כל הפוסטים מאת מיטל שרון

שוקי טאוסיג מוטרד

כתבת השער של גיליון נובמבר של "העין השביעית" עוסקת בסמים במערכות העיתונים. המוטו של כתב העת הזה, כפי שעולה מעמוד הפירסום העצמי שנמצא בו, הוא: "העין השביעית הוא במה לעיתונאים המוטרדים מהרמה המקצועית ומהאתיקה של התקשורת הישראלית. זהו כתב העת היחיד שבו תמצאו התבטאויות מעמיקות על הקשר בין פוליטיקה לתקשורת, על מאבקים בין עיתונים, על יחסי מו"ל-עיתונאי, על ניגוד אינטרסים, על זכות הציבור לדעת ועוד." אם כך, שוקי טאוסיג, שכתב את הכתבה, ודאי מוטרד מהקשר בין סמים לבין הרמה המקצועית והאתית של עיתונאים בישראל. מהו נושא הכתבה? כותרת הכתבה היא "מפירים את קשר השתיקה" וכותרת המשנה המבהירה היא: "למרואיינים שלהלן יש מכנה משותף: חווית העיסוק שלהם בעיתונות כוללת גם שימוש בסמים. הם מוכנים לדבר על כך רק בעילום שם". אומרים שכותרת של כתבה והמשנה שבאה בעקבותיה אמורים למשוך את הקורא לקרוא את הכתבה. הכותרת פעלה את פעולתה. קראתי את הכתבה. בעיקר כדי להבין איך יכול להיות שבכתב עת שאני מעריכה – ואפילו מנויה עליו – עושים כתבה על נושא שכזה, שבמקרה הטוב הוא משעמם כמו תחת ובמקרה הרע, מראה על תפיסה בעייתית של מקצוע העיתונות.

ובכן, ראשית אפשר לשים לב לצורה הגרפית של הכתבה. זו אינה בנויה מטקסט "רץ", אלא מעמודות שונות, שבהם מספרים מרואיינים שונים על חוויותיהם כעיתונאים וכאנשים שנתקלו בשימוש בסמים במערכות התקשורת השונות (הרדיו לא מיוצג. זה ודאי אומר שברדיו לא עושים סמים). כמו כן, שוקי עצמו מדבר רק במסגרת אפורה, המובלטת משאר הכתבה. כלומר, המרואיינים (ג'י, ודאי היה קשה להשיג מרואיינים שידברו על נושא כל כך כאוב) עונים לשאלותיו, אולם הוא נמנע מליצור מכך נרטיב, והוא שומר את הפרשנות שלו למסגרת נפרדת. עימוד כזה מייצג לא רק את תפיסתו של שוקי בנוגע לכתבה, אלא גם את תפיסתו של עוזי בנזימן, עורך העיתון. ומה אומר העימוד: אנחנו מביאים לפניכם את הדברים כהוויתם. אנחנו מחזיקים בידינו אספקלריה, אשר זורקת אלומת אור למשהו שקורה כרגע בחברה. רוצים פרשנות למה שראיתם? לכו למסגרת האפורה. אם במקרה לא תקראו את הכתבה הנ"ל, אסכם עבורכם את דברי המרואיינים: יש סמים במערכות התקשורת. בעיקר מריחואנה. לפעמים מעשנים בחדרים מיועדים לכך, ולפעמים בחוץ, בסימטה (שימוש מצחיק במילה אשר קשורה יותר בשיקאגו מאשר ברחובות תל אביב). הדבר נוגע לכל המעמדות בעיתון – גם לעורכים. אנשים מסויימים מאד גם עושים קוק. (או כפי שזה מוצג בכתבה – "עושים ככה באף" (המרואיין מדגים מחיטה באפו ש.ט.)) ועכשיו לפרשנות: למה זה חשוב שהם עושים סמים ולא מוכנים להתראיין על כך בשם מלא? לא בגלל הבעייתיות שביחס הכפול לחוק. ולא בגלל שסמים זה רע. אלא בגלל שהשימוש בסמים מעוות את הדיווח העיתונאי האובייקטיבי שאליו הם נדרשים. כלומר, עיתונאים שעושים סמים ומסתירים זאת, ייטו להתייחס לסמים בשמרנות, כדי להסתיר את העובדה שהם בעצם עושים סמים בעצמם, ולא רואים עם זה שום בעיה. זה כל כך התבטאות מעמיקה, שבא לי לטבוע בתוכה. מיטל שרון עורכת עיתון, עישנה כמה ג'וינטים אבל ויתרה מפאת כאב ראש שבא בעקבותיהם, מעשנת קופסת סיגריות ליום, שותה אלכוהול כמה פעמים בשבוע, אשכנזיה, גדלה בעיירת פיתוח, לוקה בתזונה בעייתית ולא בריאה, בעלת קשרים חברתיים ורומנטיים, מחזיקה במשפחה גרעינית במבנה מסורתי ומתפקד, בעלת הכנסה ממוצעת במשק, בעלת דעות פוליטיות מוצקות ומתגוררת במרכז תל-אביב. אני מצטערת, ומכה על חטא, כל אלו ודאי משפיעים על הדיווח העיתונאי האובייקטיבי שלי. עם קוראיי הסליחה.

הסיפור האמיתי והמזעזע של מיטל שרון

זו שנתי השביעית באוניברסיטה. אני מכירה כל פינה במסלול שבין הבניין למדעי החברה, הרוח והיהדות. אני מכירה היטב גם כל מיני בניינים כלבויניקים אחרים. בתחילת שנה, כאשר אני חוזרת לספסלי המוסד, יש בי מן תחושת השיבה הביתה. כל זה נכון במיוחד לגבי ספריית סוראסקי, הספרייה של מדעי הרוח. שעות ביליתי שם. כל פעם בדרך אחרת. שם גיליתי את אימת השקט. שם חוויתי את חדוות חיפוש החומר. שם למדתי לצלם מהר מן הרוח. שם חשתי שבירוקרטיה טובה לכושר של המבורקרט. שם למדתי לשנוא את הספרייה הלימודית, על שהכריחה אותי לעבור בניין. אתמול, עם פתיחת שנת הלימודים, באתי בחדווה ובעזוז למצוא חומרים לתזה שלי. למעשה, כבר מצאתי דברים שהייתי צריכה, ורציתי רק להיכנס לקטלוג הממוחשב, כדי שיגיד לי איפן הן, אותן חוברות ספרות מעופשות. הקשתי במרץ את מספר תעודת הזהות ואת תאריך הלידה שלי. המחשב חשב. זה מה שמחשבים אמורים לעשות. ואז פלט את ההודעה האפורה הבאה: כרטיס הקורא שלך לא בתוקף. וסירב להכניס אותי לקטלוג. ודאי יש פה טעות, חשבתי לעצמי. אני בתוקף, תראו. אני חיה ונושמת. נכון, אמנם עדיין לא שילמתי שכר לימוד, אבל זה לא אומר שצריך למחוק אותי. הקשתי שוב, הפעם בזהירות יתרה. ושוב: כרטיס הקורא שלך לא בתוקף. לא אדם כמוני יוותר. הלכתי למעבדת מחשבים בבניין הסמוך, נכנסתי לקטלוג דרך הרשת, ומצאתי את מיקום הספרים שאני צריכה. כמו כן בדקתי אימייל, וגיליתי הודעה מפחידה עם הרבה סימני קריאה, שאומרת שאני לא בתוקף. צעדתי שוב לספריה וצילמתי את מה שהייתי צריכה. הראיתי להם מה זה. אבל כל זה לא עזר. המיקום שלי בעולם כבר התערער. תמיד כשמדברים על אינטרפלציה של אלתוסר נותנים כדוגמה את השוטר אשר קורא: היי אתה. האזרח הפשוט מסתובב, ובעצם תהליך ההסתובבות הוא מסמן את עצמו ככפוף למרותו של אותו שוטר. כל זה נכון. אבל תהליך אינטרפלציה שמתבצע בינך לבין מחשבים הוא הרבה יותר מפחיד. השוטר הוא אדם. נכון, אדם עם מרות וולנטרית שכרגע הענקת לו, אבל אדם. הוא רגיש למחשופים, לכסף ולאלכוהול. אולי לא בסדר הזה. מחשב, לעומת זאת, אין לו אלוהים. כשאתה פג תוקף, אתה פג תוקף. אינטרפלציה חסרת פנים היא פשוט הרבה יותר מפחידה. אולי בגלל זה, זו האלוהית היא כל כך אפקטיבית.

עניינימים

שני עניינים הצטברו על סדר היום המחשבתי, ואף אחד מהם לא התגבש לכלל פוסט, אז רק כמה הגיגים ראשוניים. אמיר, קצת אחר כך 1. קל לאהוב את אמיר גוטפרוינד. יש לו מבט טוב לב. יש לו חולצות מגניבות. הוא רגיש למילים. הוא מחולל מחשבות נעימות על קיומם של קצינים ראויים בצבא ההגנה לישראל. ואני אכן אוהבת אותו. 2. חשבתי לי שאפשר לחלק את הספרים שאני אוהבת ואת אלה שלא, לפי חוש הריח. ספרים שאני אוהבת, ניחנים בחוש ריח. (אני חושבת, למשל, על ריח טיפוח הגוף הנשי שמתגלה כאשר כתפייתה של טוני הרטמן נשמטת עת היא יושבת בפונדק עם הרופא. או על ריח בית המרזח הטחוב, המלא בריחות שיכר ישן, זיעה ואלימות, ב"עובדיה בעל מום"). ב"אחוזות החוף" היה סיפור על איש אשר גוזם שירים בפטרוזיליה. היה שם ריח של פטרוזיליה, בעמודים האלו. נשבעת. בעמודים אחרים היה ריח שאי אפשר להגדירו אחרת מאשר "ריח של צרפת". בחלק ניכר מעמודי "שואה שלנו" היה ריח של חיפה. ריח הוא עניין בעייתי לכתיבה. אפשר כמובן סתם לכתוב "ריח טיגון נישא באוויר". אבל זה לא יוצר ריח, זה יוצר תיאור של ריח. הריח המלא נבנה מפרטים אחרים, אשר משלימים את התיאור והופכים אותו למוחשי. 3. ב"העולם, קצת אחר כך" אין ריח. בכלל. זה משונה. בגלל שלמיטב הבנתי, האחוזה של אברמוביץ', אחד מגיבורי הספר, נמצאת במדבר. ריח של מדבר הוא לא הכי קשה לתיאור, במיוחד עבור קהל שהיה במדבר פעם או פעמיים בחייו. זאת משום שב"העולם, קצת אחר כך" איבד גוטפרוינד חלק מהצניעות שלו. זה פרוייקט יומרני שלא הצליח. זה קורה. זה לגיטימי. זה אפילו חינני בדרכו. 4. אבל כל זה אינו סיבה להסתבכות ולהתפתלות שאפיינו את מאמרי הביקורת על הספר. אריאנה מלמד כותבת: "כי לא רק מהלכים א-היסטוריים יש כאן, אלא גם מניפה רחבה מאוד, רחבה מדי, של טריקים סגנוניים שרובם פשוט לא מוצדקים מבחינת האונתולוגיה של הסיפור". היא כותבת גם "אפילו על הנטייה של כל הדמויות, העילגות כרהוטות, לשחרר לעולם אמרי שפר חד-שורתיים בנוסח "הכוסברה היא אחותה המשוגעת של הפטרוזיליה" של מאיר שלו". ובכל זאת מסכמת במילים "התוצאה היא מעשייה ארוכה, מפותלת, מצחיקה, טרגי-קומית ומענגת ביותר" ומכתירה את הספר כ"עיין ערך אהבה" הבא. דוד מרחב כותב: "יחד עם זאת, נדמה כי לפעמים מתקשה הסופר לעמוד ביומרה רחבת היריעה שהציב לעצמו, בשאיפה לגעת בכמה שיותר פיסות של ההיסטוריה הציונית." כמו כן הוא כותב "בפרקים האחרונים של הספר מתעוררת לעיתים התחושה כי ההשקעה בעיצוב האסתטי, הן של האווירה והן של הדמויות, הולכת ופגה, או שעולה ויורדת בגלים." אבל מסכם במילים "נדמה כי לפנינו אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו לאור בשנים האחרונות." איך הם הגיעו מספר שעיצובו האסטתי, לשונו והמעברים העלילתיים בו לוקים בחסר, להכתרת הספר כספר שייכנס לקאנון הספרותי? אני חושדת שרק לאלוהי האהבה לאמיר גוטרפוינד פתרונים.

***

יש ספרייה ויש ספרייה שני אנשים כותבים על ספרייה: ולטר בנימין וז'ורז' פרק. הם כותבים, כל אחד ממיקוד שונה, על הסדר ואי הסדר בספרייה, על תהליך הגעת הספרים לספרייה, ועל הדבר שאותו מייצגת אותה כוננית עמוסת ספרים. בנימין מסכם את דבריו במילים "וכך הקמתי לעצמי לנגד עיניכם מקדש־מעט, שספרים הם אבני הבניין שלו, והוא עתיד עתה להיעלם בפנים, כיאה וכנאה". ואילו פרק מסכם במילים "בכל מקרה, אין רע בכך שבין שניהם, הספריות שלנו תשמשנה מפעם לפעם כסימן, כמרבץ חתולים, ככל-בויניק". אני כל כך אוהבת את פרק.