תגית: עוני

פראנק מיותר ליום

"המאסטרו" נועדה להיות תוכנית קאלט, והיא אכן כזו. למעשה, לא ברור איך אפשר ללהק את צביקה פיק למשהו, מבלי שהוא יהפוך לקאלט אוטומטית. האיש הוא גלאם מאנפף. גרוע מכך, הוא תינוק.

אני יודע שאני קצת מאחר את המוקדם, אבל תכניות טלוויזיה אינן נקרות בדרכי בתכיפות רבה מדי. את הפרק הראשון של "המאסטרו" ראיתי בטעות, בשידור חוזר, אצל אחי. אי אפשר היה להתנתק מזה. במשך מרבית הפרק, צביקה פיק ישב. סביבו נעו עבדים. הם התהדרו בתארים נוסח "נהג אישי" ו"מנהלת משק בית", אבל עיקר תפקידם היה לזוז במקום פיק.

סצנה: פיק יושב, שותה מיץ שזיפים. פיק מסיים לשתות. "אורית! אני צמא". אורית, מנהלת משק הבית, מביאה לו מיץ שזיפים. פיק מסיים לשתות. "אורית! אני צמא". כנ"ל. "אורית! לא תאמיני, אני שוב צמא". המטבח במרחק הליכה.

סצנה: פיק יושב. אמו מגיעה לבקר בבית החדש. הוא מורה לנהג האישי שלו לעשות לה סיור.

סצנה: פיק יושב, אוכל עוגיה ושותה מים. "יש רק מים?", הוא שואל. "עוגיה לא הולך עם מים. אורית! עוגיה לא הולך עם מים". אורית מביאה משהו אחר.

***

אחת הדרכים היעילות ביותר להביט על ספרות, לטעמי, היא כאוסף של פוטנציאלים. האמירה הזו אינה נכונה רק לנרטיבים, אך היא נכונה במיוחד בנוגע אליהם. בכל הנוגע לנרטיב, בחירת הדמות בהכרח מושפעת מפוטנציאל הפעולות שהדמות פותחת. מעמד חברתי, כוח, תקופה, אינטליגנציה – כל אלה מאפשרים למחבר פעולות מסוימות, וחוסמים בפניו פעולות אחרות.

ועכשיו, חשבו רגע מה הייתם עושים לו הייתם עשירים. אני הייתי מפסיק לעבוד, וטס לאמסטרדם. אני מניח שהשאיפות האלו חופפות, פחות או יותר, לאלו של מרבית האנשים. צביקה פיק הוא טיפוס מבוסס, אך הוא לוקח את כל פוטנציאל הפעולות שמתאפשר לו מתוקף מעמדו החברתי, ומכנס אותו פנימה. הוא חי כאחד האדם, רק בלי לזוז, במצב צבירה של תינוק מזקין. כל שחסר הוא מישהו שיטפח לו על הגב לשחרר גיהוק.

כאשר פיק לא יכול לנצל את מעמדו, הוא תקוע. ראו את הסרטון הבא, שבו הוא וחברה שלו נוסעים ברכב בפולין. פיק לא יכול לפקוד על אשתו לנגב את החלון, והיא לא יכולה לפקוד עליו לעשות זאת. החלון פשוט לא ינוגב, כי אין מי שינגב, יש רק מי שיקטר על זה.

***

"הוא תקוע בטריפ," אמר לי אחי, "ואין מי שיספר לו את זה". תיאור די מדויק, התיאור הנ"ל. באחת הסצינות בפרק הראשון, מקבל פיק במתנה את בובת השעווה שלו ממוזיאון השעווה, שבדיוק עמד להיסגר. הוא שם את הבובה המפלצתית בסלון, ומראה אותה לאורחים. בשלב מסוים מגיע ננסי ברנדס, שמביט בבובה, מעביר מבט לצביקה פיק, ומביט בבובה שוב. אפשר כמעט לשמוע אותו חושב: לומר או לא לומר, ואז מחליט להחליק את זה. עדיף לשתוק.

ב"סתיו של פטריארך" מתאר גרסיה לורקה את קורותיו של רודן דרום אמריקני רקוב. המשפטים ארוכים ונפתלים, והם נוטלים אליהם את קורות המדינה וקורות הרודן, ובוחשים אותם יחדיו. הכל מתפורר ונרקב, אבל אף אחד לא מספר לאף אחד, כולם מקיימים את הפיקציה של הרודנות הקטנה ההיא, אנשים שכל תפקידם למסך בין הרודן לבין מדינתו.

כך גם פיק ואנשיו. הם נעים בתוך בועה נהדרת, מעין אוטרקיית-תודעה אטומה, שאיש לא מעז לפוצץ, ודאי לא הם עצמם.

***

אז הלכתי לקרוא את "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון". אורוול יורד לעם, מתבשם בזוהמה אותנטית, וחוזר לספר לחבר'ה.

אני לא עושה עם הספר הזה צדק. זה ספר מדהים, ועדיין הוא מתפקד לפעמים כמו ספר לתיירים, כמו אחד מהספרים ה[הכנס שם מדינה כאן], שזוכים לפופולריות עונתית ומתחלפת, פעם הודו, פעם אפגניסטן. מאידך, אנו זקוקים לספר התיירים המסוים הזה, כי אנחנו תיירים בכל זאת, פאלפ סטייל.

"אתה מגלה, למשל, את החשאיות הנדבקת לעוני. לפתע פתאום נפלת לרמת הכנסה של שישה פראנקים ליום. כמובן שאינך מעז להודות בכך – עליך להעמיד פנים שאתה מוסיף לחיות כרגיל. מלכתחילה זה מסבך אותך ברשת של שקרים – ואפילו בעזרת השקרים אתה מצליח בקושי להסתדר עם המצב […] וכמובן, הארוחות – הארוחות הן המצוקה הגרועה מכל. כל יום, בזמן הארוחה, אתה יוצא למסעדה, כביכול, ומשוטט שעה בגני לוקסמבורג ומתבונן ביונים. אחר-כך אתה מבריח את האוכל הביתה, בכיסיך. האוכל שלך הוא לחם ומרגרינה, או לחם ויין, ואפילו טיב המזון נשלט על ידי שקרים. אתה חייב לקנות לחם שיפון במקום הלחם הרגיל, מפני שכיכרות לחם השיפון – אף שהן יקרות יותר – צורתן עגולה וניתן להבריחן בתוך הכיסים. כך אתה מבזבז פראנק מיותר ליום". (אורוול, 13)

הפראנקים זה הדבר החשוב. פראנקים סופרים בתחילת כל פרק, ושילינגים גם, אם יש. את זה לא יבינו אנשי הקפיטליסט היומי לעולם, את זה לא יבין גם ביבי. להיות עני אין פירושו לעבוד בשטיפת רצפות כי אתה לא רוצה לקחת כסף מההורים, להיות עני זה כאשר אין ממי לקחת כסף, וזו הדאגה הקטנונית, שמחשבת חישובים לפני כל כוס קפה בחוץ, והפחד שגם אם חישבת הכל נכון, הנה בא הבלת"מ לחרב לך את התקציב, שתמיד שם, במאחורה של הראש.

***

אלא שגם אורוול הוא תייר. הוא עני מבחירה, כדי לראות. זה הפוטנציאל הגדול של העוני, לראות את העוני, ולספר לחבר'ה איך נראים עניים. אנחנו לא רואים עניים, ואם רואים – מסננים. אין לנו בישראל עוני במימדי העוני באירופה של סוף מלחמת העולם הראשונה. מרבית העניים שלנו מחזיקים בדירות, ופשוט גוררים איכשהו. מחוסרי בית ישנם, אך הם נדירים יחסית, או לפחות כך זה נראה מכאן. אפשר לראות אותם רק ברשימות האלמונים שמתו ברחוב, שבאתר משטרת ישראל (זהירות, לא תמונות קלות); רשימות ארוכות מדי.

אני מתגלגל כמעט שבוע עם כל זה בראש, מעדכן את הרשימה המנטאלית שממנה נרקם הפוסט הזה, והיה חסר לי סיגור. הגניב אותי עניין הפוטנציאלים, מערכת אפשרויות הפעולה שפתוחה לפנינו, והתגלגלתי עם זה עוד קצת. אלא שפוטנציאלים יש הרבה, לא רק פוטנציאלי פעולה, ופתאום זה נהיה קצת מפחיד.

אורוול לובש כמה בגדים רעים ונהיה עני. הוא צריך לעשות את זה לא רק כדי להכיר את ה-Common People, אלא כדי להצליח לתפוס בכלל את צורת הקיום הזו. הספר הוא ויכוח ארוך, שבו מרבית טענות המתנגדים לא נשמעות כלל. אבל הן משתמעות מכל סיטואציה, מעצם הצורך באזכורה. לעתים, אורוול מזכיר אותן במפורש:

"הפחד מפני האספסוף הוא אמונה תפלה. הוא מבוסס על הרעיון שישנו הבדל מסתורי, שורשי, בין העשירים לעניים, כאילו היו שני גזעים שונים, כמו הכושים והלבנים. אך במציאות הבדל כזה אינו בנמצא. המוני העשירים והמוני העניים נבדלים בהכנסותיהם בלבד, לא בכל דבר אחר, והמיליונר הממוצע אינו אלא שוטף הכלים הממוצע בחליפה חדשה [..] אך הצרה היא, כי אנשים אינטליגנטים ומתורבתים, אותם אנשים שניתן לצפות כי תהיינה להם דעות ליבראליות, לעולם אינם שוהים במחיצתם של העניים. שכן, רוב האנשים המחונכים – מה הם יודעים על העוני? בעותק שירי ויון הנמצא ברשותי, חשב העורך באמת ובתמים כי צריך להסביר את השורה "ואת הלחם מבעד לחלון, לראותו בלבד", בהערת שוליים; עד כדי כך רחוקה אפילו חוויית הרעב מנסיונו של האיש המחונך. בערות זו מולידה באופן טבעי למדי פחד, המעוגן באמונה תפלה, מפני האספסוף. האיש המחונך מצייר בדמיונו כנופיה גדולה של יצורים תת-אנושיים, המתאווים ליום חופשי אחד, כדי לבזוז את ביתו, לשרוף את ספריו ולהציב אותו לעבודה – השגחה על איזו מכונה, או טיאטוא בתי-שימוש. "כל דבר," הוא חושב, "כל אי-צדק שבעולם, עדיף על פני התרת הרסן מהאספסוף הזה". אין הוא תופס, שלא קיימת כל שאלה של התרת הרסן מן האספסוף – מפני שאין הבדל בין המוני העשירים להמוני העניים. האספסוף, למעשה, משוחרר כבר עתה, ובדמות אנשים עשירים, הוא משתמש בכוחו כדי לכונן מכונות אדירות, חדגוניות, של שעמום". (אורוול, 85)

זו אמת מובנת מאליה, ובכל זה היה צורך לומר אותה, ואולי אותו צורך עדיין קיים. אומר זאת אחרת: המעמד ממסך. אנחנו לא יודעים דבר, אוטרקיית תודעה מעמדית, מרקסיזם וולגרי, קלאסי.

אומר זאת אחרת: המעמד מבנה לנו לא רק את פוטנציאל הפעולות האפשריות (והמחירים שאותם נשלם על פעולות אלו), הוא מבנה גם את פוטנציאל הראיה שלנו. ואת כל הפוטנציאלים הללו אנחנו ממקמים על נקודת האפס הנורמטיבית, המקום שבו הנורמה נמצאת. ככה, איפה שאנחנו, זה נורמלי, ומסביב הכל ביזאר.

אפשר להסתכל על צביקה פיק ולראות קאלט. אני בעיקר רואה מלחמת מעמדות. אין אצלו הומוגניות מעמדית, קבוצת אנשים שמעמדם זהה, שמכוננים זה את ראיית העולם של זה. הוא חי כמלך, מוקף צמיתים, שעוניים צורם מכל מחווה. אורית כבר תביא לו מיץ.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

אין עבודה בזויה; יש "עבודת סטודנטים"

בשנה ב' ללימודי באוניברסיטה לקחתי קורס אחד, פופולארי וקונטרוברסלי במידה שווה, בשם "כתוב בעיתון: תקשורת ואידיאולוגיה". המרצה: פרופ' טניה ריינהרט. לאחר השיעור הראשון התקשרתי לאמי ובישרתי לה – אמא, את יודעת מה למדתי היום? למדתי שבתנאי השוק הקיימים, אם נחפוץ להגיע אל אותה רווחה כלכלית שהשיגו הורינו, יהיה עלינו להשקיע בדיוק פי אחת וחצי זמן ומאמץ ממה שהשקיעו הם. אמי, כמובן, פקפקה פקפוקים, אבל אתם, נכבדיי, שחיים יום יום את הפער הזה, יודעים היטב מה נכונה הקביעה.

היום, סטודנט ו/או אדם חופשי שחי, גר ואוכל בישראל בכלל ובתל אביב בפרט, מגלה במהרה שכדי לממן את התענוגות הנ"ל, עליו לגלות תושייה ולמתוח למרחקים ארוכים את יכולות האורגניזם שלו. כדי להוציא מפריזמת הדיון מקרים מקוממים של בעלי אבאים עשירים, אנשים ממוזלים חובקי ג'וב זהב ויורשי דירות במרכז תל אביב, וכן על מנת להקטין את שיעור העוולות שגורמות הכללות, אציג מקרה פרטי, היפותטי לחלוטין, וממנו אגזור על הכלל: נגיד, סטודנטית למדעי הרוח? את השנה הראשונה מימנה קרן המשתחררים. שלוש שנות מגורים במעונות הסטודנטים קיצצו את סך הוצאות הדירה לכשליש מן הממוצע התל אביבי, והעובדה שהמעברה הבקטריאלית ממוקמת ברמת אביב השוממה עזרה גם היא לצמצם את הוצאות הבילוי, באין באזור שום דבר, פחות או יותר, שראוי לבזבז עליו שקל. בנוסף, למועדון הצמוד למעונות – הכניסה לדיירים חינם, והמשקה בזול. טוב ויפה. א-מה, אוכלים בכך וכך מאות שקלים, מצלמים מאמרים, קונים שמפו ביותר משעת שכר מינימום, ובמהרה גם מתחילים להאכיל את האוניברסיטה בכמעט אלף שקלים לחודש. בעיה. מה עושים? מוצאים עבודה. וכך מתחילה להתחלק היממה בין האוניברסיטה, לעבודה, לחרישה מאומצת בלילות.

איזו עבודה? "עבודת סטודנטים": בית עסק קטן ונצלן או רשת, שמעסיקים צעירים עם או בלי ניסיון ותעודת בגרות, במשמרות של בין חמש-שש שעות ועד בכלל, בעבודה ממש, ממש מטמטמת. הז'אנר רחב אך אופיו אחיד: בין מיני מלצרויות, סקרים ומכירות, פקידוּת, מזכירוּת ומתן שירות מכל הסוגים, מוצאת הסטודנטית את עצמה מכלה נתח שערורייתי משעות העירות שלה בחולצה משפילה )"לֵב all you need is", "I'm lovin' it"…), תחת בוסים משונים – שבעולם צודק יותר היו מעבירים את ימיהם כשהם רצים בתוך גלגל ומשמשים מושא מרתק לאינסוף מחקרים על פסיכוזות נדירות – ותוך שהיא עוסקת בסט של פעולות מכניות ומטפחת בהתמדה מיזנטרופיה מדאיגה.

"[…] אם להסתכל באופן הפוך על החברה הזאת, הלא הוגנת, הרי שזאת חברה שגורמת לך להתאמץ ככל יכולתך."

שלוש או ארבע משמרות בשבוע נוהגים לעבוד אחינו בעלי השקלים, שמקבלים ליטוף לעו"ש מאבא על בסיס חודשי. הללו עובדים מסיבות נלוזות – החזקת רכב, אוורור הלו"ז, אספקת דמי כיס וחישול האישיות. יתרתנו, בני התמותה, עובדים יותר, ומבכרים לילות וסופי שבוע, שבהם, אם המעסיק מציית לחוק ("אִם" בקפיטל אל"ף), השכר לשעה גבוה יותר. הואיל והסטודנטית היא סטודנטית, משמרותיה נוטות להתקיים בערבים. היום ארוך, הלילה גם, ובין סמסטרים עתירי עבודות ומאמרים, נמתחות כחיוכי שטן תקופות המבחנים. מכאן נובעת האקסיומה הראשונה: תמיד משתוקקת הסטודנטית להתפטר – ותמיד הזמן הכי פחות מתאים לכך הוא ההווה. העבודה אולי ממש מחורבנת, אבל הסטודנטית חייבת לעבוד. חייבת. התסריט נשמע מוכר? גם למעסיקינו.

בקולנוע "לב" בקניון רמת אביב נוהג מנהל המקום להשמיע, בכל ישיבת צוות חודשית, איומי פיטורין פומביים ומכוערים כנגד עובדים רנדומליים. בסניף קרביץ באותו קניון מאלצים את העובדים לשלם מכיסם "חוסרים" בקופה (מיותר לציין ששם, קצת אחרי שבתום שלושה חודשי מרד "התפוטרה" הסטודנטית, התברר שהגנב הוא מנהל הסניף. ב"סינמה סיטי" מפטרים כל חודש-חודשיים את העובד שנמצא בתחתית טבלת המכירות בקופת המזנון – טבלת אימים ממשית למדי, שתלויה בחדר ההלבשה של העובדים. במקומות אחרים משתמשים בידיעת נואשות העובד לעבוד בצורה מתוחכמת יותר.

כן, מעסיקינו יודעים: תמיד בלחץ, לנצח במינוס, אנחנו נסבול בשתיקה חודשים על גבי חודשים של דיכוי. החל ביחס מבזה ("בכניסה לאולם 1 ראיתי פתית של פופקורן. לטיפולך." … אז למה לא הרמתָ אותו?!), עבור בשכר זעום וכלה בהלנתו השיטתית, עוברת הסטודנטית שורת שיעורים מזורזים בביטול עצמי. החלפת מקומות עבודה אקוויוולנטיים מניבה רק עוד וריאציות על אותה התימה, שממנה נגזרת האקסיומה השנייה: אינך מאמינה שאת יכולה למצוא משהו טוב יותר מזה. בהדרגה לומדת הסטודנטית לחיות עם הסתירה: בלימודים כוחה עולה, מוחה מתנפח ועיניה נפקחות לראות; בעבודה היא קטנה ועלובה, בת החלפה וחסרת משמעות.

"רוח רעה מהלכת על עמי אירופה; רוח הבלהות של הקומוניזם"

וכאן מתגלה תופעה מוזרה: הגם שרבים מעובדי ה"מק'ג'ובס" לובשים בשעות הפנאי חולצות עם הדפס צ'ה גווארה, ואפילו יודעים לצטט, פה ושם, מימרות משל מארקס ("הבורגנות עירטלה מזיו-הקדושה את כל מעללי-האדם, שעד כה נערצים היו ומעוררים יראת רוממות"), ואף משל לנין ("האמת היא ערך בורגני") – אין הם נוטים להעז כנגד הבוסים בשעת האמת; הם מ-פ-ח-דים. בחמישה משבעה חודשי עבודה בגלידריית בראוויסימו שליד הסינמטק, עוכבה משכורתן של העובדות עד שנחסם כרטיס האשראי – כשירד החיוב החודשי חמישה ימים לאחר שאמורה הייתה להיכנס המשכורת לבנק. הסטודנטית טרחה ותלתה במחסן טפסים להגשת תביעה לבית הדין לעבודה, שהורידה באינטרנט, אך עמיתותיה דאגו להבהיר לה שלא ייעשה בהם שימוש כי "זה המקום. אם לא מתאים לך – תתפטרי".

הגילוי הגרוע יותר של המגמה, כמובן, הוא אימוץ התפיסה ההיררכית של צוות העובדים: באין תקווה ממשית בנמצא, נוהגים העובדים למצוא נחמה ברעיון הטיפוס בסולם עיוועים של חשיבות ויוקרה מדומות. בסניפי "ארומה" מורשה עובד לצאת מפס ייצור הכריכים והסלטים במטבח, ולהניח את ידיו על מכונת הקפה, רק אחרי חצי שנת עבודה במקום. במקומות רבים נוספים – אם רק לא נהוגה בהן מדיניות תשעת החודשים (שבסופם מפטרים עובד, ומחזירים אותו לעבודה אחרי עוד שלושה, כשאין סכנה שישלים שנת עבודה רצופה ויזכה לקביעות – שבצידה זכאות לדמי רווחה שנתיים, ובעתיד גם לפיצויי פיטורין) – זוכה העובד לקבל עוד שניים-שלושה שקלים לשעה, רק אחרי כשלושה חודשי שכר מינימום, שבהם "הוכיח" את מסירותו המוחלטת למקום העבודה. כך מתקבלת שיטה מנוולת מאד, שלה זיקה מטרידה לצבא, בה "הצעיר", שמתוגמל הכי פחות, עובד יותר מכולם ומקבל יחס "על תנאי"; בסופו של התהליך, משזכה להימנות על ה'פז"מניקים', הוא מצדיק את המסלול – שלו כפופים כעת ה"צעירים" ממנו, פשוט משום שכך נעשה גם לו, ולמה שהוא יצא פראייר.

"אומרים יש בעולם נעורים,/ היכן נעוריי?"

דווקא מתוך השחיקה והקושי עולה תופעת לוואי חיובית: רבים מצוותי העובדים שעליהם נמנתה הסטודנטית מקיימים גיבוש חברתי מאלף וסולידריות א-פרולטרית. הבילוי של שעות רבות כל יום בצוותא עם בני גילנו בתנאים אקסטרימיים, מוליד ניב משותף ובדיחות פנימיות, ומן השנאה הגדולה למעסיקים וללקוחות, ניתן למשוך גם לא מעט נחת.

העובדים מתקרבים זה לזה, מתחברים, ולעתים קרובות הופך הצוות למעגל חברתי מהודק ואמיץ, שעורך מפגשים לאחר שעות העבודה בדבוקה גדולה או קבוצות-קבוצות. אלא שגם האחווה בין העובדים מנוצלת היטב על ידי מעסיקינו, והמגמה בולטת במיוחד בבתי העסק הקטנים.

את החורף הרביעי ללימודיה באוניברסיטה מימנה הסטודנטית בעבודה בגלידריית "בראוויסימו". המקום החזיק רק ארבע עובדות, ולנצח שיווע הצוות, בקול רם, לתוספת של כוח אדם. העבודה עצמה הייתה קשה למדי, פיזית, טכנית ומנטלית, ומה גם שחלק הארי של ניהול החנות השוטף נפל תמיד על כתפי העובדות. כיצד בכל זאת התאפשר הדבר? ובכן, כיוון שזה היה המצב, והואיל שהצוות היה מלוכד בנסיבות חברתיות ו/או רומנטיות, השתגר בגלידרייה מנהג של ביקורי העובדות זו את זו, במשמרת; בימים הקשים הרבים, לפיכך, נמצאו למעסיק באופן קבוע ידיים עובדות בהתנדבות. ושוב, כיוון שחלק הארי של ניהול החנות השוטף נפל על כתפי הצוות, נאלצו העובדות להגדיל ראש עד אינסוף, על חשבון הקטנת הראש של המעסיק. כך, למשל, במשמרות אסוניות, שאירעו בגלידרייה לעשרות (קלקולי מקררים שמחייבים לעמול להצלת הגלידות, מחוץ לרוטינה; נזילה פה, קצר חשמלי שם, הישברות סדרתית של מנעולי הדלתות; ועוד ועוד), מצאו את עצמן העובדות מזעיקות את חברותיהן לעבודה מהבית – לעיתים מהמיטה ממש, כשטלפונים בהולים למעסיקים נפלו על שפופרות סלולריות ערלות. כך, כיוון שהסטודנטית ועמיתותיה לעבודה נאלצו לעזור זו לזו, על יסוד המחויבות החברית ששררה ביניהן, יכלו המעסיקים לישון בשלווה ולערסל בחיקם פלאפונים כבויים.

תל אביב, כפי שהכותבת מכירה אותה, היא רשת של קליקות מלוכדות של עובדים ועובדים-לשעבר שכאלה. קל מאד לבוא בקרבו של מעגל חברתי שנוכחותו הכמותית בחיינו גדולה כל כך: את הבוס והעובדים אנחנו רואים יותר מאת אמא, את החברים ללימודים ואת החברים מהתיכון והצבא גם יחד. אין בכך רע, כמובן, אך אני מבקשת לטעון שהקשר החברתי האמיץ הוא סימפטום של בעיה שיש לעמוד עליה, ולפוצץ בה עוד בועה של תודעתנו הכוזבת. "עבודת סטודנטים" הוא שם מוכלל לסוגי עבודות שהעובדים בהם אינם בהכרח סטודנטים; הכינוי המקובל בא להצביע על עבודה ש"מתאימה לסטודנטים", הן מתוקף היותה "נוחה" ללו"ז הסטודנטיאלי הצפוף, חלקית ומחולקת למשמרות שמתיישבות עם מערכת השעות, והן על שום הקטנת הראש המובלעת, שנכללת בהגדרה. הסטודנטית היא סטודנטית – עבודת הסטודנטים שלה היא האמצעי לכך, ולא המטרה. מכאן משתמע שבמהותה, מדובר בעבודה זמנית, כמו יתר האספקטים של מצב הצבירה המתכלב שכרוך בהיות צעיר בתל אביב. אם המצב זמני, כביכול, אין עמו השפלה, והסבל הוא מושכל, ומשוקלל עם הרווחים שמצפים לעובדים בקצה ההר – פרנסה יציבה, בורגנות, מכונת כביסה. אלא שטניה ריינהרט צדקה: היום, בסוף ההר, שומה עלינו להתגלגל בחזרה למטה עם האבן.

"ויאמר: מה טוב ומה נעים,/ כי אתי את שמחת עניים."

ואמנם, בסוף התואר, בוודאי ב"מדעי הרוח" אך יותר ויותר – גם בפקולטות אחרות, איש לא מחכה לנו עם מנוי לג'ים ומפתחות למכונית מנהלים. תחת זאת אנו מגלים, כמו עמיתינו לעבודות הסטודנטים שאינם (ואולי לא יהיו) סטודנטים, שאתוס העבודה שליווה אותנו במהלך הלימודים, הוא מאפיין של המערכת כולה, ולא של תקופה מסוימת בחיינו. מי שמביט מסביב מגלה – גם במקומות עבודה נחשקים, העובדים תמיד נעשקים. זמננו, מרצנו ונעורינו, כמטבע בכפו של המעסיק, מוטלים אל השולחן כדי שנקנה בהם קצת שקט נפשי. בכל הדרגות שנראות לעין, עובדים נדרשים להשקיע יותר ממה שעליו הם מתוגמלים, פשוט כדי לשרוד בתפקיד. או, כביכול, כתרומה וולונטארית שהם מעלים למשפחת XXX (הכנס שם חברה או עסק לבחירתך), כבניה. אבל, נו. ממשיכים. לוקחים הרבה אוויר בפוסטים מתבכיינים, ויאללה.

מנגד, נפוץ להטריד הוא המקרה העצוב שבו עובד טיפוסי ב"עבודות סטודנטים" מרים ראש מהצד הלא-נכון של פני המים, ובוחר להחליף את ייאוש התעסוקה הסיזיפי ב"סרט התל-אביבי": בהדרגה נזנח נרטיב ה"בילדונג" והעובד מפסיק לחשוב על חייו במושגי וויתור-על-נוחות-לטובת-צמיחה-והתפתחות. תחת זאת, הוא ממלא את יומיומיו בתפלויות צבעוניות, באנשים מעניינים, בטקסטים ו/או בסמים, ובמקום לעמוד על הפער בין העולם שניסו לגדל אותו לתוכו, לבין זה שבו הוא חי בפועל, הוא נסוג, בין משמרת למשמרת, לשוליים. רובץ. וממתין. בציפייה להתגלות.

"בדיוק בגלל זה, כשאני מסתכל לפעמים סביבי אני ממש נגעל. למה כל הטיפוסים האלה לא מתאמצים קצת? הם לא מתאמצים, ועוד מתלוננים שהעולם לא הוגן."

הבטתי בנגסווה בתמיהה. "כשאני מסתכל סביב הרושם שלי הוא שאנשים טוחנים את עצמם לאבק מרוב עבודה. אתה חושב שצורת ההסתכלות שלי מוטעית?"

"זה לא נקרא מאמץ אלא סתם עבודה שחורה," קבע נגסווה. "זה לא המאמץ שאני מדבר עליו. המאמץ שאני מדבר עליו פירושו לפעול באופן יותר מכוון ותכליתי."

(הרוקי מורקמי, יער נורווגי, ע' 204)

להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנו

חוויה!

ציטוט מהזיכרון: בצומת הסואן של דלהי עמדה אישה צעירה מחזיקה תינוק. טיפות הגשם העבות נצמדו לפניה. מול המכוניות הזוחלות היא העבירה יד לפני פיה, מנסה לומר שהיא רעבה. הילדים הביטו בנו בהלם. אבל חשבנו שזו חוויה חשובה בשבילם, לצאת מישראל הבורגנית של המאה ה-21 לסיר הלחץ האנושי של הודו.

בהמשך הכתבה לא מוזכרת יותר האישה הרעבה. לא מוזכרים רעבים. הילדים מאוד נהנו מהודו; הודו מתאימה מאוד לחופשה משפחתית מסתבר: הם רכבו על גמלים, נישאו באפיריון, ואכלו במק'דונלד (לא כל האוכל בהודו חריף!). האישה הצעירה הופיעה אמנם בהתחלה, אולם לא היה זה אפילו מס שפתיים – זה לא היה דבר מה תלוש משאר הכתבה, אלא חלק אינהרנטי שלה – האישה ותינוקה היו חוויה. חוויה חשובה, אפילו. ראו, ילדים, יש ילדים רעבים בהודו.

נוף ציורי. מכאן

אפיתט החוויה

בימים האחרונים יצא לי לקרוא 51 כתבות תיירות בדיוק, לא משנה מאיזה מגזין. כך יצא שנחשפתי במידה מוגזמת לז'אנר הזה, מוגזמת מדי. ברור כי לא כל עיתוני התיירות זהים, והשמועות מספרות כי אחד ממהמגזינים הללו, שיוצא בישראל, דווקא מוצלח מאוד, אולם הז'אנר עדיין קיים, ולא רק בדפוס. התייר מקבל היום מגזינים, תוכניות טלוויזיה, ואפילו ערוצים שלמים.

בכל אחת מהכתבות שקראתי, ללא יוצאות מהכלל, היו השווקים ססגוניים, העיירות ציוריות והנוף פנוראמי ומרהיב. בדומה לאפיתטים ההומרים (אודיסיאוס רב התחבולות), לכל שם עצם היה תואר מתאים. בניגוד להומרוס, האפיתט בכתבות התיירות לעולם אינו משתנה, ולכן גם אינו מותאם להקשר המיידי שעליו מדברים.

אכילס, למשל, מתואר לעתים כ"ידיד ארס". אולם בפעמים אחרות, בעיקר כאשר הוא עומד לפצוח בריצה מטורפת, הוא מתואר כ"אכילס קל הרגליים". אל יהא הדבר קל בעיניכם. האפוסים ההומרים הם אוראליים, כלומר – נמסרו בעל פה. ככל הנראה, הם לא נמסרו מהזיכרון, אלא אולתרו ברגע, והיה עליהם להתאים למשקל מסוים. כאשר הומרוס רוצה לתאר את אכילס כ"קל רגליים" עליו לסדר כך את המשפט מראש, כדי שלא יחרוג מהמשקל.

בכתבות התיירות, כאמור, האפיתט קבוע תמיד. אך העובדה שכל העיירות ציוריות, אין פירושה שהתואר מודבק, ואינו הולם את ההקשר. אלא שההקשר שלו התואר מתאים אינו ההקשר המיידי – המדינה, העיר, המקום שעליו מספרת הכתבה – אלא כללי בהרבה – הז'אנר, ותפיסת המציאות שממנה הז'אנר נגזר, ואותה הוא מפרה.

כל אחד מהאפיתטים הללו הם אֶפקטיבים ואָפקטיבים, בכך שיותר משהם מציינים תכונה של שם העצם, הם מציינים את האופן שבו הוא משפיע על הצופה. אף עיירה אינה "ציורית", לכל היותר היא נתפסת כציור; הנוף לא יכול להיות פנוראמי מבלי להיות "מרהיב" (ולעתים, "מקסים"); ואפילו ססגוניות השוק אינה תכונת הדבר, אלא נועדה לרמז על השפעתו על הצופה, התייר.

התייר

הדובר מסדר את השדר, בוחר מתי ואילו אלמנטים יופיעו בו. הדובר הוא התייר, והכתבות, לכן, מסודרות על פי מסלול ההליכה ומסלול ההמלצות שלו. זאת ועוד, התייר מדבר לתיירים, תיירים בפוטנציה לפחות. זה אינו רק "ראו כמה נהניתי" (ומישהו צריך לדבר פעם על המזוכיזם שבקריאת הכתבות הללו), אלא גם "ראו כמה תיהנו".

ומהפרספקיבה הזו, הכל מתמעט והופך לאטרקציה. גם כאשר עוני מוזכר, העניים הם תמיד אנשים חמים וגאים במורשתם, והעוני הופך למאפיין של הארץ, לא לעוול. כן, שכחתי, הארצות כולן "מתאפיינות ב". כאשר הייתי חייל, ותפסתי טרמפים לרוב, שנאתי את האוטובוסים הממוזגים של התיירים. אנשים לבנים מאוד, שחלפו על פני והביטו ביליד, לעתים דרך מצלמה. ישראל, הרי, מתאפיינת בחיילים, והזיעה, והרצון לישון, נעלמו לתמונת חייל על רקע עץ זית.

בשביל התייר אין בני אדם ואין סבל, יש רק מבט, והדרך החמקמקה שבה הסבל מצטייר דרכו. יש שוק אחד שאינו מוזכר, שלא יוזכר, שוק אחד שאינו ססגוני, והוא שהופך את בורמה לדיל זול, ואת מרחבי "חגורת התנ"ך" ל"ארצות הברית האותנטית".