הבזות ונפתח בפתיחה של קריסטבה ל"כוחות האימה – מסה על הבּזְוּת" (הוצאת רסלינג, תרגום נועם ברוך): “יש בבזות (abjection) אחת מאותן התקוממויות אלימות ועמומות של האדם כנגד מה שמאיים עליו, ושנדמה לו שמקורו בחוץ או בתוך מוגזם כלשהו, מוטל לצד האפשרי, הנסבל, הניתן למחשבה. זה כאן, קרוב מאד אך בלתי ניתן להטמעה. זה משדל, טורד ומרתק את האיווי, אשר אף על פי כן, אינו מניח לעצמו להתפתות… ללא לאות, כבומרנג סורר, קוטב של קריאה ושל דחייה שם את מי שנשלט על ידיו מחוצה לו, פשוטו כמשמעו" (עמ' 7). לטענת קריסטבה, הבזות היא התגובה האנושית – אימה, הקאה – להתמוטטות אפשרית לנוכח אבדן ההפרדה בין הסובייקט לאובייקט או בינינו לבין האחר. הדוגמה הבסיסית ביותר לבזות היא התגובה לגוויה, שמזכירה לנו באופן טראומטי את היותנו בני מוות. דוגמאות אחרות יכולות להיות ההתייחסות לצואה או לפצע פתוח. קריסטבה מסיקה מכך על היחסים בין בנות לאימותיהן, אבל לא לשם אני רוצה ללכת. רק הפסיקו לרגע לתעב את קריסטבה, תיאורטיקנים רוסים שכמותכם, וחשבו על המילה הזו. על הב' הדגושה שגרמת לפה להינעל, ועל הז' הניתזת מבין שיניים חשוקות. ועכשיו חשבו על ערבי ספרות, ורוצו מייד אל המראה – שיניכם מייד נחשקות באותו אופן, הלא כן? שיחה קצרה שהייתה באמת מנחת ערב ספרותי: אתה עולה שלישי. דובר בערב ספרותי: בסדר. יש לי רבע שעה, נכון? מנחה בערב ספרותי: אתה צוחק עליי, נכון? יש לך חמש דקות. דובר בערב ספרותי: חמש דקות. מנחה בערב ספרותי: אתה צוחק עליי, תגיד שאתה צוחק עליי. דובר בפנים חתומים: צוחק, צוחק, בטח צוחק.
ללא מילים (מכאן)
ערבי ספרות ערבי ספרות – למה הם נועדו? המטרה האידילית ביותר שניתן לעלות על הדעת ביחס לערבי ספרות, היא דיבור על ספרות. כלומר, ערבי ספרות מורכבים לרוב משורה של דוברים, מומחים בתחומם, אשר נקראים יחדיו אל אותו האולם, אל אותו הקהל, באותו הזמן, כדי לדבר על נושא התמחותם. הרעיון הבסיסי הוא שכך אפשר לתקוף את הנושא הנחשק מכמה זוויות. בפועל, כל דובר מקבל את תשומת לב הקהל לדקות ספורות, שבהן הוא אמור להעביר מחשבה כלשהי. המחשבה הזו אמורה להיות קלה מספיק כדי להעביר אותה באותו פרק זמן קצר, ומסובכת מספיק, כדי שהערב יקבל ערך מוסף כלשהו עבור הקהל. ובכן, המטרה הזו לעולם אינה מתקיימת. ראשית, משום שרעיונות – ספרותיים או לא – הם לרוב מורכבים יותר מחמש דקות. שנית, משום שריבוי הדוברים גורם בדרך כלל לסוג ההאזנה לה נדרשים אנשים המחכים בנמל התעופה ושומעים את הכריזות החוזרות ונשנות המזמינות אנשים אחרים לעלות על המטוס. הדבר היחיד שיכול באמת להסיט את תשומת ליבם מן האינסוף אל העכשיו הוא צמד המילים "תודה רבה". שלישית, משום שכמו בנושאים רבים אחרים, ספרות היא עניין של להט; אם הדובר אומר את מה שאתה חושב, אתה משתעמם כי אתה כבר יודע את זה. אם הוא אומר משהו אחר, אתה משתעמם כי הוא טועה. רק לעיתים נדירות, נמצא הדובר אשר מצליח, בחמש דקות, להמשיך את קו המחשבה הנלהב שלך לעבר מחוזות חדשים ומעניינים. וכך, נותרים ערבי הספרות עם המטרה האנושית הרבה יותר: חיברות. אתה מגיע לערבי ספרות – כלומר אם עוד לא נדרת את הנדר שלא להגיע אליהם, או אם נדרת והפרת – כדי לראות אנשים כמוך, אנשים שאוהבים ספרות או אוהבים את הנושא הספרותי הספציפי של אותו ערב. ואז, אתה נתקל פנים מול פנים, או ברך מול ברך, בבזות. איש ההתחככות, זה שהוא כוכב עולה או כוכב יורד או כוכב עתידי, הוא לא אתה. הוא בוודאי לא אתה. אתה לא כאן כדי להתחכך. אתה כאן כדי להקשיב, ללמוד, להשכיל, להרחיב אופקים. נערת ההערצה עם עיני הכוכבים, השמלה האדומה והציפורניים המוקפדות היא לא אתה. אתה לא כאן כדי לבדוק כיצד מתנהגים האנשים שאתה רוצה להיות כמוהם. אתה כאן כדי להיות בין שווים. הדוברת מלאת הפאתוס, שמשלשלת לעבר הקוראים את תובנותיה הברורות מאליהן, איננה אתה. רעיונותיך הם כמובן עמוקים מני ים. איש הספרות התמהוני, עם החולצה המכופתרת ששוליה מבצבצים מבין אבזם חגורתו והמקטורן שלו משתלשל ברוב גדולה מכתפיו, איננו אתה. אתה אדם מן היישוב, עם ביקורת עצמית חיצונית בסיסית. לפחות. וכל אלו הם כמובן גם אתה, שבאת, לבוש כמו שאתה לבוש, למרות שידעת מה יהיה, למרות שתיארת עוד מראש את הקבס שיאחז בך למראה כל אלו. וכך, פעם אחר פעם, ערב שירה אחר ערב הקראת שירה, ערב ביקורת התרבות אחר ערב השקת המגזין, אתה מגיע כדי להסתכל באימה, כדי להתבונן בלבן של העיניים של האחר, כדי לדמות ביראה את אשר צפוי לך. בכל פעם מחדש אני חושבת לעצמי, אם כך אני נראית, עדיף שאשנה את חיי מן הקצה אל הקצה. ובכל פעם מחדש, אני מגיעה. יימח שמי.
בתאריך ה-19.12 יום שלישי, חופש חנוכה,
על גג עזריאלי, מפגש ישראבלוג.
פרטים בבלוג שבקישור.
אשמח אם תגיע/י ותפיצ/י.
ניסחת זאת היטב. מאוד.
נכון שהתגובה הראשונה הולמת להפליא?
חוץ מזה, אמרתי לך: שיעורי ריקוד.
התזה של קריסטבה, זה לא Snowden’s secret ממלכוד 22?
בכלמיקרה, כן, כך אני מרגיש בדיוק. אני חושב שהמודוס אופרנדי הראשי והבלתיסביר של חיי , בעצם, הוא לחפש קהילה או סצנה שאני אוכל לשהות בתקריתטיפוסית שלה בלי לעבור את זה.
אפיץ. ודאי שאפיץ.
בלי קיטורים על קריסטבה?
חן חן.
כן, גם אני חשבתי.
אגב, אחר כך חשבתי שוב על פתרון חזי לסקלי הזה. אני חוששת שגם שם – בעולםהריקוד, כלומר – יש את אותה דינמיקה. אז מה ייצא מזה? שנחשוש משניהעולמות?
כן, אני חושבת שזה אחד הצירים הראשיים גם בחיי.
ואני חושבת שהפוסט הזה הוא בעצם משיכת כתפיים של ויתור.
ובהמשךלזה אכתוב כאן את התשובה שרציתי לכתוב לך למעלה: הפיתרון שלי הוא פשוטלוותר לחלוטין על קהילה. ערבי ספרות, למשל – הייתי גג בחמישה בכל ימי חיי(הארוכים להחליא).
זו הצהרה קצת נאיבית, לא? כלומר, ויתרת על קהילה? לגמרי? אין לך שום מאבקים בין הגדרת הזהות שלך להגדרת זהות קבוצתית כלשהי?
אה, פשוט התעלמתי מהקטע של קריסטבה
you had me in מודוס אופרנדי
את מתארת היטב סוג מסוים (ונפוץ, אבוי) של ערב ספרות. יש גם אחרים. בכמה מהם זכיתי להשתתף. אחד מהם אפילו הפקתי.
חבל להתייאש. כדאי ליזום. גם קבוצת אנשים קטנה שמסכימה על כמה עיקריםיכולה לשמש גרעין איתן ופורה ולרכז סביבה אנשים נוספים, ואני מכיר כמהדוגמאות ממשיות לכך.
(ולא הבנתי את התחביר, או הפיסוק, במשפט שמתחיל "אתה אדם מן היישוב".)
מי דיבר על הגדרת זהות? חשבתי שמדברים על השתתפות פעילה באירועים קהילתיים.
בראבו סקסית (צריך להגיד: בראבה).
מה, זאת כזאת מילה מוקצה? יעילה, בסך הכל, בלי תחליפים ברורים.
הערב הספרותי היחיד שאיכשהו ריגש את הנוכחים, ובו הייתי נוכחלמזלי, היה בנוכחות יונה וולך בירושלים שם היא קיללה וגידפה את מבקריהספרות.
לגבי קריסטבה- נו באמת, מילון כזה מפוצץ כדי לומר את המובן מאליו.
בלי לכעוס. את זאת שאמרת שוויתרת לחלוטין על קהילה.
למעשה, אפילו אני הייתי בערב ספרות אחד שממנו ממש התרגשתי – לזכרה של יונהוולך. אבל גם הייתי בעשרות כאלו שלא. העניין הוא שאני לא בטוחה שאפילו הואהיה שווה את המאמץ שנדרש מאלו שהפיקו אותו.
וצודק. במשפט הנ"ל יש פסיק מיותר.
תודה, סקסית.
ספר עוד על הערב ההוא, טוב?
דרך פעולה.
לא כועסת, מה פתאום. פשוט אני לא מזהה הגדרת זהות עם קהילה.
"דרך פעולה" מצלצל הרבה פחות נכון כשבאים לתאר תפקוד שאין לו מטרה מובהקת מחוץ לעצמו… אה, רגע, "תפקוד" יכול לעבוד.
אה, אגב, חשבתי על דרך אמפירית לבדוק את התיאוריה שלך על סדרות: אם היאתופסת, בממוצע בי-סקסואלים יראו כמות כפולה של טלווזיה ביחס לסטרייטיםוהומואים.
איך לא?
כבי סקסואלית אני רוצה להשתמש בבמה זו כדי להפריך טענה הו-כה-נפוצה זו: בי-סקסואלים לא אוהבים כמות כפולה של אנשים.
אם ניקח, למשל, את הלסבית הממוצעת, היא לא אוהבת את כל הנשים, אלא רק אתכל הנשים שעושות לה את זה. בי-סקסואלים, בהתאמה, אוהבים את כל אלו שעושיםלהם את זה, והם יכולים להיות גברים או נשים.
יתרה מכך, סבורתני שבממוצע הבי-סקסואל אוהב את המראה ההומואי המעודן אצלהגבר ואת המראה האנדרוגני אצל האישה, ולכן הסיכוי שלו למצוא מטרות השכבהבטלוויזיה – שמונעת מאידיאל היופי ההוליוודי – הוא יחסית קטן מלכתחילה.
לפסקההראשונה והשנייה זה מתבסס על ההנחה שמשיכה מינית היא מאוד אידיוסינקרטיתברוב המקרים, ובחדר ממוצע אי אפשר להצביע על כל הנשים שמי שנמשך\ת לנשיםסביר להניח שירצה\תרצה לשכב איתן, וכל הגברים שמי שנמשך\ת לגברים סבירלהניח שירצה\תרצה לשכב איתם. איכשהו תמיד הרגשתי שבכל זאת יש חפיפה דייגדולה בין הטעמים המיניים של כל בעלי הנטייה המינית הרלוונטית.
לפסקה השלישית וואלה.לא חשבתי על זה.