הבזות ונפתח בפתיחה של קריסטבה ל"כוחות האימה – מסה על הבּזְוּת" (הוצאת רסלינג, תרגום נועם ברוך): “יש בבזות (abjection) אחת מאותן התקוממויות אלימות ועמומות של האדם כנגד מה שמאיים עליו, ושנדמה לו שמקורו בחוץ או בתוך מוגזם כלשהו, מוטל לצד האפשרי, הנסבל, הניתן למחשבה. זה כאן, קרוב מאד אך בלתי ניתן להטמעה. זה משדל, טורד ומרתק את האיווי, אשר אף על פי כן, אינו מניח לעצמו להתפתות… ללא לאות, כבומרנג סורר, קוטב של קריאה ושל דחייה שם את מי שנשלט על ידיו מחוצה לו, פשוטו כמשמעו" (עמ' 7). לטענת קריסטבה, הבזות היא התגובה האנושית – אימה, הקאה – להתמוטטות אפשרית לנוכח אבדן ההפרדה בין הסובייקט לאובייקט או בינינו לבין האחר. הדוגמה הבסיסית ביותר לבזות היא התגובה לגוויה, שמזכירה לנו באופן טראומטי את היותנו בני מוות. דוגמאות אחרות יכולות להיות ההתייחסות לצואה או לפצע פתוח. קריסטבה מסיקה מכך על היחסים בין בנות לאימותיהן, אבל לא לשם אני רוצה ללכת. רק הפסיקו לרגע לתעב את קריסטבה, תיאורטיקנים רוסים שכמותכם, וחשבו על המילה הזו. על הב' הדגושה שגרמת לפה להינעל, ועל הז' הניתזת מבין שיניים חשוקות. ועכשיו חשבו על ערבי ספרות, ורוצו מייד אל המראה – שיניכם מייד נחשקות באותו אופן, הלא כן? שיחה קצרה שהייתה באמת מנחת ערב ספרותי: אתה עולה שלישי. דובר בערב ספרותי: בסדר. יש לי רבע שעה, נכון? מנחה בערב ספרותי: אתה צוחק עליי, נכון? יש לך חמש דקות. דובר בערב ספרותי: חמש דקות. מנחה בערב ספרותי: אתה צוחק עליי, תגיד שאתה צוחק עליי. דובר בפנים חתומים: צוחק, צוחק, בטח צוחק.

ללא מילים (מכאן)

ערבי ספרות ערבי ספרות – למה הם נועדו? המטרה האידילית ביותר שניתן לעלות על הדעת ביחס לערבי ספרות, היא דיבור על ספרות. כלומר, ערבי ספרות מורכבים לרוב משורה של דוברים, מומחים בתחומם, אשר נקראים יחדיו אל אותו האולם, אל אותו הקהל, באותו הזמן, כדי לדבר על נושא התמחותם. הרעיון הבסיסי הוא שכך אפשר לתקוף את הנושא הנחשק מכמה זוויות. בפועל, כל דובר מקבל את תשומת לב הקהל לדקות ספורות, שבהן הוא אמור להעביר מחשבה כלשהי. המחשבה הזו אמורה להיות קלה מספיק כדי להעביר אותה באותו פרק זמן קצר, ומסובכת מספיק, כדי שהערב יקבל ערך מוסף כלשהו עבור הקהל. ובכן, המטרה הזו לעולם אינה מתקיימת. ראשית, משום שרעיונות – ספרותיים או לא – הם לרוב מורכבים יותר מחמש דקות. שנית, משום שריבוי הדוברים גורם בדרך כלל לסוג ההאזנה לה נדרשים אנשים המחכים בנמל התעופה ושומעים את הכריזות החוזרות ונשנות המזמינות אנשים אחרים לעלות על המטוס. הדבר היחיד שיכול באמת להסיט את תשומת ליבם מן האינסוף אל העכשיו הוא צמד המילים "תודה רבה". שלישית, משום שכמו בנושאים רבים אחרים, ספרות היא עניין של להט; אם הדובר אומר את מה שאתה חושב, אתה משתעמם כי אתה כבר יודע את זה. אם הוא אומר משהו אחר, אתה משתעמם כי הוא טועה. רק לעיתים נדירות, נמצא הדובר אשר מצליח, בחמש דקות, להמשיך את קו המחשבה הנלהב שלך לעבר מחוזות חדשים ומעניינים. וכך, נותרים ערבי הספרות עם המטרה האנושית הרבה יותר: חיברות. אתה מגיע לערבי ספרות – כלומר אם עוד לא נדרת את הנדר שלא להגיע אליהם, או אם נדרת והפרת – כדי לראות אנשים כמוך, אנשים שאוהבים ספרות או אוהבים את הנושא הספרותי הספציפי של אותו ערב. ואז, אתה נתקל פנים מול פנים, או ברך מול ברך, בבזות. איש ההתחככות, זה שהוא כוכב עולה או כוכב יורד או כוכב עתידי, הוא לא אתה. הוא בוודאי לא אתה. אתה לא כאן כדי להתחכך. אתה כאן כדי להקשיב, ללמוד, להשכיל, להרחיב אופקים. נערת ההערצה עם עיני הכוכבים, השמלה האדומה והציפורניים המוקפדות היא לא אתה. אתה לא כאן כדי לבדוק כיצד מתנהגים האנשים שאתה רוצה להיות כמוהם. אתה כאן כדי להיות בין שווים. הדוברת מלאת הפאתוס, שמשלשלת לעבר הקוראים את תובנותיה הברורות מאליהן, איננה אתה. רעיונותיך הם כמובן עמוקים מני ים. איש הספרות התמהוני, עם החולצה המכופתרת ששוליה מבצבצים מבין אבזם חגורתו והמקטורן שלו משתלשל ברוב גדולה מכתפיו, איננו אתה. אתה אדם מן היישוב, עם ביקורת עצמית חיצונית בסיסית. לפחות. וכל אלו הם כמובן גם אתה, שבאת, לבוש כמו שאתה לבוש, למרות שידעת מה יהיה, למרות שתיארת עוד מראש את הקבס שיאחז בך למראה כל אלו. וכך, פעם אחר פעם, ערב שירה אחר ערב הקראת שירה, ערב ביקורת התרבות אחר ערב השקת המגזין, אתה מגיע כדי להסתכל באימה, כדי להתבונן בלבן של העיניים של האחר, כדי לדמות ביראה את אשר צפוי לך. בכל פעם מחדש אני חושבת לעצמי, אם כך אני נראית, עדיף שאשנה את חיי מן הקצה אל הקצה. ובכל פעם מחדש, אני מגיעה. יימח שמי.