כיצד קורסת הציונות לכדי אנטי-פמיניזם: מהרצוג לכיכר רבין

לפני כארבע שנים ניסה הגזען המדופלם ברוך מרזל, שזוכה בעקביות לכ-70% מהקולות בכפר חב”ד, לשבש את חתונתם של מורל מלכה ומוחמד מנסור. כ-500 מתומכי להב”ה הגיעו להפגין מול האולם שבו נערכה החתונה, כשהם נושאים שלטי “התבוללות היא שואה.” מולם עמדו כ-200 מפגיני נגד, ביניהם יעל גרמן מיש עתיד. מרזל והגזענים שלו זכו לגינוי מקיר אל קיר בקרב המרכז המהוגן.

בתחילת השבוע, הודיע יו”ר הסוכנות היהודית הנבחר, בוז’י “יצחק” הרצוג, כי בחופשתו האחרונה בארה”ב נתקל “במשהו שקראתי לו ממש מגפה. ראיתי את הילדים של החברים שלי מתחתנים או בזוגיות עם בני או בנות זוג לא יהודיים וההורים מכים על חטא ושואלים שאלות ומתייסרים ותשמע, זה כל משפחה בארה”ב. אנחנו מדברים על מיליונים. אמרתי שחייבת להיות מערכה, חייב להיות פתרון, צריך לשבור את הראש איך פותרים את האתגר הגדול.”

ישנם, כמובן, הבדלים מובהקים בין הרצוג ומרזל. הרצוג מגולח, בתור התחלה. הוא גם עורך דין משומן וחלקלק, צאצא אצולה – ככל שיש כזו בישראל – ומוברג עמוק לתוך הממסד. גם כשהוא מפיץ את אותם המסרים בדיוק של מרזל, הוא עושה את זה בצורה רגועה הרבה יותר, בהתאם לאישיותו המנומנמת. מרזל מזוקן, הכל חוץ מממסדי – או, אם לדייק, מייצג ממסד-נגד – ועידון הוא לא בדיוק הצד החזק שלו. קולו של מרזל רועם; זה של הרצוג צייצני משהו; וככל הנראה, יהיה יותר כיף לשתות בירה עם מרזל.

וזה, בערך, סך ההבדלים ביניהם. סביר להניח שהרצוג יירתע, אפילו בפלצות – פלצות אמיתית – מהאמצעים שמציע מרזל לטיפול במחלה שהרצוג איבחן. אבל, בסופו של דבר, אם אדם שרוצה לאהוב אדם אחר הוא מגפה, סכנה של ממש לקיומו של העם היהודי; אם החלטתה של אשה ללכת עם אישה, לעזוב את בית אביה ואמה ולדבוק בו והיו לבשר אחד היא עילה ל”מערכה”, לצורך ב”פתרון”, אז כבר אמרו קשוחים מאיתנו שכשחוטבים עצים עפים שבבים ושאי אפשר להכין חביתה בלי לשבור ביצים. ואם להרצוג אין את האומץ להסתכל איך נראות ביצים כשהן נשברות, אולי כדאי שיפנה את מקומו לאנשים עם פחות סנטימנטים, שיעשו את מה שהוא רק מסוגל לדבר עליו.

* * *

חשוב לציין שהרצוג לא אמר שום דבר חריג. הוא בסך הכל ציין את עמדת הסוכנות היהודית לדורותיה. לפני תשע שנים פרצה שערוריה בעקבות המודעה הזו, ויו”ר הסוכנות דאז נתן שרנסקי (שנראה שעליו עצמו צריך לפרסם מודעת “נעדר”) גנז את הקמפיין. הרצוג כנראה שכח מהפרשה ההיא. אחלה של הכנה לעבודה.

הפער המרכזי בין יהודי ישראל ויהודי התפוצות הוא שבישראל היהדות ממושטרת על פי התפיסה האורתודוקסית: אתה יהודי אם אמך יהודיה. לצרכי הגירה לישראל, נכיר גם באב יהודי – בכל זאת, צריך בשר תותחים למלא את השורות המתדלדלות – אבל אם אתה חושב שיתנו לך לחיות כאן אחר כך כמו בן אדם, שכח מזה. זה לא יקרה.

במאה ה-18, ברגע שנתנו ליהודים לצאת מהגטו, יהדות אירופה חוותה פריחה אדירה ומזעזעת. מספרים עצומים של יהודים גילו שבעצם, אין ליהדות מה להציע להם, והלכו למקומות אחרים והפרו אותם. יהודים אחרים החלו להתחיל לעצב את היהדות שלהם מחדש. כוח הכפיה של הרבנים נעלם ברגע שלאנשים היה לאן ללכת, וחלק עצום מהיהודים בחרו ללכת. אחרים הגיעו למסקנה שהיהדות הרבנית המאובנת לא מספיקה להם, ושהיא צריכה עדכון בהול. התוצאה היתה היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, ופרויקט ההשכלה היהודית הגדול.

ההשכלה, מצידה, היא אם הציונות. אבל הציונות רצחה את אמה: הציונות צמצמה את היהדות לכדי שבטיות ולכדי לאומנות. היא הפכה את היוצרות: במקום שמדינת היהודים תשרת את היהודים, תפקידם של היהודים הוא לשרת את מדינת היהודים, ואין שום משמעות אחרת ליהדות. היהודי המשכיל ביותר והמעמיק ביותר, אם בחר לחיות בלונדון, נחשב בעיניה לפחות יהודי ממי שהשיר את מורשתו כדי להפוך למוז’יק בקיבוץ.

כמובן, היתה לציונות בימי הקמתה שכבה אינטלקטואלית. אבל זו עשתה כמיטב יכולתה לוודא שלא יהיה לה דור המשך. ההשכלה היהודית המשיכה, אבל במקום אחר. ציונים שלא יודעים מדוע בעצם הם יהודים ומה הופך אותם ליהודים, ושיש להם בעיה להודות בגזענות של התפיסה האורתודוקסית שהם אימצו, אוהבים לדבר על “היהדות כתרבות.” אבל התפיסה של יהדות כתרבות בהכרח מוותרת על התפיסה שמוצא מכתיב זהות.

וכן, יש הרבה מאד תרבות יהודית. אבל בדרך כלל לא כאן.

* * *

כשיהודים אורתודוקסים מדברים על התבוללות, והרצוג אימץ את התפיסה האורתודוקסית על קרביה, הם מדברים על התבוללות האשה. הנקודה שגזענים מתנגדים דווקא לקיום יחסי מין של נשים מהגזע המועדף עם בני “הגזעים הנחותים” לא חדשה במיוחד, אבל ביהדות האורתודוקסית יש בה עוקץ מיוחד: אשה יהודיה ש”מתבוללת” מחסלת את עתיד הצאצאים היהודים שלה. הם יהיו יהודים, אבל אבודים. צאצאיו של זכר יהודי ששוכב עם לא יהודיה הם ממילא לא יהודים, כך שה”התבוללות” הזו מסוכנת פחות.

בקצרה, הפחד הציוני מנישואי תערובת הוא אימוץ של העמדה האורתודוקסית, שבהכרח רואה את האשה כמשועבדת יותר לצרכי העם והגזע. הדגש האורתודוקסי-ציוני על החשיבות שבמניעת זכות הבחירה של אשה מוביל לתפיסה שלאשה יש זכויות שלגבר היהודי מותר לשלול. כמו הזכות להחליט מה היא עושה עם עצמה.

או איפה היא צועדת.

* * *

בשנים האחרונות סובלת ישראל ממגפה של הדרת נשים. פעולות שפעם היו מובנות מאליהן, כמו שירת נשים בציבור, הופכות לשנויות במחלוקת. שר התחבורה תמך בחרדים שביקשו לדחוק את הנשים לחלק האחורי של האוטובוס. בבית שמש מנהלת המשטרה בעל כורחה קרב מאסף כנגד סגירת רחובות למעבר נשים. שר הפנים דרעי מסרב במשך שנים ליישם החלטה של הממשלה שקובעת שעליו להוציא צווים נגדש הדרת נשים. והשבוע ערכה התנועה הגזענית ביותר בישראל, חב”ד, אירוע מתריס דווקא בכיכר רבין, וערכה אותו תוך הפרדה בין גברים לנשים.

עיריית תל אביב, שהכריזה בשבוע שעבר על כך שלא תאפשר אירועי הדרה במקומות ציבוריים, גילתה באיחור שהיא אישרה לחב”ד לערוך אירוע הדרה. היא שללה את הרשיון של האירוע. חב”ד הלכה לבית המשפט, ושם הורה השופט קובי ורדי לקיים את האירוע, וזאת לאחר שהמארגנים הודיעו שלא יכפו הפרדה.

בפועל, כמובן, למילה של גזעני חב”ד אין שום משמעות. נשים שניסו להגיע למקום גילו ששוטרים מונעים את כניסתן, בכלל זה באלימות; אלימות של חב”דניקים הופנתה כלפי נשים וגברים שעמדו לצידן; גברים לא הורשו להכנס לחלק של הנשים; אשה בלתי מעורבת, שירדה מאוטובוס סמוך לכיכר כדי להגיע לביתה, ספגה יריקות מהצאן הקדוש; והאירוע טבע, פחות או יותר, בתודעה הציבורית. כמה חברות כנסת מחו ונרשמו פוסטים זועמים; וזהו.

אחת הכיכרות הגדולות במדינה נסגרה לתנועת נשים. זה לא קרה בבית שמש. וזה התפוגג.

* * *

וזה לא יעצור בכיכר רבין. ההלכה היהודית היא אנטי-נשית במובהק. הרוב הציוני לא יכול להתמודד עם האורתודוקסיה, בדיוק משום שהוא ציוני. אחרי הכל, הציונות נשענת על התפיסה האורתודוקסית שאלוהים, גם אם הוא לא קיים, נתן לנו את הארץ. ומאחר והציונות הרגה את ההשכלה בקרב היהודים ששעו לה, היא לא הצליחה לפתח יהדות אחרת. ספק, בהנתן הסתירה הפנימית, אם יכלה לפתח כזו. במשך 70 שנה, מקום מדינת ישראל, אחרי כל הדיבורים על “מדינה יהודית”, לא הצליחו הציונים לטעון תוכן חיובי במילה “יהודי”. התוכן השלילי ברור: שלילת זכויותיהם של פלסטינים. אבל מה המשמעות הפוזיטיבית של המושג?

מאחר והציונות הקפידה להרוג את ההשכלה, והאדם היהודי החדש האידיאלי שלה היה קוזאק דובר עברית, לרוב היהודים בישראל אין מושג ממשי על יהדות. אף אחד לא דרש מהם אי פעם להקדיש מחשבה לזהות היהודית שלהם ולמשמעותה, בין השאר משום שהממשלה נשענה תמיד על האורתודוקסיה. הרבנים קובעים מיהו יהודי כשהוא מתחתן, נקבר, ומביא ילדים לעולם – בכל נקודה חשובה בחייו. והרבנים האלה הם תמיד אורתודוקסים. הרפורמים שואלים שאלות מציקות ומדברים יותר מדי על תיקון עולם. ולציונות די טוב עם העולם כפי שהוא. היא לא רוצה ערעור על הצדק שבכוח.

וכאמור, שנאת נשים היא חלק מובנה באורתודוקסיה. אפשר לטעון, וזו לא תהיה טענה מסובכת במיוחד להוכחה, ששנאת הנשים של האורתודוקסיה – שתמיד היתה שם – הודגשה ביתר שאת בדורות האחרונים כריאקציה לעליית זכויות הנשים; בדיוק כפי שהאורתודוקסיה עצמה היא ריאקציה להענקת זכויות האזרח ליהודים ולדרישה להתאים את היהדות לעולם המודרני. לא, האורתודוקסיה כאורתודוקסיה לא היתה שם קודם; השם הנכון לה הוא הריאקציה היהודית.

אף על פי כן, מאחר ורוב היהודים בישראל הם יהודים ריקים מתוכן; ומאחר והם לא קיבלו מעולם חינוך ליברלי; ומאחר והם נוטים לקבל את התפיסה האורתודוקסית של מהי יהדות; ומאחר והם רגילים לעמדה שאומרת שבענייני דוקטרינה האורתודוקסים צודקים (שהרי אין להם אתוס משלהם); ומאחר והאורתודוקסיה הכרחית לציונות, כדי לשמור על טענת “הארץ היא שלנו”; הרי שבסופו של דבר, הציונים צפויים לוותר על זכויות נשים כדי לרצות את האורתודוקסים. בסופו של דבר, הקשת הציונית מתמזגת עם הקשת האורתודוקסית ונבלעת בה.

הפלסטינים כבר התרגלו לשלם את המחיר על המיזוג הזה. בקרוב יגיע תורן של הנשים. רוצים להתיר את הפלונטר הזה? חסלו את המדינה הציונית, זו שהיהדות שלה בנויה על האורתודוקסיה.

וכן, זה ידרוש מאבק. אבל אם אנחנו לא רוצים להגיע למצבה של סעודיה, כדאי שנתייצב אליו. אשר ליהודי התפוצות – הם כנראה ישרדו את הרצוג. אם בכלל יקדישו לו תשומת לב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הכנסת הכריזה השבוע על כך שהדמוקרטיה הישראלית היא ליהודים בלבד

באופן חריג, פסלה השבוע נשיאות הכנסת הצעת חוק של הרשימה המשותפת – הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת כל אזרחיה – ואסרה על הבאתה לדיון. החוק, כפי שאפשר להבין משמו, רצה לקבוע שישראל איננה מדינה השייכת ליהודיה אלא לכל תושביה. נשיאות הכנסת הגיעה למסקנה שזו הצעת חוק מסוכנת מכדי להביא אותה להצבעה.

הסיכוי של הצעת החוק הזו לעבור ולו קריאה טרומית משול לסיכוי שחזיר מטוגן, עם תפוח בפה, יוכל לעופף. נציגי המפלגות הבאות תמכו במניעת ההצבעה: הליכוד, העבודה, יש עתיד, כולנו, ישראל ביתנו ויהדות התורה. נציג של סיעה נוספת, בצלאל סמוטריץ’ מהאחים היהודים, נמנע משום שסבר שלהחלטה כזו יש צורך בחוק יסוד, לא בהחלטה של נשיאות הכנסת. יחד עם שמונת הח”כים של האחים היהודים, 95 ח”כים היו מתייצבים במליאה נגד הצעת החוק. ואף על פי כן, היא נתפסה כמסוכנת מדי לעלות לדיון.

מה בעייתי בהצעת החוק? היועץ המשפטי של הכנסת, איל ינון, אמר זאת במפורש: “[הצעת החוק] כוללת שורה של סעיפים שנועדו ךשנות את אופיה של ישראל ממדינת הלאום של העם היהודי למדינה שבה יש מעמד שווה מבחינה לאומית ללאום היהודי וללאום הערבי.”

כלומר, עצם הדיון בהצעת החוק היה מעלה לדיון שאלות מטרידות, שמוכיחות – שוב – שמדינה דמוקרטית ומדינה יהודית אינן יכולות לחיות בכפיפה אחת. הן תרתי דסתרי. מדינה דמוקרטית מאפשרת שינוי של המשטר שלה. בריטניה הקפיטליסטית היתה תחת שליטה של מפלגה סוציאליסטית. כמעט כל מדינה דמוקרטית (סליחה, שוויץ!) העניקה זכות הצבעה לנשים בשנות העשרה או העשרים של המאה ה-20. זכות ההצבעה בארה”ב כיום לא דומה לזכות ההצבעה שהיתה בה ב-1791, או אפילו לזכות ההצבעה בשנות ה-60 של המאה ה-19. מדינות המערב הפכו, לא בלי דם ואש, ממשטר של המעמד העליון והבורגני למשטר שנאלץ להעניק זכויות למעמד העובדים. זה קרה בזכות מאבק עקשני, לעתים קרובות חוץ פרלמנטרי אבל תמיד מלווה באגף פרלמנטרי.

זה לא היה כל כך מזמן: כפי שציין אובמה בשנה ה-50 למצעד בסלמה, הצועדים “כונו קומוניסטים, בני תערובת, מתסיסים מבחוץ, דגנרטים מוסרית ומינית וגרוע מכך – כל שם פרט לזה שנתנו להם הוריהם.” המצעד בסלמה היה האגף החוץ-פרלמנטרי; האלימות שהפגינה המשטרה של המשטר הלבן – אלימות שחיונית להדגשת העוול שבמשטר, אלימות שבלעדיה, בלי הקבר שבמורד שלה, אין כובשים את ההר – אילצה את האגף הפרלמנטרי, שהוא תמיד מהוסס יותר, “מהוגן” יותר מהאגף האקטיביסטי, לקבל את חוקי זכויות האזרח.

עכשיו פסלה הכנסת הציונית את האפשרות של שינוי פרלמנטרי. לישראל יש משטר אחד: מדינה יהודית. הדמוקרטיה משנית לה: הרי שנינו מרבותינו שהוגים “יהודית ודמוקרטית.” הוו’ הזו, שאומרת שמדובר בסרח עודף, שבבוא עת העימות דינו להשמט.

ומהי אותה מדינה יהודית? ובכן, באופן מביך, הסיעות שהפילו את הצעת החוק של המשותפת לא מסוגלות להסכים על כך. לא פשוט לדעת מה דעתו של הליכוד על מדינה יהודית, שכן במסגרת הפיכתו למפלגה מלוכנית אין לו כלל מצע; אבל בין יהדות התורה ובין יש לפיד, בין מפלגת העבודה ובין האחים היהודים, אפילו בין הכחלוניאדה והליברמניאדה, יש מחלוקות אינסופיות בשאלה הזו.

אבל על נקודה אחת יש הסכמה: תהא אשר תהא המדינה היהודית, יהא פרצופה אשר יהא, היא לא תהיה מדינתם של הפלסטינים הישראלים ודיוקנה לא יכיל את תווי פניהם.

כלומר, אפשר לבזבז חמצן יקר וזמן על השאלה האם יכולה להיות מדינה יהודית שיכולה להיות גם דמוקרטית; במציאות הקיימת, לא במציאות באיזה מישור אידאי, במציאות שמתווים נציגיהם של רוב מוחלט מיהודי ישראל, 20% מהאוכלוסיה לא רשאים לומר, בפורום העליון של הפוליטיאה המתכנה ישראלית, את עמדתם ביחס לצורה שבה צריכה המדינה להתנהל ולהיראות. הם יכולים להבחר, אבל הם לא יכולים להשפיע. והם יכולים להבחר, יותר ויותר, משום שאנחנו צריכים להעמיד פנים כלפי חוץ שאנחנו עוד לא לגמרי רוסיה.

יש לציין שדחיקת רגליהם של הח"כים הפלסטינים היא תהליך זוחל: בשתי הכנסות האחרונות, לא פסלה הנשיאות אף הצעת חוק. בפעם הקודמת שהיא פסלה הצעת חוק – ניחשתם – אלו היו הצעות חוק של ח”כ פלסטיני, אחמד טיבי. קודם לפסילות הללו, לא פסלה נשיאות הכנסת שום הצעת חוק. במקביל, מקדם יו”ר הכנסת – ההומו-סובייטיקוס יולי אדלשטיין – את הצעת חוק הלאום, שבמהותה מצמצמת את הדמוקרטיה ואת מרחב המחיה התודעתי של הפלסטינים הישראלים.

באירוע קשור, הורה בג”ץ השבוע לכנסת להסביר בתוך חודשיים מדוע היא פוסלת את נסיעתו לחו”ל של ח”כ יוסף ג’בארין (המשותפת) במימון של Jewish Voices for Peace. ההחלטה הזמנית היא בעתירה של ג’בארין כנגד החלטת ועדת האתיקה של הכנסת, וכנגד התיקון לכללי האתיקה שמאפשרת לכנסת למנוע נסיעה לחו”ל של ח”כ “במימון ארגון או גוף שפרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל.” הקוד האתי של הכנסת לא אוסר על קבלת מימון מגופים שקוראים להחיל את דין התורה במדינת ישראל. ואידך זיל גמור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ארכיבישוף תעשיית השקרים חושב שפלסטינים ישראלים צריכים להגביל את עצמם לקהילותיהם. ובכן, יש כאן כמה בעיות

פרשת כפר ורדים, שבה עשרות תושבים פלסטינים ישראלים זכו במכרז בישוב שרובו יהודי, עוררה סערה בישוב. ראש המועצה המקומי מיהר להודיע שהוא ציוני ועל כן הוא מקפיא את המכרזים. בן דרור ימיני, תועמלן מוביל של עליונות יהודית, מיהר להתייצב לצידו בטורו בסוף השבוע.

ימיני ירה טיעונים מן הגורן ומן היקב: בג”ץ פסל פעם את בקשתו של יהודי, אחד אביטן, שרצה להתגורר בישוב בדואי דווקא (ימיני נמנע מלציין את העובדה שהתיק בן 30 שנים, ושפסק הדין מצא שאין שם אפליה לאומית או דתים כי גם מוסלמים שאינם בדואים לא היו רשאים לרכוש את הקרקעות); ברמת אביב תושבים לא אוהבים את החרדים; ביבניאל סובלים מן הברסלבים; בערב הסעודית אין כנסיות; לתושבים היהודים בכפר ורדים אין בעיה עם סתם פלסטינים ישראלים, אבל הם לא אוהבים כאלה עם בורקות וכשאלה יופיעו ברחובות “זה לא יהיה כפר ורדים”; לחילונים אין בעיה עם דתיים אבל יש להם בעיה עם חרדים; ומכאן שלא, אסור שזה יקרה. כותרת המאמר היא “לא הבטחנו לכם כפר של ורדים.” גם לישובים קטנים, כותב ימיני, יש זכות להגדרה עצמית. הוא אפילו מנסח כלל: “יש להעניק זכויות רק למי שמעניק את אותה הזכות גם לאחרים, או שישמור על זכויות המיעוט כאשר הוא יהפוך לרוב.”

ננסה לפרק את הטקסט.

א. נתחיל מהפרקטיקה. הכלל שקובע ימיני הוא לא גול עצמי, הוא כדור 44 לרקה. אם יש תנועה שלא עומדת בכלל של “מי שמעניק את אותה הזכות גם לאחרים, או שתשמור על זכויות המיעוט כאשר היא תהפוך לרוב”, זו התנועה הציונית. עם הקמת המדינה, גירשה התנועה הציונית חלק נכבד מתושבי המקום, שרובם לא היו מעורבים אקטיבית בסכסוך, ואחר כך, באמצעות שורה של חוקי גזל ועוול, תפסה את רוב אדמותיהם של הנותרים. עד היום היא מפלה את התושבים הללו. על פי ההגיון של ימיני, יש לשלול את זכויותיהם של הציונים.

ב. אם נעבור לתיאוריה של הכלל הזה, אז יש כאן שתי בעיות:

1. אין לנו שום אפשרות לדעת איך אנשים יתנהגו במצב עתידי, משום שיש יותר מדי משתנים ואנחנו לא ממש מוצלחים בחיזוי אפילו של יומיים קדימה. כשימיני טוען שהתושבים הפלסטינים העתידיים של כפר ורדים לא יתנהגו בהדינות כלפי המיעוט היהודי העתידי, הוא כופה עליהם את הרהורי ליבו. ככל הנראה הוא מבצע פרויקציה: מאחר והוא יודע איך התייחסו הציונים אל הפלסטינים, הוא מניח שיחסם יהיה זהה.

2. אנחו לא יודעים, וגם בן דרור לא יודע, מי הם התושבים העתידיים של כפר ורדים. ימיני חרד מ”בורקות ברחובות.” אבל ממה שאנחנו יודעים, ההגירה מהישובים הפלסטיניים לישובים יהודיים היא בעיקרה הגירה של מעמד בינוני. כלומר, אנחנו לא יודעים אם יהיו “בורקות”, אבל בן דרור כבר שם אותן מראש על כתפי הנשים.

ג. גם לנשים חובשות בורקה, לבעליהן ולילדיהן מגיע דיור ראוי. התיעוב של ימיני כלפי “חובשות בורקות” לא אמור לשלול את זכויות היסוד שלהן.

ד. בן דרור בונה פה את מערכת האפליה הקלאסית: שונים אך נפרדים. זה לא טוב שאנשים מקבוצות שונות יחיו זה לצד זה, אומרים הגזענים מאז ומתמיד, ועל כן הם צריכים לחיות בנפרד. כמובן, אנחנו אנשים הגונים ולכן ניתן להם בדיוק את אותם התנאים שמקבלים האנשים הלבנים. אנחנו לא חלאות.

היסטורית, “נפרד אך שווה” היה שם נוצץ למערכת עוול. ובן דרור צריך לדעת שזה גם המצב כאן, משום שאנחנו מכירים את ההיסטוריה של ישראל. לרוע המזל, המדינה הציונית מתקיימת כבר כמעט 70 שנה, ולאורך כל שנות קיומה היא היתה מערכת של אפליה. היא שדדה את הפלסטינים, בדגש על אדמותיהם, ואחר כך התעללה במזרחים, אתיופים, וכעת היא מתעמרת במבקשי מקלט. האפליה בנויה לתוך המערכת, משום שהיא מיועדת לשרת “יהודים”, ויש לה הגדרות למי זה יהודי ועוד יותר מכך, מיהו יהודי “טוב.”

אילו היה ימיני רציני בכוונות ה”שונים אך נפרדים” שלו, הוא היה דורש מממשלת ישראל לפתור את הבעיה על ידי הקצאת עתודות קרקע לישובים הפלסטיניים, כמו גם להקצות להם תקציבים ומשאבים כדי להביא את הישובים שלהם לרמת הפיתוח של ישובים יהודיים. אבל, כמובן, זה לא מה שקורה.

אחרי הכל, המטרה של הציונים מהמרכז הרדיקלי איננה שוויון: המטרה שלהם היא לשמר כמה שיותר מהגזל הציוני בידיים של יהודים. ימיני יודע שאם הוא ידרוש מממשלת ישראל להעביר אדמות לידי הישובים הפלסטיניים, יקרו שני דברים: א. הממשלה תתעלם ממנו בבוז וב. הוא יוגדר כשמאלני מסוכן.

הוא יודע, שהרי איננו טיפש, שמשוואת ה”שווים אך נפרדים” שלו לא רק גזענית אלא גם שקרית: הפלסטינים הישראלים אינם זוכים ליחס שווה. הדרישה של ימיני בפועל היא להפריד אותם ולמנוע מהם שוויון. הם לא אזרחים שווים, הם אזרחים נסבלים. בלשון נקיה קוראים למערכת כזו אפרטהייד. אבל ימיני הקדיש את הקריירה שלו ב-20 השנים האחרונות להכחשת המציאות הישראלית ולטענה השוצפת שדיבורים על אפרטהייד ישראלי הם אנטישמיות או דמוניזציה.

אז מה נשאר? לומר שהאנשים שמופלים הם לא נחמדים (”לובשי בורקות”), ולומר שגזענות איננה גזענות כי לא ייצא שום דבר טוב מכך שאוכלוסיות יתערבבו. בקצרה, ימיני נסוג לטענות של גזעני דרום ארה”ב בשנות ה-50 בנסיון נואש להפנות את תשומת הלב מהעובדה שכרגיל, התעמולה הזו מכסה על סוג של משטר אפרטהייד.

אחר כך הוא יאמר לנו שהציונות היא תנועת שחרור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

היודו-נאצית ציפי חוטובלי הואכלה בתרופה שלה, וצווחות הימין עלו השמימה

הביצה הימנית כמרקחה: אחת הדוברות היותר מגונות של ישראל, ציפי חוטובלי, רצתה לנאום בהלל בפרינסטון. שורה של יהודים פרוגרסיבים הפעילו לחץ, והלל ביטלו את הנאום של חוטובלי. ליהוויסטית המסכנה לא נותרה ברירה אלא לנאום בפורום של תנועה יודו-נאצית, חב"ד.

המתנגדים לנאום של חוטובלי נימקו את התנגדותם היטב: חוטובלי, ציינו, היא גזענית, שתומכת בשלילת זכויותיהם של הפלסטינים, מתנגדת לזכויותיהם המדיניות, וטוענת שאין להם היסטוריה. כמו כן, הגוף שבו אמורה היתה חוטובלי לנאום, ה-CJL, אוסר “על קידום גזענות או שנאה מכל סוג.” ה-CJL, בתגובה, ביטלו את הנאום של חוטובלי עד שיוכלו לבדוק את העובדות.

הימין והמרכז הישראלי – ככל שיש עדיין הבדל ביניהם – התחרפנו, עלו על הגגות, קרעו את בגדיהם ושמו אפר בראשם. הם טענו שסתמו לחוטובלי את הפה. שזה, במחילה, בולשיט. לחוטובלי יש יותר יכולת ביטוי מלרובנו. היא חברת כנסת. היא יכולה באמצעות חסינותה המהותית לומר דברים שיביאו להשלכת דובר מן השורה לכלא. ובצדק. זו המטרה של חסינות: שחבר כנסת יוכל לומר את הדברים המקוממים ביותר מבלי לשלם על כך מחיר פלילי.

אבל בלי מחיר ציבורי? רבאק. אף אחד לא שלל מחוטובלי את זכות הביטוי שלה. שללו ממנה במה, ואף אחד לא חייב לתת ליודו נאצית במה. יהודים פרוגרסיביים פשוט אמרו שמבחינתם, חוטובלי לא ראויה לבוא בקהל.

האם הם צודקים? חד משמעית כן.

* בפברואר 2011, הזמינה חוטובלי – אז חברת כנסת – את בנצי גופשטיין, איש ארגון הטרור להב”ה, לנאום בוועדה לקידום מעמד האשה של הכנסת. חוטובלי הזמינה את גופשטיין בשל “מאבקו בהתבוללות.” איך קשורה החיה המיתולוגית של התבוללות לוועדה הזו? ובכן, אליבא דחוטובלי, “אחת המטרות החשובות של הוועדה לקידום מעמד האשה היא הזהות היהודית. לצערי, התופעה של נישואי תערובת מתרחשת בעיקר מהצד הנשי, כשיהודיות נישאות למוסלמים.” גזענות ושנאה? צ’ק.

* חוטובלי שוללת את זכויות הפלסטינים למעמד מדיני. על כך מיד.

* חוטובלי נאמה בכנסת ביולי האחרון, האשימה את הפלסטינים בכך שהם “גונבים את ההיסטוריה היהודית”, ונופפה בספר-גימיק של איזה לוזר, שנקרא “ההיסטוריה של העם הפלסטיני” ושדפיו ריקים.

אז הימין נעמד על הרגליים האחוריות. הדובר הרהוט ביותר שלו, כרגיל, היה בן דרור ימיני. הוא כתב שהוא לא מצא שום גזענות אצל חוטובלי. כנראה שהוא לא טרח לעשות חיפוש גוגל בסיסי. אחר כך התעלה ארכיבישוף תעשיית השקרים על עצמו וכתב “חוטובלי, אגב, תומכת בסיפוח שיוביל לאזרוח.” האמנם?

את מה שחוטובלי חושבת בנושא אפשר לקרוא כאן. לדברי חוטובלי, יש להתייחס אל הפלסטינים – רק בגדה המערבית, אלה ברצועה לא בתמונה – כאל “גרי תושב.” כלומר, במקרה הטוב, אזרחים סוג ב’; במקרה הרע, המשמעות היא כפיית “מצוות בני נוח” עליהם. הפתרון של חוטובלי כולל “זכויות כלכליות ומוניציפליות”, אבל תוך שישראל משתלטת על מערכת החינוך הפלסטינית, כי “המחשבה שהם יכולים לחנך להסתה נגד הישות הציונית בתוך מערכת חינוך היא מחשבה שצריך לסלק אותה מסדר היום שלהם, ובעצם יש לשלוט על התכנים של סדר היום החינוכי של בתי הספר הפלסטינים.”

חשוב לציין שהטענה של חוטובלי על הענקת “זכויות כלכליות” לפלסטינים לא כוללת את זכותם לרכוש: חוטובלי הצביעה בעד חוק ההפקעה, שהופך לחוקי את גניבת הקרקעות של פלסטינים עבור יהודים, והיא כמובן לא מוכנה לדבר על הקפאת ההתנחלויות כדי להשאיר לפלסטינים שטח מחיה.

רגע, מה בקשר לאזרוח של הפלסטינים, שעליו דיבר ימיני? ובכן, חוטובלי מבהירה שהיא מדברת על תהליך ארוך טווח, של דור, שבו היא איכשהו תשכנע מיליון יהודים להגיע לישראל, הפלסטינים יפסיקו ללדת, ואז “שייך לדבר על אזרחים שמוכנים להתאזרח באופן מלא ולקבל גם זכויות הצבעה, וזה רק אחרי שמדינת ישראל מעגנת בחקיקת יסוד את זכותו של העם היהודי על ארצו ואת העובדה שמדובר במדינה יהודית שאינה יכולה להיות בשום אופן מדינה דו לאומית.” חשוב לשים לב: חוטובלי לא מדברת על אזרוח כל הפלסטינים כתוצאה מהסיפוח, אלא “שייך לדבר” על אזרוח של חלקם – במדינה שקובעת שאין להם זכויות לאומיות. שזה כל מה שמגיע לאנשים שחוטובלי הצהירה בפומבי שאין להם היסטוריה.

בקיצור, מה שחוטובלי רוצה הוא למשוך את משטר האפרטהייד היהודי בגדה עוד שנות דור, ולעשות רעשים של פתרון עתידי. שזה, בעצם, מה שרוצה בן דרור ימיני.

ועל כל זה צריך לומר: זדיינו. אתם, במיוחד בן דרור, מקדמים חרם על מתנגדים פוליטיים כבר שנים. ימיני מנהל מאבק נגד ארגוני זכויות אדם שנים, ודורש לצמצם את יכולת הפעולה שלהם. חוטובלי יושבת בממשלה שמנסה למנוע משוברים שתיקה או בצלם לערוך אירועים בארץ ובחו”ל. ראש הממשלה הישראלי נמנע השנה מלפגוש את שר החוץ הגרמני, מאחר והאחרון סירב לבטל את פגישתו עם נציגי בצלם ושוברים שתיקה. ממשלתו של נתניהו, בתמיכתה של חוטובלי, העבירה את חוק החרם, שסעיף שלו שנפסל על ידי בג”ץ קבע שעצם הקריאה לחרם על מוצרי ההתנחלויות – זכות ביטוי פר אקסלנס – תוביל לקנס אפריורי ללא הוכחת נזק. עכשיו מנסה הממשלה שחוטובלי היא שרת החוץ סגנית שר החוץ שלה להעביר חוק זהה, עם קנס של 150,000 ש”ח ללא הוכחת נזק לכל מי שקורא להחרים את תוצרת ההתנחלויות.

בקיצור, אחת הדוברות היותר דוחות של ישראל, ויודו-נאצית עם תעודות, הואכלה בתרופה שלה-עצמה: החרימו אותה. וכל מה שהיה לימין לומר הוא אוי אוי אוי.

ועוד דבר אחד: בהמשך לפוסט הקודם, זה נראה יותר ויותר כאילו ראש הממשלה חרירי מוחזק בריאד בניגוד לרצונו. האזינו לתגובתה שומטת הלסתות של דוברת מחלקת המדינה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שרת המשפטים מודה שהאו"ם צדק לפני שזה היה מגניב

שרת המשפטים איילת שקד – אולי הראשונה בתפקידה שעליה אפשר לטעון שהיא ניאו נאצית – נאמה אתמול (ג’) בוועידת המשפט של לשכת עורכי הדין, ואוששה שם קביעה ישנה של האו”ם: שהציונות היא גזענות.

לדבריה של שקד, מערכת המשפט לא רואה בציונות ערך והיא “שטח מת משפטית” מבחינה ציונית, והוסיפה שבבתי המשפט ”שאלת הרוב היהודי אינה רלוונטית בשום מקרה.” היא הבטיחה שבקרוב, ממשלת נתניהו תעביר את חוק הלאום שייאלץ את בג”ץ להעניק קדימות לערכים יהודיים/ציוניים על פני ערכים דמוקרטיים.

שקד הלינה על כך שבתי המשפט מעניקים חשיבות לזכויות הפרט – ובכך העמידה את זכויות הפרט נגד הציונות. הדוגמאות שהיא הביאה לטענותיה היו הפסילה החוזרת ונשנית של בג”ץ של חוקי העוול שהיא ועמיתיה מחוקקים נגד פליטים, ואת נושא יהוד הגליל (בג”ץ קעדאן).

שקד העמידה ציר שבקוטב אחד שלו נמצאות זכויות הפרט, ובצד השני “הציונות.” ציונות כאן משמעה שמירה על רוב יהודי, ואכן קשה לחשוב על משמעות אחרת שנותרה למילה החבוטה הזו: שמירה על זכויות עם האדונים. השמירה על הרוב היהודי הופכת, בעקבות נאום שקד, לערך משפטי. כדי לשמור על הרוב היהודי, צריך לפגוע בזכויות המיעוט.

כלומר, ציונות היא התפיסה שלקבוצה של יהודים – מספרם לא משנה – תמיד יהיו זכויות יתר על פני כל שאר הקבוצות במדינה. אם זכויות הפרט יובילו לכך שהציונים במדינה יהפכו למיעוט, צריך יהיה לצמצם אותן. כמובן, המדובר בצמצום זכויות הפרט של הלא-יהודים. הווה אומר, מדינת ישראל איננה יכולה לנהוג בשוויון כלפי אזרחיה, משום שהערך העליון שלה איננו שוויון אלא “שאלת הרוב היהודי.”

לשאלה הזו יש חשיבות קריטית. אחרי הכל, בניגוד למה שאוהבים לחשוב, הרוב היהודי בין הים לנהר מזערי. כשסופרים את הפלסטינים הישראלים, הפלסטינים בגדה – שהמפלגה של שקד פועלת לסיפוחה – ואת רצועת עזה, המספרים פחות או יותר שווים. מאחר ולא תהיה בעתיד הנראה לעין נסיגה מן הגדה, הדברים של שקד מיועדים לוודא הקמת משטר אפרטהייד שמבוסס על “שאלת הרוב היהודי.” מה יקרה אם יהיו פה יותר לא יהודים מיהודים? ישללו את זכויות הפרט שלהם. זכויות הפרט ייקבעו על פי מוצאו.

למותר לציין, זו תמיד היתה הפרקטיקה הציונית, ובתי המשפט נהגו לשתף איתה פעולה מימי הקמת המדינה והלאה. המדינה הציונית השתלטה בשלל חוקי עוול על רוב האדמות של הפלסטינים בישראל, ועשתה כמיטב יכולתה כדי לשכנע אותם להגר. בימים אלה, משרד הפנים שולל שרירותית וללא הליך את אזרחותם של בדואים. המהלך הזה מנוגד לתפיסה הבסיסית של זכויות אדם: סעיף 15 של ההצהרה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם קובע כי “כל אדם זכאי לאזרחות. לא תשלל מאדם אזרחותו דרך שרירות ולא תקופח דרך שרירות.” ישראל, יש לציין, מעולם לא אימצה את ההצהרה רשמית, ולא יהודי שינסה לשמור על אזרחותו באמצעות בתי המשפט יגלה שהם לא מגלים הבנה למצוקתו.

אבל משטר הגזענות הציוני תמיד התנהל באמצעות צווים והחלטות פקידים, לא בחקיקה ראשית. כולם ידעו מדוע כלה חוטפת אלה בראש ונגררת לחדר צדדי, אבל העדיפו לדבר על חופה. השופטים היו צריכים איזה משהו שיאפשר להם להעלים עין ולתרץ את העוול. שקד הכריזה אתמול על כך שגזענותו של המשטר הציוני תעוגן בחוק יסוד, ושזו מהותו של החוק הזה. מה שנלחש ונקרץ הופך עכשיו להכרזה רשמית, כי המשטר מגיע לקצה היכולת שלו להגן על עצמו.

סביר שחוק הלאום של שקד יעבור; סביר שזה יקרה, כי נתניהו יצטרך ללכת לבחירות ואין לו הישגים אחרים. כשזה יקרה, חוקיה של מדינת ישראל יצטרכו לקבל את מעמדם של חוקי נירנברג: גזענות ואפליה מקודדים בחוק. המשפטנים שמכרו את נשמתם, שמהם תמיד יש לכל משטר די והותר, ודאי יעשו את מיטב מלאכתם כדי להסוות את ריח הנבלה; אלה של הפרקליטות כבר מאולפים די הצורך. שופטים יצטרכו לעמוד בפני הברירה שעמדה בפני שופטים במשטרי עוול. רובם, סביר להניח, ילכו עם העדר. שנים אחר כך הם יצטדקו בפני נכדיהם שזו היתה רוח הזמן ושבלתי אנושי היה לדרוש מהם שיתעלו מעל זמנם. וכשהכל ייגמר, נזכור מי הכריזה על מהותו של החוק הזה קבל עם ועדה.

בימים אלה, עומדים לדין שופטים מימי החונטה בארגנטינה על הסיוע שלהם לפשעים נגד האנושות אז. מוטב לאנשי הפרקליטות והשופטים ללמוד מלקחם. לגבי שקד, זה כנראה מאוחר מדי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כמה טיעונים נגד המאבק בנושא הכותל

גדי אלכסנדרוביץ’ כתב משל מעולה. עזבו הכל ולכו לקרוא אותו. קראו עד הסוף.

חזרתם? יופי.

המשל של אלכסנדרוביץ’ הוא כתב ההגנה הטוב ביותר שראיתי עד כה על מאבק נשות הכותל ועל פרשת רחבת הכותל. הוא תוקף את נקודת המבט של החילוני הממוצע, שהיא “עזבו אותי באמא’שכם” מכל הנושא, ותוקף אותה בהצלחה. הוא מציין שבסופו של דבר, הנקודה פה היא זכויות נשים ושהמאבק החרדי הוא מיזוגני. מי שלא יתמוך בהדרת נשים מספריית אוניברסיטה בגלל קבוצת גיימרגייטים, לא יכול לתמוך בהדרת נשים מהכותל. ולא משנה שאנחנו חושבים שלדבר אל קיר זה דבר מטומטם; כל אחד עושה דברים שנראים אוויליים בעיני אחרים. הח”מ, למשל, בילה אתמול שעה בקרב טקטי מדוקדק מול חיזרים, שיש להניח שהיה נראה אווילי לחלוטין בעיני בחור ישיבה.

ובנקודה הזו אלכסנדרוביץ’ צודק, ללא עוררין. ולא רק צודק, אלא גם יעיל: הוא בונה את הטיעון שלו תוך שימוש מדויק באמפתיה. קראתי את זה ואמרתי “וואלה.”

אבל (היה ברור שיש “אבל”, נכון?) יש כמה נקודות שלדעתי הן קריטיות, ובהתאם משנות את התמונה.

אולי הקריטית מכולן היא העובדה שהכותל המערבי נמצא בשטח כבוש, שאף שהוא סופח על ידי ישראל אף מדינה בעולם איננה מכירה בסיפוחו (נקודה שחודדה לאחרונה בהחלטה 2334 של מועצת הבטחון, ש”מגנה את כל הצעדים שמטרתם לשנות את ההרכב הדמוגרפי, האופי והמעמד של השטח הפלסטיני שנכבש ב-1967, כולל מזרח ירושלים”.)

מכאן נובע לא רק שלממשלת ישראל אין שום סמכות לקבוע תקנות ביחס לכותל; מתוקף היותה כוח כובש נאסר עליה לשנות את ההסדרים במקום, ואין ספק שהם שונים כיום מכפי שהיו בזמן הכוח הלגיטימי האחרון שם, המנדט הבריטי. יש לציין עוד שרחבת הכותל המערבי היתה פעם שכונה פלסטינית, שכונת המוגרבים, שנמחקה כולה במהירות עם כיבוש המקום. כלומר, אנחנו נדרשים לתקן עוול אחד כאשר הוא מתבסס על שורה של מעשי עוול אחרים, שמהם אנחנו מתעלמים; ותיקון העוול נדרש מצד שאחראי גם לעוולות הללו ושכלל לא ברור שיש לו סמכות לתקן את העוול הספציפי הזה. לצורך העניין, החלטת החלוקה מ-1947 קובעת שירושלים היא גוף נפרד, שאמור להיות מנוהל על ידי מנהלה בינלאומית – בדיוק לאור העובדה שהאו”ם הביע אי אמון ביכולת של ישראלים או פלסטינים לנהל את המקום הרגיש הזה, אי אמון שהתברר כמוצדק לגמרי.

החלטה 2334, יש לציין, היא משפט בינלאומי מחייב. עצם ההכרה בזכותה של ממשלת ישראל לקבוע משהו בנושא הכותל מתנגשת איתו. המשפט הבינלאומי מנסה, בדרכו הבעייתית והמגושמת, ליצור עולם צודק יותר. תמיכה בצדק של נשות הכותל מתנגשת בצדק הבינלאומי. יש לנו פה בעיה.

והיא לא היחידה. נקודה קריטית אחרת היא מעורבותם של אזרחים זרים בסכסוך הזה. כל יהדות ארה”ב המאורגנת נעמדה על רגליה האחוריות וזעקה זעקה גדולה ומרה. כל הממסד פחד מהם כמו מפיל, חברי קונגרס ברחו הביתה, סנאטורים למדו חליל. נתניהו אמר שהיה יכול להיות גרוע יותר וכחלון הודיע שעבדו עליו בנושא הגיור, הוא בכלל רצה להתגזען על מבקשי מקלט. וכל המעורבות הזו הופכת את ישראל ליותר ויותר מדינת כל יהודיה ופחות ופחות מדינת כל אזרחיה.

פתאום מישהו שבכלל לא גר פה, אין לו אזרחות פה ולא חושב בכלל לעבור לפה מחליט שיש לו זכות לנהל משא ומתן עם מדינת ישראל על הזכויות שלו – במקום שבו, נזכיר, לממשלת ישראל בכלל אין זכויות. אז לא רק שאנחנו מקבלים לגיטימציה לסמכות של ממשלת ישראל במזרח ירושלים (אתה לא מנהל מו”מ מול מי שאין לו סמכות בנושא), אנחנו גם מגדילים בשקל תשעים ומקבלים חיזוק לתפיסה שלאזרח אמריקאי בן דת משה יש יותר זכויות פה, מעצם היותו בן דת משה, מאשר לפלסטינים שנשלטים על ידי המדינה ולאזרחים ישראלים שאינם יהודים.

הלגיטימציה לתפיסה של מדינת כל יהודיה גורמת נזק עצום לפחות או יותר כל מאבק לשוויון או לצדק בישראל. היא מקבעת תפיסה א-אזרחית של ישראל, תפיסה של ישראל כמי ששייכת לאנשים שאין להם מחויבות כאזרחים שלה, ובו זמנית של ישראל כחייבת פחות לסוג מסוים של אזרחים שלה. אנשים סבירים יכולים להתווכח על גודל העוול, אבל לדעתי הנזק שבקידום תפיסת מדינת כל יהודיה עולה על הנזק שבהתעלמות מדרישתן של נשות הכותל לחלוקה צודקת של הקיר.

מעבר לבעיות המהותיות, יש בעיה תפיסתית. אלכסנדרוביץ’ מצביע על אי צדק, אבל – אפילו אם נתעלם לרגע מהעובדה שיש כמה עוולות זועקות יותר – זהו אי צדק שלליברל הישראלי שימיו קשים גם כך קשה להזדהות איתו. בסופו של דבר, הכותל הוא לא באמת שווה ערך לספריה אוניברסיטאית. הוא סמל לא רק להדתה המתמשכת של חיינו, אלא למה שלא נמצא מאחוריו – המקדש היהודי. בסוף כל תפילה שאתן אומרות בעברית ניצב המקדש השלישי, שיש רבים מאד שפועלים במרץ לבנייתו, ולא משנה כמה זבחי אדם יידרשו כדי לבנותו. הכותל והמקדש הם סמל, אולי הסמל החזק ביותר, לאנטיתזה של כל הנסיון לבנות כאן חיים נורמליים. בהתחשב בכך, נראה לי שקצת מוגזם לדרוש מהליברל הישראלי להקדיש תשומת לב ומאמץ דווקא למאבק הזה.

בהשוואה, יש תנועה חזקה בקרב נשים קתוליות שדורשות לאפשר להן לשמש בכהונה; מאבק חשוב, אם אתה קתולי, אבל בהתחשב בכל מה שעף עכשיו באוויר באירופה וארה”ב, חשוב אבל כנראה לא דחוף. ולא, אין בכך טענה שהמאבק על זכויות נשים לא חשוב: אלא שבתוך שלל המאבקים של זכויות נשים (הזכות לשכר שווה, הזכות לשוויון בבתי הדין הדתיים, הזכות לייצוג שווה, המאבק במיזוגניה השקופה שנחשפה לאחרונה בתעשיית ההון-סיכון, ועוד ועוד) המאבק לזכויות נשים דווקא בכותל או דווקא בכמורה הוא פחות דחוף.

אילו היה לנו די עולם וזמן; אלא שלמרבה הצער אין.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הגזען הקטן שוב הגיח מתוך אריה דרעי – והזכיר לנו את הגזענות הרווחת בקרב יהודי ישראל

יש עדיין שמאלנים שזוכרים את התקופה שבה אריה דרעי הצעיר עבד עליהם ושכנע אותם שהוא סוג של ליברל. זה היה מזמן, בשנות השמונים, כשהוא ביטל את הצנזורה על סרטים ומחזות (כן, בדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה היתה צנזורה על סרטים ומחזות עד בערך התקופה שהיא ביטלה את האיסור על יחסים הומוסקסואליים). אישית, תמיד היתה לי פינה חמה לדרעי על כך שבכוחות עצמו הוא מנע מסגן הרמטכ”ל אהוד ברק ושר הבטחון ארנס להכניס את ישראל למלחמת המפרץ הראשונה, דפק על שולחן הממשלה, צעק ושכנע את שאר השרים להתנגד למה שעד אותו הרגע נראה כמו החלטה מוגמרת. סביר להניח שיש לפחות כמה עשרות, אם לא מאות, ישראלים שעדיין חיים היום בגלל אותו רגע נדיר מנדירים, המצב שבו שר אזרחי למהדרין מונע מאילי המלחמה שלנו לחרחר עוד אחת.

אבל יש גבול לחסד שאפשר לנטות, אפילו למעשה כזה. גט הכריתות לאריה דרעי הגיע מבחינתי סרטון ה”כוכבית גיור” שדרעי הריץ בבחירות 2013, נסיון מובהק להפצת שנאה כלפי מהגרים מברית המועצות. היום הוא בחר להשפריץ שוב שנאת זרים.

דרעי, לחוץ מאד מכל הבלגאן עם הרפורמים, הכותל וכל השאר, העלה שורה של ציוצים אגרסיביים. חלקם היו שקרים בוטים: ציוץ מס’ 3, למשל, מתעלם מכך שהרחבה השוויונית והפתוחה לכל שאמורה היתה להבנות על פי החלטת ממשלה בוטלה בהחלטת ממשלה שהוא קידם. מס’ 4 עבר ישירות לגזענות: דרעי מנסה להפחיד אותנו שהאריתראים נוהרים למקוואות בהמוניהם, באוטובוסים שנשכרו על ידי עמותות רפורמיות, ושהוא כשר פנים ייאלץ (מס' 5) לתת להם אזרחות אבטומטית אם הם יתגיירו. להד”מ. נניח עכשיו לשאלה האם גיור המוני של מבקשי מקלט לא יהיה מימוש עילאי של הצו “ואהבת את הגר”; ברור לי שהיהדות האורתודוקסית תתחלחל מהרעיון. השאלה היא אם דרעי באמת חושב שיש בית דין רבני שיגייר המונית מבקשי מקלט. ברור שהוא לא עד כדי כך מטומטם, אבל הוא חושב שהקוראים שלו כן.

או, על כל פנים, הוא חושב שהגזענות הטמונה בהם חזקה מספיק כך שפניה אליה תשכיח מהם את העובדה שהוא מוכר להם צ’יזבט שהיה נפסל כמוגזם מדי על ידי היועצים של דונלד טראמפ.

הגזענות של דרעי פורצת החוצה בציוץ שהוא מחק, שמובא כאן באדיבותו של משתמש טוויטר @eyal6699. הנה הוא לעיניכם: “זה [ריק ג’ייקובס, נשיא האיחוד ליהדות רפורמית בצפ’ אמריקה, שדרעי כמובן משמיט את תואר הרב שלו, שבו איננו מכיר] אותו האדם שטען שנישואי תערובת אינם מחלה וכי אסור לראות נישואים בין יהודי וגויה כשלון.” ההדגשה שלי.

כלומר, שר הפנים שלכם כותב במפורש שלדעתו “נישואי תערובת” בין יהודי וגויה הם “מחלה.” דרעי נבהל מעצמו ומחק את הציוץ, והחליף את הציוץ בציוץ מס’ 8 שלו. הוא קלט שזה ממש לא ייראה טוב אם שר הפנים הישראלי יצהיר על כך שנישואים בין יהודים ולא יהודים הם “מחלה.” מישהו בחוץ עוד עשוי להבין עם איזו ממשלה יש לו עסק; ממשלה שמחזיקה גזענים חשוכים כמו אריה דרעי בתפקיד הרגיש עד מאד של שר פנים.

קשה להניח שדרעי חשש שהציוץ יגרום לו נזק בקהל היהודי בישראל: אחרי הכל, אפילו יאיר לפיד (”האביר הטפל”, כפי שכינה אותו היטב ליאור שליין) לא יסכים שתהיה כאן, במדינת היהודים, חתונה בין יהודי ולא יהודיה; הוא הסכים לכל היותר ל”ברית זוגיות”, חצי-נישואים. בסוף 2013, הצביע לפיד בכנסת נגד הצעת חוק שהיתה מאפשרת נישואים אזרחיים לזוגות חד מיניים. (הוא טען אז שהוא יעביר חוק ברית זוגיות אחר. שמעתם על החוק הזה מאז?) רוב היהודים בישראל, לחרפתם, אכן רואים ב”נישואי תערובת” מחלה; התפיסה הרומאית של amor vincit omnia, האהבה כובשת הכל, תפיסה שהזדקקה לאהבה החצרונית של המאה ה-12, עדיין זרה לרוב היהודים בישראל. אהבה זה נחמד. עם זר? שמישהו יביא את מלחי ההרחה.

אבל מה? הם ממש לא רוצים שידברו על זה בחו”ל. זה רע ל-hasbara. מישהו עוד יכול להבין למה אנחנו באמת מתכוונים ב”מדינה יהודית ודמוקרטית.” אז סביר להניח שלא יהיה קמפיין ציבורי שיקרא להדחת דרעי. אין לו מה לדאוג. בתחום הזה, אם לשאוב כינוי אחר של שליין ללפיד, הוא קפטן קונסנסוס.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

במובן העמוק ביותר, בצה”ל שכחו מה זה להיות יהודים

חמושים שגויסו לצה”ל, שמוגדרים במשרד הפנים כנוצרים או חסרי דת, דיווחו לאחרונה כי הם נדרשו להגיע, בפקודה, לטקס שבו הוסבר להם שהם צריכים לעבור גיור ושהצבא, בחסדו, יאפשר להם זאת. בצה”ל אומרים שהמטרה היא “לחזק את תחושת השייכות של החיילים העולים וילדיהם למדינת ישראל וצה”ל.” בצבא מודים שמדובר בכפיה: “החיילים העומדים בקריטריונים מוזמנים לכנס הסברה על אודות הקורס, שאליו מחויב החייל להגיע על מנת שתהיה לו היכולת לקבל החלטה מושכלת ביחס לרצונו להשתתף בתכנית. חייל שבוחר בתום הכנס לחתום ויתור, לא יוזמן לכנס נוסף והתהליך עמו ייפסק. במידה וחייל בחר להשתתף בתכנית אך מעוניין לפרוש, הוא זכאי לכך בכל עת.”

מה שאנחנו רואים פה הוא התפיסה, שהוטמעה בימיו של העבריין אלעזר שטרן – מי שהגניב מידע על חייל סורר מרשות הצבא והעביר אותו לבעל הטור יאיר לפיד, ואחר כך הפך לחבר כנסת במפלגתו של לפיד – על פיה חייל יהודי הוא בהכרח חייל טוב יותר. התפיסה הזו היתה גוררת הרמת גבה אצל שורה של מצביאים, מיוליוס קיסר דרך ג’ינג’יס חאן וכלה בארווין רומל, אבל את המסמר נטול הראש שנעץ שטרן בתודעה של צה”ל קשה לחלץ.

חשוב לציין: צה”ל רוצה לגייר אותך, אבל רק אם הוא רואה בך יהודי אבוד. צה”ל לא היה מעז להציע קורסי גיור למוסלמים, דרוזים או נוצרים ילידים; ברור היה לו שנסיון כזה היה גודע באיבו כל מגע בין צה”ל ובין האוכלוסיות הללו. אז מסתבר שאתה יכול להיות חייל מעולה אם אתה דרוזי, מוסלמי או דרוזי, אבל לא אחד מאבותיך היה יהודי. זה השלב שבו צה”ל פוסע פנימה כדי להגשים את היעוד שלך, גם אם לא היית מודע לכך, וגואל את הנשמה שלך באמצעות הליך גיור מזורז.

ואם צה”ל לא היה מעז לעשות את זה לחיילים דרוזים, הוא עושה את זה לחיילים שמגיעים מחבר העמים – ומשם מגיע רובם המוחלט – משום שהם קבוצה חלשה ולא מיוצגת. לך תסביר מה אתה עושה במדינה היהודית, אם העזת להגיע אליה כשאתה לא יהודי.

התהליך עובד כך. צה”ל מקבל מידע ממשרד הפנים על ההשתייכות הדתית של המגויסים, ובמידה והם “עומדים בקריטריונים” – יש להם הורה יהודי או סב יהודי, אך הם עצמם מכריזים על עצמם כנוצרים או כחסרי דת – הוא מציע להם הצעה שקשה מאד לסרב לה. החייל נדרש להתייצב לקורס שבו מסבירים לו שהוא יהודי סוג ב’ ושצה”ל פה כדי להציל אותו. הוא חייב להגיע לכנס הזה. ההשתתפות שלו בקורס ההמשך, כלומר בהליך הגיור עצמו, היא ברירת המחדל; הוא צריך לחתום ויתור אם הוא לא רוצה להמשיך. במונחים טכניים, זה opt-out: אתה נדרש להשתתף ונאלץ לבצע צעדים מודעים כדי לצאת.

מה יקרה לחייל שיסרב? בצה”ל אומרים שכלום. האם, כחייל, היית מאמין לדבר כזה? מי יתקע לידך שאין סימון שקט בתיק האישי שלך, סימון שישפיע על היכולת שלך – נניח – לצאת לקורס קצונה, או לקבל סיווג בטחוני? כמי שניסו לאלץ אותו לצאת לקצונה, אני זוכר טוב מאד את המשמעות של ההתעקשות על שלך מול הצבא. מישהו באמת חושב שחיילים מגיעים לקורס כזה עם איזשהו רצון חופשי?

נסו לתאר לעצמכם את השערוריה שהיתה פורצת אילו צבא צרפת היה מזמן חיילים יהודים לקורס התנצרות, מודיע להם שיש להם כמובן זכות ויתור אבל שצרפתי טוב הוא צרפתי קתולי ושהמטרה של הקורס היא לחזק את השייכות שבין החיילים היהודים ובין הרפובליקה הצרפתית והצבא הצרפתי. נשמע מגוחך? זה משום שזה מדגים את ההבדל שבין מדינה דמוקרטית ובין מדינה יהודית. נשמע מבהיל? כי כן, אבות אבותינו היו בסרט דומה מאד, וגילו שקשה לצאת באמצע. מסתבר שמישהו בצה”ל שכח מה זה להיות יהודי.

אתה קורא את זה ומברך על הרגע שבו קצין זועם בדובר צה”ל הודיע לך שאתה לא מכבד את הצבא, את המדינה היהודית ואת הדת היהודית.

ונקודה אחרונה: החיילים שמוצאים את עצמם נגררים לקורס שבו ימירו את דתם, עשויים לגלות אחר כך שהכל היה לשווא. המדינה תכיר בגיור, היא מבטיחה, אבל מי שיחליט אם אתה מספיק טוב להתחתן בישראל יהיה בסופו של דבר דיין חרדי.

(יוסי גורביץ)

ישראל נמנעת מלתקוף את הקרמטוריום של אסד, למרות שהדבר לגמרי ביכולתה

ממשל טראמפ הודיע שלשום (ב’) שמשטר אסד מפעיל קרמטוריום בכלא סדניא שבדמשק, שם הוא רוצח עשרות עצירים מדי יום ואז משמיד את גופותיהם. הידיעה זכתה לתשומת לב ניכרת בתקשורת היהודית אתמול, כשבין השאר בן דרור ימיני מקונן על כך שהעולם שותק.

וואלה. טכנית, העולם לא שותק. כמעט כל מעצמה מעורבת בדרך כלשהי במה שקורה בסוריה, והנושא הסורי לא יורד מסדר היום העולמי כבר חמש שנים. יש על סוריה סנקציות כבדות והיא הופצצה לאחרונה על ידי ארה”ב. אבל ככה זה: קרמטוריום מקושר לשואה, ובשואה כידוע בעלות הברית – שאיבדו עשרות מיליונים במאבק נגד מעצמות הציר, אבל זה לא דם יהודי אז זה זניח – לא עשו כלום. האינסטינקט של תועמלנים כגון ימיני רואה “קרמטוריום”, ומיד מוסיף “שתיקה.”

יש רק בעיה אחת בטיעון הזה. המדינה עם הנסיון הרב ביותר בהפצצה של סוריה נמצאת ממש לדרומה. היא מבצעת גיחות, מוכרזות ולא מוכרזות, בסוריה על בסיס שבועי. ראש הממשלה שלה הודיע לאחרונה לפוטין שלא יעלה על הדעת שהאזורים הבטוחים בסוריה ימנעו ממנה לתקוף שיירות של חיזבאללה.

כלומר, למדינה היהודית היחידה במזרח התיכון יש את היכולת, האמצעים, ועכשיו גם את המידע המודיעיני המדויק שיאפשר לה הפצצה של הקרמטוריום בכלא סדניא. כל מה שצריך הוא רצון. ורצון, למרבה הפלא, אין.

למה? מסיבות אנוכיות מוכרות. הגיחה עשויה להסתבך וטייסים עשויים למות, או, גרוע מכך – המדינה היהודית מעדיפה את החיילים שלה מתים, ע"ע נוהל חניבעל – להשבות. אין לדעת האם הפצצה של הקרמטוריום לא תעצבן את הרוסים, שמחזיקים את משטר אסד בחיים. הם עשויים לפתוח באש על מטוסינו או סתם לספק לאיראן עוד נשק. הם גם עשויים לתת אור ירוק לכל מיני מיליציות שהשליטה בהן עמומה לפתוח באש לעבר ישראל. ואחרי הכל, את מי אסד שורף שם? ערבים. שיישרפו. איחלנו בהצלחה לשני הצדדים.

שזו עמדה צינית, מאוסה, משתפת פעולה עם רצח עם ושגרתית לגמרי. היא משותפת להרבה מאד מדינות במצבים דומים. למעשה, החריגה ממנה וההתעקשות לצאת לפעולה צבאית למטרות הומניטריות היא-היא החריג. יש לציין שישראל התנגדה לפעולות כאלה: כאשר ארה”ב התערבה בקוסובו, שר החוץ אריאל שרון התנגד לפעולה ההיא כי יום אחד, חשש, התקדים יכול לפעול כנגד ישראל.

לומר שזה נורא אבל אנחנו לא מוכנים לסכן את האינטרסים שלנו כדי להפסיק את זה, זה הדיבור הכפול הרגיל של העולם. ישראל מוסיפה נדבך שלישי לצביעות הזו: לא רק שהיא – שמסוגלת יותר מכל מדינה אחרת (פרט, יש להניח, לרוסיה) להפסיק את מה שקורה בסדניא – נמנעת מכך, היא עוד מטיפה מוסר למדינות אחרות ומאשימה אותן בכך שהן לא עושות דבר, כאותו החזיר הפושט טלפיו ואומר “ראו, כשר אני.”

לזכור את הצביעות הזו לפעם הבא. ודי בטוח שתהיה הפעם הבאה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

משה דרורי מוכיח, שוב, שמסוכן לתת ליהודים אורתודוקסים סמכות שפיטה

השופט משה דרורי, בעוונותינו סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, שחרר ללא הרשעה מחבל יהודי שיידה בקבוק תבערה ומספר אבנים לעבר מכוניות של פלסטינים. הפיגוע התרחש זמן קצר לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושה נערים מבני המגזר, ביוני 2014, ולטענת המחבל היהודי – ששמו לא הותר לפרסום – הוא חש טראומה עקב החטיפה, שכן אחד החטופים היה בן מחזורו.

דרורי פסק ש”אכן מדובר בעבירות חמורות”, אבל פצצת התבערה והאבנים לא פגעו באיש; שהמפגע הוא “נער נורמטיבי”; שהוא עבר “טרגדיה וחיים לא פשוטים”; שהמפגע הביע חרטה על המעשה; ושהוא מעוניין בשירות קרבי בצה”ל, שהרשעה עשויה לפגוע בו. אי לכך ובהתאם לזאת, נמנע דרורי מלהרשיע את המחבל וכזר עליו עונש לתועלת הציבור ללא הרשעה.

לח”מ אין יותר מדי הערכה למערכת המשפט הישראלית, על אחת כמה וכמה כשהיא באה לדון בקורבנות פלסטיניים או במחבלים יהודים. אף על פי כן, פסק הדין של דרורי הוא חרפה אפילו ביחס למקובל.

נפרק את הטיעונים אחד-אחד. ביחס לטענה – שהיא אכן טענה קריטית – שהמפגע לא הצליח לפגוע באיש, הטענה הזו לא עומדת למפגעים פלסטינים. גם אם הם השליכו בקבוק תבערה שלא פגע באיש והם מתרחקים מהמקום לא חמושים, יש סיכוי סביר מאד שהם יירו על ידי החמושים האמיצים שלנו. אם הם לא יירו אבל ייתפסו, הם יילכו לכלא במלוא חומרת הדין. יש לציין שהמפגע היהודי והמפגע הפלסטיני גרים באותו האזור, אבל נשפטים בשתי מערכות משפט שונות.

באשר לטענת הטראומה, גם אם נניח שהמפגע היהודי אכן סובל מטראומה – וטענת “המשוגע התורן” היא טענה נפוצה בקרב מחבלים יהודים – הרי שהטענה הזו כלל לא היתה עומדת למפגע פלסטיני. חלק ניכר מהתוקפים הפלסטינים יוצאים לתקיפות משום שקרובי משפחה או ידידים שלהם נפגעו, לעתים קרובות נהרגו, על ידי חמושינו האמיצים. אם הם שורדים את ההתקפות – וחמושינו הורגים אותם, כאמור, גם כאשר הם לא מהווים סכנה – העובדה שהם פעלו כנקמה על פגיעה בקרובים לא תעמוד להם. יתר על כן, מערכת הבטחון שלנו תנסה להחריב את בתי משפחותיהם כנקמה, גם אם המפגע עצמו נהרג.

ואשר ל"נורמטיביות" של המפגע – כאן קשה לחלוק על דרורי. אין ספק שמחבל יהודי הוא נורמטיבי במגזר הזה.

חשוב לציין שעיני אינה צרה בעורך דינו של המפגע, איתמר בן גביר; הוא עשה כמיטב יכולתו המוכחת עבור הלקוח שלו. אם אתם נחשדים אי פעם בעבירה פלילית, אני לגמרי ממליץ על שירותיו. לא, הבעיה היא לא בבן גביר. הבעיה היא בדרורי.

אתם עשויים לזכור את השופט דרורי מפסק דין מקומם שכתב בשנת 2009, שבו נמנע מלהרשיע אברך מקושר, שדרס במכוון קופאית אתיופית שניסתה למנוע ממנו לצאת מבלי לשלם. דרורי גזר על הנאשם היהודי 180 שעות שירות, ואת ההמנעות מהרשעה נימק בשתי סיבות: קודם כל, על פי דיני הרמב”ם, עצם העובדה שהדורס ביקש את מחילתה של הנדרסת אומרת שהוא חזר בתשובה, ועל כן אפשר להמנע מהרשעה; ושנית, משום שהרשעת הדורס היתה פוגעת בסיכוייו להפוך לדיין.

נראה מוכר?

בפסק הדין מ-2009, קבע דרורי שיש לאמץ את כללי הדין העברי בכל סוגיה. והנה, הפעם בא לפניו מקרה של גבר יהודי צעיר, שמילא כהלכתה את מצוות הנקמה, ושניסה לפגוע באנשים שעל פי ההלכה הרמב”מית בכלל לא ברור שפגיעה בהם אסורה. מה הפלא, אם כן, ששוב יצא לו פסק דין כזה?

כשכתבתי על הנושא לפני יותר מדי שנים, ציינתי ש”אללה ירחם על המוסלמי או הנוצרי שייאלצו להשפט בפניו, ודאי אם איש ריבם יהיה יהודי, על אחת כמה וכמה אם יהיה יהודי 'טוב': הלכה פסוקה היא שאין להצדיק בדין לא-יהודי על פני יהודי.” זה היה צפוי, צפוי לגמרי; ואף על פי כן, דרורי נשאר בתפקידו.

נקודה אחרונה שיש לעמוד עליה: דרורי נמנע מלהרשיע את המפגע היהודי משום שהרשעה תפגע בגיוסו לשירות קרבי. כלומר, הוא נמנע מלהרשיע אדם שזרק פצצת תבערה לעבר אנשים חפים מפשע, כדי שזה יוכל לשאת נשק ברשות ובסמכות מול אותם אנשים חפים מפשע.

מה נותר עוד לומר, פרט לקוות שגם פה, כמו במדינות עוול אחרות, יהיה בעתיד משפט שופטים?

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)