החברים של ג'ורג'

ממשלת ישראל אישרה החלטה, שעד כה היתה הוראת שעה זמנית שנמשכה 11 שנים בלבד, שמאפשרת מעתה למשטרה שלא לתעד חקירות בטחוניות. המשמעות היא שבניגוד לחקירה פלילית רגילה, אותה יש לתעד בהקלטה, חקירות של חשודים בטחוניים לא יתועדו כך; ברגע שניתנת לשוטרים פרצה חוקית, שגם חוסכת להם במשאבים, הם ינצלו אותה.

החלטת הממשלה יוצרת הבחנה מעשית בין חשודים בפלילים ובין חשודים בעבירות בטחוניות: לראשונים יש זכות לדרוש, אם יגיעו למשפטם, את הקלטת החקירה שלהם. היא תאפשר להם להוכיח, תיאורטית, שההודאה שלהם הוצאה מהם באלימות או באיום באלימות, או שתיאור השוטר של מה שהתרחש בעת החקירה לא היה נכון. תיאורטית – כי אף שכבר נפסק כי בכמה מקרים של הרשעות שווא (כנופית מע"צ, עיזאת נפסו ומספר מקרים אחרים) ההודאות הוצאו מהנחקרים בעינויים, זה תמיד קרה בערעור ואחרי שנים. מעולם לא מצא בית משפט ישראלי במשפט-זוטא שהנאשם עונה.

לאחרונים אין זכות כזו. למעשה, לא יהיה תיעוד עצמאי של החקירה שלהם. בתי המשפט יצטרכו להסתמך רק על גרסת המשטרה לשאלה מה קרה בחדר החקירות. הנאשמים יתקשו הרבה יותר להוכיח שהם עונו. לכך, בהיסטוריה הבעייתית של כוחות משטרה, יש משמעות אחת: תוך זמן לא רב תהיה פה משטרה חשאית, רשמית או בלתי רשמית, של החוקרים שההתמחות שלהם תהיה בעינויים. מצפים מאיתנו שנאמין לחוקרי משטרת ישראל, שכבר הוכיחו שהם משקרים סדרתית לבתי המשפט, לא ישקרו דווקא כאן. נו, באמת.

לכך יש כמה משמעויות. קודם כל, עינויים מובילים ליותר הרשעות שווא. זה תפקידם: המענה לא מנסה למצוא את האמת, הוא מנסה לסחוט הודאה ולסגור את התיק, אחת היא לו אם האדם השבור שמולו (ומטרת העינויים היא לשבור את האדם) אשם או לא. שנית, יחידות עינויים מושכות אליהן סאדיסטים. אין במציאות מענים שלהם זה כואב יותר מאשר לנחקר. האנשים האלה יעברו אחר כך לתפקידים אחרים במערכת, ויקחו איתם את מוסר העבודה שלהם. שלישית, עינויים מנוונים את כוח המחשבה של החוקר. הוא מתרגל שאפשר להשיג הכל בגרימת כאב או השפלה, ושוכח איך מתנהלת חקירה אמיתית. דוגמא, אם מישהו זקוק לה, אפשר למצוא בשורת הכשלונות של המחלקה היהודית של השב"כ מול הטרור היהודי. אם הם לא יכולים לזרוק את הנחקר לתא קפוא ומטונף, שבו הוא ייאלץ לעשות את צרכיו, הם לא יודעים להביא תוצאות.

ורביעית, וגרוע מכל, ליחידות כאלה יש נטיה להרחיב את פעילותן. התירוץ של "סכנה לציבור", אחרי הכל, רחב מאד. כשאסרו על השב"כ לענות אלא במקרים של פצצה מתקתקת, היתה עליה דרמטית בשיעור הפצצות המתקתקות – למרות שמעולם לא הוצג לציבור ולו מקרה אותנטי אחד של פצצה מתקתקת. במשטרה – שכבר שנים משמשת כארגון כיסוי של השב"כ, כשחוקר משטרה רושם את ההודאה שהוציא איש שב"כ מעצור פלסטיני כאילו ניתנה לו מרצונו החופשי של העצור – טוענים שהקלטה עשויה לחשוף "שיטות חקירה." נכון – וזה נכון גם במקרה של חקירה פלילית. זה מחירו של שלטון חוק: הוא דורש לתת לנחקר/נאשם יכולת התגוננות כנגד הממשלה, וזה אומר שמדי פעם תרגילי חקירה ממצים את עצמם. ככה זה. תתמודדו.

חשוב לציין שההגדרה של "עבירות בטחון" רחבה מאד: היא כוללת, בין השאר, "הפרעה לפעולה התקינה של נמלי הים והאוויר". במדינה שבה חבר כנסת – אמנם, הומו סובייטיקוס מסיעת ברה"מ ביתנו – מציע ברצינות לעצור במעצר מנהלי אוהדי כדורגל אלימים, ההתדרדרות להגדרת שביתה בנמלים כ"עבירה בטחונית", ומשם להגדרת כל נסיון לשביתה כללית ככזו, קלה מדי.

ומעל לכל מרחפת העובדה שהודאה היא עדיין "מלכת הראיות" בבתי המשפט הישראלים, 300 שנים ויותר אחרי שאינקוויזיטורים מבועתים באירופה הבינו, באיחור ניכר ואחרי הרבה מאד גוויות, שמדובר בחלשה שבכל הראיות; שאין לך אדם שאין לו נקודת שבירה ושחוקר סאדיסט ימצא אותה כמעט בוודאות; שאנשים חלשים ברוחם עשויים להודות באשמה בפשע שלא ביצעו אפילו מבלי שייחקרו על כך; שהנחקר אומר לשופט שהוא מוסר את ההודאה מרצונו הטוב והחופשי, משום שהמענה אומר לו, קודם להבאתו בפני השופט, שאם לא יודה "תגלה שעד עכשיו רק שיחקתי איתך"; שהודאה סותמת את הגולל על כל כיוון חקירה אחר; ושכמעט אף פעם אין בהן אמת. אני רוצה לצטט מהזכרון מכתב של אחד מקורבנות ציד המכשפות בגרמניה: "בתי היקרה, מחר אני עומד לעלות על המוקד באשמת כישוף. אין בכך כל אמת, כל זה שקרים – הם מענים אותך עד שתאמר להם מה שהם רוצים לשמוע. זכרי אותי כאדם ישר."

משפטי ציד המכשפות רלוונטיים לנושא שלנו, משום שהם היו, במידה רבה, משפטי "עבירות בטחון." צריך לזכור – ומאד קשה לעשות זאת דרך 300 שנה של ספקנות שהוזנה, במידה רבה, על ידי תוצאות אותם המשפטים עצמם – שהן החוקרים, הן המענים (לא אותם אנשים, בחלק גדול מהמקרים), הן השופטים והן הנשפטים האמינו באמת ובתמים שכישוף, קרי קשירת קשר עם הגדול שבאויבי המין האנושי ומכירת נשמתך לו, הוא תופעה קיימת, ממשית, נוכחת בכל. בהתאם, החוקים ביחס למה שמותר לעשות לחשודה (כמעט כולן היו נשים, לעתים קרובות חריגות) היו חריגים מהחוקים הרגילים. השימוש בעינויים הורחב מאד (באנגליה, שבה היו העינויים אסורים משלב מוקדם מאד, השימוש בעינויים כלפי חשודות בכישוף הותר), זכויות הנאשמות (כמו הזכות הבסיסית להתעמת עם מאשימיהן) צומצמו באופן ניכר, השימוש בהלשנות היה רווח ועצם המגע עם החשודות או הדיבור בזכות הנאשמות הפך לבסיס סביר לחשד ולמעצר – מה שצמצם משמעותית את נכונותם של עורכי דין להגן עליהן.

מערכת הבטחון שלנו עוסקת, דרך קבע, בציד מכשפות. היא בולשת אחרי כל התבטאות חריגה ומעסיקה מספר עצום של מלשינים. היא שוללת מן הנאשם אפילו את שבב-הזכות שהעניקה האינקוויזיציה לעצוריה, הזכות למנות את אויביהם ואם המלשין נגדם היה אחד מהם, הדבר היה גורר את שחרור העצור. לזכותה של המערכת ייאמר שבמקרה שלה, אכן יש "מכשפות": אכן יש מספר לא מבוטל של אנשים שקושרים קשר לפגיעה בציבור הישראלי. אבל האימוץ של שיטות חקירה אינקוויזיטוריות, ראש וראשונה להן ההסתמכות על ההודאה, גוררת איתה בהכרח שיעור גבוה של הרשעות-שווא. ועדת לנדוי קבעה בשנות השמונים המאוחרות כי אנשי השב"כ שיקרו דרך קבע לבתי המשפט והכחישו את השימוש בעינויים; היא פסקה בצדקנות שהשופטים לא ידעו על כך. אם הסרט "שלטון החוק" שינה משהו, הוא פיצוץ הבועה הזו. השופטים ידעו, והם הרשיעו אנשים על סמך הודאות שהם ידעו שהוצאו בעינויים.

ועכשיו הממשלה רוצה להפוך את השיטה הזו, שבה אנחנו מוותרים מרצון על הידיעה מה קרה במרתפי החקירות, לקבועה. שלושה שרים – בני בגין, דן מרידור ומיכאל איתן – התנגדו להחלטה וערערו עליה. רשמית, הם מדברים רק על כך שההחלטה "תפגע בתדמיתה של ישראל" – ככה זה ב-Hasbara שיש לה מדינה – אבל רשמית פחות, הם מזהירים מעינויים.

זכרו: לראש הממשלה שלכם, לשר המשפטים שלכם ולשר הבטחון שלכם דווקא אין שום בעיה עם זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הסערה שפרצה שלשום, כשהסתבר – אכטונג! אכטונג! סכנה לגורל הלאום! – שהשופט העליון סלים ג'ובראן איננו שר את ההמנון, לא היתה רק תחרות מגוחכת במיוחד בנפנוף בזקפה הלאומית בין חברי הכנסת של האחים היהודים. אמנם, זו היתה הזדמנות נהדרת להיווכח שוב שאין שום הבדל פרקטי בין נציג אנשי כהנא בכנסת מיכאל בן ארי ובין דוד רותם, דני דנון, משה פייגלין ושאר הגווארדיה, אבל לא זה הנושא. גם לא העובדה שההסתערות של האחים היהודים על ג'ובראן אומרת שהם חשים, כנראה בצדק, שרוב האוכלוסיה היהודית נמצאת איתם בנקודה הזו.

הנושא הוא הדרישה היחידה שהציג נתניהו בפני הפלסטינים לאחרונה: הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית. והסערה של אתמול היא בדיוק הסיבה שהם לא יכלו להסכים לדרישה הזו. מדינה יהודית היא מדינה שבעצם קיומה, בעצם הגדרתה ככזו, מפלה לרעה את אזרחיה הלא-יהודים. היא מדינה שבעצם הגדרתה אומרת להם שהם לא שייכים, לא שווים, אורחים לרגע, קיימים בחסד ולא בזכות, נסבלים. זו מדינה שבעצם הגדרתה אומרת שיש בה שני סוגים של אוכלוסיות, נפרדות ולגמרי לא שוות.

זו תהיה מדינת-עם-אדונים, שבה רצון הרוב לא יהיה רק שהמיעוט יכין לו תה, אלא שיתרפס ויכרע ברך תוך כדי זה. זו תהיה מדינה שבו יצטוו אנשים לשיר בקול שבור ונפש רמוסה "נפש יהודי הומיה", כדי שיזכרו יום-יום ושעה-שעה שביתם אינו ביתם. עכשיו אנחנו מדברים על שופטים בבית המשפט העליון; עוד מעט קט אלה יהיו מנהלי בית ספר, רופאים, עורכי דין – כל מי שירים את ראשו מבין ההמונים העמלים. על כן, מובן שאבו מאזן לא יכול לתת לנתניהו הצהרה כזו: אם ייתן, ימכור את זכויותיהם של ערביי ישראל. ואף אחד לא הסמיך אותו לעשות את זה. זו, כמובן, הסיבה שנתניהו מתעקש על הנושא.

ואל תאמרו "זה לא יקרה." כבר היינו שם. מדינת ישראל החזיקה את אזרחיה הערבים תחת משטר צבאי במשך 17 שנים, ובאותן השנים גם ביצעה את שוד האדמות הגדול שבסיומו נושלו הפלסטינים שנותרו אחרי הנכבה מרוב נכסיהם שנותרו. שוטרים ושוטרי חרש בלשו אחרי כל התבטאות, אחרי כל שיר חתונה עוין, ומנהיגים ערבים למדו לשיר את "התקווה" כדי להשאר בתפקידם. אנחנו כבר לא בשנות החמישים והשישים, תודה לאל, אבל יש מי שרוצה להחזיר אותנו לשם.

צריך לומר מילים של תודה, כרגיל, לראובן ריבלין, שכרגיל מנסה להציל את כבודה של הכנסת ושל סיעת הליכוד. צריך, בשיניים חשוקות, לומר כל הכבוד גם לנחש בנעליים הגבוהות, בוגי יעלון, שיצא נגד הקהל הטבעי שלו. אבל שניהם עוצרים בכך שאי אפשר לדרוש מאזרחי ישראל שאינם יהודים לשיר את ההמנון שלה.

ובכך, במידה ניכרת, הם מאמצים את התפיסה של ערביי ישראל כנסבלים: צריך לתת להם הנחות, כי אין לדרוש מהם שיעמידו פנים שהם יהודים. אבל לא זה המצב: מדינה שיש בה מיעוט גדול צריכה להכיל אותו. שופטת העליון ומבקרת המדינה לשעבר, מרים בן פורת, שהגיעה מרקע רוויזיוניסטי, לא היססה להציע בשעתו – אמנם, לפני כ-20 שנים – להוסיף עוד בית לתקווה, ועוד סימן לדגל, שיאפשרו גם לאזרחים שאינם יהודים לקבל את הדגל וההמנון שאמורים, אחרי הכל, לייצג גם אותם. היו גם הצעות אחרות, כמו להחליף את ההמנון ב"אני מאמין" של טשרניחובסקי:

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח,

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאָמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז…

זה לא קרה וכנראה לא יקרה בקרוב. לא בלי שינוי תודעתי ניכר. כאן אנחנו רואים את חסרונם של שיעורי האזרחות: הימין מחבל בהם שנות דור, בטענה שהם מזניחים את היסוד היהודי של המדינה. אבל זה בדיוק תפקידו של שיעור אזרחות: להבנות את החישוק העל-דתי, על-אתני, על-שבטי, שבכוחו תיווצר תודעה אזרחית, ליהודים ולא יהודים כאחד. לא במקרה חיבלו בהם. הימין, להוציא שרידים לתקופות אחרות כמו ריבלין – תקופות שבהן, למשל, חירות הצביעה בעקביות בעד ביטול המשטר הצבאי, נגד מפא"י – לא רוצה מדינה אזרחית. הוא רוצה תיאוקרטיה אתנוקרטית. ולא רק הימין: גם יאיר לפיד, למשל, הברומטר המדויק ביותר לאמצע המרכז, אמר לאחרונה שהוא לא תומך בהפרדת דת ומדינה. זה, אפילו הוא מבין, יחסל את האתנוקרטיה. הוא רוצה לשמור על חוק השבות, כלומר על העדפת האזרחים היהודים. הוא מוכן לדבר, לכל היותר, על "הפרדת הדת מהפוליטיקה", משהו אמורפי ולא ברור – נוסחה שבה החזיקה בשעתו גם מפלגת העבודה – שמטרתה לרצות את שונאי הדתיים האוטומטיים תוך שמירה על מעמדו של הרוב היהודי.

כל זה כרוך עמוקות בהכחשת ההיסטוריה הקרובה של הארץ המעונה הזו. קומישר החינוך מטעם אם תרצו, גדעון סער, הכחיש שלשום שיהודים גירשו ערבים במהלך מלחמת העצמאות. הקומישר רוצה לא רק להחזיק בעובדות משלו, אלא גם להחדיר אותן לראשיהם של תלמידי ישראל, בתמיכה של רוב היהודים. ולא יהיה פיוס, לא יוכל להיות פיוס, עד שהאוכלוסיה היהודית לא תכיר בעוול של הנכבה, ולא תכיר בכך שהיא נישלה עם יליד. זה מכשול פסיכולוגי עצום (להגנת היהודים הישראלים אפשר לומר שההכחשה האוטומטית של הנכבה, מבחינת רובם, היא הכחשה שהם מתקיימים על בסיס של עוול; אף אדם ישר לא חי בנוח עם כך) אבל אם האמריקאים הצליחו להכיר בחלקם בחיסול הילידים האמריקאים ובאחריותם לעבדות, יכול להיות שגם לנו יש סיכוי.

אבל לא יהיה סיכוי כזה, אם המדינה תתפס כקודם כל יהודית. במקרה הזה, הלאומנים ינצחו תמיד – נצחון שיפגע, בצדק, ביכולת ההזדהות של ערביי ישראל עם המדינה, שבאופן מפתיע היא גבוהה מאד בהתחשב. מותר לחשוד שההיסטריה של 20 השנים האחרונות, ההתעקשות להדגיש את יהדותה של ישראל, נובעת מהחשש של חלקים מרכזיים באוכלוסיה היהודית שאם לא תעשה את זה, לא תהיה לה ברירה אלא לחיות עם ערביי ישראל, מה שיוביל לגרוע בפחדים היהודיים – אובדן טוהר הדם. ההתעקשות בקול גדול על היותה של ישראל יהודית היא במובנים מסוימים טקטית: לכו מפה, כמה שתנסו להיות ישראלים זה לא יעזור לכם, ישראל לעולם לא תהיה שלכם. רק אל תתקרבו אלינו יותר מדי, זה מפחיד אותנו.

ואיך מטפלים באוכלוסיה שלמה שהכניסה את עצמה לפוסט טראומה, זו שאלה שלא בטוח שיש לה תשובה.

ועוד דבר אחד: חמושי צה"ל החלו בתקופה האחרונה למנוע מפעילי שמאל ועיתונאים אחרים להגיע לאתרי הפגנות ופעילות בגדה, כשהם עוצרים אוטובוסים ורכבים שנמצאים בדרכם לשם. הכל, כמובן, "מטעמי בטחון ולשם שמירה על הסדר הציבורי," גם כשאין שום סיבה להניח שמישהו מהמעורבים מסכן בדרך כלשהי את "בטחון האזור," המונח שתמיד היה שם קוד להמשך הכיבוש. האגודה לזכויות האזרח דורשת הסברים מהגנרל הרלוונטי, שלו היא מנסה להסביר שמדובר בפעולה בלתי חוקית. לא הייתי עוצר את נשימתי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אחת הטענות הנפוצות ביותר בשיח הישראלי היא שאם לא נשמור על זכר השואה, נשמור עליו אקטיבית, הרי שתוך כמה זמן מכחישי השואה ינצחו. העדים ימותו, העדויות הפיזיות יתפוגגו, ותוך זמן לא רב השואה תהפוך מהיסטוריה למיתוס. (אירונית, המקור של הטענה הוא בציבור הדתי, שהדמגוגים שלו – מתוך נסיון להחליש אנשים בדעתם, מה שהם מכנים החזרה בתשובה – ניסו לטעון שהמפגש המיתולוגי בהר סיני הוא היסטורי כמו השואה.)

הנחת היסוד שבבסיס הטענה הזו, כמובן, היא שיש משהו מסוכן במיוחד בכך שהשואה תהפוך למיתוס. היא רומזת לכך שאם ישכחו את השואה, או אם יתעורר ספק לגבי אמיתותה ההיסטורית, הרי שהיא תאפשר את קיומה של השואה היהודית הבאה. היהודית – כי מקרים אחרים של רצח עם לא ממש עוררו את היהודים הציונים מרבצם. זה, כמובן, מתנגש עם התפיסה שהג'נוסייד היהודי היה אירוע ייחודי, א-היסטורי; כאלה מטבעם לא חוזרים על עצמם ואינם ניתנים לחיזוי. אבל לא זה הנושא.

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה היום, ה-11 בנובמבר, לפני 93 שנים. מעצמות ההסכמה ניצחו, אבל ספק אם מאז ימיו של פירוס מאפירוס היה נצחון מר יותר. מצעד הנצחון הצרפתי נפתח במראה שכל רואיו לא ישכחו: מצעד של נכי מלחמה. האבידות היו איומות: בבית הספר לקצינים של צרפת, סן סיר, יש לוח שמציין בפשטות את מחזור 1914, שאף אחד מבוגריו לא שרד. לאחר המלחמה מקובל היה לדבר, בבריטניה, על הדור האבוד. צרפת לא התאוששה מהמלחמה וכשפרצה ב-1939 מלחמת העולם השניה, לא עמד בה הרוח לסיבוב נוסף. בבריטניה, לויד ג'ורג' – שכראש ממשלה חרק את שיניו כשראה כיצד משליך הייג הקצב מאות אלפי נערים אל הגבעות הכרותות והיערות שהפכו לגפרורים של פשנדל, ניסה להדיחו ולא השיגה ידו – התחנן בפני ארצו לכרוע בפני היטלר, ולא לצאת לעוד מלחמה. שש שנים קודם לכן, ב-1933, קיבל מועדון הוויכוחים של אוקספורד החלטה היסטורית: "הבית הזה לא יילחם למען המלך והמולדת."

זה נגמר אחרת, כידוע. כפי שיכתוב צ'רצ'יל לאחר מכן, הצעירים שקיבלו את ההחלטה ההיא יהיו אותם הצעירים שלהם "מעולם לא חבו רבים כל כך הרבה כל כך", מי שהביאו את "שעתה הגדולה ביותר" של בריטניה, מי שעמדו לבדם במערכה על העולם החופשי במשך שנה וחצי, עד שבגד היטלר בשותפו סטאלין.

הבריטים זוכרים את מלחמת העולם השניה, כמובן, אבל מי שישוטט בבריטניה יופתע לגלות עד כמה איתן זכרה של המלחמה הקודמת, האיומה, זו שעליה אפשר לומר שהיתה שעתה השמוטה ביותר של ארצם. אורוול העיר על כך, כשכתב על היעדרו היחסי של מיליטריזם בריטי, שהאנגלים תמיד התעניינו בתבוסות שלהם יותר מאשר בנצחונותיהם. ובמרחק הזמן, מלחמת העולם השניה, על נצחונותיה – על עדיה שעודם בחיים – מתעמעמת, והכאב של מלחמת העולם הראשונה שב ותופס את מקומו.

יום הזכרון בבריטניה, ובארה"ב, הוא ה-11 בנובמבר – לא השמיני במאי. ב-1915 כתב רופא צבאי קנדי, לוטננט קולונל ג'ון מק'קריי, את מה שהפך לשיר המוכר ביותר של המלחמה, In Flanders Fields:

In Flanders fields the poppies blow
Between the crosses, row on row,
That mark our place; and in the sky
The larks, still bravely singing, fly
Scarce heard amid the guns below.

השיר הפך לכה פופולרי, עד שפרגים הפכו לסימנם של חיילים מתים ושל יום הזכרון, ומי שהלך בשבועיים האחרונים ברחובות לונדון יכול היה לראות מספר גדול של אנשים לובש פרג, או חיקוי פרג, בדש הבגד – אבל נראה שהזכרון הזה כבר מתחיל להתעמעם, כי יש צורך לתמרץ אותו ולהזכיר לאנשים את הפרגים. ל"בשדות פלנדריה" יש שלושה בתים; הזכרון הקולקטיבי זוכר את שני הראשונים. השלישי, הלוחמני ("Take up our quarrel with the foe..") נשמט: הוא עומד בניגוד לזכרון כפי שהתגבש.

הזכרון הבריטי של מלחמת העולם הראשונה הוא של אובדן, בזבוז חיים לשווא, וגעגוע. במובנים ברורים מאד זהו זכרון אנטי-ממסדי: הוא מחבק משוררים אנטי מלחמתיים כווילפרד אוון ו-Anthem for Doomed Youth שלו.

What passing bells for those who die as cattle?
Only the monstrous anger of the guns.
Only the stuttering rifles' rapid rattle
Can patter out their hasty orisons.
No mockeries for them from prayers or bells,
Nor any voice of mourning save the choirs,
The shrill, demented choirs of wailing shells;
And bugles calling for them from sad shires.

הבריטים תופסים את חיילי מלחמת העולם הראשונה – במילותיו של גנרל גרמני דווקא, אריך לודנדורף (אם כי הביטוי כנראה עתיק יותר) – כ"אריות המונהגים על ידי חמורים." למותר לציין, כמובן, ששיעור החמורים במטה הכללי הגרמני באותה מלחמה לא היה נמוך בצורה ניכרת מזה שבמטה הכללי הבריטי. העונה האחרונה, המרירה, הנוקבת, של Blackadder מציגה את המלחמה כבית משוגעים, שקפטן בלקאדר מנסה להמלט ממנו בכל מחיר. כל פרק מלעיג את הגנרלים עוד יותר. העונה מסתיימת, מטבע הדברים, במותן של כל הדמויות – פרט לגנרלים. לא שהפוליטיקאים היו מוצלחים יותר: השנים 1916-1917 הן ההוכחה המרה ביותר לחוסר יכולתם של מנהיגים, בכל הצדדים, להפסיק את שפיכות הדמים –

When lo! an angel called him out of heaven,
Saying, Lay not thy hand upon the lad,
Neither do anything to him, thy son.
Behold! Caught in a thicket by its horns,
A Ram. Offer the Ram of Pride instead.

But the old man would not so, but slew his son,
And half the seed of Europe, one by one.

התבוננו בתמונה למעלה. היא ניצבת במרכז צ'נסרי ליין שבמרכז לונדון, והיא מעלה את זכרם של 22,000 (!) ההרוגים של רג'ימנט הרובאים המלכותיים (Royal Fusiliers), רג'ימנט לונדוני, במלחמת העולם הראשונה. השם, כמובן, מעלה מיד את The Wall:

It was dark all around, there was frost on the ground,

When the Tigers broke free;

And no one survived from the Royal Fusiliers,

Company C.

They were all left behind,

Most of them dead, the rest of them dying;

And that’s how the High Command

Took my daddy from me.

אבל זו היתה "רק" פלוגה. 22,000 הרוגים הם, פחות או יותר, סך כל ההרוגים של צה"ל בכל מערכותיו. זה סך אבידותיו של רג'ימנט בריטי אחד בארבע שנים. רג'ימנט, כזכור, הוא פלוס-מינוס חטיבה: הרובאים המלכותיים של לונדון איבדו את מצבת כוח האדם שלהם 22 פעמים בערך. ועל כל חלל היו כמה וכמה פצועים. זו המצבה הרשמית; יש גם מצבות פרטיות, כמו זו שהקימה חברת ביטוח לזכר עובדיה.

המצבה הרשמית עדיין מכילה שרידים ל"תאווה לתהילה נואשת" שגוררת, כדברי אוון, את "השקר הישן: טוב למות בעד ארצנו". במצבה הפרטית אין זכר לכל זה. יש לנו חייל שמוט, ישן יותר ממת, מוקף ומוגן על ידי מלאכיות. המלחמה, או זכר המלחמה, קיים בשורה של רבדים אחרים: לא צריך את ההתרסה הזועמת של רוג'ר ווטרס לשם כך. היא קיימת גם בשיר ההלל לחיי הפרברים של הביטלס, פני ליין:

Behind the shelter in the middle of the roundabout,

The pretty nurse is selling poppies from the tray

And though she feels she's in a play

She is anyway.

אירועים, ודאי אירועים טראומטיים כמו מלחמת העולם הראשונה, נשארים בזכרון – אם כי הזכרון משתנה, מתעמעם, מתאים את עצמו לצרכי הזוכרים, ובסופו של דבר נדחק לפינה ששמורה לו, ואחר כך נמוג, נסוג מהחיים, והופך לנחלתם של היסטוריונים. וכך ראוי שיהיה: המתים, אל להם לדרוש חזקה על החיים. טראומות צריכות לחלוף או להדחק, או שהן אינן מתירות מרחב נשימה. העובדה שאירוע כמו מלחמת העולם הראשונה משאיר חותם ניכר כל כך על בריטניה, גם 93 שנים לאחר מעשה, לא צריכה להפתיע אותנו; הטענה שאיכשהו, דווקא רצח העם המתועד והנחקר ביותר בהיסטוריה האנושית, זה שמבצעיו הרשיעו את עצמם, דווקא הוא צפוי להיעלם ולהפוך למיתוס, זו הטענה המפתיעה.

ומשום מה, דווקא הטענה הזו מקובלת מאד בחברה הישראלית. למה? זו כבר לא שאלה להיסטוריונים, אלא לעוסקים בפסיכוזות לאומיות.

(יוסי גורביץ)

נזכרתי הבוקר, בעת כתיבת הטור, במוריס פאפון. הלז היה, כמו כולם, משת"פ נאצי בעת הכיבוש הגרמני בצרפת. אחר כך, כשהשתנתה הרוח הוא היה, כמו כולם, חבר ברזיסטאנס. הוא ידוע בעיקר בשל העובדה שהוא פחות או יותר הפקיד הבכיר היחיד שצרפת העמידה לדין בשל מעורבות משטר וישי (המשך ישיר וחוקי של הרפובליקה השלישית, נזכיר) ברצח יהודי צרפת, באיחור קל של כ-50 ומשהו שנה. פאפון טען אז להגנתו – זה היה מזמן, אז אין לצערי קישור – שהוא הקפיד לגרש רק יהודים לא צרפתים, שזה היה כדי לרצות את הנאצים, ושהוא בכלל לא שונא יהודים. לראיה, הוא הציג תמ"ק עוזי עם הקדשה אישית שקיבל ממשרד הבטחון על תרומתו לבטחון ישראל. הוא נידון למאסר ארוך ביחס, של כעשור, בשל גירושם של כ-1,500 יהודים למחנות השמדה. צרפת, בהיותה צרפת, שחררה אותו אחרי ארבע שנים בשל מצבו הבריאותי.

בין משת"פיות של הנאצים, היה פאפון מעורב בעינויים שביצע המשטר הצרפתי הגוסס באלג'יריה, ולאחר מכן – כשהיה מפקד משטרת פאריס – היה מעורב עד צוואר ברציחתם של מאות מפגינים אלג'יריים, בטבח שהיום מלאו לו חמישים שנה. על זה הוא דווקא לא עמד לדין.

לפאפון יש ערך בוויקיפדיה האנגלית, שמתייחס באריכות לסדרת פשעיו. יש לו גם ערך בוויקיפדיה העברית. זה מתייחס רק לפאפון כמשת"פ נאצי ולמשפט שלו. רציחתם של 200 או יותר מפגינים לא חמושים על ידי המשטרה של פאפון לא מוזכרת אפילו ברמז: הערך מדלג בחטף על כל מה שקרה בין 1944 ל-1968.

ככה זה. שיתוף פעולה בהמתתם של 1,500 יהודים שווים מאמר שלם. אחריות כבדה לרציחתם, בחלק ניכר מהמקרים בהטבעה – אפילו לא פסיק, במה שמתיימר להיות אנציקלופדיה. כל התודעה הישראלית, במבט קצר.

(יוסי גורביץ)

הרבה מילים נכתבו השבוע על החלטת בית המשפט בעניינו של יורם קניוק, בה הוחלט כי על משרד הפנים לרשום את קניוק כחסר דת. המשמעות המעשית של החלטת קניוק מינימלית: סעיף הלאום כבר הוסר מתעודת הזהות, משום ששרי הפנים של ש"ס סירבו להכיר בגיור הרפורמי ולרשום את הבאים בשעריו כיהודים. הרישום הוא ברישום האוכלוסין בלבד.

גם אם יחליט קניוק – שמשמש כאן כדוגמא תיאורטית, כמובן – לנצל את מעמדו החדש כנטול דת כדי להנשא, או ליתר דיוק לבוא ב"ברית הזוגיות", תוך שהוא מדלג על הרבנות, הוא יגלה שזה לא כל כך פשוט: התיק שלו פשוט יעבור לעיונם של ראשי העדות הדתיות, ואם אחד מהם – נחשו מי – יחליט שבעצם לא מדובר בחסר דת אלא בכבש תועה מעדרו, שחור ככל שיהיה, הוא יוכל לאסוף אותו חזרה ולהטיל וטו. ככה זה: בישראל, מהרבנים ישחרר רק המוות. והאמת, בהתחשב במצב הקבורה בארץ, גם זה לא בטוח.

אבל האמת המייאשת במיוחד העולה מהעתירה של קניוק היא שבישראל אין בעצם ישראלים. יש יהודים, מוסלמים, דרוזים, ואפילו, אם הבנתי נכון, כשדים; אבל ישראלים אין. יש רק מסמך רשמי אחד, שבו מכירה מדינת ישראל בכך שחיים בה ישראלים: הדרכון. שם, לא היתה לה הרבה ברירה. אבל גם בו, המילה Israeli מופיעה תחת הכיתוב של הגויים הערלים, Nationality, בעוד שבעברית היא מופיעה רק תחת "אזרחות".

ישראל עדיין חיה תחת משטר המילטים הטורקי. הבריטים שיפצו אותו קלות, אבל לא יותר מדי. בישראל אין לאום; יש רק קבוצות דתיות. לכאורה, צריך היה לצפות שהציונים, שנאבקו בשצף קצף ברבנים וטענו בעקשנות שהיהודים אינם קבוצה דתית אלא קבוצה לאומית, יקימו מדינה חילונית. במקום זאת, החליט בן גוריון – בלי ערעור רציני, בימיו או אחר כך – להשאיר על כנו את המשטר הטורקי, שהוא משטר פרה-לאומי.

עכשיו, בעשורים האחרונים מקובל מאד להכנס באמ-אמא של המודל הלאומי ולהאשים אותו בכל סוג אפשרי של עוולות, ולא בלי צדק. אבל למודל הלאומי יש יתרון אחד לפחות: הוא נעלה על המודל השבטי-אתני. אם היו לנו פחות שבטים ויותר לאומים בעולם, הוא היה מקום רע פחות. ישראל בחרה, ואחרי יותר מ-60 שנה אי אפשר לומר שזו בחירה בלתי מודעת, במודל האתני.

והאמת, ×–×” ×”×™×” די צפוי. הדיבורים הציונים על "לאומיות" היו נבובים עוד בטרם הוקמה המדינה. די להזכר בזעקה שקמה כאשר הציגו הכנענים את משנתם: השם "כנענים" הפך מיד לשם גנאי. עכשיו, הכנענים היו – בניגוד לדימוי שנפוץ להם – לאומניים למדי: לא מעט מהם היו משוכנעים שאם רק נשתלט בכוח הזרוע על "המרחב השמי", נאלץ את הילידים לחזור לעברית ונראה להם את האור, הם ישתחררו מהתודעה הכוזבת של אלף ומשהו שנות איסלם, יהפכו כמונו לסוגדי בעל ועשתורת, ואפשר ×™×”×™×” לשוב ולהקים את האימפריה הצידונית.

אם החזיונות האלה דומים באופן חשוד לאלה של הפאן-ערבים הלבנונים (הטקס הפגאני המשונה שערך ערפאת באמצע שנות התשעים צף כאן בזכרון), זה לא מקרה: כמו הכנענים, הם היו אינטלקטואלים תלושים משהו והיו מיעוט דתי. אם הכנענים היו פגאנים, חלק ניכר מהפאן-ערבים היו נוצרים. הפאן-ערביות נועדה, בחלקה הגדול, להזיז הצידה את האיסלם ולמנוע ממנו למלא תפקיד פוליטי מרכזי – משום שבמדינה מוסלמית, כמו במדינה יהודית, לאינטלקטואלים חילונים לא הרבה מה לעשות.

רטוש וחבר מרעיו היו קבוצה קטנה, שהשפעתה התרבותית היתה גדולה משמעותית מהשפעתה הפוליטית, אבל היא הילכה אימים על בן גוריון והזרם הציוני המרכזי. לא במקרה נזנחה המילה "עברי", שהכנענים ניכסו לעצמם. הכנענים היוו גשר – גשר יציב כמו גשר המכביה, אבל גשר – לדילוג אל מחוץ לזהות האתנית היהודית אל זהות-על. סביר להניח, כמובן, שלזהות הזו היו בעיות חמורות משלה; אבל סביר באותה מידה להניח שהיא היתה פחות קסנופובית מהחברה היהודית היום, משום שקסנופוביה היא בסיס הזהות היהודית.

ישראל לא מוכנה להכיר בקיומם של ישראלים, משום שהיא תכיר בקיומם של כאלה – כל האזרחים החיים תחת ריבונותה – היא תצטרך להתייחס אליהם כאל שווים. אם היה מתפתח כאן אתוס ישראלי, על-שבטי, הוא ממילא היה דוחק אחורה את האתוס השבטי היהודי.

אלא שאז, אבוי, היינו נמצאים בסכנה ברורה ומיידית של נישואי תערובת. הדם היהודי המקודש ×”×™×” מחולל, וזה משהו שהחילוניות היהודית הממוצעת לא מסוגלת לסבול, גם היום. כשהתברר ליהודים הטובים – יהודים חילונים, כן? – של הישוב העברי ששאול טשרניחובסקי לקח לו לאשה לא סתם גויה טמאה, אלא פרבוסלבית שמסרבת להתגייר, הוא מצא את עצמו מהר מאד תחת חרם שקט. ואולי ×–×” לא מקרה שהוא ×”×™×” פגאני. ואולי ×–×” לא מקרה שקניוק, שרוצה להשאיר את הדת היהודית מאחור, נשוי לאשה לא יהודיה. שניהם חצו קו גבול שהחילונות הציונית לא היתה מוכנה לעבור. יתר על כן, אתוס לאומי שוויוני ×”×™×” שולל מהיהודים את מעמד עם-האדונים שלהם. בשביל ×–×” הקמנו מדינה? בשביל – כפי שאומרים התועמלנים הדתיים כבר עשורים – לחיות כמו בפאריס או בלונדון?

וכדי לא להגיע למצב הזה, כי הרי לחילונות הציונית אין הגדרה משלה ל"יהודי" ובסופו של דבר התנועה הלאומית הגאה נזקקת לזו של הרבנים ("מי שנולד לאם יהודיה ואיננו בן דת אחרת"), השאיר אותנו בן גוריון עם משטר המילטים. והסטטוס קוו הזה, שאמנם לא מונע מיהודים לחלל את דמם עם בני ערלים אבל דורש מהם מאמץ ניכר לשם כך – יותר מזה, והדמיון בין מדינת ישראל למדינת חוקי נירנברג היה הופך למאד לא נוח – מקובל על רוב האוכלוסיה.

אבל בכל זאת יש משמעות למהלך של קניוק – אם חלק ניכר מהישראלים יאמץ אותו. אם מספר גדול של ישראלים – מאות אלפים – יגיע אל בית המשפט (והוא יצטרך להגיע אל בית המשפט) וידרוש למחוק את הרישום שלו כיהודי, ישראל תתקשה הרבה יותר לדבר על היותה "מדינה יהודית." היא תצטרך להתמודד עם העובדה שחלק ניכר מהאוכלוסיה שלה דוחה את התפיסה הדתית שעומדת בבסיס קיומה. וכשחלק ניכר מהישראלים יחצו את הנהר הזה, כשיישמט הבסיס הדתי שהוא כל מה שעומד מאחורי הזהות היהודית – "אין ישראל אומה אלא בתורתם," כתב התלמוד בציטוט מאד לא נוח לציונים – וכשכל מה שישאר הוא הזהות הישראלית שלהם, אפשר יהיה להתחיל לדבר ברצינות על חברה שוויונית ומדינת כל אזרחיה.

(יוסי גורביץ)

נו, לפחות דבר טוב אחד יצא מחוברת התעמולה החדשה של "אם תרצו", שחיברו גנב חומרי החבלה המורשע ארז תדמור ואראל סג"ל: בחינה מחדש של סיפור מנוסת הפלסטינים מחיפה, שבו נפנפו השניים כהוכחה לטוהר הנשק היהודי.

מאמר מאלף של "הארץ" מבהיר שהמנוסה החלה לאחר שההגנה הפגיזה ב-22 באפריל 1948 את השוק בחיפה, לאחר שהפלסטינים הגישו בקשה להפסקת אש. ההפגזה, שקטלה לפחות עשרה פלסטינים – המספר המדויק לא ידוע; ההרוגים היו, על פי הדיווחים, פליטים שמצאו מחסה בחיפה, לא לוחמים – נתפסה כתשובה של ההגנה לבקשת הפסקת האש, והובילה למנוסה.

הפגזתם של אזרחים בשוק עשויה לפגוע משהו באמינות הטיעון של ה"ה סג"ל ותדמור, אשר על כן הם לא מזכירים אותה. לזכותם ייאמר שהיסטוריונים ישראלים אחרים, כולל כאלה שנתפסו כחסרי פניות, עשו הכל כדי להשמיט את פשע המלחמה הקטן ההוא מההיסטוריה, בהצלחה ניכרת.

בני מוריס מצטט, בספרו "לידתה של בעיית הפליטים", היסטוריון של ההגנה, צדוק אשל, שתיאר את האירוע כך: "עם קבלת הידיעה נמסרה הוראה למפקד פלוגת הנשק המסייע, אהוד אלמוג, להפעיל את המרגמות בנות שלושה האינץ', שהיו מוצבות ליד בית החולים רוטשילד, ולהפגיז את כיכר השוק. ואמנם הצטופף בכיכר השוק המון רב. משהתחילה ההפגזה ופגזים נפלו לתוכו קמה בהלה עצומה. ההמון פרץ אל תוך הנמל ובהדפו הצדה את השוטרים ששמרו על השער הסתער על הסירות והחל בורח מהעיר. משך כל אותו יום המשיכו המרגמות להפגיז את העיר לסירוגין והבהלה בקרב האויב הפכה להתמוטטות". שימו לב למילים המודגשות (על ידי): במקום שלוש המילים הללו העדיף מוריס לשים בתיאור שלו שלוש נקודות. ההיסטוריון יואב גלבר בכלל העדיף לטעון שהפגזים נפלו "בקרבת" השוק ולא בתוכו, בניגוד לעדויות מהתקופה.

אהוד אלמוג אמר שנפלה טעות בתיאור של אשל: הנשק שהוא הפעיל לא היו מרגמות שלושה אינצ'ים כי אם דווידקות, אבל הוא אישר את האירוע עצמו: "קיבלנו פקודה להפציץ את השוק בזמן שהיו בו המון בני אדם". חייל בריטי – עדיין היו כוחות בריטיים בחיפה – תיאר כיצד זינבו כוחות ההגנה, בירי פגזים, מקלעים וצלפים, בפלסטינים הנמלטים. הוא ציין שבלהט הירי, הצליחו אנשי ההגנה לפצוע גם שני קצינים בריטים. הירי על האוכלוסיה הלא החמושה העלה את חמת הבריטים, ובכמה מקומות הם השיבו אש לעבר אנשי ההגנה. יצוין שפיקוד ההגנה חשש מהפסקת אש בחיפה, שמי שרצה בה היה הדרג האזרחי, והורה למפקדי הכוחות בשטח "להמשיך להכות".

לא תמיד ×”×™×” מוריס איסטניס שצינזר מידע מטריד (וקשה להגדיר דילוג על שלוש מילים מסוימות מאד אלא כצנזורה): הוא הביא את יומנו של יוסף נחמני, איש קק"ל שבא לבזוז – סליחה, "לגאול" – את אדמות הכפר צפצאף שבצפון, שמתאר את הטבח שביצעו כובשי כנען בסופה. לדברי נחמני, " מעשי האכזריות של חיילינו בצפצאף אחרי שנכנסו, הכפר ואנשיו הרימו דגל לבן, אספו את הגברים לחוד ואת הנשים לחוד… קשרו את הידייים לחמישים־ששים פלאחים וירו בהם והמיתו אותם וקברו אותם בבור אחד, וגם אנסו כמה מנשי הכפר… בעילבון ובפראדיה קיבלו את החיילים בדגלים לבנים ובארוחות שמנות, ואחרי כן ציוו על הכפריים לעזוב בילדיהם ונשיהם. כשהתחילו לטעון שזה בניגוד להבטחות ולכרוזים פתחו באש ואחרי שנהרגו שלושים איש החלו להוביל את השאר בדרך למירון… " כששאל נחמני את עצמו, מנין למדו הלוחמים היהודים מידת אכזריות כזו של הנאצים – יהודים, כידוע, הם רחמנים בני רחמנים – הוא עונה לעצמו תשובה קשה: "למדו מהם." ×”"×” תדמור וסגל ודאי היו מגדירים את נחמני כאנטי-ציוני מסוכן.

היסטוריונים כבר עמדו על כך שבמהלך מלחמת העצמאות נלחמו הלוחמים היהודים בחירוף נפש, משום שהם היו משוכנעים שאם לא יעשו זאת, גורלם יהיה זהה לגורל קרוביהם שבאירופה. זכר השואה הטרי מאד היה מכפיל כוח. צריך לתהות אם הוא גם לא שימש כתירוץ לנקוט בצעדים כמו-נאציים. הטבח בצפצאף – ב-1948 ישבו בו 990 פלסטינים; היום עומדים במקומו הישובים סופסופה ואור הגנוז – לא היה היחיד. ידועים מעשי הטבח בלוד ובדיר יאסין; היו מעשי טבח לא מעטים אחרים.

לפני כשבוע, צווח ראש ממשלתנו ככרוכיה, והאשים את אבו מאזן משום שלטענתו סילף האחרון את ההיסטוריה. אבו מאזן כתב שמדינות ערב נכנסו למלחמה עם ישראל כדי להגן על הפלסטינים ולמנוע את גירושם. אין ספק שזה תיאור אידילי מאד של המציאות; מדינות ערב נכנסו למלחמה מתוך כוונה להגדיל את השפעתן וכוחן. הפלסטינים, כמו תמיד, היו רק תירוץ נוח. אבל הדברים של נתניהו היו שקר בוטה, כהרגלו: הוא טען שאבו מאזן מקדים את המאוחר, משום שהגירוש (או "הבריחה", כפי שנתניהו ותועמלני ימין אחרים מעדיפים להגדיר זאת) היו תוצאה של פלישת מדינות ערב.

מדינות ערב פלשו לשטחי ישראל אחרי ההכרזה על המדינה, ב-15 במאי. הפגזת השוק בחיפה והמנוסה ממנה התרחשו, כאמור, ב-22 באפריל. שלושה שבועות קודם לכן. ברור, אני חושב, מה קדם למה. אז למה העלה נתניהו את התירוץ המפגר הזה? כי הוא ידע שרוב קוראיו לא יודעים את האמת וגם לא אכפת להם.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלו בקרן הטבק והאלכוהול שתי תרומות, אחת מהן גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב': כמו כן אני רוצה להודות לכל המברכים אחרי הפוסט אתמול, ולהצטרף למשאלה של שלום שבעוד חמש שנים, נוכל שנינו לנהל בלוג בישול – אולי בישול וצילום – ולא את אלה שאנחנו מנהלים כעת. מצד שני, בקצב הנוכחי הרבה יותר סביר שבעוד חמש שנים נכתוב איזה סאמיזדאט במחנה חינוך מחדש.

(יוסי גורביץ)

מספרים שפעם שאלו את טום לרר למה הוא הפסיק להופיע, והוא ענה שאחרי שהנרי קיסינג'ר קיבל את פרס הנובל לשלום, הסאטירה מתה. אתמול בבוקר קראתי שמספרי תעודת הזהות יתחילו בקרוב משישה מיליונים, כדי להנציח את נרצחי (ולא "נספי"; הם לא מתו בתאונת דרכים, הם נרצחו בכוונת מכוון) השואה, ושכסימן נוסף לדבקותה של ישראל בזכרם של האנשים שמעולם לא היו אזרחיה, יהיו שישה מגני דוד על התעודה. הייתי משוכנע שמדובר בסאטירה מוצלחת במיוחד, שצוחקת ברשעות עדינה על הפומפוזיות והטמטום של פולחן השואה.

איפה. הלוואי.

בהיתי בידיעה הזו במשך כמה דקות. קראתי שוב. כשהתעשתתי, היא עדיין היתה שם. לנוע בין צחוק ובכי. מדינה שלמה מקדישה את עצמה, בכל מובן, לאנשים שמתו שלוש שנים לפני שהיא הוקמה.

הרי יש כל כך הרבה הסתייגויות שאפשר להעלות. אפשר להזכיר שהמספר שישה מיליונים עגול מדי מכדי להיות אמיתי; שהוא שימש את בעלות הברית כהערכה בלבד במהלך משפטי נירנברג; שאייכמן העריך את מספרם של הנספים בחמישה מיליונים; שראול הילברג, בהיסטוריה המגיסטריאלית שלו שמתורגמת רק בימים אלה, חמישים שנה לאחר כתיבתה, נקב במספר של ארבעה וחצי מיליונים; ש"יד ושם" מעריך שהמספר עומד על 5.7 מיליונים. למה זה חשוב, שישה מיליונים או 5.7? מה זה משנה? אתה רוצה שהם יחרטו 5.7 כוכבים? זה חשוב, כי אם כל אדם הוא עולם ומלואו, אם כל תינוק שנופץ אל סלע בפונאר הוא כוכב שנכבה, כל אדם שהובל ליריה במאלי טרוסטינץ הוא אבידה שאין לה תחליף, אז שלוש מאות אלף מהם הם הבדל עצום. מה ההבדל? ההבדל הוא בין לימוד אמיתי על מה שקרה ב"ארצות הדמים" (קריאת חובה מסויטת), ובין פנטזיה על מה שקרה שם, פנטזיה שעיקרה מובאת היטב בצילום הזה מגן ילדים בחולון.

בעבר, ציונים זועמים דחו את הטענה שישראל נולדה מן השואה, עלתה מגואלת בדם מקברות האחים ביערות נטולי השם של בלארוסיה והמדינות הבאלטיות, מצחינה מהגז של בלזץ וחלמנו, וניתנה כמתנת האומות המבוישות על מעשיהן ומחדליהן. לא, הם אמרו, לא; הציונות איננה מעשה ידיו של היטלר. הגישושים הראשונים שלה קודמים לו בשבע שנים לפחות. היא היתה תנועה מהפכנית, שנועדה להחיות עם מת-מהלך (כלשונו של פינסקר) ולהשיב לו את מקומו הראוי בין העמים. השואה לא היתה עילת קיומה של ישראל; היא היתה אסון מחריד בדרך אליה.

יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן

הוא חי ימים רבים,

ראה בטוב, עד אור עיניו כהה.

אבל את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו.

הם נולדים

ומאכלת בליבם.

במשך 25 שנים שלחנו את ילדינו למחנות ההשמדה, ערכנו להם טקס טבילה מחדש בתוך תאי הגזים, ולימדנו אותם, כאותו נבזה שהיה קצין חינוך ראשי, ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ". לימדנו אותם ש"אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו.".

והם, אכן, "נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים". הם יודעים להקשות את לבם, כפרעה, לבכיה של אשה הכורעת ללדת במחסום. הם למדו לשסות כלבים בפועלים מהקבוצה הלא נכונה, עם התעודות הלא נכונות. מזמן, הזכירה לנו סי היימן שהם גם למדו לקבור אנשים חיים. ברפיח, פלוגת החרמ"ש בימי האינתיפאדה הראשונה קשרה אנשים – סליחה, פלסטינים – לכלי הרכב שלה, כדי להרתיע את המקומיים מלהשליך עליהם אבנים. כשמשלבים את "לעולם לא לנו" עם "זו ברירת חיינו", קל לשכוח מי התפרסמו בכך שהטיפו לחוזק ונוקשות, שראו ביכולת לראות "מאה גופות מוטלות זו ליד זו, או חמש מאות גופות או אלף. להחזיק מעמד במילוי משימה זו, ועדיין – פרט לחריגים שמקורם בחולשה אנושית – להישאר אנשים הגונים, זה מה שחישל אותנו".

כמו את ילדי הגן מחולון, רוח רפאים בשחור וכסף ממשיכה לבעת את מדינת ישראל. "אדוני ראש הממשלה, היטלר מת", כתב עמוס עוז ב-1982, ולא ידע כמה טעה. היטלר חי בלב כל יהודי ישראלי; שיוויתי אדולף לנגדי תמיד. המתים השתלטו על החיים, הזכרון השתלט על העתיד. המסר שלקחנו מהאדמה הארורה של מזרח אירופה הוא ששנית גטו ווארשה לא יפול. לא, לא – הפעם ליודנראט יש נשק גרעיני.

אז פלא שאנחנו יוצרים קשר סימבולי, כמעט מיסטי, עם המתים ההם, האנשים שמצד אחד היו חלשים ולא נחושים ומצד שני לא הצלחנו להציל, למרות ההתרברבות בטיסה המאוחרת מעל אושוויץ? פלא שהם יהיו תמיד על תעודת הזהות שלנו, מגויסים תמיד להצדקת האלימות שלנו? מה הלאה, אזרחים שמקעקעים מרצונם מספרים על זרועם?

אה, סליחה, גם זה כבר קרה. לפחות אפשר להתנחם בכך ששר הפנים שלנו לא יאמץ את הרעיון, מטעמים דתיים. אולי שווה בכל זאת להשאיר את המשרד בידיו של אלי ישי.

סאטירה? לא, לא. גרוטסקה.

(יוסי גורביץ)

שיא של ציניות: אתר גרופון, אתר דילים מוביל, כבר הסתבך בעבר בפרשות של חוסר רגישות. מודעות הסופרבול שלו, למשל, לעגו לסבלם של הטיבטים, שעוברים השמדה תרבותית על ידי משטר הגולגלות של בייג'ינג. נראה שהם החליטו שהגיע הזמן לפיגוע תדמיתי כזה גם בישראל.

לקראת חג השואה, פרסמו בגרופון מבצע, שבו הם מציעים לישראלים קופון תרומה ליד ושם, שמבטיח שאותה התרומה תועבר במלואה (!) לארגון להנצחת זכר השואה. כלומר, אם חשבת לתרום ליד ושם ודחית את הרעיון, וגם יום השואה לא שכנע אותך לפתוח את הארנק, תן לנו להציע לך דיל של שניים במחיר אחד – אתה תמרק את המצפון ואנחנו, גרופון, נעמיד פני כאלה שאכפת להם.

אחרי הכל, לגרופון יש לא מעט כסף. הערך של האתר נמדד במיליארדים ואם הארגון באמת היה רוצה, תרומה של מיליון שקלים ליד ושם היתה כמעט בלתי מורגשת מבחינתו. אבל במקרה כזה הוא לא היה מצליח להכניס לתודעה את המהות שלו – דילים, דילים, דילים. ומבחינתו, גם השואה היא דיל, וכנראה אחד משתלם.

וזו לא הבעיה העיקרית כאן. יד ושם הוא מוסד ישראלי שורשי, כזה שגוררים אליו כל מנהיג זר כדי שיראה כמה רע היה לנו. כמו במובנים רבים ישראל כולה, הוא מת החי על החי. יש בישראל מאות אלפי ניצולי שואה. רבים מהם עניים וסובלים חרפת רעב. כל שקל שהולך להנצחה הוא שקל שלא מסייע לקורבנות הנאציים – האמיתיים, לא בני הדור השלישי ועכשיו גם הדור הרביעי – לקיים את עצמם בכבוד. ישראל תמיד ראתה בהנצחה את העיקר ובניצולים לכל היותר עזר לשם כך. גרופון לא ממציא שום דבר חדש, הוא רק הופך אותו לטיפה יותר ציני.

ולשם מה כל ההנצחה הזו? כפי שכתב יהודה אלקנה במאמר נבואי, ""זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת". ושני סביליה תוכיח.

שיא של בהמיות: כתב אישום הוגש אתמול (א') כנגד לוחמת מג"ב שני סביליה, שחשודה כי התעללה בקטין פלסטיני שנעצר, משום ששוטרי מג"ב מצאו עליו שלושה נפצים. סביליה ושוטר אחר הכו אותו, סביליה הידקה את האזיקים שעליו, בעטה בו, כיסתה את עיניו – ואז הצמידה את האקדח שלה לראשו, ספרה לאחור, ותוך צעקות של "מוות לערבים" ו"כל הערבים זונות" לחצה על ההדק. האקדח היה ריק מכדורים, אבל הקטין לא ידע זאת. לאחר מכן, הכניסה סביליה את אחד הנפצים לכיסו של הקטין והעמידה פנים שהיא מדליקה אותו.

עידו קינן, זריז כמרמיטה, פשט על עמוד הפייסבוק של סביליה לפני שהיא הצליחה להבין מה קורה לה. עבדכם הנאמן מצא בחיפוש מהיר שהיא חברה בקבוצות "ישראלי אמיתי לא משתמט" ו"ג'ובניקון, פנה מקום, והדרת פני לוחם". הממצאים של קינן מבעיתים: בין השאר, מציינת סביליה בגאווה שקראו לה נאצית ושזה מבחינתה אות של כבוד, שכך צריכים לחשוב על המחסום שלה – שהוא מאויש בנאצים. עיקר השנאה שלה הופנה כלפי בוגדות בגזע, כלומר יהודיות שמעיזות לצאת עם ערבים. הנאצים לא הוציאו נשים גרמניות שבגדו בגזע להורג, אבל סביליה מפנטזת על המתתן בעינויים.

סביליה לא חשובה כל כך, כאדם. היא מייצגת לא רע חתך גדול משהיינו רוצים להאמין של האוכלוסיה היהודית – אבל אולי יפנטז על התעללות כזו, אבל לא יבצע אותה. סביליה דווקא כן. ככזו היא חריגה.

אבל חיות האדם הקטנות שתמכו גם בשני החיילים שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים תמכו, כמובן, גם בסביליה. הן לא חריגות. קשה להאמין שיש משהו שחייל יעשה שלא יהיה מקובל על רוב הציבור הישראלי. וכמובן, סביליה ביצעה את הפשע שלה כלוחם מג"ב אחר נוכח במקום ולא עושה שום דבר. השתיקה הזו, האדישות להתעללות סדיסטית, היא הדבר המפחיד יותר. וזה מחזיר אותנו שוב ליהודה אלקנה:

"כילד בן עשר נלקחתי לאושוויץ ועברתי את השואה. שוחררתי על-ידי הרוסים וביליתי כמעט חדשיים ב"מחנה שחרור" רוסי. יותר מאוחר סיכמתי לעצמי, שהתנהגות דומה איפיינה רבים מהאנשים שנתקלתי בהם: גרמנים, אוסטרים, קרואטים, אוקראינים, הונגרים, רוסים ועוד. היה לי ברור שמה שאירע בגרמניה יכול לקרות בכל מקום, ולכל עם, גם לעמי. מאידך, הכרתי בכך שאפשר למנוע אירועים כאלה באמצעות חינוך הולם, ובהקשר פוליטי מתאים."

שיא של אטימות: זה הבאנר שהתנוסס היום בעמוד הראשי של בנק לאומי:

בנק לאומי, נזכיר, הוא הבנק שנהנה יותר מכל בנק אחר מגזלת רכוש נספי וניצולי השואה, ולמרות ועדות חקירה של הכנסת, הוא עושה ככל יכולתו כדי שלא לשחרר את הטרף. אפילו הבנקים השווייצריים כבר הקיאו את טרפם, אבל בנק לאומי ממשיך להחזיק בשלו, שורד עוד יום ועוד ניצולים שמתים ולא יכולים לתבוע. אפשר במידה מסוימת להאשים את בנק לאומי בהכחשת שואה: הוא עושה הכל כדי להוכיח שיש בסיס לקריקטורה האנטישמית הרגילה על היהודי תאב הבצע. (אני רוצה להודות לקורא שהפנה את תשומת לבי לבאנר).

ועוד דבר אחד: הצבא האמריקני סיכל הבוקר ממוקדות את אוסמה בן לאדן. יש לקוות שאת האירוע המשמח הזה יוכל אובמה למנף לכדי סיום המלחמה באפגניסטן, שבן לאדן היה העילה לה. המדור משתתף בצערם של פוקס ניוז, שבפליטה פרוידיאנית הרגו דווקא את אובמה, של שרה פיילין שלא יכלה להביא את עצמה לציין את שמו של הנשיא שהורה על התקיפה ולקח את האחריות, ושל היג"ע הישראלי הממוצע, שמפרכס בגלל הדיסוננס הקוגניטיבי של הצלחתו של בחור בשם חוסיין במקום שבו אליל ישראל, ג'ורג' וו. בוש, נכשל. המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון.

הערה מנהלתית: אני מזכיר שוב את ההרצאה שנערוך שלום, איתמר ואני באוניברסיטת תל אביב ביום רביעי בשעה 18:00, ומעדכן שהחדר בו תיערך ההרצאה השתנה והוא יהיה חדר 220 בבניין גילמן.

(יוסי גורביץ)

בסוף שנות השמונים מצאה עצמה ישראל בפני בעיה מעיקה: ברית המועצות עמדה לקרוס, והמוני יהודיה עמדו לצאת לחופשי. דא עקא, שישראל לא עניינה אותם והם רצו להגר למדינות הרווחה. באופן מביך במיוחד, ארגוני היהודים בעולם ניסו לסייע דווקא ל"נושרים", כפי שכינו אותם בישראל, על שם מאמציהם להתחמק מגורלם הציוני. במבצע חשאי מוצלח, חיסלה ישראל את האפשרויות שעמדו בפני המהגרים ואילצה את רובם להגיע אליה.

כך עולה מחשיפת "7 ימים", שמראיין את יאשה קדמי, ראש "נתיב" לשעבר – שהיה אז בתפקיד זוטר יותר, ושכתב מזכר סודי שמבהיר שאם יתנו ליהודי ברה"מ אפשרות בחירה, הם לא יבחרו בישראל – שמסביר איך עבדה השיטה. לאחר שקיבל את הסכמתו של ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, הוא פעל כך: הוא כינס את היהודים הרוצים להגר אחרי השעה חמש – השעה שבה נסגרה השגרירות האוסטרית; וינה היתה מרכז חשוב של "נשירה" – והעניק להם כרטיס טיסה להונגריה או רומניה. הוא כבר סגר דיל עם הדיקטטורים המקומיים – את הרודן הרומני הוא מכנה "צ'אושסקו היקר, עליו השלום" – שמשם, המהגרים יוכלו לצאת רק לישראל. לעיתים קרובות הם אף לא קיבלו את ההזדמנות לעזוב את נמל התעופה. קדמי לא מדבר על זה בראיון עם "7 ימים", אבל סביר להניח שכמו בעסקאות אחרות עם צ'אושסקו, שבהן קנתה ממנו ישראל יהודים תמורת כסף – כך ממש – גם כאן היה צורך לשמן קלות את המכונה. "אין שגרירות [אוסטרית]? אין יציאה לווינה. אין יציאה לווינה? אין אמריקה. מה נשאר? מה שקדמי נותן", מתמצת "7 ימים" את האופן שבו בוצע תרגיל ההונאה.

לקדמי יש עכשיו קצת יסורי מצפון, אבל הוא עדיין משוכנע שכך היו הדברים צריכים להתנהל. ובהיותו ציוני, זה לא כל כך מפתיע: כך התנהלה הציונות מאז ומתמיד, כשהאינטרסים שלה חשובים יותר מאלו של היהודים שהיא כביכול אמורה היתה לשרת.

זה התחיל באופן שבו גרמו ראשי התנועה הציונית למנהיגי העולם לחשוב שהם הזרוע המבצעת של זקני ציון. הם אף פעם לא אמרו זאת במפורש, פשוט שיחקו על הדעות הקדומות הקיימות – וחשבו שהם יכולים לרכב על הנמר הזה. ואם הוא ינשוך מישהו, נו, לא הם יהיו הקורבנות.

כשהתחילו להבין, בסוף שנות השלושים, שמה שקורה בגרמניה ההיטלראית הוא משהו בלתי מוכר, משהו מסדר גודל חדש, עשתה הציונות כל שביכולתה כדי למנוע את הצלתם של יהודים. כשכינס רוזוולט את ועידת אוויאן, שניסתה למצוא פתרון לבעיית הפליטים היהודים, בן גוריון וחבר מרעיו נתקפו חלחלה. אוסישקין אמר בישיבת הסוכנות היהודית שדנה בנושא ב-28.6.38 ש"וועידת אוויאן מדאיגה אותו מאד… מר גרינבוים צודק באומרו שיש סכנה שארץ ישראל תרד מעל הפרק גם אצל העם היהודי, ובזה יש לראות סכנה אומה לנו. הוא חשב לשמוע באוויאן שארץ ישראל תשאר במרכז ארצות ההגירה ליהודים. כל ארצות ההגירה האחרות אינן מעניינות אותו […] הסכנה הגדולה ביותר היא שישתדלו למצוא טריטוריה להגירה יהודית". בן גוריון אמר באותה ישיבה על אוויאן ש"מה שניתן וצריך לעשות ×–×” להקטין את הנזק. […] חושש הוא, כגרינבוים וכאוסישקין, שבשעה זו עלולה הוועידה לגרום נזק עצום לא"×™ ולציונות". הנוכחים הסכימו שהתפקיד הציוני הוא "למעט ככל האפשר את דמות הוועידה ולגרום לכך שהיא לא תחליט על שום דבר". (בועז עברון, "החשבון הלאומי", 1988, עמ' 306; ההדגשות של עברון). כשרודן הרפובליקה הדומיניקנית, רפאל טרוילו, הודיע על כוונתו ליישב 100,000 פליטים בארצו, מיהרה התנועה הציונית לטרפד את המהלך (כמה אלפי יהודים, ביניהם לא מעט יהודים גרמנים, הצליחו בכל זאת להגר לרפובליקה, ושני הצדדים ראו ברכה במהלך.) ×”"קינדר טרנספורט", הצלתם של אלפי ילדים יהודים-גרמנים על ידי העברתם לבריטניה אחרי ליל הבדולח, ×–×›×” להתעלמות רועמת מצד הממסד הציוני, ולא במקרה.

אחר כך, כשפרצה מלחמת העולם השניה, אמר בן גוריון את הדברים המפורסמים על כך שאם הוא צריך לבחור בין הצלת מיליון ילדים יהודים על ידי הגירה לבריטניה ובין הצלת מחציתם על ידי "עליה" לפלסטינה-א"י, הוא בוחר באפשרות השניה. אלו לא היו דברים ריקים: כשניסו הרוויזיוניסטים בארה"ב, בהנהגת פיטר ברגמן (לימים חבר הכנסת הראשונה הלל קוק), למשוך תשומת לב להשמדת היהודים באירופה, עשה הממסד של יהודי ארה"ב – הממסד הציוני בכלל זה – מאמצים ניכרים כדי לפגוע בהצלחתם, במקרה של הציונים משום שהם היו רוויזיוניסטים. דינה פורת, שנחשבת להיסטוריונית ממסדית בתחום, נאלצה להודות שהשואה לא ממש עמדה על ראש סדר יומם של הציונים, ושכשכבר החליטה הסוכנות היהודית לשלוח משלחת לארה"ב כדי לעורר את דעת הקהל, היא לא הצליחה לסכם מי יהיו השליחים, וכל העסק קרס. ושאר הסיפור המייאש והדוחה כתוב ב"המיליון השביעי" של תום שגב; זכורה לרע גולדה מאיר, שבדיון על השאלה מה לעשות בזעקות לעזרה שהגיעו בדרך לא דרך מצ'כוסלובקיה, שם ניהלו מנהיגי היהודים משא ומתן נואש עם פקידי אס.אס. מושחתים, שאלה איך תוכל לקבל קבלות (!) עבור הכסף שיישלח לשם.

ספק אם יש מקרה שיבהיר את היחס הציני של הציונים ליהודים מאשר זה של הפאטריה. זו היתה ספינה שעליה ריכזו הבריטים מאות מעפילים שנתפסו, ושאותם עמדו לגרש למאוריציוס. בהסמכתו של משה שרתוק, הטמינה ההגנה פצצה בספינה. 216 מהגרים יהודים, שהצליחו להמלט מהגיהנום של היטלר, הומתו על ידי הציונים ב-25 בנובמבר 1940. מאוחר יותר, ינסו המבצעים לטעון שאופס, הם טעו בכמות חומר הנפץ ושהם התכוונו רק ליצור חור קטן לשם מחאה; בפועל, הפיצוץ עקר את כל דופן הפלדה של הספינה, שטבעה כמעט מיד. זו חתיכת טעות, אם אכן היתה זו טעות. כשמחה יצחק לופבן, מאנשי מפא"י, על הפיגוע הזה במילים "לא ייתכן שיהודים מקדשים את השם על ידי הריגת יהודים אחרים. באיזו רשות מותר להטביע בים נשים, גברים, זקנים ונערים אשר לא שאלו את פיהם ולהגיד שאנחנו מביאים קורבן?", הוא חטף סטירת לחי פומבית מעמוס בן גוריון, הבן של ולימים בכיר משטרה מושחת. שאר ההנהגה הציונית לא טרחה לדבר על הנושא יותר מדי, ואפשר לומר בוודאות שמספר היהודים היודעים על הפרשה היום אפסי.

אחרי השואה עצמה – שאת הניצול הציני שלה מציינים בימים אלה בפסטיבל 50 השנים למשפט אייכמן, משפט שהדאגה העיקרית של בן גוריון בו היתה שלא ידברו על הקשרים של אייכמן עם מנהיגים ציונים – המשיכה התנועה הציונית להשתמש בניצולים כאביזרי תיאטרון הסברה, כשהמיצג העיקרי היה פרשת אקסודוס. משהסתבר למנהיגי הציונות שקהל הגיוס העיקרי שלהם, יהודי מזרח אירופה, כבר לא קיים יותר כי הוא נרצח בזמן שהם היו עסוקים ברכישת עוד דונם ועוד עז, הם החליטו לגייס למפעל שלהם את יהודי המזרח, שעד אז היו פטורים מתשומת ליבם של הציונים כי לא נחשבו ליהודים של ממש, והדברים ידועים. ספק אם אפשר היה להשאיר בארצות ערב את הקהילות שלהן, מהרגע שהפכה מדינה יהודית לאויבתן, אבל הציונות עשתה כמיטב יכולתה לוודא שקהילות עתיקות כמו אלו של עיראק ומצרים, קהילות שהן מוקדמות לשיבת ציון ולהקמת הבית השני, לא יוכלו להמשיך להתקיים. אם היהודים לא הבינו את הרמז, כבר היה מי שיארגן להם איזו פרובוקציה ציונית הולמת.

אז עכשיו אנחנו יודעים שגם יהודי ברה"מ נפלו קורבן לתאוות בשר התותחים של הציונות. אבל אולי בכל זאת השתנו הכללים: אולי הפעם יהיה מישהו שיתקומם ויגיש תביעת ענק כנגד "נתיב", הסוכנות היהודית וממשלת ישראל על תרגיל ההונאה הזה. מותר לקוות.

הערה מנהלתית: איתמר כתב פוסט נוסף על העמותה שאנחנו מנסים להקים, שבו הוא מסביר מדוע היא מועילה וחיונית, ומה יהיו מטרותיה לעתיד. מומלץ מאד לקרוא.

(יוסי גורביץ)