כתבת השער של גיליון נובמבר של "העין השביעית" עוסקת בסמים במערכות העיתונים. המוטו של כתב העת הזה, כפי שעולה מעמוד הפירסום העצמי שנמצא בו, הוא: "העין השביעית הוא במה לעיתונאים המוטרדים מהרמה המקצועית ומהאתיקה של התקשורת הישראלית. זהו כתב העת היחיד שבו תמצאו התבטאויות מעמיקות על הקשר בין פוליטיקה לתקשורת, על מאבקים בין עיתונים, על יחסי מו"ל-עיתונאי, על ניגוד אינטרסים, על זכות הציבור לדעת ועוד." אם כך, שוקי טאוסיג, שכתב את הכתבה, ודאי מוטרד מהקשר בין סמים לבין הרמה המקצועית והאתית של עיתונאים בישראל. מהו נושא הכתבה? כותרת הכתבה היא "מפירים את קשר השתיקה" וכותרת המשנה המבהירה היא: "למרואיינים שלהלן יש מכנה משותף: חווית העיסוק שלהם בעיתונות כוללת גם שימוש בסמים. הם מוכנים לדבר על כך רק בעילום שם". אומרים שכותרת של כתבה והמשנה שבאה בעקבותיה אמורים למשוך את הקורא לקרוא את הכתבה. הכותרת פעלה את פעולתה. קראתי את הכתבה. בעיקר כדי להבין איך יכול להיות שבכתב עת שאני מעריכה – ואפילו מנויה עליו – עושים כתבה על נושא שכזה, שבמקרה הטוב הוא משעמם כמו תחת ובמקרה הרע, מראה על תפיסה בעייתית של מקצוע העיתונות.
ובכן, ראשית אפשר לשים לב לצורה הגרפית של הכתבה. זו אינה בנויה מטקסט "רץ", אלא מעמודות שונות, שבהם מספרים מרואיינים שונים על חוויותיהם כעיתונאים וכאנשים שנתקלו בשימוש בסמים במערכות התקשורת השונות (הרדיו לא מיוצג. זה ודאי אומר שברדיו לא עושים סמים). כמו כן, שוקי עצמו מדבר רק במסגרת אפורה, המובלטת משאר הכתבה. כלומר, המרואיינים (ג'י, ודאי היה קשה להשיג מרואיינים שידברו על נושא כל כך כאוב) עונים לשאלותיו, אולם הוא נמנע מליצור מכך נרטיב, והוא שומר את הפרשנות שלו למסגרת נפרדת. עימוד כזה מייצג לא רק את תפיסתו של שוקי בנוגע לכתבה, אלא גם את תפיסתו של עוזי בנזימן, עורך העיתון. ומה אומר העימוד: אנחנו מביאים לפניכם את הדברים כהוויתם. אנחנו מחזיקים בידינו אספקלריה, אשר זורקת אלומת אור למשהו שקורה כרגע בחברה. רוצים פרשנות למה שראיתם? לכו למסגרת האפורה. אם במקרה לא תקראו את הכתבה הנ"ל, אסכם עבורכם את דברי המרואיינים: יש סמים במערכות התקשורת. בעיקר מריחואנה. לפעמים מעשנים בחדרים מיועדים לכך, ולפעמים בחוץ, בסימטה (שימוש מצחיק במילה אשר קשורה יותר בשיקאגו מאשר ברחובות תל אביב). הדבר נוגע לכל המעמדות בעיתון – גם לעורכים. אנשים מסויימים מאד גם עושים קוק. (או כפי שזה מוצג בכתבה – "עושים ככה באף" (המרואיין מדגים מחיטה באפו ש.ט.)) ועכשיו לפרשנות: למה זה חשוב שהם עושים סמים ולא מוכנים להתראיין על כך בשם מלא? לא בגלל הבעייתיות שביחס הכפול לחוק. ולא בגלל שסמים זה רע. אלא בגלל שהשימוש בסמים מעוות את הדיווח העיתונאי האובייקטיבי שאליו הם נדרשים. כלומר, עיתונאים שעושים סמים ומסתירים זאת, ייטו להתייחס לסמים בשמרנות, כדי להסתיר את העובדה שהם בעצם עושים סמים בעצמם, ולא רואים עם זה שום בעיה. זה כל כך התבטאות מעמיקה, שבא לי לטבוע בתוכה. מיטל שרון עורכת עיתון, עישנה כמה ג'וינטים אבל ויתרה מפאת כאב ראש שבא בעקבותיהם, מעשנת קופסת סיגריות ליום, שותה אלכוהול כמה פעמים בשבוע, אשכנזיה, גדלה בעיירת פיתוח, לוקה בתזונה בעייתית ולא בריאה, בעלת קשרים חברתיים ורומנטיים, מחזיקה במשפחה גרעינית במבנה מסורתי ומתפקד, בעלת הכנסה ממוצעת במשק, בעלת דעות פוליטיות מוצקות ומתגוררת במרכז תל-אביב. אני מצטערת, ומכה על חטא, כל אלו ודאי משפיעים על הדיווח העיתונאי האובייקטיבי שלי. עם קוראיי הסליחה.