מעט לאחר שעלה בבלוגנו פרוייקט העבודה רב ההוד, הזדמן לי לנרגל, ועוד כלמיני דברים, עם חברה, עמיתה לשעבר במקג'וב משותף. מאחר שהתזות השונות שפילמסנו שם הן בנפשנו, דנו בבעיותינו הכספיות, אישה אישה וצרתה, בזיקה למילים גדולות שניחוחן עלה מהפוסטים השונים שעלו בפרוייקט, כגון קפיטליזם, ניאו-ליברליזם, דפרסיה ומצב-צבירה-סטודנט. מצב העניינים שהיא תיארה לי הוביל להרפתקה מצמררת משותפת בסניף בנק הפועלים – כיכר דיזנגוף. ברשותה של הבחורה, שתכונה להלן: ג' (אפשר גם "המתלוננת", אך אעדיף, תחילה, למצות את האל"ף-בי"ת), אציג לפניכם את המקרה שלה.

מלכוד 24 או: בנק הפועלים כאוקסימורון

בגיל 24, ג' היא אישה עובדת ותושבת תל-אביב מזה ארבע שנים. שנות נעוריה עברו עליה באחת הקריות היותר-מעופשות, ובסופן, משהייתה לבגירה, פתחה ג' חשבון בסניף בנק הפועלים במקום מגוריה. כשהצליחה, מקץ שנתיים, להיחלץ מחיק הצפון והשתקעה בתל-אביב, נשארה ג' באותו הסניף. למה? ככה יצא. כמה פעולות כבר היה לאל ידה לבצע בעו"ש האנורקטי שלה?…

וכך עברו להן כמה שנים, בהן משכה ג' בעול שרבים מבני גילנו לא משערים את כובד משקלו – מימון עצמי מלא עד ייאוש במרכז תל-אביב היקרה עד בוש, מכיכר הלחם לחשבון החשמל ועד אחרון פרטי הלבוש. למי שבאה מהקריות, המגורים בתוך הקובייה הגיאוגרפית המסוימת הזו היו בבחינת ייהרג ובל יעבור, ואולי, כמוני, גם הקוראים יכולים להזדהות עם ההקלה התהומית שגורם לצפונים שבנו מראהו הלילי של קינג ג'ורג' שאינו שומם באמת, לעולם. לכן, לדידה, הייתה עבודת הפרך שכרוכה באחזקת החלום התל-אביבי בגדר מחיר שכדאי לשלמו; ולפיכך, הרקורד התעסוקתי שלה מורכב מכמה תקופות מאסר עוקבות במקומות עבודה נפוצים בעירנו – בית קפה x, מסעדה y, מוקד טלפוני z, וכאלה.

עצלנות כושלת, כישלון חרוץ

ג' היא עובדת חרוצה עד אימה. כשעבדנו ביחד, היא הייתה ה"טוחנת" הבלתי מעורערת של מקום העבודה: שבע משמרות בשבוע, אם רק נותנים, ומקסימום הספק עבודה בתוכן. במקום או בזמן אחר, ייתכן שג' הייתה מרוויחה מספיק כדי לחיות בכבוד, ואולי אף הייתה מקודמת להוד מעלת אחמ"שית, מי יודע; ברם, כאן ועכשיו, היא מגרדת בקושי את רצפת הפלוס של חשבון הבנק, כי השכר זעום, סך ההוצאות מי ישורנו, וקידום בעבודה – שבצדו מקדם שכר טיפטיפה גבוה יותר – מקבל מי שלא רק מוכן להיהרג על עשיית עבודתו כהלכתה (כאן ג' לוקחת), אלא גם מפגין סולידריות מוחלטת עם האינטרסים של המעסיק (וזו דורשת חוסר ציניות והיעדר תודעה פרולטרית; אלא שג' פשוט נבונה מדי). ובכן, עוני. עוני אופטימי, אולי, וצעיר, אבל גם מבעית. מכרסם. לא-פתיר.

לא-פתיר? על ההנחה הזו באתי אנוכי לערער בשיחותיי עמה. הואיל שג' היא בחורה מוכשרת, אין ספק שהפעלה של קצת תושייה תשכיל לארגן לה מקום עבודה משתלם יותר. זו לא תגאל אותה מייסוריה, אולם הייאוש ייעשה יותר נוח. כך, לפחות, חשבתי, כשהרעפתי עליה הטפות באדיבות האופטימיזם הקוסמי שלי. להפתעתי, ג' הוכיחתני על טעותי: כמסתבר, בגרסתו הפוסט-פוסטמודרנית, סיפור לכלוכית נותר נטול סנדלי זכוכית. כך, כי ג' מוכרחה, אבל ממש, לעזוב את הדירה שבה היא גרה, בדחיפות. הנסיבות הן מהסוג שדחיפויות כאלה נולדות בהן, אתם יודעים; במקביל נחתו עליה הקיץ שתי הוצאות בריאות הכרחיות(-שום דבר דרמטי מחוץ למספרי פירוט הפעולות בחשבון). בתוך כך, מקום העבודה הנוכחי שלה נפגע עקב המלחמה בצפון, כיוון שהעסק קשור באירועים שבוטלו הקיץ בהמוניהם, ועמם ירדו שעות העבודה והמשכורת – לכמעט מחצית הסכום הצפוי.

הילדים/ לא גדלו/ הם רק גבהו/ ומצאו עבודה

בשורה התחתונה: בבת אחת, ג' נזקקה בבהילות ליותר כסף משיש לה בדרך כלל. במקביל, בבת אחת, היה לה, משמעותית, פחות מכרגיל. הואיל שבתור סטודנטית חסרת אחריות שפנקסי תשלום שכר הלימוד שלה מגיעים לצפון – אליו היא לא ממש טורחת להגיע – אני מכירה את הבעיה, יעצתי לג' כדלקמן: גשי לסניף הבנק שלך, חייכי, התחנני, הפגיני בפני הפקיד/ה אופטימיות (לייט מוטיב?) מגמתית, ובקשי שיגדילו את מסגרת האשראי שלך באופן חד פעמי. במקביל, שלמי על כל מה שאפשר בכרטיס האשראי שברשותך, ובכמה שיותר תשלומים.

מה אמרה ג'? פחות או יותר צחקה לי בפנים.

וכל זאת למה? כי בנק הפועלים לקח אותה כבת ערובה. שבייה בנקאית, פשוטו כמשמעו. ג' ביררה בקו השירות של הבנק, "פועלים call" (…), שם בישרה לה מוקדנית אפאתית שדיון במסגרת האשראי שלה יתקיים רק בסניף שבו מתנהל החשבון שלה. אם כך, חשבה ג', כל שנותר לעשות הוא להצפין אל הקריה הארורה, לפקוד את סניף הבנק וליישב את העניין – ובאותה ההזדמנות גם להעביר את הסניף לתל-אביב. אלמנטרי. וכך עשתה. אלא שבהגיעה לסניף שלה אמרו לה העובדים – שקארמת הצפון הרעה לא פסחה עליהם ונתגלו כיצורים אטומים במיוחד – שבכל סניף של הבנק יכולים לשרת את ענייניה, אבל כאן, משום מה, לא. מה נסגר? קשה היה לומר, כה לא מובן היה המסר. מסקנה אחת שג' בכל זאת הצליחה לחלץ מאנשי הסניף שלה, הייתה זו: לא ניתן לעבור סניף בבנק הפועלים. גם לא ממטולה לאילת. אי אפשר.

על השבייה הבבלית

כששמעתי את המסקנה האחרונה מפי ג', פקפקתי. לא ייתכן, קראתי, שבאמת נלקחת בשבי. סביר יותר שיש כאן אי הבנה מצד עובדי הבנק המחורבנים בקרייתך. הרי אין סיכוי שלמול הנגישות והנוחות המקסימליות שמאפשרים הבנקים האחרים היום, בנק הפועלים יאלץ לקוחות שלו לצלוח חבלי ארץ שלמים כדי לבצע פעולות פשוטות בסניף שלהם, ועוד יאמר שלשם כך עברו פונקציות רבות לשירות טלפוני – שאי אפשר להשתמש בו בלי קוד, שניתן להשיג רק – בסניף שלהם… ובכן, הכרזתי, אני באה איתך. וכך נכנסנו, ג' ואני, לסניף הקרוב ביותר למקום שבו היינו באותה עת: סניף כיכר דיזנגוף.

פסענו כה וכה עד שאיתרנו פקיד פנוי, ולאחר שהתיישבנו, מפויסות-מזגן, הסברנו לו את העניין: שלום, באנו לחלץ את החשבון של ג', לקוחתכם, מסניפה שבצפון. יש לה כרטיס משונה שלכם, ישראכרט "דיירקט", שמאפשר לבצע עסקאות רק כשהחשבון ביתרה, וסכומן יורד מיידית מהחשבון, תוך יממה. וזה לא מספיק. ג', אמרנו לו, נמצאת במצוקה – היא זקוקה למזומנים ובסניף שלה לא נותנים לנשום. איך אתה יכול לעזור לנו, איש קטן ומשופם עם חיתוך דיבור של מחדד חשמלי?

“Mistakes, mis-shapes, misfits, / Raised on a diet of Broken biscuits”

להפתעתי, הפקיד לא ביקש את פרטי ג' כדי להזין אותם במחשב שלפניו ולברר מי נמצאת מולו; תחת זאת אמר האיש, בניסוח רוטן והולך, כי אין לה לג' מה לעשות. כל ענייניה מטופלים בסניף שלה, שם בצפון, וכדי לעבור לסניף התל-אביבי, עליה לפתוח בו חשבון נוסף – כזה שגובה עמלות ניהול, ושאם לא מפקידים בו די כסף, יינתן לה בו רק אשראי מינימלי. אה, אבל אז, אמרה ג', מה יהיה על צ'קים שכבר נרשמו וניתנו לפי החשבון הקיים, ומה על הוראות הקבע שיש בו? אין מה לעשות, שנה המשופם. אין מעברי סניפים בבנק הפועלים. רגע, התפרצתי, מה שאתה אומר לנו הוא שאפשר רק לפתוח כאן חשבון חדש, שתהיה בו תועלת רק אם ג' תפקיד בו המשכורת הבאה, ושאם תעשה כן, יחזרו הצ'קים מהחשבון המקורי ויתחילו לצוד אותה חברת הסלולרי, בעל הדירה, מרפאת השיניים ויתר הפריצים? שכדי לסגור את החשבון ההוא אסור להיות חייבים לבנק שקל, וכדי לפתוח חשבון שמיש חייבים להיות בפלוס כמה אלפים, ושמי שבמקרה אינה יוצאת חלציו של בנקט, בעצם מכרה לכם את איבר הישיבה שלה ביום שבו פתחה חשבון אצלכם? אין מה לעשות, הוא שיפמם. את יכולה לנסות לדבר עם "פועלים call". זה לא יעזור, אבל אולי תוכלי להשיג את הסיסמה בעמדת המידע שליד הכניסה (בסוגריים: לכי! לכי!).

יצאנו. צעקנו. עישנו סיגריה פסיבית. להכעיס, כשנפרדנו דרכנו ודיוושתי משם, חלפתי באופניים ליד אחד מכיתובי הגרפיטי הנודעים לשמצה – "KNOW HOPE". את הקריאה הבועתית ההיא אני רוצה להקדיש לנועה דרור ולשכמותה, המחזיקים בהשקפות יפות וסטריליות על העבודה כערך, על חיים של מאבק, על הגשמה.

“Rent a flat above a shop, cut your hair and get a job, Smoke some fags and play some pool, Pretend you never went to school.

But still you'll never get it right, cuz’ when you're laid in bed at night, Watching roaches climb the wall, If you call your Dad

He could

Stop it all"

(from “Common People” by Pulp)

• להכרזה על הפרויקט

• צמיחה

• אהוב אותנו

• אין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטים

• חרדת השישי

• העבודה היא חיינו

• האינטרטקסטואליות של האוכל

• על הבוס פעם ראשונה

• פחד וחמלה

• עבודה כהבזק של נחמה