כולם בפרויקט הזה מדברים כל הזמן על הספרים שהם קראו, ועשו להם משהו. כל אותם חיבורים מרגשים שהיו לכולנו עם יצירות ספרותיות מופלאות, שלקחו אותנו למחוזות רחוקים וטובים יותר. כל אותן דמויות בדיוניות שלרגע קט, אנחנו הם והם אנחנו.

אלא שדווקא הספרים שלא קראנו הם אלה שבאמת הורסים לנו את החיים.

כל אותם הספרים שאתם פשוט לא מסוגלים לקרוא. הם פשוט לא מעניינים אתכם, זה לא הקטע שלכם, ולא יעזור כלום. ייתכן שמישהו קנה לכם את הספר, ואמר ש"אתם חייבים לקרוא אותו". הוא מצויין. כולם אומרים ככה. ורק אתם לא מתחברים אליו. קניתם, כי כולם קונים, התחלתם, כי כולם קוראים. והפסקתם, כי אתם פשוט לא מסוגלים. בסופו של דבר, הספר ייקבר אי שם במעמקי מדף הספרים המתפקע שלכם, או שיושאר במקום גלוי לעין, כדי שתיתקלו בו על בסיס קבוע וייגרמו לכם רגשות אשם קשים עד שתחליטו לסיים את הפרשה המצערת בדרך זו או אחרת – בין אם תסיימו את קריאתו, או שתקברו אותו בערימה על מנת לנסות ולשכוח ממנו.

המהדרין אף נוטים למכור את אותם ספרים בחנויות ספרים משומשות.
למה למכור? קודם כל, כי ייתכן שהקונה המאושר יהנה הרבה יותר מן הספר. ושנית (וזו הסיבה האמיתית), כי אם תשאילו את הספר למישהו, הוא עוד יחזור לידיכם בעתיד הנראה לעין. ואז מה הרווחתם? לא זו בלבד שתיאלצו להמשיך לחיות עם הכשלון המהדהד הזה על המדף, אלא שכשיוחזר אליכם, תצטרכו לנהל שיחה אודותיו. והרי לא קראתם את הספר עד סופו, ולפיכך אין לכם כמעט שום דבר חכם לומר אודותיו למעט איזו אנחה כבדה בעיניים מושפלות, המלווה במלמול "לא הצלחתי לסיים את הספר"

והשיחה אודות הספר היא בעיה חמורה בהרבה מתחושת הכשלון הנגזרת מן העובדה שספר כלשהו הביס אותנו.

תמיד יהיה איזה ספר שכולם קראו, ורק אתם לא. לא הצלחתם לסייים אותו, לא התחברתם לז'אנר. או שקניתם וטרם הספקת לעיין.
הסיבות לא חשובות. מה שחשוב זה שכולם קראו אותו, ורק אתם לא.

ואתם עומדים בצד. בשיחות עם חברים (או חמור מכך, בשיעור באוניברסיטה), וכולם מדברים על הספר הארור הזה. הקול החדש והבהיר שצץ בשמי הספרות העכשווית. קריאת החובה
הנוכחית. ואולי זו בכלל איזו יצירה קלאסית מהסוג שלא יעלה על הדעת שלא נקראה על ידי כל אדם מן הישוב, המעז לחשוב על עצמו כמשכיל או חלילה "אינטלקטואל".

לפעמים, אם יש לכם מזל, אפשר לזייף את זה. ייתכן שנחשפתם לדי אזכורים אודות הספר במקומות אחרים שהצלחתם לגבש מושג כללי בנדון. במקרים נדירים באמת, העיבוד הקולנועי נאמן למקור במידה כזו שלפחות עיקרי הדברים חילחלו אל תודעתכם בצורה כמעט-מדוייקת. כולם יודעים שאנה קרנינה משליכה את עצמה אל מתחת לפסי הרכבת בסוף. הפרטים השוליים באמצע, כמו העלילה, קצת פחות קריטיים. כל מה שצריך זה כמה אנקדוטות שיאפשרו לכם להשתתף בשיחה.

במידה ולא עומדות לרשותכם אנקדוטות, נסו לנהוג לפי הכלל "תהיי יפה ותשתקי". הנהנו הרבה בראשכם, תוך שאתם ממלמלים שלל ביטויים חסרי משמעות כגון "אוי, לגמרי" ו"עלית על הנקודה בצורה מדוייקת" (נסו שלא להגזים!).

המשיכו לזרוק את אותם ביטויים לא מחייבים עד שיגיע הרגע הקריטי: אותה נקודה בזמן שבו הדיון מגיע לכיוון שאתם מסוגלים להסיט אותו לכיוונים המוכרים לכם יותר, עוטו על המציאה, ונווטו את השיחה למקום שונה לגמרי. שרסקולניקוב ייחנק – המשפט האחרון של הבחור שיושב מולכם מזכיר לכם בכלל את אותו הרגע הטראגי שבו סנייפ רוצח את דאמבלדור בספר השישי.
מרגע שהשיחה הגיעה לטריטוריה שלכם, אתם יכולים להחליף את נושא הדיון למשהו אחר לגמרי. אולי לדבר על פוליטיקה או על מזג האוויר. במקרה הכי גרוע, בקשו מהמלצרית את תפריט הקינוחים.

עם זאת, למרות שניצחתם בקרב, אתם יודעים שאתם עדיין מפסידים במלחמה. לא תוכלו להתחזות לעולמי עד. בסופו של דבר, יגיע היום שבו תיחשפו במלוא ערוותכם, ותיאלצו להודות בעובדה שלא עלה בידיכם לקרוא את הספר הזה. ייתכן שכמה מחבריכם הקרובים יפסיקו לשוחח עמכם בעקבות הוידוי המביך, אבל האמת משחררת. נסו ותהנו.

ולשלב הוידוי האישי המביך: מימיי אפילו לא ניסיתי לקרוא את "החטא ועונשו", ואף נרדמתי במהלך ההצגה "אנה קרנינה" לפני מספר שבועות (וחבל לי מאוד שכך). אבל בחיי שכבר השלמתי עם הפדיחות האלה ואף הפסקתי להרגיש רע בגללן. ובכלל, הכשלון הספרותי הגדול ביותר מבחינתי מגיע גם הוא מתחום הספרות הרוסית – לפני מספר שנים קיבלתי עותק של "האמן ומרגריטה" כמתנת יום הולדת ולאחר כמה פרקים, נטשתי את הספר, אשר עבר לשבת מעל האסלה במשך קרוב לשנה. דווקא עיינתי בו לפרקים, אבל פשוט לא היתה שם כימיה. עד שהבחנתי בכך שיום הולדתי הבא מתקרב, ואילצתי את עצמי לסיים את קריאתו כדי לצאת על ידי חובה. אין ספק שפספסתי את ההומור הדק והסאטירה הסובייטית החדה, אבל הספר לא הביס אותי, וכעת גם אני זכאית שלא להרגיש כמו מתחזה כשאני אומרת בזלזול "אה, בולגקוב? לא עשה לי את זה. אבל אם כבר חתולים, היה אתמול לולקאט מצויין…"

"פשוט…לומר…לא', אני אומר לה, מוריד את מעיל הארמאני שלי ותולה אותו על מתלה המעילים של אלכס לואב שקניתי בבלומנגדייל'ס. 'פשוט…לומר…לא?' היא חוזרת אחרי. 'ראית את המופע של פטי ויינטרס הבוקר?' אני שואל. 'על אוטיזם?'. 'לא' היא מחייכת כאילו היא איכשהו מוקסמת מההתמכרות שלי לתכנית. 'איך היה?'" (עמ' 73-74)

לאחרונה זה קורה יותר ויותר. פעם בערב, בשעות משתנות, זה שב ועולה. מאשימים אותי שאני מדרדר אנשים לשתיה, ושהם לא ישנים בגלל זה. גם הגוף שלי לפעמים מקים איזה חצי צעקה, הוא צועק מהבטן. באחת מהשעות הפנויות שיש לי, אני נכנס לחנות אחת באבן גבירול, מהשורה של אלה שמתפרנסות מהקלת הכאב של יוצאי רופאי השיניים. סניקרס של אלכנסדר מקווין ב 1500 שקל נשארים על המדף, תוצאה של הכנסה שלילית.

זיכרון מארוחה אחת באורקה, די מזמן. מקומות שהוזמנו ארבעה ימים מראש, עשרים דקות כדי לבחור את החולצה המתאימה, שתי דקות להעביר את גליל הקסם של איקאה, זה שמנקה שיערות חתולים ואבק מהג'קט, רבע שעה במונית . אחרי שלוש שעות, שלוש מערכות סכום, בקבוק יין אחד וקצת יותר משבע מאות שקלים, לא כולל ויסקי על הבאר, ממשיכים לשתות במקום אחר. הכל מהוקצע מאוד, מודע.

חמישי בערב, אני מניח קצת לפני אחת. זוגות זוגות על הבאר, לפניהם כוסות של קאווה שכבר התחממה או שלישים של בירה. אם להניח רגע לקצב השתייה שלי, שלהם איטי מדי. יש באוויר קצת תחושה של פחד שהכוס הבאה תהיה מכרעת, שהיא תהיה מבישה, שהכבד לא יעמוד בה, שכרטיס האשראי יכעס. לפחות אף אחד שם לא לובש פולו וורודה. בכוס מספר לא יודע כמה, אני נזכר בבן זונה. שוב בייטמן.

——

דייזי מביטה בי בזהירות ואז מכוונת את הפה שלה אלי ומעיפה עשן מעל ראשי, נושפת, והוא צף מעל השיער שלי, מפספס את עיני, המוגנות במשקפי אוליבר פיפלס לא אופטיות שהרכבתי רוב הערב. אחת אחרת, ליבי, הנקבה עם הג'ט לג, מנסה להבין איך לפתוח את קשר המפית שלה. רמת התסכול שלי נמוכה במפתיע, מפני שיכול היה להיות יותר גרוע. אחרי הכל, הן יכלו להיות נערות אנגליות. יכולנו לשבת פה ולשתות…תה. (עמ' 217)

כתבתי יותר מפעם אחת על הספר הזה, אני יודע. קראתי אותו לפני הרבה מדי שנים, ומאז אולי עוד פעם אחת. פעם אחת, ועוד כמה פעמים בשבוע. הזכרון שלי, של ספרים ושל דברים אחרים, מחזיק מעט ציטוטים או זכרונות ברורים. במקום זה, הוא מחזיק רעיונות לאורך זמן. הוא לא יודע לצטט במדוייק את הבן זונה או לצייר סצינה מהספר (את הסרט לא ראיתי מעולם), אבל פעם בכמה ימים הוא יציף את עניין ההתאמה המתבקשת בין חגורה – חולצה – נעליים. בכל פעם שמישהו יתן לי כרטיס ביקור, אזכר כנראה באותה סצינה לא-קצרה במסעדה, כשהוא מגיש את כרטיס הביקור החדש שלו וכמעט חוטף התקף כשהוא פוגש בכרטיס מרשים יותר. לא פעם כשאני מתלבט אם להמשיך לכוס הבאה, או להזמין את הזה עם התווית השחורה, בייטמן עונה.

מה שמרשים אותי אצל הבן זונה, אז והיום, הקיצוניות. היעדר הנימוס, החייתיות, היכולת להיות חנוט בחליפת שני כפתורים (הוא בחיים לא ילבש שלושה) ולהוציא מספיק מזומן מהכיס בשביל להזמין שולחן שלם לקוק, או עוד דום פריניון. יותר מזה, העיסוק האובססיבי במחלקות הלבשה תחתונה ומה שהן מחזיקות, על המופרעות שבו, תמיד קצת מדליק אותי. הבקשה החוזרת ונשנית שלו, עזוב בבקשה את הנימוס הזה שלמדת בבית או את זה שתחתונים קונים בשוק. נכון שלא רואים אותם, אבל אם בחרת לחיות את החיים האלה, חיה אותם עד הסוף, אל תתפשר. במילים אחרות, זה שקנית נעליים באלף שקל ותחתונים בשוק, זה לא צרכנות נבונה, זה בושה. זה שהפסקת לשתות בכוס השנייה כי אתה מפחד מהאנגאובר, זה לא שתיינות נבונה, זה משעמם. זה שאתה לא יודע כמה שמן יש במנה שלך, לך תלמד.

——

לעולם לא אהיה בייטמן. הוא עשיר ממני בהרבה, הוא במנהטן, הלוואי והייתי מתלבש כמוהו. אני קונה (לפעמים) תחתונים בשוק, עוד לא אכלתי במול ים, זוכר שבע מאות שקלים ממסעדה, הוא היה משאיר את זה טיפ. אני מחונך מדי. אני כנראה לא אנסר אף אחד אף פעם, ותוכניות בוקר הן הדרך הקלה והבטוחה לעצבן אותי, ממש.

חוץ מזה, תחושת הסיאוב התמידית שבה האיש הזה חי, היא לא בשבילי. אני מעדיף טי שרט בחום הזה של תל אביב, זה לא מספיק חשוב לי ללכת פה עם חליפה. אבל פעם בכמה ימים, כשאני נזכר בספר הזה, אני מבין על מה הוא מדבר. מעבר לביקורת על חיי העיר, על המצליחן הפסיכי שמזיין בלי סוף ואז רוצח, על תרבות המותגים והצריכה, הוא מדבר על תשוקה. הרסנית אמנם, כזאת שמכאיבה, אבל מאוד החלטית. לעשות עם תשוקה, עם רצון, ללכת עד הסוף. לרצות שהאוכל שלך יהיה הכי טעים גם אם הוא פלאפל, לדבר הכי גלוי, גם בשיחה סתמית עם חבר, לשתות עד שתתעלף, ולדעת שזה הכל משחק, הכל הצגה, והחיים שלך. בן זונה.

——

פסיכופת אמריקאי, ברט איסטון אליס, הוצאת שדוריאן

 

 

(צילום: נדב)

 

——