החברים של ג'ורג'

כצפוי, ממשלת נתניהו-ליברמן-ישי לא האריכה את "הקפאת" ההתנחלויות – שהיתה בדיחה גרועה גם כך – ואתמול (א') חזרו המתנחלים לבנות במלוא המרץ. כדי להפגין את בוזם להחלטות הממשלה, הם גם הקדימו את מועד סיום ה"הקפאה" בכמה שעות. פניה, כמעט תחינה, מבנימין נתניהו שביקשה מהם לא להפסיק לבנות אלא, אם אפשר, לא להביא מצלמות – בתרגום לישראלית, תשתינו, אבל לא מהמקפצה, כי האמריקנים מסתכלים – זכתה לבוז המתבקש.

עכשיו, השטחים הם שטח כבוש, מוחזק צבאית. כל מה שצריך כדי למנוע בהם בניה הוא החלטה של שר הבטחון. אם יהיו עתירות לבג"צ, צריך שר בטחון שיהיה מסוגל להודיע לשופטים שכל הבניה בשטחים נשענת על התפיסה שמדובר בצרכים בטחוניים, והוא כשר בטחון משוכנע כרגע שבניה כזו מנוגדת לצרכים האלה. כל הקשקושים של המתנחלים מיועדים להסתיר את העובדה הפשוטה הזו: שכל מה שהם בונים שם נחשב טכנית למוצב צבאי.

אבל, כמובן, אין שר בטחון כזה. ועם כל התיעוב כלפי אהוד ברק, אולי הפוליטיקאי המזיק ביותר בישראל מאז גולדה, לא הוא האשם בכך. האחראים הם כל שרי הבטחון מאז 1967, בלי יוצא מן הכלל. כולם היו סייעני מתנחלים, כולם הסניפו גבעות.

מי שרוצה הוכחות לכך, מתבקש להסתכל לא על הקפאת ההתנחלויות – מטלה גדולה לממשלת גמדים כמו זו הנוכחית – אלא על נושא המאחזים הבלתי חוקיים (כלומר, אלא שהם בלתי חוקיים אפילו דמשרד הבטחון). ישראל התחייבה לפנות כ-100 מהם כבר ב-2002, עם קבלת "מפת הדרכים". ב-2005 הגישה טליה ששון את הדו"ח שלה, שהראה את דרכי הרמיה וההונאה שבהן מקימים את המאחזים. אני יכול לחשוב על שני מאחזים שפונו: עמונה ועוד אחד, שהיה איזה בלון גז מחובר לאנטנה שמועצת י"ש פינתה בעצמה כי אפילו הם לא מצאו איזה יקותיאל שיהיה מוכן לגור שם.

הפתרון של משרד הבטחון לבעיית המאחזים הוא… להכשיר אותם. לפני כשבועיים נשרף לבייניש הפיוז והיא נכנסה באם-אמא של משרד הבטחון. ×–×” ×”×™×” בדיון על בתים שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית והעתירה נגדם הוגשה ב-2008, ומאז גרר משרד הבטחון את רגליו. אבל לבייניש היתה גם התפוצצות מוקדמת יותר, בדיון על פינוי מגרון בנובמבר 2008; אז אמרה ש"דברי המדינה – מילה בעלמא". אז אמרה: מגרון עדיין שם, והיא בתהליכי הלבנה. בפברואר, הורה בג"צ למדינה להציג לוח זמנים להריסת 16 בתים במאחזים בלתי חוקיים תוך 60 יום. המאחזים עדיין שם. העתירה, אגב, הוגשה ב-2005, השנה שבה הגישה ששון את הדו"×— שלה. כשבג”צ בכל זאת מגיע להחלטה, משרד הבטחון מתעלם ממנה – ובילעין תוכיח.

לממשלות ישראל חסר העניין או האומץ לפנות מאחזים. ושוב, אנחנו לא מדברים על עפרה, אנחנו לא מדברים על "התנחלויות שמחוץ לגושים" (גושים שישראל, מסתבר, כבר סיפחה בעיני רוחה דה פקטו, גושים שצריך להסיר); אנחנו מדברים על מאחזים. הבעיה היא שרוב הציבור הישראלי כבר איננו ישראלי; הוא יהודי. הוא כבר יישם את הסיפוח החשוב, הסיפוח המנטלי: הוא לא מבדיל בין ישראל גופא ובין התנחלויות, שלא לדבר על מאחזים.

40 שנה של שרי חינוך דתיים ולאומניים – ייזכר לרע זבולון המר – גרמו לכך שגדל פה דור שלא יודע מה ההבדל בין ישראל לגדה, לא מבדיל בין פלסטינים ישראלים ופלסטיני השטחים, ושבאיטיות אך בעקביות בלע את הנראטיב של המתנחלים. יריב מוהר פרסם לאחרונה מאמר ב"הארץ", שבו קרא להכיר בכך שחילונים בישראל הפכו למיעוט, ושיש לדרוש מהדתיים העולים הכרה בזכויות המיעוט הזה. העובדות אינן ניתנות לערעור, אבל המסקנה מגוחכת: הדת היהודית איננה מסוגלת לפלורליזם ולהכרה בזכויותיהם של אחרים, משום שאיננה מכירה בזכות הקיום שלהם, ודאי בארץ הקודש, אלא כמיעוט משועבד. היא לא עברה את התהליך המרסק של מלחמות הדת, שהוביל באיטיות לחילונה של אירופה. היא לא תעבור אותו בקרוב. ועם עלייתה של היהדות, שהאידיאולוגיה הבסיסית שלה היא שנאת המין האנושי, מתחסל במהירות שיא כל סיכוי להסכם עם הפלסטינים. אין משא ומתן עם עמלק, ואין ויתורים לו. כשיולי תמיר ניסתה להחזיר את המודחק, את הקו הירוק אל מפות הלימודים, קמה סערה ציבורית.

בנימין נתניהו, בנו של היסטוריון לאומני, הוא האחרון שיהיה מסוגל לעשות את הנדרש, לחסל את הסרטן של ההתנחלות בגדה ולהחזיר את ישראל לגבולות שבהם יש לה זכות ויכולת קיום. הוא לא מסוגל. הוא רואה את המדינה הדו לאומית קורמת עור וגידים לנגד עיניו, הוא רואה את הרגע שבו יבקשו הפלסטינים פשוט אזרחות ישראלית מתקרב, והוא לא יכול לעשות שום דבר נגד זה. עיניים לו ולא יראה. הוא לא יכול לראות.

מיעוט קטן והולך של ישראלים רואה את המתרחש, אבל יכולת ההשפעה שלו על המציאות הולכת וקטנה. היהדות ניצחה. בהתאם, אלא אם יקרה משהו דרמטי מאד, ישראל תעבור מן העולם, ובימי חיינו.

(יוסי גורביץ)

משרד החוץ הישראלי שלח השבוע מברקים לשגרירים ברחבי אירופה, והמריץ בהם לנסות ולקדם שוב את שדרוג היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי. מו"מ בנושא, שמטרתו מבחינת ישראל הוא הפיכתה לשותפת סחר מועדפת של האיחוד, נקטע באיבו לפני כשנה וחצי, כשסירב בנימין נתניהו להמשיך במשא ומתן עם הפלסטינים. עכשיו, חושבים במשרד החוץ, כשיש העמדת פנים של משא ומתן – פסאדה ששר החוץ ליברמן מחבל בה כמיטב יכולתו – שאם לא יהיה הסכם עם הפלסטינים בדורות הקרובים, לפחות נוכל להשתמש במו"מ-דמיקולו לצרכי שדרוג מעמדה של ישראל באירופה. (יצוין אגב שההצהרה האחרונה, אליבא דאייב פוקסמן וחבר מרעיו, הופכת אותי לאנטישמי, משום שהיא מרמזת שישראל מעדיפה שלמונים על שלום. אני אחיה עם זה.)

נו. כשהחיים נותנים לך לימונים, הכן לימונצ'לו; אי אפשר להאשים את עובדי משרד החוץ, מהמשרדים האומללים ביותר בממשלה. הם מנסים לעשות את תפקידם ולהוציא את ישראל במינימום נזק מעידן ליברמן. אלא ש…

הידיעה על תכניות השדרוג של משרד החוץ התפרסמה ב"הארץ", ליל אמש (א', ה-12 בספטמבר). מוקדם יותר, פרסם "הארץ" ידיעה על כך שישראל סירבה לביקורה של משלחת של חמישה משרי החוץ של האיחוד האירופי.

רשמית, הסיבה לסירוב היתה לוח זמנים צפוף וקרבה לערב יום כיפור. בפועל, הודה "פקיד בכיר" שהסיבה היתה שהיה ברור שהאירופים יעלו לסדר היום את הצורך בהמשך הקפאת הבניה בגדה המערבית. ישראל של נתניהו, ומשרד החוץ של ליברמן, צריכים את הדרישה הזו כמו חור בראש. אז שרי החוץ של האיחוד לא יוכלו לקפוץ לביקור.

שתי ידיעות, הפרש של 14 שעות. מישהו במשרד החוץ כנראה חושב ששרי החוץ של האיחוד האירופי מטומטמים: שהם לא יודעים מה משמעה של דחיה "בגלל לו"ז דחוף". ושהם לא רק מטומטמים, אלא גם פראיירים: שאחרי שהם יספגו דחיה כזו, הם גם יטרחו ללכת ולשדרג את מעמדה של ישראל באירופה, רק בגלל שנתניהו הסכים להזדמנות צילום עם עבאס.

יכול להיות שזה המקסימום שאפשר לעשות במשרד החוץ כשליברמן הוא השר. צריך לקוות מאד שזו לא הדיפלומטיה הישראלית במיטבה. ויש לקוות שהדיפלומטים האירופאים יבינו את הרמז, ויודיעו בעדינות שהם יהיו עסוקים מכדי לבקר את ליברמן בעתיד הקרוב, משום שהם צריכים להתווכח עם הקהל בארצם, שבמקום להרחיב את הסחר עם ישראל מעדיף דווקא להחרים אותו.

לא שהם תומכים בחרם, חס וחלילה, הם אנשים מיושבים; אבל יש מי שכן, ככה שבינתיים – עד שישראל לא תודיע רשמית אם היא נסוגה מהשטחים שכבשה – אין מה לדבר על שדרוג היחסים. ישראל מבינה רק כוח; היא כבר הסכימה לסמן את התוצרת המיוצרת בשטחים ככזו, כי האירופים איימו להחרים את כל התוצרת הישראלית אם זה לא יקרה (כן, נחמה, משרד התמ"ת הישראלי הסכים להחרים את אריאל). הגיע הזמן שהאיחוד האירופי יודיע לה שהוא מודע לכך שהזרזוף הזה עליו מלשכת ליברמן הוא לא גשם.

הודעה מנהלתית: לבקשתם של כמה קוראים, נוספה לבלוג אפשרות רישום לקבלת עדכון על פוסטים במייל, מתחת לבאנר על גירוש הילדים. אני רוצה להודות לאיתמר שאלתיאל, שטיפל בכך.

(יוסי גורביץ)

המגזין טיים פרסם מאמר, שגם זכה לשער, בשם "למה לישראלים לא אכפת מהשלום", ובו תיאור מדויק מאד של האווירה הציבורית. התיאור הזה, עם זאת, העלה את חמתם של כותבי גלובס: מתי גולן הסתפק בנפנופי הידיים הרגילים על הפלסטינים שלא מהווים פרטנר ראוי, אבל לילך סיגן – שאני מודה שלא שמעתי את שמעה קודם לכן – לא היססה לומר שמדובר "באנטישמיות במאה ה-21".

ההוכחה לכך שמדובר באנטישמיות, לדבריה: ישראלים אוהבים שירי שלום ואת גלעד שליט. הטיעון האחרון עקום למדי: מסתבר שהעובדה שלרוב הישראלים היה מספיק אכפת מגלעד שליט כדי שהם יטרחו לשלוח SMS אומרת גם שהם לא אדישים "כלפי המצב מול הפלסטינים וכלפי השלום". היא גם טוענת שכל ראש ממשלה ישראלי בעשור האחרון הציג לפלסטינים תוכנית שלום נדיבה; כנראה שפספסתי את תכנית השלום של אריאל שרון ובנימין נתניהו.

גולן מנסה לנפנף את הסקר שבו השתמש המאמר, שהראה במארס שרוב הישראלים הציבו את המלחמה השקטה עם פלסטין במקום החמישי ברשימת הדאגות שלהם (עם 8% שאמרו שזה חשוב), אבל היום פורסם סקר שמעלה תוצאות דומות: רק 11.3% הגדירו את השלום עם הפלסטינים כנושא החשוב ביותר על סדר היום.

אם נתעלם לרגע מסיגן, שמוכיחה יותר מכל עד כמה נלעג בלוף "האנטישמיות החדשה", ועד כמה התווית הזו משמשת בעצם כאמצעי לסתימת פיות מול כל מידע לא נעים, אנחנו נשארים עם השאלה המקורית: למה, בעצם, לרוב הישראלים הפסיק להיות אכפת מהסכסוך עם הפלסטינים?

ישנה, כמובן, התחושה הרחבה של יאוש, שאומרת שממילא אין מה לעשות ועל כן אין טעם לבזבז על זה זמן. ישנה התחושה המחלחלת שאולי כבר מאוחר מדי. ישנה התחושה שארגוני הטרור הפלסטינים ושותפיהם מן הימין היהודי – אלה שמנפפים בגוויותיהם ויוצאים לפוגרומים תחת הכותרת "תג מחיר", פוגרומים שהם מעשה טרור לכל דבר ועניין – ממילא יטביעו כל נסיון להסכם בדם ואש.

ומעבר לכל אלה, ישנם חוקי חמה.

* * * * *

תומאס פרידמן הוא שטבע אותם, ב"מביירות לירושלים" שלו. מעמדו של פרידמן צלל עמוקות מאז תמיכתו הנלהבת במלחמת עיראק, במידה רבה בצדק. אבל הכללים, כללי ההתנהגות במזרח התיכון, נשארו זהים: "אם אני חזק, למה לי לוותר? אם אני חלש, איך אוכל לוותר?"

הישראלי הממוצע מרגיש חזק כרגע. כן, ישראל מבודדת מכפי שהיתה אי פעם והיא מאבדת במהירות את שאריות אחיזתה בעולם הנאור – אבל הישראלי הממוצע ממילא סבר תמיד ש"כל העולם נגדנו", ככה שפה אין שום חדש. בארבע השנים האחרונות, מחירו של הכיבוש הפך לסמוי מן העין. לא היו פיגועים ראויים לשמם, רוב הישראלים לא סופרים מתנחלים מתים – אלא אם מדובר בנשים או ילדים – ופיגועים מוצלחים בתוך ישראל לא היו.

יכול להיות שגל הטרור יחזור: יכול להיות, כפי שהדגים לנו החמאס בשבוע שעבר, שהשקט הוא שקט מיוצר. אם זה יקרה, יכול להיות שדעת הקהל תשתנה ותזכר שלכיבוש יש מחיר. אבל כרגע המחיר שקט, והישראלים מוכנים לשלם אותו. הם חזקים; למה להם לוותר? יתר על כן, לא ברור מה יהיה האפקט הבטחוני של נסיגה מן הגדה: האם הכוחות של אבו מאזן יוכלו וירצו להמשיך ולדכא התקפות נגד ישראל, או, כאשר יעלה צורך בהפניית הזעם העממי, יותרו כמה פיגועים כנגד ישראל. יש לנו הרי נסיון. אבל דבר אחד בטוח: נסיון להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים ייאלץ את ישראל להכנס לעימות פנימי חריף במיוחד. ההתנתקות היתה קרובה מאד למוטט את השלטון בישראל – מרד כפר מימון היה נקודת השבר – ובכלל לא בטוח, חמש שנים וקדנציה של אהוד אולמרט אחרי, שישראל תעמוד במבחן כזה ואכן תצליח ליישם פינוי. מה שברור הוא שבדרך לפינוי תהיה שנה נוראית, על סף מלחמת אזרחים.

ישראל תמיד נסוגה אחרי תבוסות. השלום עם מצרים נעשה אחרי שהמחיר של אחזקת סיני התברר כגבוה מדי באוקטובר 1973. הנסיגה מרצועת הבטחון בלבנון הגיעה אחרי אסון המסוקים ב-1997, שאז פנתה דעת הקהל נגד המשך הישיבה שם והמחיר הקבוע של 24 הרוגים בשביל הישג לא ברור. הנסיגה מהרצועה הגיעה אחרי שורה של התקפות קטלניות על חיילי צה"ל שם – ההתקפות בציר פילדלפי וההתקפה על מגורי החיילות בנצרים – והתחושה שאין לנו בעצם מה לחפש שם.

אבל עכשיו, כאמור, ישראל לא מרגישה את מחיר הכיבוש. בגלל זה כל פגיעה בשגרה – כל תזכורת שיש כיבוש, כל אמן שמבטל הופעה, כל חרם – גוררים תגובה ציבורית חריפה. אחרי הכל, אם "העולם כולנו נגדנו", חרם הוא בעצם דבר מתבקש שמשונה שטרם קרה, והוא לא אמור לגרור סערת נפש. לא: הבעיה עם האזכורים הבלתי פוסקים האלה היא שהם שבים ומציפים על פני השטח את העובדה שהדברים אינם בסדר, שאנחנו במלחמה בעצימות נמוכה שלא נגמרה, שכל השלווה הזו והאובססיה לעיסוק ב"חינוך" – בדרך כלל, דרישה ל"חינוך לערכים", קרי לשמרנות ולסתגרנות – מסתירים את העובדה שמדובר לא בשלום אלא בהפסקת אש, שבירה במיוחד, ושכדי לשמור עליה אנחנו הופכים דומים יותר ויותר לשכנים שלנו.

לכאורה, אנחנו חזקים ועל כן למה לנו לוותר; אבל, בפועל, מורגשת חולשה – ועולה השאלה "איך נוכל לוותר". ועל כן עדיף לא לדבר על זה בכלל. בואו, כמו האמירה ההיא משנות השמונים, לא נדבר על המצב.

שנות השמונים הסתיימו בבום, באינתיפאדה הראשונה. אם ישראל תמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר ושאין כיבוש, כל חגיגת הצמיחה שמכרו לנו בעיתוני החג יכולה להתהפך, במהירות ובאופן בלתי צפוי. הדחקה היא חלק מהקיום הישראלי; והתוצאה היא מחירים גבוהים יותר ויותר. בשנות ה-70, עוד אפשר היה לדבר על החזרת השטחים לירדן, או על אוטונומיה; בשנות ה-80 וה-90, דיברו על שתי מדינות לשני עמים; ועכשיו הפתרון הזה נפרם. אם ישראל לא תתעורר במהירות, היא תקיץ למצב של מדינה דו לאומית. ויכול להיות שכבר מאוחר מדי.

(יוסי גורביץ)

יובל שטייניץ הוא אוויל משריש, שלא ראוי לשמש בתפקיד ציבורי.

כלומר, אם למישהו היה ספק בנושא, שטייניץ הפיג אותו היום (א'): במהלך ישיבת ממשלה מתלהמת במיוחד, הוא אמר ש"אריאל הוא ישוב בישראל". אוי. ולחשוב שזה האיש שצריך להחליט בסוגיות מדיניות וכלכליות סבוכות.

אריאל איננה בישראל. היא נמצאת בגדה המערבית, שטח שישראל מחזיקה בו – על פי הצהרותיה הרשמיות – כשטח המוחזק בתפיסה מלחמתית ושהריבון בו הוא אלוף הפיקוד, קרי החוק החל בו הוא החוק הצבאי. נחזור על זה שוב: אריאל איננה עיר ישראלית (למעשה, כשנוח לה, היא אומרת את זה בעצמה). קצרין, למשל, היא עיר ישראלית על פי החוק הישראלי. אף אחד בעולם לא מכיר בלגיטימיות של סיפוח הגולן, אבל הוא פורמלית הוא סופח. הגדה המערבית מעולם לא סופחה.

וזה, הכיבוש, הוא מה שעומד במרכז כל המהומה סביב מחאת השחקנים. קיומה של אריאל הוא פשע מלחמה. תושביה הם פושעי מלחמה. החיילים המגינים עליה מבצעים פשע מלחמה. עכשיו דורש הקונסנסוס הישראלי – כפי שהבחין כבר סוקרטס מול משטר השלושים באתונה, משטרי פשע תמיד ניסו לחלק את האשמה בין כמה שיותר אזרחים – שגם האמנים יתרמו את שלהם לפשע הקולקטיבי.

רגע, רגע, אומרים לי, מה אתה קופץ? על פי כל מתווה של הסדר קבע, אריאל תסופח לישראל. על הבולשיט הזה יש שלוש תשובות. ראשית, המשחקים שממשלות ישראל משחקות עם עצמן לא מחייבים אף אחד אחר – ומסתבר, אם נבחן את סוגיית פינוי המאחזים שישראל התחייבה לה כמה וכמה פעמים מאז 2001, שהם גם לא מחייבים את ממשלות ישראל עצמן. שנית, אם ישראל תגיע להסכמה עם ממשלה פלסטינית נבחרת ולגיטימית על סיפוח אריאל לישראל, המצב ישתנה. דברו איתי כשזה יקרה; בינתיים זה לא קרה.

ושלישית, אין שום אפשרות מעשית לספח את אריאל לישראל. היא לא חלק מגושי ההתנחלויות. היא נמצאת 20 קילומטרים ממזרח לקו הירוק. ספח אותה, ואין מה לדבר על מדינה פלסטינית. זו, אחרי הכל, תכלית קיומה של אריאל: לקבור את האפשרות של הקמת מדינה פלסטינית. לא במקרה, זכתה אריאל – שאין בה 20,000 תושב, כנדרש בדרך כלל להכרה כעיר – בסטטוס הנחשק הזה: היא קוץ מיוחד מאד, שטופח באהבה במשך שנים על ידי אריאל שרון וחבר מרעיו.

ב-1860, ערב הבחירות הגורליות לנשיאות בארה"ב, התפלגה המפלגה הדמוקרטית בין צפוניים ודרומיים. וויליאם יאנסי מאלבמה דרש מהוועידה המפלגתית לקבל החלטה שתומכת בעבדות לא רק כמוסד קיים ונסבל, אלא כמוסד ראוי לתמיכה. נציג מאוהיו קם על רגליו ואמר "יאנסי אומר לנו שאנחנו חייבים להסכים שהעבדות צודקת. הוא מורה לנו להסתיר את פנינו ולאכול עפר. ג'נטלמנים מן הדרום, אתם טועים בנו, אתם טועים בנו – לא נעשה זאת." המתנחלים וסייעניהם דורשים מאיתנו כעת לא רק להכיר בקיומן של ההתנחלויות, אלא גם להכיר בהן כדבר צודק, להכיר במתנחלים כסתם ישראלים מן השורה, שבסך הכל "מגיע להם לצרוך תרבות". אנחנו מתבקשים להכיר בקיומה של אריאל, לוותר בכך על המדינה הפלסטינית, ועל ידי כך להעניק גושפנקא להמשך שעבודם של הפלסטינים.

אתם טועים בנו, ג'נטלמנים מן המזרח, אתם טועים בנו: לא נעשה זאת.

הערה מנהלתית: שבתי בחוסר רצון מסוים מן הגולה הדוויה. אני רוצה להודות באותה הזדמנות לאנשים שהעלו את תרומתם לקרן הטבק והאלכוהול.

(יוסי גורביץ)

ב-1994 חטפו חמושי צה"ל את מוסטפה דיראני, בכיר במיליציה השיעית אמל, שעד כמה שידוע הפלג שלו של המיליציה היה האחרון שראה את הנווט הנעדר רון ארד בחיים. החטיפה התבצעה כשבע שנים לאחר שדיראני לכד את ארד, ולאחר זמן לא רב התברר שאין לו מידע מועיל. ישראל, שהצבא שלה הוא כזכור צבא מוסרי אפילו יותר מהחמאס, המשיכה להחזיק בדיראני – ובשורה של עצורים לבנונים אחרים, ביניהם אדם שהיה קטין בן 15 כשנחטף – כמה שהיא כינתה בלשון נקיה "קלפי מיקוח" ושבכל מקום אחר היה נקרא "לקיחת בני ערובה". ישראל שחררה את החטופים הלבנונים שברשותה, ביניהם דיראני, בעסקת טננבאום ב-2004.

קודם לשחרורו, הגיש דיראני תביעה כנגד אחד החוקרים שלו, שכונה אז "קפטן ג'ורג'". על פי כתב התביעה, שלא הגיעה למיצויה, "קפטן ג'ורג'" – איש יחידה 504, יחידת חקירת השבויים של צה"ל – הורה לחייל אחר לאנוס אותו, ובמקרה אחר אנס אותו בעצמו באמצעות אלה. הפרשה עוררה סערה ציבורית קלה, כנראה בגלל הקונוטציות המיניות; אילו הסתפק "ג'ורג'" בדימויי הטבעה (water-boarding), בהקפאה, במניעת שינה, במכות חשמל, במה שמכונה בלשון נקיה "מצבי לחץ" ובלשון נקיה פחות צליבה, סביר להניח ששום דבר לא היה קורה לו. אחרי הכל, הציבור הישראלי מצטיין בתמיכתו בעינויים, ומזמן הפנמנו את אמרתו של אותו חביב מערכת הבטחון, באשיר ג'ומאייל: "כאן לא נורווגיה".

אבל אונס היה קצת יותר מדי, והתוצאה היתה שנפתחה חקירה. חוקרים במתקן 1391 של מערכת הבטחון – מתקן הכליאה הסודי, שמיועד לאסירים שמערכת הבטחון רוצה להעלים ושרשמית נסגר ב-2006 – העידו שאיומים ממשיים למדי באונס מצד ג'ורג' היו שיטת עבודה מקובלת מבחינתו. המדינה הכחישה שהיה אונס, אך הודתה שהיה איום באונס. בסיכומו של דבר, פוטר "ג'ורג'" מעבודתו בצה"ל, הגיש ערעור לבג"צ על הפיטורין – תוך שהוא מציג מכתב תמיכה של כמה עשרות חוקרים, שטענו שהוא לא חרג מהמקובל – אך זה דחה את ערעורו.

"ג'ורג'" המשיך לעבוד בנספחיה של מערכת הבטחון: לפני כמה שנים, מצא אותו אביב לביא כשהוא עובד במנהלת ההגירה. אז כונה ג'ורג' "ד'". המשטרה אמרה אז שמבחינתה, "ד'" הוא גמלאי של צה"ל.

אתמול פרסם "הארץ" כי "ג'ורג'" מונה לפני מספר חודשים לתפקיד היועץ לענייני ערבים של משטרת ירושלים. היע"ע – או, כפי שהלעיג אותו אמיל חביבי, דע"ע (דוברי ערבית עילגת) – הוא שריד ותיק של המשטר הצבאי שחל על הישובים הערביים בישראל עד 1966; תפקידו, יחד עם "הקצינים לתפקידים מיוחדים" של המשטרה ומספר יחידות צבאיות, היה לוודא שהפלסטינים הישראלים יישארו מדוכאים בשורה של אמצעים, שהבולט שבהם היה שליטה על הענקת רשיונות שונים על פי מפתח של כניעות למשטר. בין לבין, החרים המשטר הצבאי את שרידי האדמות שנותרו בידי הפלסטינים אחרי השוד הגדול של 1947-1948. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מעדיפה להשכיח את 19 השנים הללו; הפלסטינים הישראלים לא שכחו ולא ישכחו.

מוסד היע"ע עבר, שנה לאחר מכן, אל השטחים הכבושים בעזה ובגדה, ומיסד שם אותן השיטות. כמסתבר שהתפקיד עדיין קיים בירושלים, והוא אומר כל מה שצריך לומר על האופן שבו רואה משטרת ירושלים את מזרח העיר: שטח כבוש. ומסתבר שיש מי שחושב במשטרת כ"ך שאין מתאים יותר מ"ג'ורג'" לתפקיד שרשמית מיועד ל"תיאום" מול האוכלוסיה הערבית.

ומה עושה יע"ע? ובכן, כמסתבר, תפקידו לוודא שהדיכוי נמשך. "ג'ורג'" זימן אליו את ג'ואד סיאם, חבר ועד המרכז לאינפורמציה שנאבק בנסיון הייהוד של שכונת סילוואן. לדברי סיאם, "ג'ורג'" דרש ממנו להפסיק את פעילות הוועד, וכשניסה סיאם לטעון שהוא חי בדמוקרטיה הסתבר של"ג'ורג'" אין חוש הומור: הוא איים להרוס את ביתו של סיאם, טען ש"אנחנו היהודים טיפשים. נותנים לכם יותר מדי" (טענה קלאסית של אנשי יע"ע לדורותיהם), ולאחר שורה של צעקות שילח אותו לדרכה תוך שהוא מקווה ש"תתנהג יותר טוב".

האגודה לזכויות האזרח הגישה תלונה כנגד "ג'ורג'" בשל התנהלותו, והבלוגר ריצ'רד סילברסטין – שהולך ומסתמן כמקבילה הישראלית של וויקיליקס – שם לב שבתלונתה היא חשפה את שמו האמיתי של "קפטן ג'ורג'": המדובר ברב סרן (מיל') דורון זהבי, לשעבר "ד'".

אז אם אתם גרים בשכנות לאחד דורון זהבי, בסביבות אמצע גיל הארבעים, עובד במשטרת ירושלים, דעו שאתם גרים בסמוך למענה מדופלם, שהצליח עד כה לחמוק מעונש. יש להניח שזהבי לא יצא בקרוב לחופשות באירופה – אלא אם זה יהיה בדרכון מזויף.

אפשר להציע את השם ג'ורג'?

הערה מנהלתית #1: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות עליה.

הערה מנהלתית #2: הוספתי, באיחור ניכר, קישור ל"מדרון חלקלק", הבלוג המשובח שמנהל איתמר שאלתיאל כאן תחת המטריה של ההם, ושעוקב אחרי קריסתה של החברה החופשית בישראל.

(יוסי גורביץ)