החברים של ג'ורג'

19 ביולי 2012

בורות השומן של צה"ל

שלשום (×’') נערכה אחת הישיבות ההזויות ביותר של וועדת הכספים: שלושה חברי כנסת התבקשו לאשר במפתיע, תוך זמן קצר וללא אפשרות להתייעץ, למשרד הבטחון להוציא 6.345 מיליארדי שקלים לאורך 20 השנה הקרובות, לשם רכישת מטוסי אימון מאיטליה. הכסף ×™×’×™×¢ בחלקו מהסובסידיה האמריקאית לתקציב הבטחון, אבל ברובו מהלוואה ארוכת טווח. הריבית שתשלם ישראל על ההלוואה הזו תעמוד על סכום צנוע של 200 מיליון יורו, נקודה שמשרד הבטחון העדיף שלא להתעכב עליה. חברי הכנסת היססו לכמה שניות: בכל זאת, כפי שאמר פעם סנאטור אמריקאי, מיליארד ועוד מיליארד ופתאום אתה מדבר על כסף גדול. אבל בסוף – קרי תוך שש דקות – הם אישרו. ברירה היתה להם? אם הם לא היו עושים את ×–×” הם היו מוצגים כבוגדים, מה גם שיו"ר הוועדה בכלל חרדי.

כמה עולה לנו צה"ל? מפתה להסתכל על התקציב השנתי, אבל זו תמונה מטעה. מדי שנה, מבקש צה"ל ומקבל כמעט אוטומטית סכומים אדירים לתקציב. כפי שאפשר לראות מהמסמך הזה (עמ' 2), הקשר בין התקציב המקורי לתקציב המעשי הוא רופף עוד יותר מהקשר בין אהוד ברק לבוחריו.

בשנת 2006, התקציב המקורי של צה"ל היה אמור להיות 45.3 מיליארדים; הוא היה, בסופו של דבר, 59.4 מיליארדים – תוספת של 14.2 מיליארדים ועליה של 9.5%. 2006 לא היתה שנה נורמלית, מלחמת לבנון השניה פרצה בה. אבל ב-2007, למרות שהתקציב המקורי עמד על 50 מיליארדים (עליה של 10% מתקציב 2006 הרשמי), הצבא עדיין סיים אותו עם תוספת תקציב של 9.9 מיליארדים.

תקציב צה"ל הרשמי המשיך לגדול ב-2008, ועמד על 51.1 מיליארדים – עליה קטנה לכאורה של 2.1%. אבל בפועל, הוא קיבל במהלך השנה עוד 9.8 מיליארדים, והתקציב הסופי היה 60.8 מיליארדי דולרים. ב-2009, העמיד צה"ל פנים שהתקציב שלו קטן, והוא עמד רק על 48.4 מיליארדים, לכאורה ירידה של 5.2%; בפועל, צה"ל קיבל עוד תוספת פצפונת של 12.7 מיליארדים, ותקציב 2009 היה גדול מתקציב 2008 – הוא עמד על 61.1 מיליארדי שקלים. בשנת 2010, התקציב הרשמי של צה"ל עמד על 53.1 מיליארדי דולרים, עליה של 9.6% בתקציב הרשמי לעומת 2009 – ועדיין, הצבא בלע עוד 11.9 מיליארדים. סך הכל, הוא קיבל ב-2010 – השנה האחרונה שבה יש לנו נתונים מלאים, כי התקציב הדו שנתי של 2011-2012 טרם הסתיים – 65 מיליארדים. ננסה לסכם את זה בטבלה נקיה יותר:

שנה

תקציב מקורי

תקציב בפועל

תקציב כלל המדינה

2006

45.3

59.4

294

2007

50

60

305.2

2008

51.1

60.8

326.3

2009

48.4

61.1

341.6

2010

53.1

65

353

זה המון, המון כסף. אלה סכומים סובייטיים כמעט, ומה שמוטט את ברית המועצות בסופו של דבר היה שעבוד הכלכלה שלה לצרכי הממסד הבטחוני. בפועל, צה"ל חורג מדי שנה מהתקציב שלו בכ-20%, פלוס מינוס. בפועל, הכנסת לא מצליחה לפקח עליו והממשלה אפילו לא מנסה. צה"ל טוען כל הזמן שיש לו הוצאות חריגות, כמו כיפת ברזל. זה אומר שאו שהוא לא ממש טוב בחיזוי הצרכים הבטחוניים, או שהוא פשוט לוקח עוד כסף כי הוא יודע שאף אחד לא יעצור אותו.

מה עושים בצה"ל עם כל הכסף הזה, שמגיע אליהם מהמסים שכל אחד מאיתנו משלם? ובכן, ממקור בכנסת שטרח להגיש כמה שאילתות בנושא, עולה תמונה עגומה. כל הנתונים הבאים מתייחסים לתקציב 2010.

53% מההוצאות של מערכת הבטחון הן הוצאות שכר, קרי 26 מיליארדי שקלים, שהם שבעה אחוזים מכלל תקציב המדינה. עלויות השכר של מערכת הבטחון גדולות מכלל התקציב הכללי של המשרד לבטחון פנים, משרד המדע, משרד החוץ, משרד ראש הממשלה, משרד המשפטים, משרד התמ"ת, משרד הרווחה ומשרד החקלאות גם יחד.

הלאה. 175,000 מגויסי הכפיה של צה"ל מסתפקים בתקציב של 900 מיליוני שקלים – כלומר, משכורת של כ-430 ₪ בחודש (היא משתנה לפי תפקיד, אבל לא הרבה.) ל-30,000 אנשי הקבע שלו, מצד שני, משלם צה"ל 8.3 מיליארדי שקלים. המשכורת הממוצעת של איש קבע גבוהה פי 50 מזה של מגויס כפיה, כלומר נעה בערך סביב ה-21,500 ₪ בחודש. עכשיו, פה הממוצע מועיל לנו פחות – סגן עולה לצה"ל הרבה פחות מאשר גנרל; ב-2007, שכרו של אלוף עמד על כ-47 אלף ₪ ויש להניח שהוא עלה מאז. אבל אם ניקח את הממוצע, עדיין נגלה שהוא גבוה פי שניים וחצי בערך מהשכר הממוצע במשק, שבאפריל עמד על 8,881 ₪.

עובדי צה"ל, מהם יש כ-7,400, עלו לנו ב-2010 2.1 מיליארדי ₪, כלומר יותר מפי שניים מכלל ההוצאה על מגויסי הכפיה. העלות הממוצעת של עובד צה"ל גבוהה אף יותר מזו של איש קבע: 24,300 ₪ בחודש, קרי כמעט פי שלוש מהשכר הממוצע במשק. לא רע, לא רע בכלל.

עיקר ההוצאות השכר של צה"ל, כמובן, הן על פנסיה. ×–×” נכון לכל תקציב שכר ממשלתי והסיבה היחידה שראוי להתעכב על כך היא שאנשי קבע – לפחות הקצינים מביניהם; צה"ל מנסה לדחוק את הנגדים למסלול קריירה של "קריירה אחת" מאז 2010 – יוצאים לפנסיה בגיל מגוחך של 45, כלומר 20 שנים לפני שאר האוכלוסיה, והם הצליחו עד ×›×”, למרות ביקורת ציבורית נרחבת, לשמור על הפריבילגיה השערורייתית הזו. כן, אני יודע – תמיד עולות הטענות שאנשי קבע משרתים שעות לא סבירות. חלק מהם עושים זאת, והם מתוגמלים על כך, אבל הקצינים הקרביים, למרות שהם בולטים, הם שיעור קטן מאד מכלל הקצינים (ומכלל החיילים) בצה"ל. רוב הקצינים, כמו רוב החיילים, הם פקידים או טכנאים במדים.

אין עוד תקציב שתופח בצורה הזו, ולשם המטרות האלה. אם אנחנו רוצים שינוי חברתי, אנחנו צריכים לקחת מצה"ל את היכולת שלו להצמיח פלאים את התקציב שלו באופן עצמאי. בשנת 2010, כזכור, צה"ל זכה לתוספת של כ-12 מיליארדים. זה הרבה מאד כסף, ויש מה לעשות עם הכסף הזה. החברה האזרחית צריכה אותו. שינוי חברתי לא יתרחש אם לא ננער קשות את צה"ל.

חברת הכנסת שלי יחימוביץ' מובילה כיום את התפיסה שניתן לבצע שינוי חברתי בישראל בלי לדבר יותר מדי על הכיבוש, מעין צדק חברתי לעם אדונים. שאול אמסטרדמסקי כבר עשה את העבודה הקשה, והראה שהכיבוש משתלם למתנחלים: הם מקבלים 1.7 שקלים בהוצאה לעומת כל שקל שיוצא בממוצע על תושבי ישראל. מדובר בארבעה אחוזים מהאוכלוסיה שמקבלים שבעה אחוזים מהתקציב – לא כולל הוצאות בטחון ותשתית. כאן שווה לעיין בתוספות התקציב שקיבל צה"ל לצרכי דיכוי המאבק הפלסטיני לאורך השנים, על פי נתוני מכון אדווה:

תקציב הביטחון וההתקוממות הפלסטיניתמי שחושב שאין קשר בין היעדרו של צדק חברתי בין המשך השליטה הישראלית בגדה המערבית, והמשך קיומן של ההתנחלויות, יחסל גם את המאבק החברתי בישראל גופא.

ועוד דבר אחד: העיתונות הישראלית הבוקר ביכתה את הטבח בבולגריה, כשמשום מה היא לא עוטה את הבעת הזחיחות הקורצת שלבשה תכופות בעת הפיגועים שביצעה ישראל באיראן בשנים האחרונות, שהרגו אזרחים לא מעטים. כרגיל, הציבור הישראלי רוצה ללכת עם ולהרגיש בלי: את החופש להרוג אנשים במדינות שמעולם לא הכיר, ואז ליילל "אבל מה עשינו להם" כשהם מכים חזרה. רציתם מלחמת צללים? הרעתם להצלחות שלה? התעלמתם ממותם של נשים וילדים בשם מטרה נעלה יותר? קראתם "שונא ישראל" למי שציין את העובדות האלה? אז וואלה, מי היה מאמין, לפעמים הגלגל מתהפך. הצעתם את מיטתכם; שכבו בה. בלי בכי ובלי נהי.

(יוסי גורביץ)

18 ביולי 2012

והסיפוח זוחל

אמש (ג’) עשתה המועצה להשכלה גבוהה של "יהודה ושומרון" – גוף בובה שמיועד להכשיר את הקמת האוניברסיטה באריאל – לעשות את מה שהיא יועדה לעשות והכירה באוניברסיטה באריאל. אפילו שלי יחימוביץ' בעד. יחימוביץ' גם מכירה באריאל כ"עיר בישראל".

אריאל, כמובן, לא בישראל. זו כל הבעיה איתה. וה"מל"ג של יהודה ושומרון" לא דומה למל"ג הישראלי. את ההמלצות שלו צריך לקבל לא שר החינוך, אלא אלוף פיקוד המרכז, כי אריאל נמצאת בשטח שישראל מעדיפה להגדיר אותו כשטח שנתפס במלחמה. ברור למה הימין רוצה שם אוניברסיטה (ומרכז תרבות); לא ברור למה יחימוביץ' לא טרחה להסתכל במפה ולהבין שעם קיומה של אריאל, אין מה לדבר על פתרון שתי מדינות – זה שהיא עדיין מחויבת אליו רשמית. ואכן, קיומה של אריאל נועד למנוע בדיוק את פתרון שתי המדינות. היא יושבת בקצה של אצבע שתקועה בעין של פלסטין העתידית.

במכללת אריאל טוענים שהם עומדים בקריטריונים האקדמיים להיחשב כאוניברסיטה. וואלה. בימים האחרונים משך החוקר הידוע ביותר של האוניברסיטה, אמיר חצרוני, לא מעט תשומת לב שלילית, כשהתייחס לנסיון ההתאבדות של משה סילמן באומרו ש"יתכן שאפילו ניצלנו בזול מפרזיט." אלה לא פניני החוכמה היחידות של חצרוני. ראו את זה:

אבל השאלה היא לא "קריטריונים אקדמיים" שנתפרו לפי מידה. השאלה של הקמת אוניברסיטה ישראלית בשטח כבוש היא בעיקרה פוליטית. בעולם המראה של הימין הישראלי, כמובן, בנייתה היא דבר מובן מאליו והתנגדות לה היא "פוליטיקה." הוות"ת הישראלי התנגד להכרה באריאל כאוניברסיטה משלל סיבות ראויות – מי צריך עוד אוניברסיטה במרכז? – אבל בעיקר מהידיעה שהקמתה תעודד את החרם האקדמי על ישראל, ובמידה של צדק. שר האוצר יובל שטייניץ, מצידו, מתכוון להעתיר תקציבים על המוסד החדש.

הקמת האוניברסיטה תהיה עוד סימן לכך שהממסד הישראלי, בעודו מדבר 20 שנה על הסכמי שלום ו"פתרון שתי המדינות", המשיך בסיפוח הזוחל של הגדה עד ששוב אי אפשר ליישם פתרון כזה. את אריאל, כפי שהדברים נראים, יהיה בלתי אפשרי לפנות.

לפני כשבוע, סיימה ועדת דמיקולו שהקים בנימין נתניהו בראשות השופט העליון לשעבר אדמונד לוי לדון בשאלת מעמדם של השטחים וזכותם של ישראלים להתנחל בהם. מי שזכר את העובדה שלוי היה השופט היחיד מבין 11 שופטים שפסל את תכנית ההתנתקות, לא הופתע מהתוצאה, שבמידה רבה היתה ידועה מראש. הבה נפרק אותה.

את דו"ח ועדת לוי אפשר למצוא כאן (זהירות, מסמך.) העמדה של לוי איננה חדשה: הוא מאמץ את העמדה של המתנחלים שכבר דנתי בה, שטוענת שלישראל יש זכות על הגדה מתוקף אמנת סן רמו מ-1922.

לוי מתחיל את המסלול שלו מהצהרת בלפור (עמ' 9 לדו"ח). נזכיר שוב מהי הצהרת בלפור: החלטה של בכיר בממשלת אנגליה על עתידו של שטח והיושבים בו שנמצא בשליטתה של מעצמה אחרת (טורקיה), עמה בריטניה היתה במלחמה באותה עת. זה שווה ערך לכך שישראל תכריז שהיא תראה בעין יפה באוטונומיה דרוזית בסוריה. אין להצהרה הזו כל תוקף משפטי וודאי לא מוסרי, וזאת מסיבה פשוטה מאד: הוא לא מביא בחשבון את הסכמת הנשלטים, שהיא-היא המקור ללגיטימציה מאז המהפכה הצרפתית ויש שיאמרו אפילו האנגלית. הצהרת בלפור היא מסמך קולוניאליסטי פר אקסלנס.

לוי ממשיך ומתאר (עמ' 9-10) את המסלול המיוגע המוכר: ועידת סן רמו, שם קיבלה הצהרת בלפור חותמת גומי; ואת האישור של חבר הלאומים, שלא היה במצב להתנגד למעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, של החלטת ועדת סן רמו. הוא מדגיש (עמ' 10) את העובדה שכל אלה הקפידו על שמירת הזכויות "האזרחיות והדתיות" של תושבי פלסטינה וש"אין בו זכר להגשמתן של זכויות לאומיות של העם הערבי." ודאי שאין זכר – אף אחד מהאנשים בלשכתו של בלפור, בהיכלי סן רמו, או בחבר הלאומים לא טרח להתייעץ עם תושבי פלסטינה, או התעניין בתפיסתם הלאומית, קודם שחרץ את גורלם.

בסוף העמוד מבצע לוי מעשה הונאה קטן אך בעל משמעות. הוא כותב ש"ובכך הוכרה […] זכותו של העם היהודי לקבוע את ביתו בארץ ישראל, מולדתו ההיסטורית, ולהקים בה את מדינתו." אף אחד מהמסמכים האלה לא מדבר על מדינה. הם מדברים על "בית לאומי." הסיבה להיעדר השימוש במילה המפורשת "מדינה" – התנועה הציונית לא החליטה לדרוש רשמית מדינה עד ועידת בילטמור, ב-1942 – היתה העובדה שהיו הרבה יותר ערבים מאשר יהודים בפלסטינה עד 1947, וכל המעצמות המעורבות ידעו שהכרזה על מדינה שבה מיעוט ×–× ×™×— יהודי ישלוט ברוב ערבי היא הזמנה למלחמה בלתי פוסקת, מהסוג שחוותה בריטניה בעת הכיבוש שלה של עיראק, שהיה טרי מאד ב-1922. ואכן, התקוממויות קטלניות נגד עצם הרעיון מתחילות כבר ב-1920.

לוי מתעלם מכמה עובדות שמפריעות לו. למשל, ועדת פיל – שכונסה עקב המרד הערבי הגדול, שהיו לו גם היו לו שאיפות לאומיות – קבעה במפורש, ב-1937, שבפלסטינה קיימות שתי קבוצות לאומיות עוינות; שבשל כך המנדט לא יכול להתקיים; שהמשך המנדט יגרור המשך המרד מצד הפלסטינים, מה שיפגע באינטרסים הבריטיים. ועידת פיל המליצה, על כן, לפרק את המנדט ולחלק את פלסטינה. מלחמת העולם השניה מנעה את יישומה. ועדת פיל היא הרגע שבו המציאות פגשה את התיאוריה – סן רמו – והתיאוריה קרסה. לוי ממשיך להאמין בה.

למה מתעקש לוי לדבר על מדינה, בזמן שאף אחד מהמסמכים האלה לא דיבר על מדינה? בגלל שלוי מסרב להכיר בהחלטת האו"ם 181, זו שהקימה את ישראל, כרלוונטית. הוא טוען (עמ' 11) שמאחר והמדינה הערבית לא קמה – הוא לא מסביר איך ×–×” קרה, ×›×™ כל הסבר ×›×–×” יציג את ישראל באור שלילי מאד – הרי שההחלטה הזו מבוטלת. זו פרשנות…. מעניינת, שספק אם יש משפטן שאיננו ציוני קיצוני שיסכים איתה. האו"ם ודאי שאיננו מסכים איתה. לוי מציין שירדן סיפחה את הגדה, מציין שאף אחד לא הכיר בסיפוח ×”×–×”, ומציין שירדן הודיעה ב-1988 על משיכת תביעותיה מהגדה. כאן מגיע תרגיל ההונאה השני של לוי: הוא לא מציין פרט הכרחי של ההחלטה ההיא של חוסיין, שבשעתו התקבלה כאן כחדשות רעות מאד: ירדן העבירה את כל הסמכויות שלה בגדה לידי אש"×£, כדי שזה יוכל להקים מדינה פלסטינית. מאחר ולוי לא מכיר בהחלטת האו"ם, הוא סבור שאנחנו חוזרים לתנאים של החלטת סן רמו.

הדו"ח של לוי לא מכיר פלסטינים. מבחינתו, אין כאלה, אלא אם הם יושבים במקרה על אדמה שמתנחלים רוצים לגזול. אין כיבוש. אין נכבשים. בפרפרזה על אורוול, כנראה שיש תפיסות כל כך מטומטמות שרק משפטנים יכולים להחזיק בהן.

לוי טוען עוד שאין כיבוש, מתוך התפיסה המעניינת מאד שכיבוש הוא דבר זמני ומה שישראל עושה בשטחים כלל איננו זמני (עמ' 6), והוא עוקף את העובדה שההתנחלויות הן פשע מלחמה על פי אמנת ז'נבה הרביעית בטענה שקודם כל, ישראל מעולם לא הכירה בכך שמדובר בכיבוש, ושנית שהעברת האוכלוסיה לשטחים איננה נעשית בכפיה. הוא מצטט את הפרשנות המוסמכת של הצלב האדום (עמ' 7), שאומרת כך: "It is intended to prevent a practice adopted during the Second World War by certain Powers, which transferred portions of their own population to occupied territory for political or racial reasons, or in order, as they claimed, to colonize those territories." מה המילה החסרה בתיאור של הצלב האדום? נכון, כפיה. הגרמנים לא כפו על האוכלוסיה שלהם לעבור לאדמות המובטחות שנגזלו מהסלאבים; הם פיתו אותם לשם כך. הם העניקו הטבות לגרמנים שהלכו לבצע קולוניזציה – בעברית, להתנחל – בשטחים הכבושים במזרח. ישראל עושה בדיוק את זה: קולוניזציה של שטח כבוש, תוך מתן מעמד מועדף לקולוניסטים שהולכים מזרחה. לוי עושה לנו טובה נוספת ומזכיר (עמ' 13) שישראל אמנם אישררה את האמנה ב-1951, אבל לא טרחה לחוקק את החוקים הרלוונטיים.

יש שני חורים בגודל התנחלות גנובה בטיעון של לוי. כזכור, לא סן רמו ולא חבר הלאומים דיברו על מדינה. בגלל זה הוא היה צריך לשקר בנושא. אם אנחנו צריכים לחזור לסן רמו, אז יש לפרק את המדינה היהודית ולהחזיר את המנדט. אחרי הכל, אף אחת מהן לא הכירה במדינה יהודית. רק החלטת האו"ם, שביטלה את המנדט, הכירה בכזו. אם לוי רוצה לשחק בנדמה לי ולבנות מגדלים באוויר, שיהיה קונסיסטנטי.

השני הוא החובה המוטלת על ישראל, בהנחה שהיא בכלל קיימת, להעניק זכויות אזרחיות ודתיות לכל תושבי הארץ. אנא, תואיל נא ישראל להעניק אזרחות מלאה ושווה לכל תושבי מה שהיה פעם פלסטינה המנדטורית. אי אפשר לחזור לסן רמו ולהתעלם דווקא מהסעיף המרכזי הזה, שלוי הדגיש לצרכיו. באותה הזדמנות, הוא מתבקש להחזיר את ההסדרים במערת המכפלה ובכותל המערבי לאלה שהיו נוהגים בזמן המנדט. כי הרי לוי איש כבוד הוא.

לא, אה?

אז מספיק עם הקשקוש הזה של סן רמו. יש סיבה טובה למה נתניהו לא ממהר לאמץ את מסקנותיו של לוי: ישראל תוכרז מיד כמדינת אפרטהייד, ואם להנהגה הפלסטינית יש שכל – למרבה הצער, אין סיבה להניח שהיא מטומטמת או מושחתת פחות מזו שלנו – היא תדרוש בדיוק את מה שהדגיש לוי: זכויות אזרחיות ודתיות. השיטה הנוכחית של הכיבוש, דונם פה דונם שם, מועילה למשטר הציוני הרבה יותר מהפנטזיות של לוי. כמובן, משרד החוץ הישראלי כבר יצא בהצהרות שמקדמות את התפיסה של לוי, אבל כולם יודעים שלמשרד החוץ הישראלי אין מעמד בקביעת מדיניות החוץ של ישראל, כך שאפשר להניח לדני איילון להתפרע שם כרצונו.

אישית, כמי שרוצה בפירוקו של המשטר הציוני, אני מייחל לכך שנתניהו יעשה את הטעות ויאמץ את מסקנות ועדת לוי. אז יישמטו הטיעונים האחרונים ללגיטימציה של המשטר, וישראל תצטרך לחדול להתקיים כמדינה יהודית. העולם כבר לא מוכן לקבל מדינות אפרטהייד. למרבה הצער, נראה שנתניהו נבון יותר.

ועוד דבר אחד: קדימה פרשה מהקואליציה, אחרי בערך חודשיים שם ואובדן כל שביב אמינות. יש לי רק מילה אחת לומר על כך: פחחחחחח.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

4 ביולי 2012

שטחי אש

צה"ל, כידוע, איננו בוחר את משימותיו. זה, אחרי הכל, מה שמפקדיו אומרים מיום היווסדו: יש דרג מדיני, הוא נותן לצה"ל פקודות וצה"ל מבצע אותן; צה"ל איננו גוף פוליטי; הוא מעל לפוליטיקה. הוא מקבל משימות ומבצע אותן.

כך, למשל, אין לטעון שצה"ל אחראי להתנחלויות באיזשהו אופן. הוא אמנם שומר עליהן, כי זו ההנחיה שקיבל מהממשלה, אבל איננו קובע מדיניות ואין לו שום אחריות לקביעת המדיניות, כי מדיניות, כשמה כן היא, היא פוליטית.

זו הגרסה הרשמית. בפועל, צה"ל תמיד היה פוליטי ותמיד היה מעורב עד צוואר במה שהתרחש בגדה. אחרי הכל, החוק הנוהג בגדה הוא החוק הצבאי – אלא כשזה לא נוח לצה"ל, כלומר כשהוא צריך להתעסק עם המתנחלים. מאחר והוא יודע שמי שמתעסק איתם מחוסל, הוא שמח להשאיר את הטיפול בהם לבתי המשפט הישראלים.

באמצעות הפיקציה הזו, שלוותה לה תמיד האמירה שכאשר הממשלה תהיה בידינו צה"ל יבצע מדיניות אחרת, שלחו שני דורות של מנהיגי שמאל את מצביעיהם הצעירים לשרת בשטחים הכבושים. בפועל, צה"ל תמך כמעט תמיד בעמדת המתנחלים, וממשלות שנתנו הוראות סותרות מצאו את עצמן עם צבא שלמד היטב איך לא לבצע פקודות מבלי לסרב להן רשמית. רוח המפקד חלחלה למטה, וככל שהשמאל הרחיק את עצמו מצה"ל – תהליך סביר מאד, בהתחשב בכך שהכיבוש מעולם לא בא על קיצו – נטה הפיקוד העליון לאמץ את עמדת המתנחלים.

אם מישהו היה זקוק לדוגמאות נוספות לכך, הוא קיבל אותן השבוע. בכפר עקרבא, יצר צה"ל את שטח האש המשונה בעולם: זהו שטח אש שמסכן אך ורק פלסטינים. יהודים יכולים להסתובב בו ללא חשש. התושבים הילידים אינם יכולים לקבל גישה אל אדמותיהם, וצה"ל אומר שזה פשוט מסוכן מדי. המתנחלים שחיים באותו שטח האש עצמו מסתובבים שם בלי שום הפרעה, ולמעשה מ"לוחמים לשלום" נמסר שאחד מהם החל להתנחל על אדמת הכפר.

אחת מן השתיים: או שצה"ל הפך את עקרבא לשדה ניסוי לקליע שאין דומה לו בעולם, שמסוגל בכוחות עצמו לזהות יהודים ופלסטינים ולפגוע רק בפלסטינים, או שהוא מפעיל שם מדיניות של אפרטהייד שכבר לא מתאמצת יותר מדי להסוות את עצמה.

ואם בעקרבא צה"ל מונע מהפלסטינים להגיע אל אדמותיהם, הרי שבאל עקבא הוא דווקא רוצה אותם שם. בשבוע האחרון, ניהלו חמושי צה"ל תרגיל באש חיה בכפר, כשהתושבים עדיין בתוכו. זה מה שהיה לדובר צה"ל, שממומן מהכספים שלי ושלכם, לומר על הנושא: "מדובר בשטח אש המוכרז כשטח צבאי סגור שבו הוקם כפר פלסטיני בבנייה בלתי חוקית. במסגרת האימון לא היה שימוש באש חיה."

דובר צה"ל מתבקש, ולא בפעם הראשונה, לשפר את איכות השקרים שלו, כי כרגע הם מעליבים למדי. מי שיקשיב לסרטונים שצילמו תושבי הכפר, יוכל לשמוע היטב קולות ירי רציף, שאינם יכולים להיות ירי של תחמישים אלא ירי חי. יתר על כן, צה"ל מצפה שנאמין לו שהוא כל כך חסר ישע, שכאשר פלסטינים נכנסים לשטח שהוא הגדיר כסגור ובונים שם כפר, אין לו מה לעשות בנידון והוא לא מפנה אותם. יצוין שהאימונים של צה"ל במקום נמצאים בדיון משפטי כבר משנת 1999, שאז סוכם שהחמושים לא יירו בכפר ולא יסתובבו בין בתיו. עמידה בסיכומים, כידוע, היא לא הצד החזק של צה"ל. כלומר, צה"ל רוצה שנאמין לו שבמהלך 13 השנים האחרונות, לא רק שיש כפר בלתי מוכר בשטח אש שלו, הוא אפילו הגיע עם תושביו לסיכומים. אשר לטענה שמדובר ב"כפר בלתי חוקי" – נו. פה צריך לשאול למה לעזאזל צה"ל, שמתיימר להיות בסך הכל הכוח הכובש בגדה, מתיימר לקבוע לפלסטינים מה ישוב חוקי ומה לא. התשובה, כמובן, זהה לזו שבפרשת שטח האש הקסום: צה"ל הוא הגורם המרכזי לאפרטהייד בשטחים. בלעדיו הוא לא יכול היה להתקיים.

ואשר לשאלה מה לעזאזל גורם לצה"ל לחשוב שהוא יכול לערוך תרגיל באש חיה בישוב "לא חוקי" – בפעם האחרונה שבדקתי, החוק הצבאי לא גזר עונש מוות על פתיחת מרפסת ללא קבלת אישור מהפחה המקומי – זו שוב אותה התשובה. צה"ל, שעל פי החוק הבינלאומי אמור להגן על תושבי השטח הכבוש, אימץ מזמן את התפיסה הגזענית שחיי יהודים שווים יותר ("אני מניח, כרמלה, שלא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שניצב מולו"), חיי פלסטינים שווים פחות – ועל מי שמותר לגזול את אדמותיהם מותר לעשות גם אימונים באש חיה. אחר כך, הצבא גם ישקר לציבור.

אבל זה בסדר. הוא יודע שהציבור אוהב שמשקרים לו.

ועוד דבר אחד: אחרי שנים של שקרים על הסכנה הבטחונית האיומה הנשקפת מהאסיר יגאל עמיר, נאלץ סוף סוף השב"ס להעביר אותו מבידוד לכליאה עם אסירים אחרים. כמה הערות: בפעם הבאה שידברו אתכם על סכנה בטחונית ועל "מידע סודי", זכרו את המקרה הזה. צאו מנקודת הנחה שעובדים עליכם. שנית, החזקתו של אדם בבידוד היא סוג של עינוי. יגאל עמיר ישב בבידוד 17 שנים. לא משנה מה אדם עשה, אסור לענות אותו. העובדה שמנהיגת מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', הביעה תמיכה בהמשך הבידוד של עמיר, מעידה על שפל הרוח של המפלגה הזו, שדורון רוזנבלום כבר כינה אותה פעם בדייקנות "מר"ר" – מפלגת רצח רבין.

ועוד דבר אחד ב': מחר (ה') תיערך הפגנה כנגד המשך גירוש הילדים הזרים. לצערי לא אוכל להגיע, אבל מדובר בהפגנה חשובה. אפשר למצוא עליה עוד פרטים כאן.

(יוסי גורביץ)

2 ביולי 2012

ובינתיים, בחברון

חמושינו האמיצים מגינים על המולדת.

(באדיבות בצלם)

27 ביוני 2012

היושבים בחושך

דו"ח של שורה של משפטנים בריטים בכירים שפורסם אמש (ג') קובע כי ישראל מפרה את אמנת זכויות הילד, עליה חתמה, באופן שבו היא מתנהלת בשטחים הכבושים, וכי במקרים מסוימים היא מפרה גם את אמנת ז'נבה הרביעית. הדו"ח נערך בשיתוף עם משרד החוץ הבריטי, ופקידיו אמרו כי בכוונתם להעלות את נושא הילדים האסירים בגדה בשיחות עם ישראל.

הדו"ח, כשלעצמו, כתוב בשפה מדודה וזהירה, והוא איננו מחדש הרבה למי שמכיר, למשל, את הדו"ח של בצלם בנושא. הוא מציין את מה שכולנו יודעים, וחלקנו חווינו: הפלישה לעת לילה לבית; הוצאתו של ילד ממיטתו; כבילתו וכיסוי עיניו, אף שהוא איננו מהווה סכנה לחמושים המשוריינים; גרירתו למתקן חקירה מרוחק, ללא קרוב משפחה; חקירה עוינת, שכוללת לעתים קרובות איומים ולעתים אלימות של ממש; הדרישה ממנו להפליל אחרים; מניעת גישה לקרוב משפחה או עורך דין; כליאה של חודשים עד שנים ללא משפט, ותוצאתו הידועה מראש של המשפט, כשזה מגיע.

כל זה ידוע. כל כך ידוע, שליבנו גס בזה. כמה ישראלים בוגרים לא ראו ילדים פלסטינים יושבים, אזוקים ופלנלית על עיניהם? היושבים בחושך התרגלו אליו. ואז מגיעים משפטנים בריטים ומפנים אליו זרקור, ומראים לו עד כמה התרחק מהמקובל במדינות מתורבתות. בכמה משפטים צוננים הם מקלפים את שכבת ההגנה הדקה של "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון" ומשאירים אותך רק עם "מדינה במזרח התיכון."

המשפטנים קובעים שבתוך ישראל גופא, היא דווקא שומרת על האמנה. הבעיה היא במה שקורה בשטחים הכבושים. הם קובעים בקול צלול (מסמך) ש"לישראל אסור להפלות בין הילדים שלגביהם יש לה סמכות שיפוט. החוק הצבאי והאחראים ליישומו חייבים להתייחס לילדים פלסטינים באופן דומה לזה שהם מתייחסים לילדים ישראלים." כל כך ברור, כל מובן מאליו – זה מה שאומר סעיף 2(א') לאמנת זכויות הילד שישראל חתמה עליו: "המדינות החברות יכבדו ויבטיחו את הזכויות המפורטות באמנה זו לכל ילד שבתחום שיפוטן, ללא הפליה מכל סוג שהוא, ללא קשר עם גזע, צבע, מין, שפה, דת, השקפה פוליטית או אחרת, מוצא לאומי, אתני או חברתי, רכוש, נכות, לידה או מעמד אחר בין אם של הילד, בין אם של הוריו או של אפוטורופסו החוקי." ההדגשה שלי.

×–×” לא טקסט מסובך כל כך, וזו לא דרישה מורכבת כל כך, ובכל זאת ישראל נכשלת בה פעם אחר פעם. הדו"×— מוצא (סעיפים 110-111) שישראל עוברת על סעיפים 2 (שצוטט לעיל, וזאת בשל אפליה אסורה); על סעיף 3 (שמירה על האינטרסים של הילד – "בכל פעולות הנוגעות לילדים… תהא טובת הילד שיקול ראשון במעלה"); על סעיף 37(א'), האוסר על "עונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים", כשהם מציינים שמעצר בבידוד לתקופה ארוכה עשוי להיחשב לעינוי; על סעיף 37(ב') (האוסר על שימוש מהיר מדי במעצר – "לא ישלל החופש מילד שלא כדין או באופן שרירותי. מעצרו, חבישתו או מאסרו של ילד יהיו בהתאם לחוק וישמשו רק כאמצעי אחרון ולפרק זמן מתאים הקצר ביותר" – הדגשה שלי); על סעיף 37(×’') (האוסר על כליאת ילדים עם מבוגרים); על סעיף 37(ד'), שדורש גישה מהירה לעורך דין (ואפשר גם לציין את הדרישה ל"קבלת החלטה מהירה בהליך כאמור"); ועל סעיף 40, שהמשפטנים הבריטים מפרשים כאוסר על כבילת ילדים – והכבילה הזו, השגרתית כל כך, שאנו כבר לא שמים אליה לב, משכה הרבה תשומת לב זועמת בחו"ל. עוד מצא הדו"×— ×›×™ המנהג הרווח של העברת ילדים עצורים מהשטחים הכבושים לישראל עצמה הוא הפרה של אמנת ×–'נבה הרביעית.

בשיחותיהם של המשפטנים הבריטים עם משפטנים ישראלים, הבטיחו האחרונים לשפר מתישהו את תנאי המעצר של קטינים, אך התנו זאת בכך ש"לא יהיו הפרות סדר ניכרות או תפרוץ אינתיפאדה שלישית"; המשפטנים כותבים בצינה (114) ש"עילה מרכזית להפרות סדר עתידיות עשויה להיות הטינה בשל עוול מתמשך".

אולי הסעיף המטריד ביותר בדו"ח הוא סעיף 115: "יתכן שהרבה מחוסר הרצון להתייחס לילדים פלסטינים בהתאם לנורמות הבינלואמיות נובע מהאמונה, שהובעה בפנינו על ידי תובע צבאי, ש'כל ילד פלסטיני הוא טרוריסט פוטנציאלי'. עמדה כזו נראית לנו כתחילתה של מערבולת של עוול, כזו שרק ישראל, ככוח הכובש בגדה המערבית, יכולה להפוך."

כלומר, יש לפחות תובע צבאי אחד שקיבל את עמדת הבסיס של הספר "תורת המלך": שכל ילד פלסטיני הוא טרוריסט פוטנציאלי ושככזה, אין להחיל עליו את הכללים החלים על ילדים "רגילים." העובדה שהוא היה מטומטם מספיק כדי לומר את זה לוועדת בדיקה בריטית היא סיפור בפני עצמו, ומותר לתהות אם הוא בכלל הבין מה הוא אומר – או שהוא פשוט חי מספיק זמן בישראל כדי שהמוסר שלו יתקהה, מעצם חשיפתו לישראלי הממוצע. אני מקווה שהאמירה הנפשעת הזו תספק הרבה עבודה למומחי ה-Hasbara שלנו.

התשובה של השגרירות הישראלית בלונדון ראויה לציון, משום שהיא מדהימה בחוצפתה: היא טוענת שכל זמן שהרשות הפלסטינית לא עוצרת ילדים שלכאורה מעורבים באלימות (כמובן, בתגובה שלה אין "לכאורה", ילדים פלסטינים אשמים מרגע מעצרם), לישראל אין ברירה אלא לעצור אותם. השגרירות שוכחת לציין שהמעצרים מתבצעים ברובם המוחלט בשטחי C ו-B, שם לרשות הפלסטינית אין סמכות מעצר.

ישראל עוצרת מדי שנה בין 500 ל-700 ילדים פלסטינים. כלומר, לפחות אחד מדי יום. המעצרים הללו מתבצעים בהסכמתם – בשתיקה ובמעשה – של רוב מוחלט של הישראלים. יום אחד הם יצטרכו להסביר את זה, לדבר על זה.

ועוד דבר אחד: ואם היינו צריכים חיזוק לכך שהתפיסה שכל ילד פלסטיני הוא טרוריסט בפוטנציה פושה בקרב אנשי החוק הישראלים, הנה דבריו של חמוש מג"ב, שהרג ילד פלסטיני בן 10, אחמד מוסא, בעת הפגנה בניעלין. החמוש שהה ברכב ממוגן ולא נשקפה לו כל סכנה, ואף על פי כן הוא פתח את הרכב וירה שני כדורים באחמד מוסא. הסיבה לירי? "אם יראו שאתה לא מגיב, זה ייתפס כחולשה." החמוש לא טרח לדווח על התקרית מאוחר יותר, למרות שנשאל על כך; "זה עלול לגרום לתחקירים מיותרים," אמר לבית המשפט. הוא אמר לבית המשפט שהוא "מצר" על ההרג, שלדבריו הוא "משהו שלא צריך היה להיעשות ונעשה מתוך תמימות וחוסר בשלות מבצעית." כך מתארים חמושים ישראלים הרג ילד: תמימות וחוסר בשלות מבצעית.

(יוסי גורביץ)

20 ביוני 2012

איזהו גיבור

בכלא שש עצור כעת יניב מזור, סרבן מצפון שנעצר לפני כעשרה ימים. מזור, ששירת בצה"ל בסדיר ובמילואים כמפקד טנק, בכלל זה בגדה המערבית, עבר בשנים האחרונות תהליך שגרם לו לחשוב מחדש על משמעות שירותו הצבאי. כתוצאה מכך, כשזומן למילואים בשבוע שעבר, הוא סירב. הסירוב של מזור, כפי שהגדיר אותו בשיחת טלפון, הוא מצפוני: הוא לא מוגבל לשירות בשטחים אלא לשירות בצה"ל בכלל, משום שאין תפקיד בצה"ל שלא מסייע, במישרין או בעקיפין, לכיבוש.

בשבוע שעבר, פתח מזור בשביתת רעב מתוך הזדהות עם העצורים המנהליים הפלסטינים השובתים גם הם רעב. כתוצאה מכך, וכתוצאה מסירובו ללבוש מדים ולתת לקצינים את הכבוד המגיע להם, הוא הועבר לבידוד. בתחילת השבוע הוא הועבר מכלא ארבע לכלא שש, שם תנאי הבידוד קשים יותר. מזור, שנידון ל-20 ימי מאסר ואמור להשתחרר ביום חמישי הבא, החליט לציית.

לדבריו, התנאים בבידוד בכלא 6 כוללים מנורת הלוגן כבדה שמאירה את התא בכל שעות היממה, חום כבד, סירחון משירותים שלעולם אינם נשטפים, צעקות והשפלות מצד הסוהרים, כמו גם איומים באלימות פיזית כלפי האסירים. האיום העיקרי כלפי האסירים הוא בהארכת המעצר שלהם – שלילת חירותו של אדם היא עניין הנתון, בכלא צבאי, לגחמתו של קצין בן 20.

סרבנות צבאית בישראל היא עניין ותיק. היו סירובי פקודה כבר בפלישה לסיני ב-1956, מצד חיילים שהבינו שמדובר במלחמה קולוניאלית. הם הפכו לתופעה רחבה בתחילת שנות השמונים, במיוחד עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ועוררו ויכוחים חריפים. המיינסטרים בשמאל הציוני שלל את הסירוב – יוסי שריד היה ידוע בכך – כשהוא מאמץ את התפיסה ש"הצבא לא בוחר את משימותיו", ומתוך האמונה שיום אחד הצבא גם יקבל פקודה לפנות התנחלויות. בשם הצורך לשמר את אחדות השורות בצה"ל, צוו חיילי השמאל על ידי מנהיגיהם לשרת בשטחים – כלומר, לשמר בפועל את הכיבוש. זה לא היה בדיוק יורים ובוכים, אבל זה היה די קרוב.

שביתת הרעב של מזור מיועדת, מצד אחד, להזכיר לנו את העובדה שיש עצירים מנהליים פלסטיניים ושחלק מהם שובתים רעב, ומצד שני להזכיר לנו את העובדה הנשכחת ששירות צבאי הוא עניין רציני, משהו שצריך לחשוב עליו היטב. בכל מדינה מערבית הוא כזה: יש בו דיון ציבורי ער. צעירים שעומדים להתגייס יכולים לקבל את כל המידע שהם זקוקים לו כדי לקבל החלטה מושכלת. רוב המדינות המערביות מכירות במעמד של סרבן מצפון.

בישראל, הנחת היסוד היא שהצעיר היהודי יתגייס. כל מערכת החינוך, מהגן והלאה, בנויה כדי להכין אותו לעובדה החד משמעית הזו. הסיכוי שצעיר יהודי יתגייס לצבא גבוה, למעשה, מהסיכוי שהוא יסיים את לימודיו עם תעודת בגרות. כל המערך בנוי כדי לשכנע אותו מראש שאין כאן על מה לדבר. השאלה איננה אם הוא יתגייס, אלא לאיפה הוא יתגייס. הגיוס, מבחינת המערכת הישראלית, איננו נתון בוויכוח.

אבל שאלת הגיוס היא שאלה כבדה, ולא רק משום שגיוס חובה הוא סוג של עבדות, העבדות הקשה ביותר שבאפשר (אם כי היא מוגבלת בזמן). מה עושה צה"ל? זה סוג השאלות שכל המערכות מתחמקות מהן. רוב משימותיו של צה"ל הן הכיבוש. הפעם האחרונה שצה"ל התמודד עם צבא סדיר היתה 1982 – והקרבות הללו היו תוצאת פלישת צה"ל למדינה ערבית. החזית המזרחית המאיימת התמוטטה בפועל כבר ב-1991, עם קריסת הצבא העיראקי, והסכם השלום עם ירדן ב-1994 חיסל אותה בפועל. הצבא המצרי, האיום הרציני ביותר על ישראל, יצא ממעגל האיבה ב-1978. לבנון לא היוותה מעולם איום צבאי. הצבא הסורי, בפני עצמו, לא היה מסוגל לתקוף את ישראל – והחל מאמצע שנות השמונים הוא במגננה מובהקת, כשהטנקים שלו קבורים בחול ומטרתם לשמש ארטילריה כנגד כוחות ישראלים מתקדמים. מאז 1983, כל מה שצה"ל עשה הוא התמודדות עם התקוממות עממית – בגדה המערבית, ברצועת עזה ובלבנון.

ובכל זאת, מערכת החינוך מגבירה עד היסטריה את התפיסה ש"צה"ל מגן עלינו" – בעודו מנהל את רוב פעולותיו בשטח כבוש. במקביל, היא – תחת הקומיסר סער, אבל לא רק תחתיו – מגבירה את הטענות שהכיבוש הוא לגיטימי, שחברון היא "נחלת אבות." יותר ויותר, הופכת ישראל לספרטה: השירות הצבאי הוא לא חובה מעיקה, הוא עילת הקיום של האזרח; הלוחמה ברמה נמוכה במשך כל ימות השנה היא לא מצב שיש לפתור, הוא המצב; רשעות מגובה באמצעים משפטיים – הספרטנים נהגו להכריז מלחמה על האוכלוסיה המשועבדת שלהם, ההלוטים, מדי שנה, כדי שכל מה שיעשה להם יהיה חוקי – היא המצב הטבעי. הספרטנים נהגו לאנוס את ילדיהם, כדי לחשל אותם לחיי המלחמה שאין לה קץ; אנחנו פשוט מתבכיינים על זה בשירים נוגים.

פעם, כאמור, היה דיון ער בסרבנות. היה אפילו דיבור על "טוהר הנשק." הוא נגמר, כי אין מה לדבר על טוהר הנשק במלחמה שכולה מלחמה נגד אזרחים מתקוממים כנגד כובשיהם. יניב מזור – ואחרים, כמו נועם גור – מנסה להדליק מחדש את הדיון הציבורי בשאלה שאין פוליטית ואין גורלית ממנה. היום הוא אויב העם; אם ישראל תתעשת, ובכלל לא בטוח שזה יקרה, הוא ייזכר כאחד מאלו שסירבו לעמוד מנגד. אבל גם אם ישראל לא תתעשת, אם היא תמשיך במסלול הנוכחי שלה, מזור וגור ודומיהם עשו את הבחירה הנכונה. "טוב לי למות בידיכם מלמות עמכם," נימק פעם סרבן יווני את סירובו לצאת לאיזו מלחמת עוול נשכחת. ישראל עדיין לא מוציאה להורג סרבנים; היא מנסה להפוך אותם לבלתי רלוונטיים, להעלים את קולם. צריך, על כן, להשמיע אותו.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד, כשהפך לפוליטיקאי, הודיע בצדקנות שהוא לא ינצל את הטור שלו ב"ידיעות אחרונות" כדי לקדם את עמדותיו הפוליטיות. מאז, כמובן, הוא לא עשה בו שום דבר אחר, אבל אתמול (ג') הוא כנראה שכח את הבטחתו: הוא הודיע בעמוד שלו שהוא כבר גינה את ההתקפות על הומוסקסואלים ו"אגנה שוב ביום שישי בטור." כלומר, הוא ישוב וישתמש בטור שלו לצרכים פוליטיים. הבלוג מודה לקשב ג'וס יוס על פיסת המידע המועילה הזו. במקביל, כשניסה אתמול לפיד להסביר מדוע בעצם אנחנו צריכים להתייחס אליו כאיש מעמד הביניים, הוא אמר שיש לו בת אוטיסטית. כל זמן שלפיד היה איש תקשורת, הוא הקפיד לשמור על הפרטיות שלה. משהפך לפוליטיקאי, היא הפכה לכלי משחק. מעולם לא הערצתי את אביו של לפיד, אבל טומי מעולם לא היה מסתתר מאחורי ילדיו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

10 ביוני 2012

שלטון החוק? תעשו לי טובה

בעקבות פרשת האולפנה, צויר בנימין נתניהו בעיתוני העולם כמי ש"שמר על שלטון החוק" הישראלי אל מול המתנחלים ועוזריהם, שניסו להעביר את חוק ההסדרה. כך אוהב נתניהו שמציירים אותו: ימין מתון, נחוש מול הימין הקיצוני.

הבל הבלים, שטות ורעות רוח. אם מישהו היה צריך הוכחה לאופן שבו רואה נתניהו את שלטון החוק, אפשר היה לראות אותה בהתרסה שלו בכנסת כלפי ארגוני השמאל והפלסטינים: אם תעתרו לבג"צ, אם תנסו לשמור על זכויותיכם החוקיות, נדפוק אתכם עוד יותר. כך מדבר מי שאמור להיות אמון על אכיפת החוק ופסיקות בתי המשפט.

ולא שהפסיקה בפרשת האולפנה היתה חריגה במיוחד. היא הורתה לפנות מבנים שבנו מתנחלים על אדמה פלסטינית פרטית. הסיפור מעניין: הוא מגלם בתוכו את כל הכיבוש. קודם כל, החרימה המדינה את השטח בסוף שנות ה-60. הוא היה אז כרם. המדינה הפקיעה אדמות בסביבתו, ובנתה עליו את הבסיס הצבאי בית אל. השטח המדובר לא הופקע, אבל היה קרוב לבסיס, והכניסה אליו נאסרה על הפלסטינים אלא בסופי שבוע; עורך הדין מיכאל ספרד מעריך שהמהלך הזה היה בלתי חוקי לחלוטין, אבל לך תריב עם צה"ל. אי אפשר לקיים כך כרם, והוא גווע. המדינה הרגילה את בעלי הקרקע להתייחס אליה כאל קרקע אבודה.

יותר מ-30 שנה אחר כך, השתנה במפתיע היעוד של הקרקע. עכשיו היא כבר לא היתה צמודה לבסיס, עכשיו אמורים לבנות עליה מבנים. אבל כאן יש בעיה: המדינה יכולה להפקיע שטחים לצרכים בטחוניים, והיא יכולה להכריז על שטחים כנטולי בעלים ועל כן "אדמות מדינה" שאותן היא משעבדת לצרכיהם של בני מדינה אחרת, והיא יכולה כמסתבר פשוט למנוע "מסיבות בטחוניות" כניסה לשטחים שסמוכים לשטחים שתפסה; אבל היא עדיין לא יכולה לנהוג כליסטים, להפקיע את האדמה לצרכים בטחוניים ואז להעביר אותה ישירות ליהודים.

על כן, נחלצו המתנחלים לעזרה. כמה חברות מתנחלים רקחו עסקה מפוקפקת: הם החתימו פלסטיני כלשהו על חוזה מכירה של שטח שלא היה שלו. ספרד מעלה נתון מעניין: עורך הדין של הרוכשים הבחין ששמו של המוכר לא היה זהה לשמו של בעל השטח; על כן הוא נתן לו מקדמה והוסיף סעיף לחוזה, שבו נאמר שהמכירה תושלם כאשר האיש ישוב עם ראיות לכך שהוא בעל הקרקע. האיש לא שב מעולם ועל כן, טכנית, המכירה לא הושלמה מעולם. עורך הדין היה דוד רותם, היום ח"כ מטעם ישראל ביתנו, חבר בוועדה לבחירת שופטים, ויו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט.

הגזל הזה היה כל כך בוטה, שהמנהל האזרחי הוציא צווי הריסה למבנים שם מיד עם הקמתם, ב-2006. הוא, כמובן, לא אכף אותם – כחלק ממדיניות רשמית של אי אכיפת צווי הריסה כנגד בתים של יהודים. בדרך כלל, אדמה אבודה כזו, שכבר 40 שנה יצאה מידי בעליה, לא מושכת תשומת לב. הפעם דווקא כן, והעסק הגיע לבית המשפט, שם יצא כל הלכלוך החוצה.

המדינה הודתה ששם המוכר במסמכים שהציגו החברות מעולם לא היה רשום כבעל השטח; החברה, קבע המנהל האזרחי, ידעה "שאין זהות בשם המוכר לזה הרשום בספר המקרקעין"; מוכר הקרקע היה בן שבע (!) בעת רישום המקרקעין; ולא בוצע שינוי בטאבו, כנדרש. פרטים נוספים פה.

חקירה פלילית בנושא נפתחה והתנהלה בעצלתיים. למרות שהבכיר ממתנחלי בית אל שהיה מעורב בפרשה הודה בחקירתו שידע שאין לו היתרי בניה, ולמרות שהחברה הקבלנית מסרה מסמכים שקריים לבנקים, החקירה נסגרה. ספרד מנהל כעת עתירה כנגד הסגירה הזו. היעדר ההיתרים, אגב, לא הפריע למשרד השיכון לשפוך תקציבים במקום.

עכשיו, במדינת חוק, כל החברות המעורבות היו עוברות חקירה צולבת, הפקידים שאישרו הקצבות של משרד השיכון לבניה על קרקע גזולה היו עפים מתפקידם, והחברות המעורבות היו משלמות לבעלי הקרקע החוקיים את כל ההכנסות – ממכירת דירות ומהשכרתן – שעשו מהשטח הגזול, ועוד מוסיפות פיצויים.

אבל בישראל, אף אחד לא מתעניין בזכויותיו של בעל הקרקע הנגזל, שהאדמות שלו הופקעו תחילה בכוח הזרוע, ואחר כך – בתיווכו של מי שיהיה יו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט – הועברו לזרים. החוק, אליבא דנתניהו, לא שומר על זכויותיו של בעל הקרקע; הוא לא בן לעם הנבחר ולא לאצולה המיוחסת של המתנחלים, שעבורם עושים הכל. הוא קוץ מעיק, מטרד, שהצליח לזכות בנצחון נדיר על מערכת העושק הממושפטת שלנו – ועל כן יש לאיים עליו.

על פניו, על נתניהו היה לבצע את פסק הדין ללא שהיות, ללא משחקים, וללא הבטחות פיצוי למתנחלים. "שלטון החוק" הוא הכלי המרכזי של הכיבוש, האצטלה – מסמורטטת, צואה וקרועה, אבל אצטלה – שמשווה פנים מהוגנים למה שהוא מסע של גזל ושוד (בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה, בחסינות מושל!). בלעדיו לא היה כיבוש. נתניהו, מתוך האינטרסים שלו-עצמו, היה צריך להגן עליו. כך נהג בגין אחרי בג"צ אלון מורה.

אבל נתניהו איננו בגין. הוא חייב למתנחלים יותר מדי, הוא איננו יכול להעמיד פנים כאילו יש חוק שוויוני שכולם חייבים לציית לו משום שהחברה הישראלית כבר מזמן לא מוטרדת מכך שהיא חברה מפלה. מבחינת רוב היהודים החיים בישראל, שהם הבסיס של נתניהו והם הסיבה ששלטונו יציב כל כך, אין שום דבר לא בסדר בכך שיש חוק אחד ליהודים וחוק אחר, רע יותר, לפלסטינים. זו מדינת היהודים, אחרי הכל.

שורש הרע, כמובן, הוא בכך שבג"צ בכלל מאשר פניית פלסטינים אליו. הוא זה שיצר את האצטלה הזו של פיקוח משפטי על הכיבוש, פיקוח שלא קיים בפועל ב-99.99%. חברי הכנסת שמתלוננים בכל פעם שבג"צ בכל זאת מסרב לאשר את הבלתי ניתן לאישור יכולים לשנות את המצב בקלות: הם רק צריכים להעביר חוק קצר ופשוט, שאומר ש"בתי המשפט הישראלים לא יפסקו במקרים המתרחשים בשטח הנמצא תחת שטח שיפוט צבאי." עד לאחרונה, עד שאבד המצפון הערכי של החברה הישראלית, הם נמנעו מחוק כזה: הם ידעו שבלי בתי המשפט הישראליים אי אפשר יהיה עוד להגן על הכיבוש. עכשיו רוב הישראלים כבר לא מבינים זאת, וגם לא אכפת להם מכך שהם כובשים עם אחר. חוק ההסדרה היה נסיון להעביר חוק דומה. יהיו עוד – ובפעם הבאה, השמאל צריך לתמוך בחוקים כאלה. את המסיכה של "שלטון החוק" צריך לקרוע מעל פניו של הכיבוש – ושל ישראל.

ועוד דבר אחד: איילת שקד, הפנים העאלק-חילוניות של ארגון הקש "ישראל שלי", הודיעה היום כי היא מתפקדת ל"בית היהודי", השם המודרני של המפד"ל. היא תתמודד ברשימה אחת עם נפתלי בנט – גם הוא ממקימי "ישראל שלי" – ועם אביחי רונצקי, שפסק שמעיקר הדין מותר למנוע טיפול רפואי משבויים ושקודם אחר כך לתפקיד הרב הראשי לצה"ל. שקד אמרה שהיא עושה את המהלך מתוך "אמונה בשותפות אמת בעם ישראל." ב. מיכאל הגדיר פעם "חילונים" נוסח שקד כחברים בסיעת חל"ם, חילונים למען המפד"ל. מותר לקוות שמצביעי המפד"ל יבהירו לשקד שהיא מספיק טובה בשביל הפעלת בוטנט אנושי, אבל כאשה אין לה מקום בעמדת הנהגה.

(יוסי גורביץ)

1 ביוני 2012

פוסט אורח: עותרת מס' 5

בבוקר יום רביעי שעבר, בדיון שארך פחות משעה, בית המשפט העליון דן בשאלה האם חמש נשים מעזה יורשו לנסוע ללימודיהן באוניברסיטת ביר-זית שבגדה המערבית. ארגון 'גישה', שהגיש לא פחות משלוש עתירות דומות לזו בשבע שנות קיומו, הגיע לנקודת מפנה – לראשונה מזה 12 שנים הורה בית המשפט למדינה לבחון מחדש את עמדתה. הווה אומר, לבחון את עמדתה במיוחד באשר לארבע מתוך חמש הנשים.

החלטת הביניים של בית המשפט נכתב:

"מששמענו את הטיעונים, נראה לנו נכון לקבוע כי המשיבים ישקלו מחדש את עמדתם, במיוחד באשר לעותרות 1-4 (בשל גילן)

במיוחד באשר לעותרות 1-4. מה באשר לעותרת מספר 5? איני עורכת דין, אבל אם נניח לרגע שהמדינה אכן תשקול מחדש את עמדתה גם באשר לעותרת זו, אולי כדאי שהיא תשקול גם את הדברים הבאים.

לעותרת מס' 5 יש שם, לוג'ין. היא בת 18. כרגע היא רשומה בתכנית למשפטים באוניברסיטת אל-אזהר שברצועת עזה, לאחר שהצבא דחה את בקשתה להיתר מעבר לגדה המערבית כדי ללמוד באוניברסיטת ביר-זית. לא משיקולי בטחון כי אם בשל האיסור הכללי על תנועת סטודנטים. לוג'ין התקבלה לביר-זית, שמציעה את תכנית לימודי המשפטים הטובה ביותר בשטחים הפלסטיניים, לאחר שקיבלה ציון מרשים של 97.8 בבחינות הבגרות הפלסטיניות.

כשעדיין היתה בת 17, פנתה לוג'ין ל'גישה' לעזרה, ביודעה שבעשותה כן היא מאתגרת איסור בן 12 שנים על מעבר לגדה. היא היתה נחושה ללמוד בתכנית הלימודים הטובה ביותר שתוכל, וללכת בעקבות אמה. לוג'ין הרשתה לנו להשתמש בשמה האמיתי בעת דיון עם עיתונאים ועם מי שעשויים להיות בעלי השפעה על תהליך קבלת ההחלטות בישראל, ואף הסכימה להופיע בכתבה ב"הארץ."

אף שנכון הוא שלוג'ין צעירה יותר ופחות יוצאת דופן מארבע העותרות האחרות, שלכולן כבר קריירה מבוססת והן מנהיגות בולטות בחברה האזרחית בעזה; ואף שנכון שיש תכנית ללימודי משפט בעזה; טרם שמעתי נימוק משכנע לאסור על לוג'ין להגיע לביר-זית. אחרי הכל, המדינה אישרה שהיא אינה מהווה סיכון בטחוני ובית המשפט אותת למדינה שיש מקום לשקול מחדש את האיסור הגורף. אני מזכירה שאיסור זה לא מתייחס למעבר הסטודנטית מעזה דרך שטח ישראל, אלא לעצם נוכחותה בגדה המערבית.

אף שטרם שמעתי טיעון משכנע, אני יודעת מדוע המדינה לא תשקול מחדש את עמדתה באשר ללוג'ין. היא לא תעשה זאת משום שיש בעזה צעירים רבים אחרים שירצו ללמוד בגדה המערבית, והענקת היתר לה תוביל אחרים לשאול "מה איתי?"; תוך זמן קצר נמצא את עצמנו עם אוניברסיטאות עמוסות להתפקע בסטודנטים שעסוקים… בלמידה. למעשה, לפני שנת 2000, כאלף סטודנטים לשנה היו נוסעים מעזה לגדה כל שנה… כדי ללמוד.

בלתי אפשרי ולא ראוי להכחיש את העובדה שיש אתגרי אבטחה מסובכים בחבל ארץ זה, או שאנשים צעירים, מבחינה סטטיסטית, הם הסיבה לחלק ניכר מאתגרים אלו. זה היה אחד הטיעונים שהוצגו בעבר על ידי המדינה. עם זאת, המדינה שוכחת כי הרוב הגדול של הצעירים, בעזה ובכל מקום אחר, אינם איום; להיפך, למעשה: הם מנהיגי המחר והנכס העיקרי של האזור לבניית עתיד טוב יותר. לוג'ין בנויה להיות מנהיגה כזו. היא אמיצה, מבריקה ומחויבת. ראוי שתקבל את החינוך הטוב ביותר שתוכל באוניברסיטה שבחרה. השקעה בלוג'ין ובצעירים כמוה היא השקעה למען כולנו.

אני מקווה שהמדינה תשקול מחדש את עמדתה גם באשר לעותרת מספר חמש.

(תניה הרי היא מנהלת המחלקה הבינלאומית בעמותת גישה. הטקסט המקורי פורסם כאן.)

21 במאי 2012

לבנאם את הגדה

תקרית בכפר עסירה אל קבליה שלשום (ז') משכה תשומת לב תקשורתית ניכרת, משום שהיא נלכדה במצלמות בצלם. קבוצה של מתנחלים מיצהר ניסתה לפשוט על הכפר, הציתה ככל הנראה את שדותיו, ושניים מאנשיה פתחו באש חיה לעבר המקומיים שנאספו כדי להתגונן, ופצעו קשה את אחד התושבים, פתחי עסאיירה – מבלי שחמושי צה"ל שנכחו במקום עושים משהו. דובר צה"ל גמגם משהו על כך ש"על פניו, נראה כי הסרטון המוצג איננו מייצג את האירוע כולו." שימו לב למה שדובר צה"ל לא אמר: הוא לא אמר מילה על מעצר מתנחלים שפלשו לכפר פלסטיני וביצעו ירי.

המתנחלים, שהופתעו מעצם העובדה שהתקרית זכתה בכלל לסיקור תקשורתי, העלו שלל טיעונים. ראשית, הם טענו שהאש הוצתה על ידי הפלסטינים, ושהפשיטה היתה נסיון התגוננות עם השריפה. שנית, הם טענו שיהודים דתיים לא יציתו אש בשבת. שלישית, הם טענו שהחמושים שלהם היו כיתת הכוננות של ההתנחלות.

הבה נבחן את הטענות הללו. הן חשובות להבנת תרבות השקר של המתנחלים. נתחיל מהטענה הראשונה. הנה סרטון של בצלם, שבו רואים את ראשית התקרית: המתנחלים יורדים מיצהר אל הכפר.

מה חסר בסרטון הזה? נכון, אין בו שריפה. היא עוד לא התרחשה. המתנחלים מבקשים מאיתנו להאמין שכאשר אנשיהם ירדו אל הכפר, הזדרזו התושבים לצאת לקראתם ולהצית שדות. אכן, סביר. עכשיו נתבונן בסרטון השני:

האש קרובה הרבה יותר לעסירה אל קבליה מאשר אל יצהר. יתר על כן, בסביבות 2:20 ניתן להבחין ברכב כיבוי פלסטיני. אני חושב שאפשר לומר בבטחה שהוא לא הוזמן על ידי המתנחלים. השקר הראשון של המתנחלים יורד.

נעבור לשקר השני. פשיטות של מתנחלים מיצהר על עסירה אל קבליה הן דבר די נפוץ, גם ויש מי שיאמר במיוחד בשבת, כשהצאן הקדוש אפוף בנשמה היתרה של השבת ומת משעמום. לפני שנה, תועדו מתנחלי יצהר כשהם פושטים על עסירה אל קבליה, רוגמים את התושבים באבנים, ומציתים כלי רכב. בין הפורעים היה גם יצחק שפירא מיודענו, ראש הישיבה של יצהר ואחד מכותבי "תורת המלך." למתנחלים היה אז תירוץ: מותר לחלל את קדושת השבת בעימות עם לא יהודים. תירוץ מאד נוח, מה נאמר. כנראה שהם לא חשבו שמישהו יזכור אותו אחרי שנה, ושהוא יחזור לנשוך את השקר החדש שלהם.

השקר השלישי הוא פשוט מאד: כמה פעמים ראיתם חוליית כוננות שיש בה רק שלושה אוחזי נשק, ואחד מהם הוא אקדח? ומה בעצם עושה חוליית הכוננות של יצהר מחוץ להתנחלות, בכפר סמוך? דופקת נפקדות?

אבל המתנחלים הם לא העניין. מתנחלי יצהר הם שור נגח שטיבו ידוע. העניין הוא צה"ל. הוא נמצא בגדה ככוח כובש, וככזה הוא מחויב בהגנה על האוכלוסיה. הוא מעולם לא הצליח בכך ואף פעם גם לא התאמץ יותר מדי. לא רק שצה"ל מסייע להעברת אוכלוסיה לשטחים כבושים, דבר שהוא פשע מלחמה, ולא רק שהוא מאבטח אותה שם (פשע מלחמה נוסף), הרי שבעקביות הוא מניח למתנחלים לפגוע באנשים שעל פי חוקי המלחמה נמצאים תחת הגנתו. חוקי המלחמה, נזכיר, הם העילה היחידה לנוכחותו של צה"ל בשטחים.

וזה לא רק יצהר, וזה לא רק הסג"מ בשטח. כשפתח נועם פרידמן באש על תושבי חברון, לפני יותר מעשור, חיילי צה"ל במקום לא ירו בו – הם קפצו עליו. הם כלל לא העלו על דעתם לירות במתנחל. בסוף 2011, אחרי ההתקפה של המתנחלים על חטמ"ר אפרים, ענה תת אלוף יואב מרדכי לשאלה איך היה המח"ט מגיב אילו האיש שהשליך עליו אבן לא היה בן העם הנבחר אלא פלסטיני כך: "אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח באש לעבר יהודי שעמד ממולו. אני בטוח שלא לזה את מתכוונת."

וזה בעצם אומר הכל. צה"ל לא יכול, שזה בן דוד של לא רוצה, לעשות את חובתו ולהגן על הפלסטינים מהפולשים שהביא אליהם. הגנרלים שלו אפילו לא מבינים שזו חובתם, ושככוח כובש זו חובתם הראשונה – הרבה לפני אבטחת התנחלויות. משזה המצב, ומאחר ותהליך השלום הוא בדיחה, צריך להתחיל בקמפיין להחלפת צה"ל בכוח שמירת שלום בינלאומי. לצה"ל היו 45 שנים להוכיח את יכולתו כצבא כובש, שזו עילת נוכחותו בשטחים; הוא נכשל. הגיע הזמן להביא כוח אחר שיוכל להגן על הפלסטינים.

ועוד דבר אחד: יו"ר מועצת יש"ע, פליט לשכת נתניהו ומקים ארגון הקש "ישראל שלי," נפתלי בנט, מנסה כעת להתמודד על ראשות המפז"ל. הוא הגיע למסקנה שהדרך הטובה ביותר היא הפצת שקרים פרועים על הפליטים מאפריקה והקרן החדשה לישראל. דנית גוטפריד מפריכה אותם כאן. מיכאל בן ארי, במקביל, מארגן מחר הפגנה נגד הפליטים; פרטים פה. אשמח אם תגיעו כמשמרת-נגד; אני מתכוון להיות שם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

20 במאי 2012

עיר שכבושה לה יחדיו

בשעות אלה נערך החגא של הציונות הדתית, יום ירושלים – אף אחד חוץ מהם ואנשי ימין מיסטי אחרים לא טורח לציין אותו – והוא מצוין, כמדי שנה, בפעולה של זריית מלח על פצעי האוכלוסיה הכבושה: מצעד דגלי הכובש בעיר העתיקה.

"הארץ" התחיל השנה להתייחס לאירוע הזה כאל מה שהוא: לא "חג לאומי" שרוב האוכלוסיה לא מודעת לקיומו, אלא מצעד של אנשי ימין. פרובוקציה לאומנית, המקבילה של מצעד חברי מסדר אורנג' בבלפסט.

בשנה שעברה, מצעד הדגלים לווה בקריאות שטנה מצד הצאן הקדוש: "מוות לשמאלנים", "שיישרף לכם הכפר", וחביב הקהל "מוות לערבים." השנה המשטרה לא לקחה סיכונים: היא ניסתה תחילה לערוך את המצעד רק במערב העיר, אבל אחר כך התקפלה ואישרה את המסלול במזרח העיר, שגם השנה יתחיל בשייח' ג'ראח. השנה הוסיפה המשטרה צעד נוסף: היא תלתה כרוזים בערבית שקוראים לסוחרים לסגור את חנויותיהם אחרי השעה חמש בערב כדי למנוע "מתח והסלמה," והורתה על איסור מכירת סחורה מחוץ לחנויות אחרי השעה ארבע בערב.

ספק אם יש משהו שמדגיש יותר את היותה של מזרח ירושלים – ושאר החלקים שסופחו אליה ב-1967, למרות שמעולם לא היו חלק מירושלים ההיסטורית – מאשר ההנחיה הזו. כל האשליה של "עיר שחוברה לה יחדיו," כל הלהג על "בירת הנצח של העם היהודי," מתפוגג מולה. כלומר, כל מי שטרח לבקר בירושלים יכול לראות בקלות היכן נגמרים השטחים שבהם חיים יהודים: לפתע, המדרכות נעלמות. ההזנחה של החלק הפלסטיני של העיר היתה עקבית החל מסיפוחו, והטרנספר השקט שנערך בה – שלילת תושבותם של פלסטינים העוזבים את העיר למספר שנים – נמשך כבר שני עשורים בערך. ובסופה של כל הרטוריקה הנבובה והנמלצת יש הנחיה משטרתית לתושבים לסגור את חנויותיהם בעת המצעד. כמובן, אף אחד לא יטרח לפצות אותם על ההכנסות האבודות, ומטבע הדברים המשטרה לא היתה מעלה על דעתה להוציא הנחיה דומה בעיר בישראל. אבל אלה רק פלסטינים כבושים, הפרנסה שלהם לא חשובה. זכותם של לאומנים אלימים – תוך כדי כתיבת הפוסט דווח על התקפה של בריונים שיהדותם גאוותם על הפגנת-נגד של אנשי שמאל ופלסטינים – לנפנף בדגלים חשובה יותר מזכותם של התושבים המקומיים לחיים נורמליים.

רוב היהודים הישראלים לא היו בירושלים, להוציא אולי בכותל, ולא מכירים אותה. הם לא מכירים את העובדות עליה, שנוחות לתפיסה הציונית הרבה פחות משמקובל לחשוב, אבל הם גם לא מוכנים לוותר על 70 הדונמים שסיפח רחבעם זאבי לעיר ב-1967. ירושלים, מבחינתם, היא הפגנה נצחית. וכל החזרה הבלתי פוסקת הזו על חוברה-לה-יחדיו-ובירת-הנצח נראית יותר ויותר כמו נסיון כפוי של ציבור נוירוטי להכחיש את המציאות שניצבת מול עיניו.

ועוד דבר אחד: משרד החינוך, בהנהגתו הנמרצת של הקומישר גדעון סער, מלמד את ילדינו בני השבע שטוב למות בעד ארצם, כי רק אחרי שהם ימותו אמם תוכל להתחבר שורשית לאדמה ולהיות חלק מהמדינה. סתם, שתדעו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבל סיוע לקיום הבלוג. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שיחיה במדינה שפויה יותר, שאולי אפילו תהיה יום אחד זו.

(יוסי גורביץ)

« Newer PostsOlder Posts »

Powered by WordPress