קטגוריה: איה מרקביץ'

פוסט-פוסט-פרוייקט

1. גנזיס

יש שיחלקו עלינו, אך פרוייקט הפורנו בא לעולם בעקבות שיחת קפיטרייה בינינו. התרחיש היה כזה -

פ': אגב, אני רוצה להודיע גם לךְ שחשבתי על זה והסקתי שאני בכיר האינטלקטואלים בישראל.

א': נכון. ואני רוצה לבשר שחיי המין שלי השתפרו לעין ערוך מאז שגיליתי את פורנוטיוב.

פ': פורנוטיוב! וואו! מזה זמן מה אני מתלבט מתי זו תהיה אופרציה קבילה להעלות את הנושא הזה בשיחה.

א': ובכן, הגיע הרגע. ויום אחד נכתוב על זה פוסט.

2. הנחות יסוד

2.1 אוננות: אנחנו מאוננים. אני מאוננת, אתה מאונן. (לא כרגע). (אולי פיגורטיבית). מאוננים כי אפשר, כי זה כיף, כי מותר, כי יש עשרים דקות עד שהפרק של ורוניקה מארס ירד; כי הלילה לבן והבוקר שחור. כי נתקענו באמצע סיכום הרפרט, כי הצלחנו לכתוב עוד פסקה בסמינריונית ומגיע לנו פרס. אוננות או נמות. מישהו בטח אמר את זה קודם.

2.2 שיטוט ברשת: אנחנו גולשים. אני גולשת, אתה גולש. (כרגע). מסיבות דומות להדאיג לאלה שגורמות לנו להחליק יד לכיוון הנכון [וראו סעיף 2.1], אך ללא סיפוק: בתזזית, בריבוי חלונות. מה התחדש בעולם? קיבלנו אימייל? מישהו אמר משהו מצחיק בניו-יורק? ומה אומרים על כך בסין.

3. היפותזה: פורנוטיוב

3.1 אוננות בעידן השיעתוק הטכני: נתיבים ביוגרפיים שונים ורבים הובילו אתכם ואותנו להפוך לצרכני פורנו. ילידי שנות השבעים ומטה אולי זוכרים הרפתקאות וידאו בתוליות בפרבריהם המפוייחים של ערי קיט צפוניות עלומות; אחרים נחנכו הישר אל המעבר המבורך מסרטים מופרכי עלילה שיש לקוות שיֵרדו מקאזה לפני שההורים חוזרים הביתה – אל סרטונים זערורים בסטרימינג. התוצאה זהה: בנקודה הטנטיבית הזאת, רבים מאיתנו נמצאים בשלב ההתוודעות לפורנו של תוכן גולשים, ומגלים בהדרגה שמבנה הסיפוק משתנה. במילים אחרות, התמורה שחלה במדיום משנה את הדינמיקה של הליבידו; ובעברית: מול הרשת, אנחנו מאוננים אחרת.

3.2.1 צבירה כמותית במקום עינוג טלאולוגי: האתר "פורנוטיוב" (ודומיו) מותאם היטב לצרכי הגולש. יד אחת עלי עכבר, האחרת בָּאיבר; אך כאן שתיהן זזות כל הזמן, שלא כבסרטי הפורנו העלילתיים, הנייחים. הסרטונים קצרים ביותר, ולא פעם – אוויליים: שלוש נערות שחות על ספה, ובישבניהן נעוצים זיקוקים בוערים (?); אופה מעלס עלמה בריאת בשר על השיש, מקמח אותה ושובר עליה ביצים תוך כדי; ואפילו הסמוראי האחרון. אתם יודעים, גם אתם צפיתם. הממ. מעניין אם אמרו על זה משהו מצחיק בניו-יורק.

אם בעבר האכילו אותנו בפורנו במבנה סיפורי, עתיר תלבושות וקרטוני פיצה שנפתחים בתנופה, לשרשר פרטים לווייניים זה מזה – הרי שהיום נטשנו את הפיקארסקה ועברנו מנרטיב (רעוע) לרצף שרירותי של תמונות רוטטות. האצבע על העכבר והסרטון קצר, וכך הופכת האוננות למטווה של קליקים ושברי פנטזיות. וכמו הקלט הפורנוגרפי, גם כלכלת התענוג משתנה. למרות שהאורגזמה הפורנואית היא מייצור עצמי, האינסטינקט הטבעי הוא להתאים את עצמנו למדיום. בעבר, בפורנו הבערך-נראטיבי, גמרנו בערך בסוף (של האקט, של הסרט – יש יותר ממחלף אירוטי אחד). הפורנו החדש מכתיב אוננות חדשה: אין תבנית השלם; יש רק אחדות המאונן.

3.2.2 אחדות המאונן: איזה חלק של התענוג שלנו בצפייה כרוך בהזדהות (עם דמות שעושה, עם דמות שעושים לה)? והאם יש להפריד בינו לבין התענוג שבהצצה? או בפינטוז-עצמך אל תוך הסרט? גם אם לא ניתן להכריע, דבר אחד ברור: נקודת התצפית של המאונן ערקה לצד התלת-ממדי של המסך. אמנם אין קונסזצנזוס על כך שבפורנו הישן, הצופה נהג תמיד לבחור לו דמות כסוכן אירוטי שפועל בשמו וחווה במקומו; אולם כך או כך, בפורנו החדש הדבר בלתי-אפשרי. מהבזקי הדמויות והרגעים לא ניתן לבנות אלא סוכן מעין-קוביסטי של הפעולה המינית. וכך הפך האדם המאונן לתבנית נוף האינטרנט שלו.

4.1. ריבוי כהיפותזה: פורנוטיוב הוא וריאנט מעניין על יוטיוב, היבריד בין פורנו לתוכן גולשים. זהו, על כל פנים, האופק האידאי: כשלנגד עיני הגולש מופיעה סדרה של ת'אמבים מגרים בצבע גוף, ולצדם ענן תגיות שאין יפה ממנו להפריך את הקיטוב הפרוידיאני בין נורמלי וסוטה. הפנטזיה אינה עוד שאלה של זהות אלא של טעם, ולמעשה – טעמים.

4.2 אנטיתזה: למרבה הצער, פורנוטיוב נמצא עדיין בשלב המגושם והנערי שבו האיברים דיס-פרופורציונליים וטרם נעים בתיאום מלא. כך, התיוג של הסרטים באתר עדיין נצמד לקטגוריות ישנות, ובראש דף הכניסה אף ניתן לבחור בגלישה סטרילית להומו/סטרייטופובים (“View straight content”/”View gay content”). על אף שרבים וטובים משתמשים באופציה זו, (ובהם מחצית מכותבי הפוסט), מדובר בבחירה מודעת לצמצם את שדה הראייה ופוטנציאלית, גם את התענוג; פונקציונאלי ואף לגיטימי, אין ספק, אבל לא כל כך אוטופי.

לעומת זאת, מצער באמת שכנגד כל סרטון ביתי מוקלקים שבעה עשר טריילרים שדופים ומגולחים לאתר פורנו מקצועי בתשלום. תוכן גולשים בפורנוטיוב נוקז, משום מה, לקטגוריה הנושנה "חובבנים", והגם שאין לכותבים כל התנגדות לצפות בעיקר בברביות נאנקות, (אח, ברביות נאנקות) – חבל שכיום הגולשים נוטלים חלק פעיל פחות בעיצוב ה-(סליחה)-שיח המיני. רוצה לומר, בפועל אנחנו עדיין יותר צרכנים מאשר יצרנים של פנטזיות. חברים, קרבה השעה למהפכה האירוטית! הבה נשחרר את אמצעי הייצור!

5. פוסט מורטם

5.1 ציפת הנחות מובלעות: a) ניצול נשים בפורנו הוא סוגיה אמפירית ולא א-פריורית, אך גם אם זהו המקום המתאים לדון בה – בהיעדר המידע הדרוש, לא אנו (=הכותבים) האנשים המתאימים. b) אוננות אינה כישלון. c) יפניות נהנות יותר – או הרבה פחות, קשה להכריע.

d) פורנו כמאגר של דימויי פנטזיה מזין לא רק את מעשה האוננות אלא גם, הידד, את הארסנל המיני – אם כרפרטואר פעלולים מאתגר ואם כערוץ תודעתי להפעלה שוטפת במהלך הסקס.

5.2 טיפ לסיום או – "הנחיות בטיחות": ראו ויקרא י"ח, 6 ואילך.

חמישה דברים

 

יש איזה מם שמסתובב לאחרונה, ות. ליכטש הדביק בו אותנו. נדבקנו.

1. בכל פעם שאני יוצאת מהבית לטיול ארוך, אני עדיין לוקחת איתי את התפסן. אין מה לעשות, אפילו בגילי המופלג יש מצבים מסויימים שרק הולדן יכול להבין אותם. מצד שני, לא יצאתי לטיול ארוך זה ארבע שנים, אז יש סיכוי שהתבגרתי.

2. ליום הולדתי האחרון ביקשתי, ואף קיבלתי (תודה, אמא ואבא ואחיות), עשרה ספרים לפי בחירתי. מדובר בערימה נאה ששוכבת לה על הספרייה שלי. מאז לא קראתי אפילו עמוד, מהבהלה של "אני צריכה לקרוא את כל זה?"

3. מעולם, אבל אף פעם, לא הצלחתי לקרוא ספר עיון שלם. אני נרדמת כמו אחרונת תלמידות התיכון לפני בגרות באזרחות.

4. אני לא אוהבת קומיקס ומדע בידיוני. יום יבוא ויהיה כאן פוסט חוצב להבות על כמה שהדברים האלו משעממים, ועסוקים בעיקר בניסוח חוקים שתקפים רק לאותו ספר או סדרת ספרים. לפני כן, אני רוצה להצטייד בכל הציוד הנדרש שיאפשר לי להפנות את חיצי הזעם בחזרה על מי ששולח אותם. אין לדעת, אולי אקס-מן יבוא לעזרתי.

5. יום יבוא וגם לי, כמו לכל פרחי הספרות, תהיה הוצאת ספרים.

[מיטל שרון]

 

1. אני קורא עכשיו שישה ספרים במקביל: "הדרך הקצרה לאוקו" (באשו), "החטא ועונשו" (דוסטויבסקי), "שוגון" (קלאוול), "האיש בלא תכונות" (מוסיל) ו"המלך מתיא הראשון" (קורצ'אק). את הספר השישי, "טרזן חוזר לג'ונגל" (בורואוז), אני קורא בהפסקות, בכל פעם שאני מבקר אצל יואב ואסא.

2. אם יש טעם בחלוקת סופרי העולם לפי מדינות-האם שלהם, אז יש לי העדפה ברורה כלפי ספרות אירית. הספרות האמריקאית היא במקום השני. בשירה אני מעדיף את הישראלים דווקא, ואחריהם – יפנים.

3. פעם, כשאני אהיה אדם טוב יותר, אני אפטר מרוב הספרים בספריה שלי. אני לא בטוח אילו מהספרים אני אשאיר, אבל די ברור שאחד מהם יהיה "פראני וזואי".

4. הבנתי למה אני לא אוהב ערבי שירה. יום אחד, בקרוב, גם אכתוב זאת כאן.

5. לאחרונה אני חושד שגיליתי כיצד ליהנות מספרי הדרכה אמריקאים לשיפור עצמי.

[איתמר שאלתיאל]

 

(והנה התווספו לפוסט עוד אנשים. אחרים מוזמנים גם)

1. הפעילות האזרחית הראשונה שלי היתה בכיתה ה', כשהייתי בין מארגני מרד נגד רב הכיתה, שנהג להעליב את התלמידים ולפחות במקרה אחד גם להכות אותם. הכנו עצומה והחתמנו עליה את התלמידים. ההנהלה היתה כל כך בהלם, שלא ידעה מה לעשות איתנו. הרב הודח בסוף השנה.

2. באותה שנה, 1981, גם השתתפתי בפעילות הפוליטית הראשונה שלי: פעיל בשכר של – קחו אוויר – מפלגת הליכוד. הייתי צעיר מאד וטיפש מאד.

3. פחות או יותר באותו הזמן התחלתי לקרוא כמויות גדולות של ספרי היסטוריה. זה הדאיג מאד את הורי; קריאה נחשבה לפעילות אנטי חברתית, חתרנית. הם צדקו.

4. כמעט ולא סיימתי את הבגרויות שלי, לאחר שבארון שלי בישיבת נחלים נמצאו ספרי הברית החדשה וביוגרפיה של הבישוף אלכסנדר, יהודי שהתנצר והיה הבישוף האנגליקני הראשון במזרח התיכון. אבא שלי שילם שוחד לרב בא גד – כן, ההוא – והבעיה נפתרה במטה קסם. מאז אני מעדיף, כעקרון, כמרים על רבנים.

5. לפני כעשור בישר לי רופא עיניים בעליצות כי אני עתיד להתעוור בסביבות גיל 60. מאז, כמו אבנר, אני מחכה לבייבי בומרז שיצילו אותי.

[יוסי גורביץ]

 

חמישה דברים שלא ידעתם עליי, ואפשר לפרסם במסגרת בלתי-מצונזרת:

1. יש לי פֵטיש מוחלט לגבי אווירת הקריאה המתאימה לכל ספר: בשכיבה מותר לקרוא רק רומאנים; מאמרים מסובכים קוראים באור חזק ובישיבה זקופה אל שולחן הכתיבה (ומציירים ככל שהשוליים מאפשרים); ספרי עיון זורמים ייקראו מחוץ לבית (בפארק הירקון, ברכבת, בספסלי מרכז תל אביב, במדשאות האוניברסיטה, בספריה, בקפיטריה), ספרי עיון קשים ומתישים – בקול רם, במבטאים משתנים ובטון דרמטי. ספרי שירה בתיק, בכל מקום ובכל זמן. שום מוזיקה.

2. אין לי כמעט שום העדפות ושיפוטי טעם גורפים, ערבוביה של סתירות בלי הרבה חוקיות, בספרות כבשאר תחומי החיים. זאת בעיה.

3. הייתי מהילדים שקראו בלי סוף ופתאום הפסיקו (עם הבלחות. "כל החיים לפניו", "התפסן", "בעל זבוב". אתם יודעים), אי שם בכיתה ז', בגיל שבו שום דבר לא ניתן לעיכול אינטלקטואלי – או נמוך או גבוה מדיי. חזרתי ובגדול בתחילת כיתה י', בגלל המורה התובענית והצייצנית לספרות שכל הכיתה שנאה ובדיעבד, אוף, איזה קראש היה לי עליה.

4. לזמן קצר ומאלף, הייתי עורכת ב"במה חדשה".

5. הדבר הטוב ביותר שקרה לי בזכות לימודי התואר הראשון היה ההשלמה עם כך שלא אהיה אמנית משום סוג. שאחרים יחתכו לעצמם את הוורידים בחודי עיפרון.

6. גרסה מסעירה וחושפנית של המם הזה מחכה על הדסקטופ לרגע שבו הבלוג שלי יצא מתקיעותו הטכנית (כבר שבועיים ואין מושיע!!). למי שהרשאתו משגת, כאן.

[איה מרקביץ']

 

1. אני מכורה לנסיעות באוטובוסים, פחות או יותר מאז תקופת שירותי הצבאי, שאז ביליתי משהו כמו 3 שעות ביום בממוצע בתחבורה ציבורית. אם אני לא מבלה לפחות שעה ביום באוטבוסים, בין אם עירוניים ובין אם לאו, אני מרגישה כאילו שהפרודוקטיביות של יומי נפגמה. בכלל, יש לי יחסי שנאה-אהבה מורכבים מאוד עם מערכת התחבורה הציבורית של מדינת ישראל.

2. קראתי את "רודף העפיפונים" ונהניתי ממנו. למעשה, זו אחת הסיבות שאני ממעטת לכתוב כאן.

3. הסולו של ריצ'ארד מנואל בבית השני של "I Shall Be Released", בהופעת הפירוק של The Band מזכך את נפשי ומביא אותי לידי השתנקויות כמעט בכל פעם שאני שומעת אותו. ואני מרבה לשמוע אותו.

4. מוסיקה, בכלל.

5. הלכתי ללמוד הסטוריה של עם ישראל במטרה ללקט כלים כדי שאוכל, בסופו של דבר, להפריך -לפחות בעיני עצמי- את התזות התועמלניות שעליהן מבוסס החינוך להסטוריה בארץ. עד כה, עיקר התגלית שלי מסתכמת בכך שרֹב החוקרים, לפחות באוניברסיטה העברית, תומכים נלהבים בתזות האלו.

[נועה דרור]

 

1. לפני כמה שנים קיבלתי מסבא וסבתא שלי בירושה (בעודם בחייהם) את כל ספרי "עם עובד" לדורותיהם. חישוב מתמטי פשוט מראה שאין שום סיכוי שאני אספיק לקרוא את כולם עד שאני אמות. זה לא מונע ממני להמשיך לקנות ספרים כאילו יש מחר.

2. כשהשתחררתי מהצבא חלמתי להיות סופר, אז נרשמתי לחוג לספרות כללית. כשיצאתי משם אחרי שלוש שנים ידעתי שאין שום סיכוי שאני אכתוב אף ספר אף-פעם.

3. ביקורת הספרים הראשונה שלי שפורסמה הפכה גם לאחרונה אחרי שמי שהיה אז העורך הסביר לי שאני חייב להיות יותר מרושע ולא התחשק לי להיות מרושע בשביל 200 שקל.

4. הספר שנסע איתי הכי הרבה קילומטרים הוא "שירים ללואיס" של יאיר הורביץ, במקום השני "מרגוט" של דליה הרץ.

5. כשאני כותב כאן אני מבין באימה שזהו- הפכתי לבלוגר.

[אורי בר-און]

 

1. אחד הסודות הכי שמורים בכספת הפנימית שלי הוא לילה ארוך, כשקראתי איזו חוברת מזעזעת על עלילות טרזן או גיבור אחר וחטפתי התקף חרדה כזה, שהקאתי את נשמתי מרוב פחד, ואח"כ אוננתי את עצמי לדעת. רק אז נרגעתי.

2. עולם הזבל המילולי בעברית בשנות נעוריי כלל כמובן את "פטריק קים" הידוע. אחת הסצנות היותר מופרכות הייתה כשפטריק הציץ [בלי בושה] בבן של שייך ערבי והמאהב האירופי שלו וחטף זקפת אדירים אותה חיכך בחול. [גם בארזים הכי הטרוסקסואלים קיימת אזוביות הומוסקסואלית ]

3. אחד הספרים הפילוסופיים שהצחיקו אותי במניירה הפוליטיקלי-קורט שלהם הוא הספר עב הכרס של עדי אופיר "לשון לרע". אופיר במאמץ עליון לפרק את המיננות של העברית כותב פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה. התוצאה "סטנד-אפ" פילוסופי מעורר געיות של צחוק. [בינינו, אם ספר פילוסופי מצליח לעשות זאת, הוא ראוי לפרס]

4. אני מאוהב במלים, ברעיונות מעוצבים על ידי מלים ובאמונה הילדותית-מיתית –מאגית שמילים יכולות לשנות את המציאות. לכן למדתי קבלה באוניברסיטה העברית עם שמות שהיום כבר לא מכירים אותם ממש. משה אידל הוא שם מוכר, אבל הספרים שלו נורא משעממים, למרות שאני קורא אותם בדבקות רבה, ואני לא חסיד.

5. לסיום, אני חובב ספרי מד"ב ופנטזיה. יכולתי לכתוב כאן רשימה של מה אני חושב שחשוב לקרוא, אבל לא אעשה זאת. אני אמליץ על "אלטנוילד" של הרצל לחובבי הביזאר בז'אנר.

[אריק בנדק-חביב]

אנחנו מזמינים למם הנ"ל את: איה, ז'ניה, נועה דרור ויאיר

 

בנק הפועלים כאוקסימורון

מעט לאחר שעלה בבלוגנו פרוייקט העבודה רב ההוד, הזדמן לי לנרגל, ועוד כלמיני דברים, עם חברה, עמיתה לשעבר במקג'וב משותף. מאחר שהתזות השונות שפילמסנו שם הן בנפשנו, דנו בבעיותינו הכספיות, אישה אישה וצרתה, בזיקה למילים גדולות שניחוחן עלה מהפוסטים השונים שעלו בפרוייקט, כגון קפיטליזם, ניאו-ליברליזם, דפרסיה ומצב-צבירה-סטודנט. מצב העניינים שהיא תיארה לי הוביל להרפתקה מצמררת משותפת בסניף בנק הפועלים – כיכר דיזנגוף. ברשותה של הבחורה, שתכונה להלן: ג' (אפשר גם "המתלוננת", אך אעדיף, תחילה, למצות את האל"ף-בי"ת), אציג לפניכם את המקרה שלה.

מלכוד 24 או: בנק הפועלים כאוקסימורון

בגיל 24, ג' היא אישה עובדת ותושבת תל-אביב מזה ארבע שנים. שנות נעוריה עברו עליה באחת הקריות היותר-מעופשות, ובסופן, משהייתה לבגירה, פתחה ג' חשבון בסניף בנק הפועלים במקום מגוריה. כשהצליחה, מקץ שנתיים, להיחלץ מחיק הצפון והשתקעה בתל-אביב, נשארה ג' באותו הסניף. למה? ככה יצא. כמה פעולות כבר היה לאל ידה לבצע בעו"ש האנורקטי שלה?…

וכך עברו להן כמה שנים, בהן משכה ג' בעול שרבים מבני גילנו לא משערים את כובד משקלו – מימון עצמי מלא עד ייאוש במרכז תל-אביב היקרה עד בוש, מכיכר הלחם לחשבון החשמל ועד אחרון פרטי הלבוש. למי שבאה מהקריות, המגורים בתוך הקובייה הגיאוגרפית המסוימת הזו היו בבחינת ייהרג ובל יעבור, ואולי, כמוני, גם הקוראים יכולים להזדהות עם ההקלה התהומית שגורם לצפונים שבנו מראהו הלילי של קינג ג'ורג' שאינו שומם באמת, לעולם. לכן, לדידה, הייתה עבודת הפרך שכרוכה באחזקת החלום התל-אביבי בגדר מחיר שכדאי לשלמו; ולפיכך, הרקורד התעסוקתי שלה מורכב מכמה תקופות מאסר עוקבות במקומות עבודה נפוצים בעירנו – בית קפה x, מסעדה y, מוקד טלפוני z, וכאלה.

עצלנות כושלת, כישלון חרוץ

ג' היא עובדת חרוצה עד אימה. כשעבדנו ביחד, היא הייתה ה"טוחנת" הבלתי מעורערת של מקום העבודה: שבע משמרות בשבוע, אם רק נותנים, ומקסימום הספק עבודה בתוכן. במקום או בזמן אחר, ייתכן שג' הייתה מרוויחה מספיק כדי לחיות בכבוד, ואולי אף הייתה מקודמת להוד מעלת אחמ"שית, מי יודע; ברם, כאן ועכשיו, היא מגרדת בקושי את רצפת הפלוס של חשבון הבנק, כי השכר זעום, סך ההוצאות מי ישורנו, וקידום בעבודה – שבצדו מקדם שכר טיפטיפה גבוה יותר – מקבל מי שלא רק מוכן להיהרג על עשיית עבודתו כהלכתה (כאן ג' לוקחת), אלא גם מפגין סולידריות מוחלטת עם האינטרסים של המעסיק (וזו דורשת חוסר ציניות והיעדר תודעה פרולטרית; אלא שג' פשוט נבונה מדי). ובכן, עוני. עוני אופטימי, אולי, וצעיר, אבל גם מבעית. מכרסם. לא-פתיר.

לא-פתיר? על ההנחה הזו באתי אנוכי לערער בשיחותיי עמה. הואיל שג' היא בחורה מוכשרת, אין ספק שהפעלה של קצת תושייה תשכיל לארגן לה מקום עבודה משתלם יותר. זו לא תגאל אותה מייסוריה, אולם הייאוש ייעשה יותר נוח. כך, לפחות, חשבתי, כשהרעפתי עליה הטפות באדיבות האופטימיזם הקוסמי שלי. להפתעתי, ג' הוכיחתני על טעותי: כמסתבר, בגרסתו הפוסט-פוסטמודרנית, סיפור לכלוכית נותר נטול סנדלי זכוכית. כך, כי ג' מוכרחה, אבל ממש, לעזוב את הדירה שבה היא גרה, בדחיפות. הנסיבות הן מהסוג שדחיפויות כאלה נולדות בהן, אתם יודעים; במקביל נחתו עליה הקיץ שתי הוצאות בריאות הכרחיות(-שום דבר דרמטי מחוץ למספרי פירוט הפעולות בחשבון). בתוך כך, מקום העבודה הנוכחי שלה נפגע עקב המלחמה בצפון, כיוון שהעסק קשור באירועים שבוטלו הקיץ בהמוניהם, ועמם ירדו שעות העבודה והמשכורת – לכמעט מחצית הסכום הצפוי.

הילדים/ לא גדלו/ הם רק גבהו/ ומצאו עבודה

בשורה התחתונה: בבת אחת, ג' נזקקה בבהילות ליותר כסף משיש לה בדרך כלל. במקביל, בבת אחת, היה לה, משמעותית, פחות מכרגיל. הואיל שבתור סטודנטית חסרת אחריות שפנקסי תשלום שכר הלימוד שלה מגיעים לצפון – אליו היא לא ממש טורחת להגיע – אני מכירה את הבעיה, יעצתי לג' כדלקמן: גשי לסניף הבנק שלך, חייכי, התחנני, הפגיני בפני הפקיד/ה אופטימיות (לייט מוטיב?) מגמתית, ובקשי שיגדילו את מסגרת האשראי שלך באופן חד פעמי. במקביל, שלמי על כל מה שאפשר בכרטיס האשראי שברשותך, ובכמה שיותר תשלומים.

מה אמרה ג'? פחות או יותר צחקה לי בפנים.

וכל זאת למה? כי בנק הפועלים לקח אותה כבת ערובה. שבייה בנקאית, פשוטו כמשמעו. ג' ביררה בקו השירות של הבנק, "פועלים call" (…), שם בישרה לה מוקדנית אפאתית שדיון במסגרת האשראי שלה יתקיים רק בסניף שבו מתנהל החשבון שלה. אם כך, חשבה ג', כל שנותר לעשות הוא להצפין אל הקריה הארורה, לפקוד את סניף הבנק וליישב את העניין – ובאותה ההזדמנות גם להעביר את הסניף לתל-אביב. אלמנטרי. וכך עשתה. אלא שבהגיעה לסניף שלה אמרו לה העובדים – שקארמת הצפון הרעה לא פסחה עליהם ונתגלו כיצורים אטומים במיוחד – שבכל סניף של הבנק יכולים לשרת את ענייניה, אבל כאן, משום מה, לא. מה נסגר? קשה היה לומר, כה לא מובן היה המסר. מסקנה אחת שג' בכל זאת הצליחה לחלץ מאנשי הסניף שלה, הייתה זו: לא ניתן לעבור סניף בבנק הפועלים. גם לא ממטולה לאילת. אי אפשר.

על השבייה הבבלית

כששמעתי את המסקנה האחרונה מפי ג', פקפקתי. לא ייתכן, קראתי, שבאמת נלקחת בשבי. סביר יותר שיש כאן אי הבנה מצד עובדי הבנק המחורבנים בקרייתך. הרי אין סיכוי שלמול הנגישות והנוחות המקסימליות שמאפשרים הבנקים האחרים היום, בנק הפועלים יאלץ לקוחות שלו לצלוח חבלי ארץ שלמים כדי לבצע פעולות פשוטות בסניף שלהם, ועוד יאמר שלשם כך עברו פונקציות רבות לשירות טלפוני – שאי אפשר להשתמש בו בלי קוד, שניתן להשיג רק – בסניף שלהם… ובכן, הכרזתי, אני באה איתך. וכך נכנסנו, ג' ואני, לסניף הקרוב ביותר למקום שבו היינו באותה עת: סניף כיכר דיזנגוף.

פסענו כה וכה עד שאיתרנו פקיד פנוי, ולאחר שהתיישבנו, מפויסות-מזגן, הסברנו לו את העניין: שלום, באנו לחלץ את החשבון של ג', לקוחתכם, מסניפה שבצפון. יש לה כרטיס משונה שלכם, ישראכרט "דיירקט", שמאפשר לבצע עסקאות רק כשהחשבון ביתרה, וסכומן יורד מיידית מהחשבון, תוך יממה. וזה לא מספיק. ג', אמרנו לו, נמצאת במצוקה – היא זקוקה למזומנים ובסניף שלה לא נותנים לנשום. איך אתה יכול לעזור לנו, איש קטן ומשופם עם חיתוך דיבור של מחדד חשמלי?

“Mistakes, mis-shapes, misfits, / Raised on a diet of Broken biscuits”

להפתעתי, הפקיד לא ביקש את פרטי ג' כדי להזין אותם במחשב שלפניו ולברר מי נמצאת מולו; תחת זאת אמר האיש, בניסוח רוטן והולך, כי אין לה לג' מה לעשות. כל ענייניה מטופלים בסניף שלה, שם בצפון, וכדי לעבור לסניף התל-אביבי, עליה לפתוח בו חשבון נוסף – כזה שגובה עמלות ניהול, ושאם לא מפקידים בו די כסף, יינתן לה בו רק אשראי מינימלי. אה, אבל אז, אמרה ג', מה יהיה על צ'קים שכבר נרשמו וניתנו לפי החשבון הקיים, ומה על הוראות הקבע שיש בו? אין מה לעשות, שנה המשופם. אין מעברי סניפים בבנק הפועלים. רגע, התפרצתי, מה שאתה אומר לנו הוא שאפשר רק לפתוח כאן חשבון חדש, שתהיה בו תועלת רק אם ג' תפקיד בו המשכורת הבאה, ושאם תעשה כן, יחזרו הצ'קים מהחשבון המקורי ויתחילו לצוד אותה חברת הסלולרי, בעל הדירה, מרפאת השיניים ויתר הפריצים? שכדי לסגור את החשבון ההוא אסור להיות חייבים לבנק שקל, וכדי לפתוח חשבון שמיש חייבים להיות בפלוס כמה אלפים, ושמי שבמקרה אינה יוצאת חלציו של בנקט, בעצם מכרה לכם את איבר הישיבה שלה ביום שבו פתחה חשבון אצלכם? אין מה לעשות, הוא שיפמם. את יכולה לנסות לדבר עם "פועלים call". זה לא יעזור, אבל אולי תוכלי להשיג את הסיסמה בעמדת המידע שליד הכניסה (בסוגריים: לכי! לכי!).

יצאנו. צעקנו. עישנו סיגריה פסיבית. להכעיס, כשנפרדנו דרכנו ודיוושתי משם, חלפתי באופניים ליד אחד מכיתובי הגרפיטי הנודעים לשמצה – "KNOW HOPE". את הקריאה הבועתית ההיא אני רוצה להקדיש לנועה דרור ולשכמותה, המחזיקים בהשקפות יפות וסטריליות על העבודה כערך, על חיים של מאבק, על הגשמה.

“Rent a flat above a shop, cut your hair and get a job, Smoke some fags and play some pool, Pretend you never went to school.

But still you'll never get it right, cuz’ when you're laid in bed at night, Watching roaches climb the wall, If you call your Dad

He could

Stop it all"

(from “Common People” by Pulp)

להכרזה על הפרויקט

צמיחה

אהוב אותנו

אין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטים

חרדת השישי

העבודה היא חיינו

האינטרטקסטואליות של האוכל

על הבוס פעם ראשונה

פחד וחמלה

עבודה כהבזק של נחמה