אחרון הדודואים

מביך לראות את קרוביו של דודו טופז מאשימים את התקשורת בהתאבדותו. אלו קרוביו של זה שזרק כדורי שוקולד לפה של חלי, חלי השמנה, ועתה הם מאשימים את התקשורת בהתבהמות. לא פחות מביך היה לראות אותם מוסרים את טענותיהם לתקשורת, שאימצה אותן בחיבה לא מוסתרת, משום שזה אפשר לה לינוק עוד קצת מהמיץ של ההתאבדות הזו, לחוג ל"זווית הנוספת", לכתוב בעד ונגד.

ומביך יותר מכל היה לשמוע את כל הדיבורים על תוכניות ההבל של האיש. טופז, מאיזו סיבה שלא תהיה, היה אחראי לאחת מהתוכניות הוולגריות ביותר בטלוויזיה. האיש שנכווה בצ'חצ'חים, רכב על גבם למלכות רייטינג זמנית. אבל כאשר טופז שבר את המשקפיים של שניצר, כשהוא הפך אישה שמנה לפריק-שואו, כשהוא העלה חצי עם לגגות כדי להמתין לחייזרים, הוא לא עשה זאת לבדו. מאחוריו עמדו אותם "קברניטים", החובלים של ערוץ 2 דאז. הם ראו ואישרו. הוא ראה והמשיך. הם גם, כנראה, המשיכו הלאה, לעמדות בכירות יותר. טופז מעולם לא היה מלך הרייטינג, הוא היה רק נציגם של מלכים אחרים, כוכב לשעה. הם עדיין שם, מאשרים ודאי סרט דוקומנטרי על חייו של הדודו.

התקשורת אשמה

לפני שבועיים הייתי בבלעין. בכל יום שישי מתרחשת הפגנה כזו, ואני הייתי רק בשתיים מהן. הפעם השניה, איכשהו, מרגישה כמו שגרה. הדברים שהפתיעו אותך בפעם הראשונה – הדגלים של הרשות; כתובות "מחיר מיוחד לאברכים" בכניסה לאחד הכפרים; המרחק של הגדר מבתי הכפר – נראים עתה חלק מובן מאליו של הסיטואציה.

אני זוכר שחשבתי שם, בגז המדמיע, איך הם סובלים את זה. המאבק הזה החל בינואר 2005. ארבע שנים. בספטמבר 2007 בג"ץ קבע שיש לשנות את תוואי הגדר באזור. שנתיים, והגדר עדיין שם. ארבע שנים, התעלמות מהחלטת בג"ץ, והם ממשיכים להפגין כל יום שישי. אני לא יכול לדמיין כמה זה מתסכל, וכמה איפוק דרוש כדי לא לחפש רובה ולהתחיל לרסס.

בתקשורת לא תמצאו את התסכול הזה, כמובן. למעשה, לא תמצאו בידיעות על בלעין אף לא דבר מלבד החדשה האחרונה. ההקשר, אותה פסקה אחרונה שמסבירה מדוע אנשים מפגינים שם, מה הסטטוס של הגדר, כמה אנשים נפגעו עד כה בהפגנות הללו – ההקשר הזה אינו שם. עבור העיתונות, בלעין היא בועה קטנה שצומחת בשישי בצהריים ומתפוגגת כעבור מספר שעות. בלעין היא ארץ שעלתה מן הים, ומסביבה – כלום.

וזו לא רק בלעין. כעיתונאי מתחיל מלמדים אותך להתייחס לקורא כאילו הוא נחת ממאדים. לפני "בנימין נתניהו" תמיד יכתב "ראש הממשלה". עיתונאים ממלאים אחר הכלל הזה באדיקות, אבל הם עוצרים בו. זה ההקשר היחיד שהעיתונות בישראל מוכנה לספק לקוראים שלה, הקשר שאין להם בו כל צורך. לגבי בלעין, מניחים משום מה שהעובדות כולן כבר ידועות. כך גם לגבי העניין השוודי ההוא, כך גם לגבי התקציב. בעיתונות המודפסת אפשר עוד להצדיק זאת במגבלות המקום. אבל באינטרנט?

מעשה מגונה

"הסדרה התיעודית 'הבובלילים' היא מעשה טלוויזיוני מגונה". כך מתחיל הטור המעולה של נועם יורן בעין השביעית. זה משפט עצוב, ולא בגלל שהוא מוטעה. רוב ההפקות בטלוויזיה הן "מעשה טלוויזיוני מגונה", וזה נכתב ונאמר כבר עשרות פעמים. וכפי שעשה טופז את מעשיו המגונים בפומבי ובאישור, נעשים כיום מעשים מגונים אחרים. המשפט הזה עצוב משום חוסר התוחלת שבו. וינבחו הכלבים כרצונם.

הפוסט פורסם גם בחברים של ג'ורג'

הדבר הראשון שנראה לי משונה באתר של העין השביעית הוא בר הניווט העליון שלו; ברי ניווט עליונים נוטים לרכז את הקטגוריות התכניות המרכזיות באתר, כמו שבסופר מסדרים את המדפים על פי שימורים, מוצרי חלב וירקות ופירות, ואילו כאן הוא מוקדש דווקא לכותבים, בחלוקה שמזכירה את האפשרות לסדר את הסופר לפי תנובה, עלית ואסם. ההחלטה הזו לא נבעה מחוסר היכולת של העין השביעית לרכז את הכתבות לפי קטגוריות; עובדה, יש קטגוריות מרכזיות בבר הימני. עובדה 2, ליד כל כתבה יש "מאמרים בנושא", במנגנון שמנכיח את קיומו של תיוג נושאי במערכת ניהול התוכן של האתר.

 

מן ההחלטה הזאת נגזרת החלטה משנית, לא בלתי משונה גם היא: קידומו של דף העיתונאי. כל כותב באתר מקבל דף ובו מרוכזות כל הכתבות שלו, והדף הזה מקבל הפניה מרכזית מאד. הדף הזה מתחיל בשורה אחת מודגשת, בה מרוכז פועלו של האיש, והוא אפילו מקבל תמונה קטנה כזו, כדי שנדע על מי אנחנו מדברים.

 

הדבר השני שנראה לי משונה באתר של העין השביעית הוא החוסר בתגובות. בנאדם קורא כתבה באינטרנט, מגיע או מדלג לסיומה, ומחכה לראות את התגובות. לפעמים הוא רק סורק אותן, כי הן בלתי נסבלות לקריאה, אבל לפעמים דווקא בתגובות מתפתח דיון, כזה שתורם לכתבה ומעשיר אותה. במקום זה בחרו בעין השביעית לעודד את הדיון במקום מתוחם אחר, רחוק מפרי עטו של הכותב, בפורום.

 

התוצאה המשולבת של שתי ההחלטות האלו היא העמדת העיתונאי וכתיבתו במרכז. אל תלכלכו לנו את הדף ב"אולמרט גנב, אחד שיודע", ואל תסיטו את תשומת הלב מהעובדה שאצלנו כותבים עיתונאים מוכשרים, שכל אחד מהם מקבל תשומת לב ראויה על עבודתו. כל עיתונאי הוא סטאר קטן וכולנו אור איתן.

 

אני לא בטוחה שזו אסטרטגיה שנבחרה בקפידה; ייתכן שזהו שריד ישן למבנה קלאסי של עיתון, שבו יש כותבים וכתבות, ויש תגובות למערכת, שמקבלות מקום מצומצם. אבל אני רוצה להאמין שזו אסטרטגיה מכוונת, שנבנתה במיוחד לאתר, וככזו, אני לא בטוחה שהיא מוטעית. בעידן שבו העיתונאים הם שכירי חרב בתשלום נמוך, שבו נוסחת ה-26, 6000 שניסח גל אוחובסקי מוכיחה את עצמה שוב ושוב, שבו העיתונים בישראל כבר הבינו שיש אולי חמישה שמות שמוכרים את העיתון והם רוחשים מעט מאד כבוד לניסיון ולמיומנות שרוכש העיתונאי במהלך שנות עבודתו, ייתכן שזהו דווקא מקומו של עיתון על עיתונות להחזיר עטרה ליושנה ובר ניווט מרכזי לפועלים המרכזיים.

 

אבל אני כן בטוחה שזו אסטרטגיה שיוצרת הירארכיה; יש אותנו, חברי מערכת העין השביעית והכותבים הפרילנסארים שלה, שאנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים, ואנחנו ראויים לבמה, ויש אתכם, קוראי העין השביעית, שגם אתם כנראה ביקרתם במערכת עיתון פעם או פעמיים, אבל כל עוד אתם כאן אתם בתפקיד הצופים בלבד: הקפידו לראות ולשתוק. אתם דווקא רוצים לדבר? לכו לפורום, איפה שאנשים כמוכם מדברים זה עם זה (ואף מילה על השנה שבה היה מקובל באינטרנט לקדם פורומים).

 

וההירארכיה הזאת מעצבנת. יש דרכים לעודד דיון – NRG קאמס טו מיינד, עם התגובות המשורשרות שלו, וגם הבלוגים של העיתונאים בנענע10, שבהם עוסקים באותם נושאים נפיצים מבחינת תגובות שבהם עוסקים בכל כתבת חדשות ממוצעת ב-Ynet, אולם מבנה האתר וחשיפתו המצומצמת יחסית גורמים לסינון טבעי של התגובות המטונפות –  והדיון הזה נמצא בלב ליבו של שיח מקצועי, שבו הקהילה כולה ניזונה מדעותיהם וממיומנותם של כל אחד מחבריה. מהדיון הפוטנציאלי הזה בחרו בעין השביעית להתעלם.