תגית: אינטלקטואל

EPIC FAIL

 
כולם בפרויקט הזה מדברים כל הזמן על הספרים שהם קראו, ועשו להם משהו. כל אותם חיבורים מרגשים שהיו לכולנו עם יצירות ספרותיות מופלאות, שלקחו אותנו למחוזות רחוקים וטובים יותר. כל אותן דמויות בדיוניות שלרגע קט, אנחנו הם והם אנחנו.

אלא שדווקא הספרים שלא קראנו הם אלה שבאמת הורסים לנו את החיים.

כל אותם הספרים שאתם פשוט לא מסוגלים לקרוא. הם פשוט לא מעניינים אתכם, זה לא הקטע שלכם, ולא יעזור כלום. ייתכן שמישהו קנה לכם את הספר, ואמר ש"אתם חייבים לקרוא אותו". הוא מצויין. כולם אומרים ככה. ורק אתם לא מתחברים אליו. קניתם, כי כולם קונים, התחלתם, כי כולם קוראים. והפסקתם, כי אתם פשוט לא מסוגלים. בסופו של דבר, הספר ייקבר אי שם במעמקי מדף הספרים המתפקע שלכם, או שיושאר במקום גלוי לעין, כדי שתיתקלו בו על בסיס קבוע וייגרמו לכם רגשות אשם קשים עד שתחליטו לסיים את הפרשה המצערת בדרך זו או אחרת – בין אם תסיימו את קריאתו, או שתקברו אותו בערימה על מנת לנסות ולשכוח ממנו.

המהדרין אף נוטים למכור את אותם ספרים בחנויות ספרים משומשות.
למה למכור? קודם כל, כי ייתכן שהקונה המאושר יהנה הרבה יותר מן הספר. ושנית (וזו הסיבה האמיתית), כי אם תשאילו את הספר למישהו, הוא עוד יחזור לידיכם בעתיד הנראה לעין. ואז מה הרווחתם? לא זו בלבד שתיאלצו להמשיך לחיות עם הכשלון המהדהד הזה על המדף, אלא שכשיוחזר אליכם, תצטרכו לנהל שיחה אודותיו. והרי לא קראתם את הספר עד סופו, ולפיכך אין לכם כמעט שום דבר חכם לומר אודותיו למעט איזו אנחה כבדה בעיניים מושפלות, המלווה במלמול "לא הצלחתי לסיים את הספר"

והשיחה אודות הספר היא בעיה חמורה בהרבה מתחושת הכשלון הנגזרת מן העובדה שספר כלשהו הביס אותנו.

תמיד יהיה איזה ספר שכולם קראו, ורק אתם לא. לא הצלחתם לסייים אותו, לא התחברתם לז'אנר. או שקניתם וטרם הספקת לעיין.
הסיבות לא חשובות. מה שחשוב זה שכולם קראו אותו, ורק אתם לא.

ואתם עומדים בצד. בשיחות עם חברים (או חמור מכך, בשיעור באוניברסיטה), וכולם מדברים על הספר הארור הזה. הקול החדש והבהיר שצץ בשמי הספרות העכשווית. קריאת החובה
הנוכחית. ואולי זו בכלל איזו יצירה קלאסית מהסוג שלא יעלה על הדעת שלא נקראה על ידי כל אדם מן הישוב, המעז לחשוב על עצמו כמשכיל או חלילה "אינטלקטואל".

לפעמים, אם יש לכם מזל, אפשר לזייף את זה. ייתכן שנחשפתם לדי אזכורים אודות הספר במקומות אחרים שהצלחתם לגבש מושג כללי בנדון. במקרים נדירים באמת, העיבוד הקולנועי נאמן למקור במידה כזו שלפחות עיקרי הדברים חילחלו אל תודעתכם בצורה כמעט-מדוייקת. כולם יודעים שאנה קרנינה משליכה את עצמה אל מתחת לפסי הרכבת בסוף. הפרטים השוליים באמצע, כמו העלילה, קצת פחות קריטיים. כל מה שצריך זה כמה אנקדוטות שיאפשרו לכם להשתתף בשיחה.

במידה ולא עומדות לרשותכם אנקדוטות, נסו לנהוג לפי הכלל "תהיי יפה ותשתקי". הנהנו הרבה בראשכם, תוך שאתם ממלמלים שלל ביטויים חסרי משמעות כגון "אוי, לגמרי" ו"עלית על הנקודה בצורה מדוייקת" (נסו שלא להגזים!).

המשיכו לזרוק את אותם ביטויים לא מחייבים עד שיגיע הרגע הקריטי: אותה נקודה בזמן שבו הדיון מגיע לכיוון שאתם מסוגלים להסיט אותו לכיוונים המוכרים לכם יותר, עוטו על המציאה, ונווטו את השיחה למקום שונה לגמרי. שרסקולניקוב ייחנק – המשפט האחרון של הבחור שיושב מולכם מזכיר לכם בכלל את אותו הרגע הטראגי שבו סנייפ רוצח את דאמבלדור בספר השישי.
מרגע שהשיחה הגיעה לטריטוריה שלכם, אתם יכולים להחליף את נושא הדיון למשהו אחר לגמרי. אולי לדבר על פוליטיקה או על מזג האוויר. במקרה הכי גרוע, בקשו מהמלצרית את תפריט הקינוחים.

עם זאת, למרות שניצחתם בקרב, אתם יודעים שאתם עדיין מפסידים במלחמה. לא תוכלו להתחזות לעולמי עד. בסופו של דבר, יגיע היום שבו תיחשפו במלוא ערוותכם, ותיאלצו להודות בעובדה שלא עלה בידיכם לקרוא את הספר הזה. ייתכן שכמה מחבריכם הקרובים יפסיקו לשוחח עמכם בעקבות הוידוי המביך, אבל האמת משחררת. נסו ותהנו.

ולשלב הוידוי האישי המביך: מימיי אפילו לא ניסיתי לקרוא את "החטא ועונשו", ואף נרדמתי במהלך ההצגה "אנה קרנינה" לפני מספר שבועות (וחבל לי מאוד שכך). אבל בחיי שכבר השלמתי עם הפדיחות האלה ואף הפסקתי להרגיש רע בגללן. ובכלל, הכשלון הספרותי הגדול ביותר מבחינתי מגיע גם הוא מתחום הספרות הרוסית – לפני מספר שנים קיבלתי עותק של "האמן ומרגריטה" כמתנת יום הולדת ולאחר כמה פרקים, נטשתי את הספר, אשר עבר לשבת מעל האסלה במשך קרוב לשנה. דווקא עיינתי בו לפרקים, אבל פשוט לא היתה שם כימיה. עד שהבחנתי בכך שיום הולדתי הבא מתקרב, ואילצתי את עצמי לסיים את קריאתו כדי לצאת על ידי חובה. אין ספק שפספסתי את ההומור הדק והסאטירה הסובייטית החדה, אבל הספר לא הביס אותי, וכעת גם אני זכאית שלא להרגיש כמו מתחזה כשאני אומרת בזלזול "אה, בולגקוב? לא עשה לי את זה. אבל אם כבר חתולים, היה אתמול לולקאט מצויין…"

הפילוסופיה של כתיבת פרודיה

מעין סיכום

1.

"אני מודיע בזאת שאין לי מזגן בבית ומהבחינה הזאת אני שייך לזן נדיר של ישראלים שמאמינים בכך שגם אם הבית שלהם יהיה קר בחודש יוני כמו קופנהאגן הם לא ייהפכו לדנים ולא יצמח להם שיער בלונדי ועיניהם לא ייהפכו לכחולות. בקיצור: אל תעשו דאווינים, רבותי, אתם במזרח התיכון, וכאן חם בקיץ והפסיקו להתייחס אל החום כאילו הוא גל מקרי שיעבור עוד מעט, ושאחריו נחזור ונהיה סקנדינאוויה" (בני ציפר, בלוג)

כך מתחיל בני ציפר פוסט. בני ציפר. לא הפרודיה. הדבר הבולט ביותר לעין הוא ה"אני מודיע בזאת". "אני מודיע בזאת" הוא בערך כל ציפר באבחה: יש "אני", יש "מודיע", ויש הפורמליות היתרה של "מודיע בזאת". מאפיינים ציפריים נוספים: רשימה (דנים, שיער בלונדי, עיניים כחולות), בוז לישראלים, רוממות האגו ("אני שייך לזן נדיר"), אנלוגיות ארוכות להחריד ושפה נמוכה במכוון.

הנמכת השפה היא פועל יוצא של ה"אני מודיע בזאת". כלומר, ציפר מדבר להמונים. ה"דאווינים", "רבותי", הם סוג של דאווין. ציפר מנמיך עצמו כדי ללעוג עלינו מגבוה. האינטלקטואל מנבל את הפה, למען העם.

2.

אני קיבלתי, אם כן, את המטלה הפשוטה יותר. קל בהרבה לכתוב פרודיה על ציפר מאשר על דנה אולמרט, למשל. המאפיינים ברורים. אך לא יובש הוא הבעיה. בורחס כתב פעם (בספר שהלוויתי למישהו ומעולם לא חזר אלי, ולכן אין כאן ציטוט מדויק) שלא ניתן לעשות פרודיה על הבארוק. ההגזמה אינהרנטית לז'אנר, ולך תגזים את המוגזם.

פרודיה היא, בסך הכל, חיקוי קומי. וקומיות ניתן לייצר במגוון דרכים. אבל אין ספק שהקצנה היא כלי שימושי מאוד בהקשר זה. אבל לך תקצין את ציפר.

3.

"פולחן המזגן הוא בעיני סמל האגואיזם הישראלי, סמל האי התחשבות בעתיד האטמוספירה, והוא משליך לפי דעתי על האי התחשבות של הנהגים בזולתם על הכביש, ובאגרסיוויות שלהם בכלל. אני מוכרח לציין שפעמים אחדות ביקרתי בקיץ בדרומה של צרפת והיה שם חם כהוגן אבל מעטים שבמעטים הם אלה שיש להם מזגן בבית וגם החנויות רחוקות להיות ממוזגות. ובאחת השנים ביקרתי שם בפסטיבל התיאטרון של אוויניון. ההצגות התקיימו שם בחלקן תחת כיפת השמים, וחלקן באולמות שלא היו ממוזגים, ובכניסה לאולם חילקו לקהל בקבוקים של מים מינרליים. אילו זה היה בארץ היו כבר עולים לכנסת כדי למחות" (ציפר, אותו פוסט)

כל שאתה יכול לעשות הוא להשתמש באותו הסגנון, לשים אותו בהקשר שונה, ולקוות לטוב. אולי אפילו להקצין קצת את הטענה.

4.

או שלא. האמת היא שריככתי. קשה להקצין את ציפר, וקשה גם לשמור על אותו הסגנון במדויק. לא בגלל שזו כזו בעיה לכתוב בציפרית, אלא בגלל החשש שאם תשמור על כל המאפיינים, הפרודיה תהיה מוגזמת מדי. ראו שניה את הקטע המצוטט לעיל. המזגן הוא סמל האגואיזם הישראלי. לא פחות. וציפר מוכרח, אבל מוכרח, לציין ש"פעמים אחדות" הוא ביקר בקיץ "בדרומה של צרפת" (ולא "בדרום צרפת", כמובן). ציפר מוכרח לציין כי אצלו ההשוואה בין צרפת או גרמניה לבין ישראל היא כמעט אוטומטית, ויחד עם ההשוואה יש לציין גם שהוא ביקר בצרפת, "פעמים אחדות". באמנות, ציפר מצליח להשחיל במשפט אחד מטח אגו, אנלוגיה עם צרפת, בוז לישראל ורגיסטרים לשוניים שונים ("חם כהוגן" מול "מעטים שבמעטים").

5.

אז ריככתי, מהחשש שהפרודיה לא תהיה אמינה. מה שמוביל להיפותזה, שאינה דווקא מופרכת, שציפר לא קיים. כלומר, יש ציפר, אבל הוא אינו הציפר שבבלוג. מתגנב החשש שעבדו עלינו בעיניים; שמישהו יושב וכותב פרודיה על דימויו הציבורי של האינטלקטואל, כסוג של סאטירה על הקלות שבה אנחנו קונים דימוי זה, גם כאשר הוא מופרך ממש.

6.

ויש להודות, ציפר מופרך ממש.

7.

אבל אם כך הדבר, מה עשיתי אני? פרודיה על פרודיה? לא. אפילו לא. זה סתם פסטיש. שאלוהים יעזור לי.

להכרזה על הפרויקט

לפאנל הראשון

לפאנל השני

לפאנל השלישי

לפאנל הרביעי

לפאנל החמישי

כשאמירת אמת היא מעשה מהפכני: למה אורוול חשוב

אריק בלייר, הוא ג'ורג' אורוול, לא היה אדם מושלם. הוא עצמו ידע שיש חלקים באישיותו שהם לא נעימים: כל חייו נאבק בתיעוב כלפי המעמדות הנמוכים ובאנטישמיות שלו, שהיו חלקים מן החינוך של בני מעמדו וזמנו. לא תמיד הוא ניצח במאבקים הללו, אבל הוא ניתח את התבוסות, הכיר בהן ככאלו, וחזר למאבק.

בכתיבתו יש משהו שהייתי מכנה "פנאטיות שקולה": אורוול שנא בלהט את החברה האנגלית בת זמנו, ורצה בשינוי דרסטי שלה – אבל לא היה מוכן להפעיל אלימות לשם כך. הוא היה מודע מאד לכך שהחברה הזו עיצבה אותו, לטוב ולרע, ולא היה מוכן להשגת שינוי באמצעות בגידה בה ושיתוף פעולה עם הרודנות הסטליניסטית.

בכך השיג איזון קשה-לשמירה בין ההכרה שבעוולות החברה בה חי, ובין הסירוב להזדהות עם אויביה. הוא היה אנטי-קולוניאליסט, אבל היה חשדני מאד כלפי מה שיבוא לאחר קריסת האימפריה: "אפילו לא ידעתי שהאימפריה הבריטית גוססת, ושהיא תהיה טובה הרבה יותר מהאימפריות הצעירות שיעמדו במקומה", כתב ב-1936 ("לירות בפיל").

היה בו צד אנטי-אינטלקטואלי חזק – "צריך להיות אינטלקטואל כדי להאמין בשטות כזו. אף אדם פשוט לא יהיה כה טיפש" – שנבע מחשדנות עמוקה כלפי אינטלקטואלים. חשדנות מוצדקת: "בגידת האינטלקטואלים" מעולם לא הורגשה כפי שהורגשה בשנות השלושים, כשמיעוטם אץ לחבק את הפאשיזם וההמונים – "הנוער הגרמני אמר את דברו, ונקשיב לו", כדברי היידגר – ורובם זינק לזרועותיה של העריצות האדומה: ג'ורג' ברנרד שואו אמר על משפטי הראווה של סטאלין ש"לאיש לא יכול להיות ספק באשמתם של הנאשמים".

לאורוול היה, והוא כתב זאת תוך כדי המשפטים. העונש על שבירת האחדות היה מהיר: נידוי. מו"לים שמאליים סירבו להוציא לאור את ספריו, ביניהם "הומאז' לקטלוניה", שתיאר כיצד בגדה ברית המועצות בספרד הרפובליקנית. רבים מהאינטלקטואלים, אלה מהם שהתפכחו ב-1956 וב-1968, לא סלחו לאורוול על כך שצדק עוד ב-1937.

אם אורוול חתר למשהו, הוא חתר לאמת, אמת חסרת רחמים ואשליות, אמת המופנית ראשית כל אל המחנה הנאור; מהפאשיסטים והפולקיסטים אין טעם לצפות למאומה. במאבק על האמת, השפה היא כלי ראשון במעלה: והמאמר "פוליטיקה והשפה האנגלית", אולי הטוב שבמאמריו, מתאר את השחתתה של השפה.

ישנן תמות בנות אלמוות, שחוזרות על עצמן לאורך הדורות. קלאסיקנים ימצאו במאמרו של אורוול הדים לטקיטוס ואף לתוקדידס. "כפרים חסרי מגן מופצצים מן האוויר, ותושביהם מגורשים; בבקר יורים במכונות יריה; את הבקתות מציתים בקליעים נותבים; לכך קוראים 'השכנת שלום'" (אורוול); "לשוד, לשחיטה, לביזה, הם נותנים את השם הכוזב 'שלטון'; הם עושים שממה וקוראים לה 'שלום'" (טקיטוס, אגריקולה 30); "מילים שינו את משמעותן וקיבלו משמעות חדשה. חוצפה חסרת מעצורים נדמתה כאומץ של בעל ברית נאמן; היסוס זהיר, כפחדנות גלויה; המתינות – כמעטה לחוסר גבריות; היכולת לראות את כל צדדי הבעיה, כחוסר יכולת לפעול. אלימות פראית הפכה לגבריות, חתרנות זהירה – לאמצעי מוצדק של הגנה עצמית". (תוקדידס, מלחמת פלופונס, סוף ספר שלישי)

והתופעה הזו, שימיה כימי התעמולה והמלחמה, פועלת היטב גם כיום, גם כאן.

לכאורה, אורוול דיבר על עידן אחר, עידן האידיאולוגיות הגדולות. גרמניה הנאצית נפלה בדם ואש ותרועות וואגנר עוד ב-1945. ברית המועצות המשיכה לגרום סבל בל יתואר למאות מיליונים, עד שהתפוגגה בענן חלודה ב-1991. לכאורה, כל זה לא רלוונטי: גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה.

אבל התופעה של בגידת האינטלקטואלים, של שיתוף פעולה עם האויב והערצת הטוטליטריות, עודנה איתנו; כך גם השימוש לרעה בשפה. להשמת אזורים חקלאיים אנחנו קוראים 'חישוף'; למצור נתנו את השם 'כתר נושם'; להריגת ילדים – 'ירי על פי הנהלים'; לאפרטהייד קראנו 'אזורים המותרים לכניסה לזכאי שבות בלבד'. ואת זה צריך להמשיך להגיד.

אבל צריך לומר גם שאין כל מקום להבנה למניעיהם של ג'יהאדיסטים; שאין שום דבר הראוי להערצה בתרבות המוות המוסלמית; שהגיע הזמן להפסיק להתייחס לתרבות המערבית כנחותה מכל תרבות אחרת, ושיש לומר לעולם השלישי כמה מילים קשות; שההתקרבנות, על כל צורותיה – מזו היהודית ועד זו הפמיניסטית – איננה ולא תוכל להיות פתרון.

צריך לומר לשמאל הפוסט-מודרני – שאת שקיעתו, אני מקווה, אנחנו מתחילים לראות – שיש עולם של ממשות מחוץ לטקסטים; שיש לייחס למעשים משמעות גדולה מזו של מילים; שפוליטיקה וחקיקה – שהם לא תמיד נעימים ולא תמיד נקיים – משיגים הרבה יותר תוצאות מנסיונות ל"שינוי תודעה" באמצעות "תיקון" השפה.

ישראל נמצאת בחצי השנה האחרונה תחת מתקפת ספינים חסרת תקדים. לשקר יש, אם לא ממשלה, לפחות מפלגת שלטון. באווירה של הולכת שולל כללית, כתב אורוול, אמירת אמת היא מעשה מהפכני.

הבה נקום ונעשה אותו.

(המאמר הקצר הזה הוא קול-קורא לכותבים לבלוג חדש שייפתח בקרוב, "החברים של אורוול" שמו. המעוניינים מתבקשים ליצור קשר עם יוסי גורביץ, [email protected]).