החברים של ג'ורג'

הבהמה הדביקה את הכנסת

אחרי שהאתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן, הודיע שלא היו מספיק הלוויות בתל אביב, ושאין עיר בישראל שיכולה להרשות לעצמה לחיות בלי הרוגים בירוק; אחרי שניפחו מכלום היסטריה על "השתמטות"; אחרי שמתנגדי המיליטריזם הותקפו פיזית; אחרי שהודיעו לנו שהחיילים יקבלו תעודות שחרור בצבעים שונים, על פי טיב שירותם, ושתעודות אלה אמורות לקבוע את עתידם; אחרי שהוחלט שגם מי שקודם לכן לא התאימו לכך, ישרתו מעתה בחזית, ושנשקל גיוסם של אוטיסטים, משותקי מוחין וחרשים; אחרי שמפקד בית הספר לקצינים הודיע כי מי שיכול להיות קצין ואינו רוצה הוא פושע – עכשיו גם יינתן העונש.

חבר הכנסת איתן כבל, בעוונותינו מזכ"ל מפלגת העבודה, יידה בסוף השבוע אבן בליסטרא כבדה בדמוקרטיה הישראלית. בהצעת חוק שזומם כבל, יחד עם הבהמה הירוקה ומשרד הבטחון, יוגדרו רשמית סוגי אזרחות שונים בישראל.

במקום העליון יעמדו חיילים. מי שיימצא בלתי ראוי לשרת כחייל, יידרש לשרת שירות לאומי. מי שלא ישרת בצה"ל ולא ישרת שירות לאומי, תשלל ממנו זכות ההצבעה, הוא לא יוכל לקבל רשיון נהיגה, ולא יוכל ללמוד רפואה או פסיכולוגיה. יש להניח שכאשר תעלה רשמית ההצעה בכנסת, ותגיע לוועדה עמוסת פטריוטים, ימצא מי שיציע שלילת זכויות נוספות. למשל, הזכות לעסוק במקצועות חופשיים כעריכת דין והנדסה; למשל, הזכות ללמוד באוניברסיטאות; למשל, זכותם להיות מועסקים על ידי הממשלה. הצעות כאלה כבר מנסרות בחלל האוויר, אבל טרם קודדו בחקיקה.

החוק הישראלי אינו שולל את זכות ההצבעה גם מרוצחים ואנסים. רוצח, כי ישלם את עונשו לחברה, יוכל לעסוק ברפואה – אם ימצא לקוחות – ויוכל גם לנהוג. הנה כי כן, אנו נמצאים למדים שאליבא דכבל מי שמסרב לומר "ההולכים למות יברכוך, רס"ר", נמצא בדרגה נמוכה יותר מרוצח בתו התינוקת.

על המיליטריזם הגלום בהצעה הזו – תועמלנים אנטי-ישראלים שטוענים שהמדינה הציונית היא מדינת קסרקטין ודאי חיככו ידיהם בהנאה – מיותר להרחיב את הדיבור. אבל, במחילה, ארבע נקודות אחרות.

ראשית, שהצעת החוק של כבל מעגנת את אי הרצון לשרת: היא קובעת כי "מי שאינו דתי ואינו ערבי" יהיה חייב לשרת בצה"ל. היא קובעת הבדל ברור בין דם לדם, ובין סוגי אוכלוסיות על פי אמונה דתית. בקצרה, היא נותנת לצעיר החילוני-מסורתי, זה שנושא בנטל כבר עכשיו, עילה ברורה להתחמק משירות.

הנקודה השניה – נקודה שהועלתה פה ושאני אמשיך לחזור עליה כל זמן שהבהמה ודובריה ימשיכו בשקריהם – היא שאין שום משבר מוטיווציה. הסיבה היחידה לעליה במספר הלא-מתגייסים היא עליה במספרם של החרדים – דבר שהצעת החוק של כבל במוצהר איננה פותרת. המשבר האמיתי הוא ביציאה לקצונה וליחידות קרביות, ומאחר ואי אפשר לאלץ אנשים להיות לוחמים או קצינים, הבהמה תצטרך למצוא פתרון אחר.

שלישית, על פי נתוניו של הצבא עצמו, הבלתי-מגויסים (אין דבר כזה, משתמטים) סובלים משמעותית יותר מבעיות בריאות ובעיות בריאות נפש – וזו, בסופו של דבר, הסיבה שהצבא לא גייס אותם. עכשיו כבל רוצה להקשות עליהם את חייהם עוד יותר.

ורביעית, בהנתן שאין ממשות למשבר המוטיווציה, ובהנתן שהצעת החוק של כבל לא פותרת את בעיית אי-גיוס החרדים, צריך לשאול ממה נובע מסע השיסוי של חצי השנה האחרונה שכבל הוא שיאו. הנה הצעה לפתרון החידה: דו"ח וינוגרד המתקרב יאמר דברים רעים מאד על הבהמה הירוקה, שנחשפה בקוצר טלפיה במלחמה האחרונה. הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, אחרי הכל, לא רצה להפעיל כוחות קרקע בלבנון, כי הוא ידע מה הם שווים מול אויב שמסוגל להשיב מלחמה. חלוץ, אחרי הכל, יזם את המתקפה הנואשת של 60 השעות האחרונות, הורה לקציניו לא לחלוק עליו בישיבות ממשלה, וסירב לדון בהצעת-הנגד של מופז בישיבת הממשלה האחרונה במלחמה. והכשלים של חלוץ חלחלו לכל אורך שדרת הפיקוד – אבל הם לא היו רק כשליו-שלו.

במלחמה האחרונה, התגלה צה"ל ככוח שיטור כושל, שעיקר משימותיו הם מזעור אבדותיו תוך שהעורף אמור לספוג אבידות במקומו. בשש השנים שבהן התמסר צה"ל בחדווה למשימות ציד של פלסטינים, הוא שכח כיצד להלחם. קצינים שהתאימו לפקד על פלוגה הפכו לאוגדונרים, כי אוגדות פעלו לא כאוגדות אלא כאסופה של פלוגות.

ב-30 בינואר ועדת וינוגרד תאמר כמה דברים, כנראה לא נעימים, על כל זה. הסנגוריה הצבאית נלחמה בה בשיניים ובציפורניים, והלכה לבג"צ כדי למנוע מהוועדה להדיח קצינים בכירים. כנראה שהבכירים הללו ידעו למה. ובקרוב ההמון ירצה לראות ראשים עפים; הדו"ח, שהתבשל שנה וחצי, מגיע. אז מה עושים?

מטביעים אותו ברעש. יוצרים מצג-שווא. מסיטים את האש. אומרים שהצבא נבגד על ידי אליטות צפונבוניות ששותות לאטה – ולא משנה שנתוני הצבא עצמו אומרים שרוב אלה שאינם מסיימים את שירותם מגיעים, איך לומר, לא מרמת אביב. יוצרים, בקצרה, אגדת סכין בגב ואת ההיסטריה הנלווית אליה. לא בפעם הראשונה, אגב: לאורך כל תבוסתו בלבנון (בפעם הראשונה, הכוונה) טען הצבא שהוא נכשל במשימות צבאיות טהורות משום שבעורף היתה תנועה שולית שהתנגדה למשימות הללו, ושהתנגדות זו הפכה את טובי בחורינו לערימת ג'לי נטולת מוטיבציה ויכולת תפקוד.

ציני? בהחלט. בזוי? ללא ספק. פוגע במדינה? לא נכחיש זאת. אלא שכאשר אני אומר שאהוד אולמרט, בציניות בזויה, עוקד את הדמוקרטיה הישראלית אל מזבח השרדותו האישית, רוב האנשים מהנהנים; את ההנחה שלמעלה ידחו רוב האזרחים מיד.

אבל מדוע אנו מניחים שקברניטי הבהמה ציניים פחות ממנו? מדוע כאשר שאול מופז במדים, הוא מנהיג נחוש – ומשפשט אותם הוא רכיכה חסרת חוליה? הרי מכל הרמטכ"לים ב-40 השנה האחרונות, רק אחד – משה לוי, שנפטר לאחרונה – לא הלך לפוליטיקה. מה ההבדל בין גנרל במדים לפוליטיקאי בלעדיהם?

אין הבדל, ואף פעם לא היה. אבל הבהמה בונה את עצמה על אגדת הפוליטיקאים המושחתים והגנרלים הטהורים. בניגוד לכל דבר אחר שהיא עושה, זה דווקא הצליח.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אוי, התחרפנותה הסופית של האתון, סגירתה של המחשבה הישראלית, ושיטת מצליח של טרטמן: שלוש הערות אומללות ואחת משועשעת על המצב

הפתעת ניו המפשייר: נסתפק במשפט קצר, כי זה כואב: אוי. נקווה שבפעמים הבאות ילך יותר טוב. לא ככה הייתי צריך לפתוח את הבוקר.

ירד לגמרי מהפסים: אני יודע שהאתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן, חייב כותרת כל שבוע ושמזמן לא צעקו עליו בבית כנסת או שנדמה היה לו שמישהו ירק בכיוונו. אבל בכל זאת.

הציטוט הבא הוא מתוך ידיעה שהודלפה ל-Ynet על ידי שטרן או מי מטעמו (איך אני יודע? כי אני עדיין שומע את היחצ"ן שכתב אותה): "עם זאת, חולי סכרת, חרשים ואלו הלוקים בשיתוק מוחין ימשיכו להתנדב בלבד ולא יוכלו להתגייס לצבא. באגף משאבי אנוש מבטיחים כי כל המבקש להתנדב מבין אוכלוסיות אלה – יזכה להליך מהיר. בתוך כך, ממשיכים בצה"ל לבחון את נושא גיוס החיילים הסובלים מאוטיזם. החלטה בעניין עוד לא התקבלה ובחינת הנושא נמשכת על מנת לאפשר גם לאלה הסובלים מהמחלה בצורה קלה – להתגייס לצבא".

כשקראתי את זה נזכרתי באותה פקודת גיוס נוראה שהוציאה הממשלה הבריטית בסוף 1917, שגייסה עיוורים, נכים, חרשים ומשוגעים לשורות הצבא. אבל, אלים רחומים, הצבא הבריטי היה אז אחרי קרב איפר השלישי, שבו הצליח מוכה השטיון שבכל הגנרלים – ששטרן, עם כל טמטומו, לא מתקרב לקרסוליו – דגלאס הייג לטבוח ב-400,000 מאנשיו. בריטניה היתה על סף מה שנראה כתבוסה סופית. האם ספגנו מכה דומה לזו באחרונה? מי ההזוי שהעלה על דעתו לגייס משותקי מוחין? מי הבנזונה נטול החמלה שחושב שלאוטיסט יש איזשהו סיכוי לשרוד את האכזר שבריטואלים הישראלים, הטירונות?

תאמרו: אתה עושה לעצמך חיים קלים, נטפלת לאבסורד. נכון. אבל האבסורד היה שם. ועיקר הידיעה – "החיילים [הסובלים מאסטמה או בעיות נפשיות – יצ"ג] יישלחו לחזית, ליחידות תומכות-לחימה, אך במקביל יהנו מתנאים מקלים בשירותם, בהתאם לבעיותיהם הבריאותיות והנפשיות" – לא כל כך רחוק מן האבסורד.

והבעיה של מספר המתאבדים הגואה תהיה כבר של יורשו של שטרן, שיקפיד כנראה גם הוא לטאטא אותה מתחת לשטיח. יש לקוות שכמה מהאוטיסטים שישימו קץ לחייהם בטירונות יקחו איתם גם כמה מנוגשיהם, רצוי קצינים. אולי כך הרשעות הזו, שמבוססת אך ורק על הסנטימנט של "אותי דפקו לשלוש שנים, אז גם אתם תדפקו", תגיע לקיצה.

סוגרים את הבאסטה: בחוגים ללימודים קלאסיים (גילוי נאות: אני בוגר גאה של החוג לתרבות קלאסית באוניברסיטת תל אביב, והשנים בהן למדתי בו היו מהמאושרות שבחיי) כבר מחשבים את קיצם לאחור. פרופ' בנימין איזק, איש חכם ובעל חוש הומור עצוב, מקווה שהחוג עוד יהיה שם בעוד עשור. בכלל לא בטוח; לא אם זה תלוי בפקידים הבלתי נבחרים במשרד האוצר, המנהלים את חיינו – ובפוליטיקאים הנכנעים להם ללא קרב.

תמיד היה קשה להגן על נחיצותם של הלימודים הקלאסיים. אחרי הכל, הם לא מי יודע מועילים במכולת, וגם לא מקדמים אותך במילימטר לעבר התואר הנכסף בהנהלת חשבונות. ומי יכול להתלונן על אובדנן של לשונות יוון ורומא, כאשר בוגרי בתי הספר שלנו אינם יודעים אפילו עברית, וכאשר סטודנטים אינם מסוגלים לנסח משפט ברור?

אבל צריך להתלונן, צריך למחות, כי התרבות הקלאסית היא העמוד האחרון, המט ליפול, של כל מה בתרבותנו שאיננו קנאות דתית מצד אחד וריקנות בככנטית נוסח תרבות נינט וספירס מצד שני. כל השאלות הגדולות, וחלק גדול מהתשובות הראויות להזכר, נמצא שם. מיהו אדם; כיצד ראוי אדם שיתנהג בעולם; מה היחס הראוי בין אדם לחברה; העזה אינסופית לשאול, נכונות להסתכן במוות למען השאלה. כל הנשגב (והרבה מן הנמוך; היוונים היו עם ביזארי) נמצא שם.

המידע הזה שרד את קריסת האימפריה והכיבוש הברברי, את נפילת ביזנטיון והמנוסה המבוהלת מערבה, והקים לתחיה את המערב בזמן הרנסנס. מבעית לחשוב שאחרי כל זה, מילטון פרידמן, בשילוב ידיים עם הרב כדורי ותרבות הסלבס, יהיו מה שיכבו את הלפיד הזה, לפחות בפרובינציה המזרח תיכונית הזו, שתמיד התנודדה בין פרס ורומא.

שיטח מצליח: כפרילנסר, יש מספר כלי תקשורת שאני כותב בהם. אחד מהם הוא ערוץ הצרכנות של נענע10, שבו יש לי טור נשכני ויחסית קבוע מדי שבת. בטור האחרון, התייחסתי אגבית לפרשיות העבר של אחת מחברות הכנסת הנלעגות ביותר; קראתי לה אסתרינה 'דוקטורט בגזענות' טרטמן. כפי שאפשר לראות, כל מילה משמשת כעוגן לקישור לפרשיה המתאימה של חברת הכנסת.

מיד קפץ עלי רוגזו של היועץ הפרלמנטרי שלה, מאיר בן שימול, ששלח אימייל זועם למערכת. משם האימייל הגיע אלי. התקשרתי אל בן שימול ושאלתי אותו במה אני יכול לעזור לו. הוא הודיע לי שצורת הכתיבה שלי אינה מקובלת עליו. שאלתי בנימוס אם הוא חולק על העובדה שהבוסית שלו הסתבכה בפרשת זיוף תארים. הוא הודה שלא. שאלתי אותו, אם כן, מה הוא רוצה מחיי.

הוא טען שטרטמן איננה גזענית. אמרתי לו שאני חולק עליו, ושכל אדם סביר יחלוק עליו. הוא אמר ש-120 ערבים שלחו אליה בקשות לעזרה, ונענו. אמרתי לו שהדפוס הזה, שבו פוליטיקאי גזען בכל זאת עושה משהו פרטני עבור האוכלוסיה הנפגעת, מוכר למדי ממדינות דרום ארה"ב.

כאן החליט בן שימול להתחיל לרמוז שהוא שוקל תביעת דיבה. אמרתי לו "בכיף. בוא נלך על זה, יהיה מעניין". הוא התחיל לצרוח שאני מתכוון לבנות את עצמי על תביעת הדיבה שלו (שטרם הגיש, כזכור, ושבה נפנף כאיום). אמרתי לו בנימוס שזו לא שאיפתי, אבל אם הוא ייקח אותי לבית משפט, אני אלך על הגנת 'אמת דיברתי' ואשיג חותמת של בית משפט שהח"כית שלו גזענית; ההחלטה שלך, אמרתי לו.

הוא רצה לדבר עם העורך שלי. נתתי לו את המספר. העורך גיבה אותי ולעס לו את הצורה. הוא איים לדבר עם העורך הראשי, ובזה זה נגמר. היו כמה פרפורי לב, אבל – כמו כמעט תמיד – זה היה איום-סרק, שיטת מצליח. אם אני או העורך היינו נבהלים, הידיעה הלא מחמיאה היתה יורדת. כל מה שהוא הפסיד היה כמה דקות של שיחת טלפון.

יש בין קוראי הבלוג הזה עוד כמה כותבים. כלל האצבע הוא פשוט: כל זמן שדיברתם אמת, ויש בזה עניין לציבור, אתם פחות או יותר מחוסנים. יחצ"נים ודוברים אוהבים לאיים, אבל המעבר לצעד משפטי של ממש בדרך כלל לא קורה. היו זהירים – אבל אל תפחדו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

שבחו את אלוהים והעבירו את התחמושת, האתון בועטת לעצמה בראש, ממש לא מתגעגע לשרון, ומרקוס-ווטש: ארבע הערות על המצב

עוד יש קרבות באופק: אובאמה ניצח הלילה באופן משכנע באיווה, וגרף שמונה אחוזים יותר מקלינטון – שבמכה אנושה לתפיסת ה"בלתי נמנעות" (inevitability) של מועמדותה, שעליה בנתה את הקמפיין, נדחקה למקום השלישי. מקום שני היה מהווה לה בעיה; מקום שלישי הוא אסון. היא טסה עוד הלילה לניו המפשייר. המאבק בינה ובין אובאמה היה צמוד שם עוד קודם לאיווה; ההערכה היא שהמקום השלישי באיווה יהפוך תבוסה של קלינטון בניו המפשייר לסבירה מאד.

מעבר לעובדה שתבוסה באיווה היתה עשויה להביא לקץ הקמפיין שלו, הנצחון חשוב לאובאמה משתי סיבות נוספות. ראשית, הוא הוכיח לשחורים שגם לבנים – ועוד באיווה, שזכתה לכינוי "מדינת הלחם הלבן" – יכולים להצביע למועמד שחור. שנית, מספר גבוה מאד של עצמאיים ורפובליקנים-לשעבר תמכו בו – מה שאין כן בקלינטון. חלק ניכר ממצביעי אובאמה היו צעירים; חלק ניכר ממצביעי קלינטון עברו את גיל 65. אובאמה הצליח לעשות את הבלתי יאומן: הוא הוציא צעירים להצביע. פרנק פויר כתב הבוקר בניו ריפבליק ש"הוויכוח על בחירות (electibility) נגמר". את נאום הנצחון של אובאמה ("אנשים רגילים יכולים לעשות דברים חריגים") אפשר לראות כאן.

בצד הרפובליקני, מעך הקאבי את רומני: הרד-נק חסר האמצעים הביס את המולטימיליונר, ששפך כ-100 מיליונים על איווה, בהפרש של תשעה אחוזים. רומני הוא הדבר הכי קרוב למועמד הממסד שיש בצד הרפובליקני; מק'קיין העצמאי מדי נדחק למקום הרביעי, ג'וליאני הביזארי למקום השישי. בהחלט יתכן שאנחנו רואים כאן התקוממות של הרד-נקים, שהבינו סוף סוף את המשחק הצבוע ששיחקה בהם ההנהגה האליטיסטית הרפובליקנית, צביעות שהתגלמותה הוא בוש: בוגר ייל שמשחק רד-נק בור.

כתבתי שלשום שכ-120,000 דמוקרטים ייצאו להתוועדויות. טעיתי. המספר היה מבוסס על מספרי 2004. המספר האמיתי היה כפול כמעט: יותר מ-239,000. בצד הרפובליקני, רק 108,000 טרחו להגיע. נקווה שזה סימן לעתיד.

הערה אחת נוספת: אני כותב את הדברים ביום שישי בבוקר. ההתוועדויות החלו בסביבות השעה 03:00 ביום שישי, על פי שעון ישראל. התוצאות הגיעו ב-07:00 . בהדפסת העיתונים החלו בשעה 02:00 לערך, הפצתם החלה ב-05:00 בערך. מחר אין עיתון. כלומר, העיתונים הישראלים ידווחו על האירועים הללו באיחור של 48 שעות – איחור בלתי נתפס בעידן הרשת. אם אנשים לא צריכים את עיתוני הנייר כדי לקבל חדשות, למה הם כן צריכים אותם?

בעיטה עצמית בראש: תחילה ניסתה האתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן, להפחיד אנשים שהשתחחרו מהצבא בניגוד לרצונו של הלז: הם יקבלו תעודת שחרור שבה ייכתב שהם שוחררו "עקב התנהגות חמורה". הסתבר שהנהגים והטבחים – מרכיב בולט באוכלוסיית החיילים המשתחררים טרם זמנם – לא ממש התרשמו, בעיקר בגלל שמעבידים לא נוטים לבקש תעודות שחרור.

אהה! אמרה האתון. יש פתרון! אחלק את תעודות השחרור לשלושה צבעים, המבוססים על המתכות היקרות במדינה האידיאלית של אפלטון (טוב, נו, באולימפיאדה) – וכך ידע כל אחד את ערכו. הלוחמים (במדינה האידיאלית של שטרן, אבוי, אין חכמים) יקבלו כרטיס זהוב, התומכים בהם – כסוף, וכל השאר יסתפקו בכרטיס בצבע ארד. כל זה, כמובן, מותנה בכך שהאיש שירת לפחות 85% משירותו במקצועו.

הדבר יצר אוטומטית כמה אבסורדים. למשל, חייל צה"ל שנפצע אנושות חצי שנה לאחר תחילת שירותו בהתקלות עם החיזבאללה, דבר שהוביל לכך שלא יוכל להשלים את השירות, יקבל כרטיס בצבע ברונזה, כמו הטבח הפשוט ביותר. גלעד שליט, אם ישוחרר – לא נראה שהוא מזיז למישהו בקרב מקבלי ההחלטות – יקבל גם הוא אותו כרטיס.

מעבר לכך, האתון שכחה נתון פשוט: רוב מוחלט של חיילי צה"ל הם לא לוחמים ולא תומכי לחימה. הם ג'ובניקים שעוסקים בכל הדברים ההכרחיים האלה, שבלעדיהם מערכת לחימה מודרנית לא יכולה לתפקד. בלעדיהם, הלוחמים הרגילים להשתחצן על יושבי המשרדים יצאו לקרב בלי מזון, שתיה, דלק או תחמושת.

כאשר הכריזה האתון שרוב חיילי צה"ל שווים הרבה, הרבה פחות ממיעוט לוחם – למרות שגם מהם נגזלות שלוש שנות חיים, והם חיים אף יותר תחת רודנותם של בני 19 – היא, ראה זה פלא, העליבה אותם. והעלבון, ראה זה פלא, הוריד את המוטיבציה שלהם לשרת בכלל. אז מה הועילו טיפשים בקלקלתם?

כבר ציינתי שבמדינה האידיאלית של שטרן, הלוחמים תפסו את מקומם של החכמים? כבר ציינתי.

לא מתגעגע: העיתונות מלאה היום, במלאת שנתיים לשבץ שפקד את אריאל שרון, בבכי ונהי, קולות מספד ותלישת שיער. איך, איך הלך מאיתנו, מותיר אותנו יתומים. איזה חוש הומור היה לו. ואיך הוא הסתכל לביבי בעיניים ולא מצמץ. וקור הרוח. והחיוך. והטיפול האבהי באנשי הלשכה.

הכל נכון. היה לו חוש הומור מרושע וטוב, הוא היה אדם קר רוח באופן נדיר, הוא בז לנתניהו והפחיד אותו, והיה אכפת לו מאד מהאנשים שעובדים איתו. ובכל זאת.

שרון היה איש דמים מראשיתו. הפעולה שהביאה לו את תהילתו היתה פעולת קיביה, בה ביצע כלשונה את פקודתו של בן גוריון "לגרום נזק מקסימלי לאוכלוסיה ולרכוש". התוצאה היתה פשע מלחמה כה מחריד, עד שבן גוריון נאלץ לשקר לכנסת ולטעון שהוא היה "פעולה של איכרים ישראלים זועמים".

אחר כך, כשנרצחה אחותו של מאיר הר ציון, צייד שרון את הר ציון בנשק ואישר בשתיקה את נקמת הדם שביצע. ואחרי פריעת המשמעת הזו, שממנה לא ניזוק, באה פריעת המשמעת הגדולה מכולן: כשנאמר לו, במהלך מלחמת 1956, שאסור לו להכנס למיצרי המיתלה, הוא ביקש לשלוח "סיור חמוש", קיבל אישור – והשתמש בגדוד שלם ככוח הסיור. עשרות מתו בקרב מיותר, שהמטכ"ל ביקש למנוע.

על מלחמת לבנון הראשונה, על המפות השקריות שהוצגו לממשלה, על המניפולציה בנתונים שהוצגו לה, כבר נאמר הכל. גם על סברה ושתילה. גם על קשרי הון-שלטון שליוו את שרון כצל, עוד משנות השבעים ורכישת חוות השקמים.

הוא היה המושחת שבפוליטיקאים הישראלים, במיוחד בתקופה בה היה ראש ממשלה פופולרי. כראש ממשלה, ניהל מלחמת התשה פראית עם הפלסטינים, בהניחו – נכונה, כמסתבר – שהם יישברו ראשונים. לשם כך, היה מוכן להקזת דם של אלפי ישראלים – דמם של אלפי הפלסטינים מעולם לא נחשב בעיניו – ובלבד שלא לבנות את חומת ההפרדה, שהיתה כובלת אותו פוליטית. את תכנית ההתנתקות, שלעולם לא נדע כמה הושפעה מהחקירות הפליליות נגדו, ביצע במכוון באופן הגרוע ביותר ובאופן שלא יאפשר שלום עם הפלסטינים.

ייזכר לו לטובה שכשהרמטכ"ל בוגי ניסה לעשות לו את אותם תרגילים פוליטיים שעשה קודמו לקודמיו, הוא סילק אותו אל החושך החיצון, שם היללה וחרוק השיניים. אבל להתגעגע לציני ולאכזר שבפוליטיקאים הישראלים? לעגו לבגין בזמנו, על "אינני יכול עוד", אבל בגין לפחות הבין מה משמעותו של דם שפוך לשווא. שרון מעולם לא הבין, ספק אם יכול היה להבין. לא, אין למה להתגעגע. ינוח בשלום על משכבו, ואותנו אל נא יטריד עוד.

מרקוס-ווטש: הגיגן-הממסד ממשיך להלום בציבור ולנסות להתל בו. הבוקר היו כמה פניני-הבל חריגות אפילו בסטנדרטים הנמוכים מאד שמציב מרקוס. שנתחיל?

הפסקה הראשונה – "הכל ידעו…" – היא בולשיט טהור וסילוף היסטורי מן השורה הראשונה. אף אחד לא ידע שום דבר. מאבקים ניטשו על כל תפקיד ותפקיד. שרת לא בא "אחרי" בן גוריון; הוא היה הפוגה קלה, ובן גוריון התנקם בו על עצם המחשבה שהוא יכול להיות ראש ממשלה. שום דבר לא היה ודאי בעלייתה של גולדה אחרי אשכול – התמיכה שלה בציבור היתה נמוכה מאד – והיא הוכתרה בקנוניה של זקני מפא"י, כאמצעי לדחוק אחורה את הצעירים בני דור המדינה. גם עלייתו של שמיר אחרי בגין היא "הכרחית" רק אם אתה שוכח את העימותים האמיתיים מאד עם מחנה דוד לוי ומחנה שרון.

אשר לתפיסה ש"כך נעשה צדק היסטורי עם ראשי שלוש המחתרות" – ובכן, זו תפיסה אנטי-היסטורית ואנטי-דמוקרטית. אנטי-היסטורית משום שבן גוריון לא פיקד על ההגנה ובטח לא על הפלמ"ח, ושמיר היה רק אחד משלושת מנהיגי הלח"י לאחר הסיכול הממוקד של יאיר. אנטי-דמוקרטית, משום שהנהגת מדינה איננה אמורה להיות מועברת מיד ליד על פי שיקול של "מגיע לו".

הלאה. "בגין, שסבל ממניה-דיפרסיה…" בזזזזזזט! בגין מעולם לא אובחן כסובל ממחלה נפשית כלשהי. הפסיכולוגיזציה שנעשתה לו לאחר מותו איננה תחליף לאבחון, וודאי איננה מאפשרת לקבוע זאת בפסקנות שכזו. "לא היה יכול לעמוד… ובידיהם שלטים והכתובת 'רוצח'". אלא שכפי שהעידו מקורביו של בגין, מה ששבר אותו לא היה ה'רוצח' – שכלל לא ברור אם היה – אלא העובדה שמדי יום עדכנו המפגינים את מספר ההרוגים בלבנון, שלהם הוא חש אחריות אישית.

עוד לא גמרנו. "נכנסו שני מנהיגים… שכל אחד מהם בתורו הביא עלינו אינתיפאדה וטרור מתאבדים". וואו. כלומר, אני מתעב את נתניהו, אני סבור שהוא מהגרועים והריקניים שבמנהיגינו, והייתי שמח אילו היה בולס אותו איזה ג'מוס רעב, אבל אפילו אני לא חושב שהוא אחראי לאינתיפאדה הראשונה – שאגב, לא היה בה כל טרור מתאבדים. ב-1987, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, נתניהו אפילו לא היה סגן שר.

יש עוד. "לעומתם [אולמרט וברק – יצ"ג] ביבי, לא מועמד מיידי, זוכה ב-48% אחוז. הכל וירטואלי". סליחה, אבל מדוע נתניהו הוא מועמד "פחות מיידי" מברק או מאולמרט? ממשלת אולמרט היא כשלון בכל תחום שהוא, ברק הוא חלק מהכשלון, וטבעי שהציבור יעניק נצחון לאופוזיציה. חבל, אמנם, שהציבור שכח איך נראו ימיו של נתניהו כראש ממשלה – אבל זה מה שיש.

ואז יוצא המרצע מן השק: "אין הצדקה להדחות ולבחירות מוקדמות בעת הזאת. מגירות ההנהגה הלאומית ריקות מדי מכדי לעוקרו משם ולהחזיר במקומו את מתנגדי השלום והמתנחלים הקיצוניים". כלומר, כל הטור הזה הוא אקדמה לדו"ח וינוגרד הקרוב, שמלחשים שיהיה קטלני, ומרקוס לוקח על עצמו את תפקיד שומר האתרוגים הראשי. עצוב, אבל לא בלתי צפוי.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ארבע הערות על המצב

תודה, אחותי: אלישבע פדרמן – ראו פיענוח מוצלח שלה שכתבה דנה רוטשילד – הועמדה אתמול לדין, באשמת הסתה לגזענות. על פי החשד – חשד, עלק; יש תיעוד מצולם – היא אמרה, בהתייחסה לפלסטינים, ש"אנחנו מדברים עם אנשים שהם תתי אנשים. אין מה לעשות חוץ מלזרוק אותם מפה, ולא לירדן, רחוק, כי אם הם יהיו בירדן, הם ינסו לחזור. רחוק ככל האפשר. ואני אומרת במקרה הטוב צריך לזרוק אותם". ובמקרה הפחות טוב? ובכן, “39 ערבים שגולדשטיין הרג זה טיפה בים לעומת מה שצריך להיות פה".

ובכך חשפה אחת הקיצוניות שבמתנחלות את שקר הטרנספר. אם נגרש אותם לירדן, הם ינסו לחזור. ואלישבע מתבססת על הנסיון: הטרנספר "הגדול" של 1948 והטרנספר "הקטן" של 1967 – שניהם לא הביאו לשלווה. בשני המקרים, “הם ניסו לחזור".

כלומר, אפילו אם יצליחו הליברמנים להעלות על את הפלסטינים על משאיות – אין לנו רכבות ראויות לשמן, למרבה הצער, לשלוח בהן אנשים ליישוב מחדש במזרח – זה לא יפתור את "הבעיה הפלסטינית". וההליך הזה עצמו, אין להעלות על הדעת שיתבצע ללא אלימות ואלפי הרוגים. ואולי גם איזו מלחמונת קטנה עם ירדן, עם אופציה למלחמת עולם שלישית.

הכבוד והיקר לפלדמן, שהצליחה לומר בבהירות את מה שהמרכז הישראלי מסרב לראות: שהברירה היא בין היפרדות ובין רצח עם, בין מדינת ישראל בגבולות 1967 ובין מדינת באבי יאר (לא הייתי סומך על המהנדסים שלנו, שיצליחו לבנות תאי גז ראויים לשמם, אבל צה”ל הוכיח נסיון רב בירי בחסרי ישע). אין אופציה לטרנספר: החלום הרטוב של רוב הישראלים, לקום בבוקר ולגלות שהערבים נעלמו, ידרוש ערימה כה גבוהה של גוויות, שהיא תקבור תחתיה את מדינת ישראל.

ראיתיכם שוב:

מִי הִפְרִיחַ בִּבְשַׂרְכֶם, לַהֲמִקּוֹ, צָרַעַת מִתְנַבְּאִים נִכְפִּים,
טְמֵאֵי נֶפֶשׁ מִתְקַדְּשִׁים, שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת וּשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים בְּלִבָּם,
הַמְשַׁוְּעִים כָּל-הַיּוֹם, אֲחוּזֵי עֲוִית וּמְרֻתְּחֵי קֶצֶף, לַגְּדֹלוֹת,
וּבְתָפְשָׂם בְּפִיהֶם אֶת-הַמְרֻבֶּה וּבְתָבְעָם אוֹתוֹ מִזּוּלָתָם,
נַפְשָׁם תְּרוּעָה, וְיָדָם לַשָּׂכָר, כְּאִלּוּ כְבָר בִּצְּעוּהוּ.

(ח.נ. ביאליק, "ראיתיכם שוב בקוצר ידיכם". מוקדש למפלגת העבודה)

רעל: מקובל לומר שאופנות שהושרשו בציבור החילוני מגיעות אל הציבור הדתי-לאומני באיחור של 20 שנים. אפילו על פי קנה המידה הזה, אלעזר שטרן הוא שמרן קיצוני.

ההצעה שלו, להטביע אות קלון בכל מי שהצליח שלא לשמש כעבד מדינה, מחזירה אותנו 50 שנים אחורה, לימי הרהב שבין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים, כשהצבא היה הכל והאזרח היה כלום. בינתיים, השתנו כמה דברים בישראל: דה-מיליטריזציה צנועה, שהיא לצנינים בעיני המורעל שבכל האלופים.

במה תועיל ההצעה שלו? מה תרוויח המדינה מאלפי צעירים שאינם מסוגלים למצוא עבודה, ושאם יש להם עבודה, הם יתקשו בה משום שאין להם רשיון נהיגה? מה תועלת יש לצה"ל באלפי הפקידים, שבטלנותם מלאכתם, הממלאים את הקריה, את צריפין ובסיסים אחרים? השאלות האלה לא מעניינות את שטרן. אלה שאלות של אזרחים.

ובכן, אם הוא יצליח לבצע את זממו, ולכפות עבדות על עוד אלפי צעירים, ראוי שהם ישיבו לו כגמולו: במעשי סבוטאז' זעירים, בביצוע כל פקודה על הצד הרע ביותר שלה, בהתחמקות מכל משימה שניתן להתחמק ממנה, בגרימת נזק יומיומי למערכת בעצם קיומם. אם כפיה, אז עד הסוף. אולי, אחרי כמה שנים, קצין נבון יותר משטרן – חייבים להיות כאלה – יבין את הטעות.

צחוק צבאי קצר: שר הביטחון, עמיר פרץ, הודיע אתמול כי הופתע לשמוע על מינויו של יום טוב סמיה ל"סגן אלוף פיקוד הדרום בעת חירום". סמיה, שמעולם לא היה הכפית החדה שבמגירה, הודיע – במדים – שהנסיגה מציר פילדלפי היתה טעות. לזה כבר הורגלנו.

הבעיה היא שפרץ לא יודע הרבה דברים. מתקבל הרושם שהוא לא עודכן, למשל, על הסרת הסגר הימי מעל לבנון – ואם עודכן, לא הפנים. במהלך המלחמה, התחיל הצבא פעולה מורכבת, מבלי לעדכן את פרץ; הוא עודכן רק משעה שהכוחות היו בדרכם. ואלה רק המקרים שדווחו עד כה בתקשורת.

מתקבל הרושם שהצבא החליט לאלף את שר הבטחון, להראות לו מי הבוס, ולרמוז למערכת הפוליטית אם תנסה להעמיד בראשו מישהו שלא מתוך המערכת. הרמטכ"ל מופז התנהג כך כלפי ממשלת ברק בימיה האחרונים, בשיא חולשתה; הוא נהג כך גם כלפי שר הבטחון החלש פואד. יורשו, בוגי, ניסה לפעול באותה שיטה – וגילה ששרון הוא לא ברק או פואד.

אבל אולמרט הוא לא שרון, ופרץ הוא אפילו לא פואד. הצבא מתחיל לחזור לעצמו, לאחר כמה שנות ריסון.

(יוסי גורביץ)

שלוש הערות, בשש אחרי המלחמה

מבחן אולמרט. השאלה שצריך להציג בפני המגיבים שצווחו ש"לאף אחד אין זכות לדעת מה עושה הרמטכ"ל בכסף שלו בזמן מלחמה" היא כזו: איך הייתם מגיבים לידיעה שאהוד אולמרט מימש את תיק המניות שלו כשנודע לו על החטיפה? גם אז הייתם עומדים על זכותו לפרטיות וכו'?

העובדה שהיחס לחלוץ, פקיד ממונה, הוא כאל קדוש יותר מראש הממשלה הנבחר מעידה היטב על עומק המיליטריזם של החברה הכביכול-כבר-לא-מגויסת שלנו. אולי כל אחד יכול להתחמק משירות מילואים, אם הוא מתעקש על כך, ואולי פסגת חלומותיהם של צעירינו היא כבר לא להיות קודקוד בסיירת מטכ"ל, אבל במובן הבסיסי ביותר – זה שבו נתפס הצבא כטהור אל מול הפוליטיקאים והכלכלנים המושחתים – החברה הישראלית עוד לא קיבלה את פנקס השחרור שלה.

ויפתח האל האכזר את פי האתון. האלוף אלעזר שטרן הוא אלוף פליטות הפה המביכות. תקצר היריעה מלפרט אותן, אבל נציין שלוש: הוא נזף בחיילים נוצרים שהושבעו על ברית חדשה, וצווח ש"הם לא יהודים מספיק" (כאילו, דה!); והוא האיש שטען, לאחר מותו המאד-ניתן-למניעה של מדחת יוסף, "שלא תמיד ניתן לשמור על כל הערכים"; וכמובן, איך אפשר בלי "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ".

לאחר שמיהר ללהג באוזני שדר רדיו (רפי רשף?) ש"לא היה ולא יהיה שכול בתל אביב" (לא היה? אף פעם? לא יהיה? אף פעם?), התברר שרק כמה שבועות קודם לכן גררה האתון הרשמית של צה"ל את רגליה לבית משפחה שכולה בתל אביב, שעכשיו זועמת ובצדק.

משעשע הרבה יותר לראות את המאבקים בתוך החברה הדתית, ממנה מגיע שטרן. אם היתה כוונה מאחורי האמירה על "תל אביב הלא מתגייסת", היא היתה להעלות את מניותיו בקרב אחינו חובשי הסרוגה של האלוף הדתי, מניות שעלו רובן בעשן בזמן ההתנתקות ולאחר שהכריז על הצורך בפירוק ישיבות ההסדר. וראה זה פלא: דווקא הקבוצה שבשיחותיה בינה לבין עצמה תוקפת את "תל אביב" המטאפורית יותר מכל קבוצה אחרת, בחורי ישיבות ההסדר, הוציאו מברק מחאה על דבריו של שטרן. אחד מקרא ואחד תרגום: אתה יכול להתחנף אלינו כמה שאתה רוצה, אבל לא שכחנו שאתה לא עשית את המסלול המקובל, אנחנו זוכרים היטב את ההתנתקות, ולא נשכח ולא נסלח על כוונתך לפרק אותנו. מי צריך את nrg יהדות?

לא צנזורה, אבל אולי בכל זאת. יאיר לפיד, בטור מביך מהרגיל, ממחזר את האגדה על פיה הידיעה איפה נופלת רקטה עוזרת לטיווח. בהתחשב בתנאי השיגור של הרקטות – מטח בלתי רציף, שנעשה לאחר תקופת זמן לא סדירה, ולעיתים קרובות מנקודה אחרת – ובהתחשב בכך שטווח הדיוק של הצינורות האלה הוא ממילא רדיוס של קילומטר, הטענה שאפשר לטווח אותן באמצעות דיווח היא שטות. אם היה מדובר בסוללה שנמצאת במקום קבוע, שיורה מטחים קצובים ומדודים, ניחא.

לפיד גם מגנה בהתחסדות את הדיווחים על חשש מפגיעה בבתי הזיקוק, אותם הוא מכנה "כמעט הזמנה לרצח המוני". יופי של מילה, "כמעט": היא מאפשרת לך לטעון שלא אמרת את מה שאמרת. ומה היה אומר לפיד אילו התקשורת לא היתה מפרסמת אזהרה כזו, ופגיעה היתה גורמת למותם של אלפים? הוא היה אומר, בצדק, שהתקשורת מעלה בתפקידה. בקיצור, ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך.

ולאחר שזרה מנחה לאלי הפופוליזם, אומר האייקון הרשמי של בנק הפועלים שאמנם, "צנזורה היא תמיד דבר רע", אבל, מצד שני, "מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להכיר בעובדה שבזמן מלחמה הכללים משתנים. גם במדינה הכי דמוקרטית, החופש לא מתיר אלא גם מחייב". וואלה. עכשיו הבנתי הכל.

מישהו יכול להזכיר לי מתי האיש הזה היה עיתונאי?

(יוסי גורביץ)

המספרים זה הכל

היום, ראיין רזי ברקאי את אלעזר שטרן, ראש אגף משאבי אנוש. חלק מהשיחה נסב על העובדה שלפי אלעזר שטרן, ניתן לראות מאלו מגזרים בארץ מגיעים חיילים קרביים, ומאלו מגיעים המשתמטים, כאשר הוא ראה זאת לפי המשפחות השכולות שהוא ביקר בימים האחרונים. באופן טבעי, בשלב כלשהו העלו למוקד את עיר החטאים (תל-אביב, ללא בקיאים). שטרן טען כי ייתכן והגיע הזמן לפרסם את פילוח ההתגייסות לחילות קרביים לפי בתי ספר.

בראיון לאחר מכן, ראיין ברקאי את צחי הנגבי, ושוחח איתו גם בנושא זה, מתוקף היותו ראש ועדת חוץ ובטחון. בראיון ניסה ברקאי לקבל את דעתו של הנגבי בנושא הגיוס, ושאל את השאלה הבאה (בפראפרזה קלה) "צחי הנגבי, עזוב את המספרים. מהי תחושתך בקשר למוטיבציה לגיוס קרבי בתל-אביב לעומת אזורים אחרים?"

כאן, בשאלה זו בדיוק, מודגמת בצורה חדה וחלקה אחת מבעיות היסוד של העיתונאים, שהיא חוסר היכולת להבין שכאשר מדובר בנושאים כמותיים, כגון פילוח החיילים הקרביים לפי אזור המגורים, המספרים הם כל מה שחשוב, ובדיוק מה שאי אפשר לעזוב. אין כל משמעות לדיון שברקאי מנסה לעורר, ללא המספרים.

בחרו את החלוקה המגזרית האהובה עליכם: דתיים/חילוניים, קיבוצניקים/עירוניים, או כל חלוקה אחרת. גם אם אחוז המתגייסים לקרבי מכל מגזר היה זהה לחלוטין לחלקו של המגזר באוכלוסייה, אין כל סיבה להניח שפילוח החיילים ההרוגים לפי מגזר יהיה זהה לפילוח זה. למעשה, מבחינה סטטיסטית הסיכוי שכך יהיה הוא קטן הרבה יותר מאשר הסיכוי שבמגזר מסוים יהיו יותר הרוגים מאשר חלקו של המגזר באוכלוסייה, ובהתאם יהיה מגזר עם מספר הרוגים קטן יותר.

ייתכן שהאלוף צודק באבחנותיו, ויתכן שיש לו מספרים שמגבים את הטענה כי התל-אביבים מעדיפים לשתות אספרסו ולא לרוץ על ג'בלאות. אם כן, שיציג נתונים אלו לתקשורת, ואז יהיה טעם לדיון על חלוקת הנטל. עד אז תחושות הבטן של העיתונאים, השרים, וכל פרשן אחר אינן מעניינות.

הגיע הזמן שעיתונאים יבינו דבר פשוט: לשאלות כמותיות צריך לתת תשובות כמותיות. חוסר ההבנה הזה מבצבץ במקרים רבים. רואים זאת בשיחה עם הטוען כי חיסונים מסכנים ילדים, ולא יכול לספק אף מספר האומר כמה ילדים אכן נפגעו מחיסונים, רואים זאת בשיחה עם הפוליטיקאי הממורמר התורן שטוען שכך וכך אנשים פנו אליו בנושא מסויים, ולא נדרש לספק מספר פונים. ורואים את זה גם עכשיו, כשהעיתונאים עושים פילוח סטטיסטי של מספרי הנופלים לפי ההספדים בעיתונים. מהאזרח ברחוב אנחנו מוכנים לקבל תחושות בטן שלא מבוססות על אף נתון. מעיתונאים אנחנו צריכים לדרוש יותר.

(עופר רון)