(ובפחות מעמוד!)

מחשבות ללא מילות קישור

- הספרות הופכת את הרעש המעצבן בלילה לתוגת מרזבים. החיים יאמרו לעזוב ולישון, לכלכל טוב יותר את משקעי העייפות ומניין המשימות. הספרות מאידך מתפעלת איתי לרגע מתוגת המרזבים. במהרה תטיח בפרצופי, כהרגלה, את עוגת השכבות שטעמה מוכר. מדוע אינך עושה דבר עם תוגת המרזבים? ועל כך תוסיף: ומה תעשה? מה אתה, אלתרמן, עם כיפת הרוך הגדול שמתוחה מעל העולם? כלום לא אמרנו להיזהר מ"להיזהר" (להפוך לס.יזהר)? ועוד תפסוק: עם תוגת מרזבים לא תגיע לשום מקום, חביבי. בטח לא תהיה פולח ונכון ומורכב ודק-מגע בלי לעשות מעצמך עניין. ואני, כשר אוצר נכלם וסוציאל-דמוקרט על מדרגות השיש בואכה דיוני הוועידה, איאלץ להודות שהאנרכיסט אולי מחוצף אבל יש משהו בדבריו. הספרות כאן אינה פעיל הולנדי משולח; היא הצדק שמלווה אותו.

- היא אולי תגיח מסוסה הטרויאני במפתיע, חשבתי מפעם לפעם, אולי בתורת נגיף מוחלש שיוזרק כדי לחסן. במגרש הביתי של החיים, בינתיים, זה לא עובד. אך מתוך הטריטוריה שלה, נטולת הקרקע, זנוב מזנבת ללא רחם. יותר מהכל משיתה הספרות את עולם המושגים שלה, ודנה בכך את שורת המעשים והכוונות לכזו תפלות נרפית ומקוממת, עד שלא נותר אלא להיזכר בנחמה שאינני אדם אמוציונלי.

- על התבוסה במונחי-חיים שבלרדוף אחר מפתח, משקפיים, כרטיס אשראי, אוטובוס דוהר בגב נשבר, מתווסף גם עול כביר של מרחק שלא נגמא במשעולי הספרות. גם זוהרם של רגעים טובים יותר מועם.

- הכל נכון. התותחים הכבדים פוגעים, הדברים נכוחים והחיים והספרות אכן מוציאים זה את זה. אך בחשבון אחרון, כמובן כמובן כמובן, אשרי המציץ והנפגע.

- לצערי איני שותף לדברים המופלאים עד להיאנח שיודעת קרן. עוד לא. אני מכיר וזוכר היטב חיים מחוץ לספרות. יותר מכך, מעולם לא באתי בשעריה כל הצורך. מהרוח שזורעת הספרות בחיים שלי, כרגע, לא נקצרת סופה ניטשיאנית שתיצור משִבְרי הלוחות דבר חדש ונכון. היא נלחמת על חייה, על היקראות הספר שטרם נפתח. בממלכת הספרות איני יותר מגונב גבול, ולא יהיה בכוח כל הביקורות והמוספים והמאמרים שאקרא לאזרחני. חוויית הספרות נדונה להיות חוויה של החמצה.

- הספרות, בקיצור, היא כל מה שנכתב עבורך בדבר הקיסר הקפקאי, המבושש לבוא. והחיים אינם אלא מצבור הסחות הדעת מנוף החלון הריק. עדיין ולתמיד בתודעת המתנה. אבל יחידה אחת מוצלחת של ספרות שליקטת – הגם שטיפה בים הגם שתישכּח או תיקרע בחימה שפוכה – נו, זה כבר משהו. ואם זה דבר מה שכתבת אתה, אללי.

- גם לקרוא גם לכתוב, כשזה מוצלח, משמע לדעת. לא ידיעת לב וכליות של באי עולם מדומיין; לא ניחוש או הרכבת קוביות הונגריות נרטולוגיות. לא לדעת איך, לא לדעת עד כמה, בטח לא לדעת למה. לדעת, ורק לדעת את דבר הידיעה, שמה שאתה קורא, שמה שזה עתה כתבת… וכל דבר אחר בנסיבות, פשוט יהיה, נו, not quite as good.

ברמות ארגון נמוכות של האישיות אין הפרדה טובה בין הקונקרטי לסמבולי. אפשר לראות את זה כתופעה נורמטיבית אצל ילדים צעירים שנוטים לפרש מטאפורות שלא כהלכה. ואפשר לראות את זה אצל הסכיזופרן שמרגיש שהאישיות שלו "פריכה" ו"נוטה להתפורר" ולכן חושש לגעת בעצמים קשיחים. אפשר לדבר על זה דרך כל מני פריזמות פסיכולוגיות, אבל אני לא אלאה אתכם, רק אציין שאנשים ששייכים לספקטרום הסכיזופרני (החל מחולי סכיזופרניה  כרוניים ועד לבעלי הפרעת אישיות סכיזוטיפלית) מוגדרים כבעלי רמת ארגון נמוכה עד בינונית של האישיות, ומשתתפים בבריאת מימד של המציאות שבו אובייקטים ממשיים מקיימים שכבות על גבי שכבות של משמעויות סימבוליות שהופכות להיות (בגלל הפרדה לקויה) חלק מהמאפיינים של האוביקט עצמו.

העולם שלי לפני 6 שנים היה עולם שבו חייתי את הסיפורים הסימבולים שמסתתרים מאחורי הממשות הקונקרטית. בעיני, אלו היו החוקים האמיתיים של העולם. וכדי לפעול בעולם באופן הכי פחות מעורר חרדה, (כלומר האופן הבטוח ביותר, כלומר זה שדוחה את האסונות העומדים על סף דלתי עד המעידה הראשונה, כלומר כדי לא להתפורר, לקום בבוקר אילמת-חרשת, לקום בבוקר מפגרת, לקום בבוקר ולגלות שהעולם הפנימי שלי נטש אותי והלך לגור אצל ילדה אחרת, או וגם נגנב ממני,)

כדי להמנע מכל זאת ועוד, יש לשחק את המשחק של העולם.

המשחק של העולם הוא רשת סיפורים שהם הפרשנות האמיתית של המציאות. יש למקם כל אובייקט ברשת לפי הסימבול שהוא, וכך ניתן לדעת איך להמשיך לפעול.

הרשת הזו נשמרת באופן אדוק, מהפעילות הכי פשוטה- איך לסדר חפצים על שידת הלילה, ועד לרמה רגשית סבוכה- איזה תפקיד יש לשחק מול אנשים שונים במערכות היחסים בחיי.
והיא יכולה להידמות בעינכם כסוג של משחק, אך בשבילי היתה רשת בטחון שמונעת מהאישיות שלי להתפצל ולהתפזר אחרי נשף לילי – כל החלקים שלה עם בנות זוגם ממשפחת החרדות הפסיכוטיות.

נניח למשל- מזלג
טוב, מותר לאכול עם מזלג רק בבתים של אנשים שאת מעריכה את האופן בו הם מבצעים החלטות בחייהם.
 ולהלן הסיבה: מזלג הוא סוג של צומת, סוג של בחירה בדרך. (מזלג דרכים)
וכן הוא סכו"ם- ובכך משמש כדי להזין אותך- ואוכל הוא משהו שנטמע בגופך ועוזר לך לגדול.
לפיכך מותר לך להטמיע בגופך דברים שמעצבים אותכם (אותך ואותו) רק באמצעות תבניות הבחירה של אנשים שאת מעריכה. ולכן אסור לאכול בעזרת מזלג בהקשרים שאינם כאלו.

זהו, זו דוגמה ממש פשוטה לאיך שזה עובד.
בדרך כלל היו ערמות בלתי ניתנות להתרה של סמלים ומשמעויות ודרכים לפעול בסיפור בהתאם להם, ואני באיזשהו שלב הייתי מרימה ידיים ונכנעת לחרדה.

אבל היום יש לי בחירה. אני לא חייבת לראות את העולם כך. ואם אני בוחרת להסתכל עליו בצורה הזו, אז אני דואגת שהסמלים יקושרו לתמות שוות. אחרת זה לא מגניב לי.
וזה הדבר שהכי חשוב לי בעולם- שהעולם שלי יהיה לי מגניב.