מיליונים על איווה, בהפרש של תשעה אחוזים. רומני הוא הדבר הכי קרוב למועמד הממסד שיש בצד הרפובליקני; מק'קיין העצמאי מדי נדחק למקום הרביעי, ג'וליאני הביזארי למקום השישי. בהחלט יתכן שאנחנו רואים כאן התקוממות של הרד-נקים, שהבינו סוף סוף את המשחק הצבוע ששיחקה בהם ההנהגה האליטיסטית הרפובליקנית, צביעות שהתגלמותה הוא בוש: בוגר ייל שמשחק רד-נק בור.

כתבתי שלשום שכ-120,000 דמוקרטים ייצאו להתוועדויות. טעיתי. המספר היה מבוסס על מספרי 2004. המספר האמיתי היה כפול כמעט: יותר מ-239,000. בצד הרפובליקני, רק 108,000 טרחו להגיע. נקווה שזה סימן לעתיד.

הערה אחת נוספת: אני כותב את הדברים ביום שישי בבוקר. ההתוועדויות החלו בסביבות השעה 03:00 ביום שישי, על פי שעון ישראל. התוצאות הגיעו ב-07:00 . בהדפסת העיתונים החלו בשעה 02:00 לערך, הפצתם החלה ב-05:00 בערך. מחר אין עיתון. כלומר, העיתונים הישראלים ידווחו על האירועים הללו באיחור של 48 שעות – איחור בלתי נתפס בעידן הרשת. אם אנשים לא צריכים את עיתוני הנייר כדי לקבל חדשות, למה הם כן צריכים אותם?

בעיטה עצמית בראש: תחילה ניסתה האתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן, להפחיד אנשים שהשתחחרו מהצבא בניגוד לרצונו של הלז: הם יקבלו תעודת שחרור שבה ייכתב שהם שוחררו "עקב התנהגות חמורה". הסתבר שהנהגים והטבחים – מרכיב בולט באוכלוסיית החיילים המשתחררים טרם זמנם – לא ממש התרשמו, בעיקר בגלל שמעבידים לא נוטים לבקש תעודות שחרור.

אהה! אמרה האתון. יש פתרון! אחלק את תעודות השחרור לשלושה צבעים, המבוססים על המתכות היקרות במדינה האידיאלית של אפלטון (טוב, נו, באולימפיאדה) – וכך ידע כל אחד את ערכו. הלוחמים (במדינה האידיאלית של שטרן, אבוי, אין חכמים) יקבלו כרטיס זהוב, התומכים בהם – כסוף, וכל השאר יסתפקו בכרטיס בצבע ארד. כל זה, כמובן, מותנה בכך שהאיש שירת לפחות 85% משירותו במקצועו.

הדבר יצר אוטומטית כמה אבסורדים. למשל, חייל צה"ל שנפצע אנושות חצי שנה לאחר תחילת שירותו בהתקלות עם החיזבאללה, דבר שהוביל לכך שלא יוכל להשלים את השירות, יקבל כרטיס בצבע ברונזה, כמו הטבח הפשוט ביותר. גלעד שליט, אם ישוחרר – לא נראה שהוא מזיז למישהו בקרב מקבלי ההחלטות – יקבל גם הוא אותו כרטיס.

מעבר לכך, האתון שכחה נתון פשוט: רוב מוחלט של חיילי צה"ל הם לא לוחמים ולא תומכי לחימה. הם ג'ובניקים שעוסקים בכל הדברים ההכרחיים האלה, שבלעדיהם מערכת לחימה מודרנית לא יכולה לתפקד. בלעדיהם, הלוחמים הרגילים להשתחצן על יושבי המשרדים יצאו לקרב בלי מזון, שתיה, דלק או תחמושת.

כאשר הכריזה האתון שרוב חיילי צה"ל שווים הרבה, הרבה פחות ממיעוט לוחם – למרות שגם מהם נגזלות שלוש שנות חיים, והם חיים אף יותר תחת רודנותם של בני 19 – היא, ראה זה פלא, העליבה אותם. והעלבון, ראה זה פלא, הוריד את המוטיבציה שלהם לשרת בכלל. אז מה הועילו טיפשים בקלקלתם?

כבר ציינתי שבמדינה האידיאלית של שטרן, הלוחמים תפסו את מקומם של החכמים? כבר ציינתי.

לא מתגעגע: העיתונות מלאה היום, במלאת שנתיים לשבץ שפקד את אריאל שרון, בבכי ונהי, קולות מספד ותלישת שיער. איך, איך הלך מאיתנו, מותיר אותנו יתומים. איזה חוש הומור היה לו. ואיך הוא הסתכל לביבי בעיניים ולא מצמץ. וקור הרוח. והחיוך. והטיפול האבהי באנשי הלשכה.

הכל נכון. היה לו חוש הומור מרושע וטוב, הוא היה אדם קר רוח באופן נדיר, הוא בז לנתניהו והפחיד אותו, והיה אכפת לו מאד מהאנשים שעובדים איתו. ובכל זאת.

שרון היה איש דמים מראשיתו. הפעולה שהביאה לו את תהילתו היתה פעולת קיביה, בה ביצע כלשונה את פקודתו של בן גוריון "לגרום נזק מקסימלי לאוכלוסיה ולרכוש". התוצאה היתה פשע מלחמה כה מחריד, עד שבן גוריון נאלץ לשקר לכנסת ולטעון שהוא היה "פעולה של איכרים ישראלים זועמים".

אחר כך, כשנרצחה אחותו של מאיר הר ציון, צייד שרון את הר ציון בנשק ואישר בשתיקה את נקמת הדם שביצע. ואחרי פריעת המשמעת הזו, שממנה לא ניזוק, באה פריעת המשמעת הגדולה מכולן: כשנאמר לו, במהלך מלחמת 1956, שאסור לו להכנס למיצרי המיתלה, הוא ביקש לשלוח "סיור חמוש", קיבל אישור – והשתמש בגדוד שלם ככוח הסיור. עשרות מתו בקרב מיותר, שהמטכ"ל ביקש למנוע.

על מלחמת לבנון הראשונה, על המפות השקריות שהוצגו לממשלה, על המניפולציה בנתונים שהוצגו לה, כבר נאמר הכל. גם על סברה ושתילה. גם על קשרי הון-שלטון שליוו את שרון כצל, עוד משנות השבעים ורכישת חוות השקמים.

הוא היה המושחת שבפוליטיקאים הישראלים, במיוחד בתקופה בה היה ראש ממשלה פופולרי. כראש ממשלה, ניהל מלחמת התשה פראית עם הפלסטינים, בהניחו – נכונה, כמסתבר – שהם יישברו ראשונים. לשם כך, היה מוכן להקזת דם של אלפי ישראלים – דמם של אלפי הפלסטינים מעולם לא נחשב בעיניו – ובלבד שלא לבנות את חומת ההפרדה, שהיתה כובלת אותו פוליטית. את תכנית ההתנתקות, שלעולם לא נדע כמה הושפעה מהחקירות הפליליות נגדו, ביצע במכוון באופן הגרוע ביותר ובאופן שלא יאפשר שלום עם הפלסטינים.

ייזכר לו לטובה שכשהרמטכ"ל בוגי ניסה לעשות לו את אותם תרגילים פוליטיים שעשה קודמו לקודמיו, הוא סילק אותו אל החושך החיצון, שם היללה וחרוק השיניים. אבל להתגעגע לציני ולאכזר שבפוליטיקאים הישראלים? לעגו לבגין בזמנו, על "אינני יכול עוד", אבל בגין לפחות הבין מה משמעותו של דם שפוך לשווא. שרון מעולם לא הבין, ספק אם יכול היה להבין. לא, אין למה להתגעגע. ינוח בשלום על משכבו, ואותנו אל נא יטריד עוד.

מרקוס-ווטש: הגיגן-הממסד ממשיך להלום בציבור ולנסות להתל בו. הבוקר היו כמה פניני-הבל חריגות אפילו בסטנדרטים הנמוכים מאד שמציב מרקוס. שנתחיל?

הפסקה הראשונה – "הכל ידעו…" – היא בולשיט טהור וסילוף היסטורי מן השורה הראשונה. אף אחד לא ידע שום דבר. מאבקים ניטשו על כל תפקיד ותפקיד. שרת לא בא "אחרי" בן גוריון; הוא היה הפוגה קלה, ובן גוריון התנקם בו על עצם המחשבה שהוא יכול להיות ראש ממשלה. שום דבר לא היה ודאי בעלייתה של גולדה אחרי אשכול – התמיכה שלה בציבור היתה נמוכה מאד – והיא הוכתרה בקנוניה של זקני מפא"י, כאמצעי לדחוק אחורה את הצעירים בני דור המדינה. גם עלייתו של שמיר אחרי בגין היא "הכרחית" רק אם אתה שוכח את העימותים האמיתיים מאד עם מחנה דוד לוי ומחנה שרון.

אשר לתפיסה ש"כך נעשה צדק היסטורי עם ראשי שלוש המחתרות" – ובכן, זו תפיסה אנטי-היסטורית ואנטי-דמוקרטית. אנטי-היסטורית משום שבן גוריון לא פיקד על ההגנה ובטח לא על הפלמ"ח, ושמיר היה רק אחד משלושת מנהיגי הלח"י לאחר הסיכול הממוקד של יאיר. אנטי-דמוקרטית, משום שהנהגת מדינה איננה אמורה להיות מועברת מיד ליד על פי שיקול של "מגיע לו".

הלאה. "בגין, שסבל ממניה-דיפרסיה…" בזזזזזזט! בגין מעולם לא אובחן כסובל ממחלה נפשית כלשהי. הפסיכולוגיזציה שנעשתה לו לאחר מותו איננה תחליף לאבחון, וודאי איננה מאפשרת לקבוע זאת בפסקנות שכזו. "לא היה יכול לעמוד… ובידיהם שלטים והכתובת 'רוצח'". אלא שכפי שהעידו מקורביו של בגין, מה ששבר אותו לא היה ה'רוצח' – שכלל לא ברור אם היה – אלא העובדה שמדי יום עדכנו המפגינים את מספר ההרוגים בלבנון, שלהם הוא חש אחריות אישית.

עוד לא גמרנו. "נכנסו שני מנהיגים… שכל אחד מהם בתורו הביא עלינו אינתיפאדה וטרור מתאבדים". וואו. כלומר, אני מתעב את נתניהו, אני סבור שהוא מהגרועים והריקניים שבמנהיגינו, והייתי שמח אילו היה בולס אותו איזה ג'מוס רעב, אבל אפילו אני לא חושב שהוא אחראי לאינתיפאדה הראשונה – שאגב, לא היה בה כל טרור מתאבדים. ב-1987, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, נתניהו אפילו לא היה סגן שר.

יש עוד. "לעומתם [אולמרט וברק – יצ"ג] ביבי, לא מועמד מיידי, זוכה ב-48% אחוז. הכל וירטואלי". סליחה, אבל מדוע נתניהו הוא מועמד "פחות מיידי" מברק או מאולמרט? ממשלת אולמרט היא כשלון בכל תחום שהוא, ברק הוא חלק מהכשלון, וטבעי שהציבור יעניק נצחון לאופוזיציה. חבל, אמנם, שהציבור שכח איך נראו ימיו של נתניהו כראש ממשלה – אבל זה מה שיש.

ואז יוצא המרצע מן השק: "אין הצדקה להדחות ולבחירות מוקדמות בעת הזאת. מגירות ההנהגה הלאומית ריקות מדי מכדי לעוקרו משם ולהחזיר במקומו את מתנגדי השלום והמתנחלים הקיצוניים". כלומר, כל הטור הזה הוא אקדמה לדו"ח וינוגרד הקרוב, שמלחשים שיהיה קטלני, ומרקוס לוקח על עצמו את תפקיד שומר האתרוגים הראשי. עצוב, אבל לא בלתי צפוי.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)