תגית: ג'ורג' אורוול

הגרפיקאי

בעבודתי הישנה והמפוקפקת בקונגלומרט מגזינים אחד, יצא לי להכיר קטגוריה אנושית חדשה-ישנה, הגרפיקאי*. החברה לא היתה ידועה ביצירתיות המתפרצת של מוצריה. היא מוציאה מגזינים סטנדרטיים בעיצוב סטנדרטי; עשויים לפי כל כללי הז'אנר, רק עם קצת פחות השקעה. אבל הגרפיקאי אינו שכיר-יום רעב. הוא אמן. עיצוביו אמנות, חייו אמנות, זעמו אמנות.

בבואך אל הגרפיקאי, קח עמך את החנופה. יש לדעת כיצד לשרבב הצעה לתיקון. התזמון חשוב; פרלוד מחמאות קצר אינו מספק. הצעות התיקון עצמן צריכות להיות מנוסחות בזהירות, שמא תשתמע ביטול ההיררכיה הברורה, המובנת מאליה, שבין הגרפיקאי לבין העורך.

היה בגרפיקאי משהו סתום, מעין הילה של אוטיזם-מרצון, סירוב לדעת. הוא חמד את תפקידו הזעיר, ששיווה לו, בעיניו, שביב מזוהרם של קפקא ופסואה. לא רק שהוא זכה לעסוק באמנותו, הוא עושה זאת בעודו טהור. החיים הם זיהום, ורבים נדבקים במקום העבודה. יש לקטון, להגן על עצמך. לדעת את החיים, לנוע בהם במיומנות, זו מלאכתם של אלו שכבר אבדו. ניסיונו להתחסן, הוא שהפך האמן לגרפיקאי.

החיים הם זיהום. הוא מופץ על ידי בני אדם, על ידי העסקה-הטובה-ביותר-שראיתם, על ידי פרסומות, על ידי חשבונות בנק וכרטיסי אשראי. לא כך האמנות, מלאכתם של החולמים, חלומם של חסרי האחריות. לכן, על האמן להתנזר. לא מהנאות, כי אם מהבנה. הבנה רבה מהדרוש, וקורקעת אל החיים הללו במסמרות. יוותר ממך רק חיוך של סוחר ומליחות של צרכן.

כך נע הגרפיקאי בעולם. הוא מסרב לאחריות, וזו נופלת על הסובבים אותו; הוא סובל מהתפרצויות, אך זו פרי התרעלה ההכרחי של אמנותו. בהתכחשות גאה הוא נושא עמו את גיל הנעורים אל המחר, את המאה ה-19 אל המאה ה-21.

משיכות בחוטים וזחילה על ארבע

"[…] שכן זה לא קל להידחף לחוגי האינטליגנציה הספרותית אם נפל בחלקך להיות אדם הגון. עולם הספרות המודרני באנגליה, בכל אופן החלק האליטיסטי שלו, הוא מין ג'ונגל רעיל שרק עשבים שוטים יכולים לשגשג בו. מי שהוא סופר פופולרי – מחבר ספרי מתח, למשל – יכול בהחלט להיות ג'נטלמן ספרותי ולשמור על ההגינות שלו; אבל להשתייך לרובד האליטיסטי, עם דריסת רגל בכתבי העת היותר סנוביים, פירושו להפקיר את עצמך למסעות יחסי ציבור נוראיים של משיכות בחוטים וזחילה על ארבע. בעולם הספרות האליטיסטי אתה 'מסתדר', אם אתה 'מסתדר' בכלל, לא כל כך בזכות היכולת הספרותית שלך כמו בזכות היותך הרוח החיה של מסיבות קוקטייל ומלקק ישבניהם של אריות קטנים שורצי כינים". (אורוול, "מתחת לאף שלך", 170)

הציטוט הזה, אני לא בטוח למה, מסתדר היטב עם דמות הגרפיקאי. דווקא בגלל הסתירה. רבים מחברי האינטליגנציה הספרותית הם טיפוסים דוחים כל כך, אני חושד, בדיוק בגלל המתח המובנה במערכת.

הרצון להיות אמן, בגיל מסוים, קשור כמעט תמיד לסירוב להשתתף בדרכו של עולם. כנער, היכולת להסתדר נראתה לי פוליטית, במובן הרע של המילה. ידע שימושי היה אסור, השחתת זרע. זה עבר לי, במאמץ ניכר, ואני עדיין מנסה ללמוד.

אבל רבים מאלו שהצליחו להשתרבב לתוך אותו חוג בית של האינטליגנציה, נדמה לי, עודם גרפיקאים בלבם. רבים נאלצו ללמוד כיצד יש ללקק את ישבניהם של אריות קטנים שורצי כינים, אולם הם עשו זאת מתוך סירוב ללמוד כל דבר אחר. כי, איכשהו, פוליטיקה היא רע הכרחי כאשר הדברים נוגעים לספרות. זו דרכו של עולם. אבל העולם שבחוץ, האנשים שעמלים להתיר עצמם מכבלי משכנתאות, אלו שלמדו כיצד למכור, לדבר לבוס, לגנוב יום מחלה – מהם יש להיזהר. אלו האנשים שיצילו את האמן כאשר הבנק מתקשר, והם אלו שיסדרו את כל הדברים שהוא מסרב ללמוד. והוא אוהב אותם, בדרכו; הוא אוהב אותם כמו שהוא אוהב דמויות בטרגדיה, מתוך פחד וחמלה.

* היכן שעבדתי רוב הגרפיקאים היו, למעשה, גרפיקאיות, כנראה בגלל השכר הנמוך. אולם מאחר שיש יסוד סביר להניח שהואשם בשוביניזם אם אדבר על גרפיקאיות, אתייחס לגרפיקאים בלבד. ממילא זו קטגוריה על-מינית.

התמונה: מכאן

פראנק מיותר ליום

"המאסטרו" נועדה להיות תוכנית קאלט, והיא אכן כזו. למעשה, לא ברור איך אפשר ללהק את צביקה פיק למשהו, מבלי שהוא יהפוך לקאלט אוטומטית. האיש הוא גלאם מאנפף. גרוע מכך, הוא תינוק.

אני יודע שאני קצת מאחר את המוקדם, אבל תכניות טלוויזיה אינן נקרות בדרכי בתכיפות רבה מדי. את הפרק הראשון של "המאסטרו" ראיתי בטעות, בשידור חוזר, אצל אחי. אי אפשר היה להתנתק מזה. במשך מרבית הפרק, צביקה פיק ישב. סביבו נעו עבדים. הם התהדרו בתארים נוסח "נהג אישי" ו"מנהלת משק בית", אבל עיקר תפקידם היה לזוז במקום פיק.

סצנה: פיק יושב, שותה מיץ שזיפים. פיק מסיים לשתות. "אורית! אני צמא". אורית, מנהלת משק הבית, מביאה לו מיץ שזיפים. פיק מסיים לשתות. "אורית! אני צמא". כנ"ל. "אורית! לא תאמיני, אני שוב צמא". המטבח במרחק הליכה.

סצנה: פיק יושב. אמו מגיעה לבקר בבית החדש. הוא מורה לנהג האישי שלו לעשות לה סיור.

סצנה: פיק יושב, אוכל עוגיה ושותה מים. "יש רק מים?", הוא שואל. "עוגיה לא הולך עם מים. אורית! עוגיה לא הולך עם מים". אורית מביאה משהו אחר.

***

אחת הדרכים היעילות ביותר להביט על ספרות, לטעמי, היא כאוסף של פוטנציאלים. האמירה הזו אינה נכונה רק לנרטיבים, אך היא נכונה במיוחד בנוגע אליהם. בכל הנוגע לנרטיב, בחירת הדמות בהכרח מושפעת מפוטנציאל הפעולות שהדמות פותחת. מעמד חברתי, כוח, תקופה, אינטליגנציה – כל אלה מאפשרים למחבר פעולות מסוימות, וחוסמים בפניו פעולות אחרות.

ועכשיו, חשבו רגע מה הייתם עושים לו הייתם עשירים. אני הייתי מפסיק לעבוד, וטס לאמסטרדם. אני מניח שהשאיפות האלו חופפות, פחות או יותר, לאלו של מרבית האנשים. צביקה פיק הוא טיפוס מבוסס, אך הוא לוקח את כל פוטנציאל הפעולות שמתאפשר לו מתוקף מעמדו החברתי, ומכנס אותו פנימה. הוא חי כאחד האדם, רק בלי לזוז, במצב צבירה של תינוק מזקין. כל שחסר הוא מישהו שיטפח לו על הגב לשחרר גיהוק.

כאשר פיק לא יכול לנצל את מעמדו, הוא תקוע. ראו את הסרטון הבא, שבו הוא וחברה שלו נוסעים ברכב בפולין. פיק לא יכול לפקוד על אשתו לנגב את החלון, והיא לא יכולה לפקוד עליו לעשות זאת. החלון פשוט לא ינוגב, כי אין מי שינגב, יש רק מי שיקטר על זה.

***

"הוא תקוע בטריפ," אמר לי אחי, "ואין מי שיספר לו את זה". תיאור די מדויק, התיאור הנ"ל. באחת הסצינות בפרק הראשון, מקבל פיק במתנה את בובת השעווה שלו ממוזיאון השעווה, שבדיוק עמד להיסגר. הוא שם את הבובה המפלצתית בסלון, ומראה אותה לאורחים. בשלב מסוים מגיע ננסי ברנדס, שמביט בבובה, מעביר מבט לצביקה פיק, ומביט בבובה שוב. אפשר כמעט לשמוע אותו חושב: לומר או לא לומר, ואז מחליט להחליק את זה. עדיף לשתוק.

ב"סתיו של פטריארך" מתאר גרסיה לורקה את קורותיו של רודן דרום אמריקני רקוב. המשפטים ארוכים ונפתלים, והם נוטלים אליהם את קורות המדינה וקורות הרודן, ובוחשים אותם יחדיו. הכל מתפורר ונרקב, אבל אף אחד לא מספר לאף אחד, כולם מקיימים את הפיקציה של הרודנות הקטנה ההיא, אנשים שכל תפקידם למסך בין הרודן לבין מדינתו.

כך גם פיק ואנשיו. הם נעים בתוך בועה נהדרת, מעין אוטרקיית-תודעה אטומה, שאיש לא מעז לפוצץ, ודאי לא הם עצמם.

***

אז הלכתי לקרוא את "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון". אורוול יורד לעם, מתבשם בזוהמה אותנטית, וחוזר לספר לחבר'ה.

אני לא עושה עם הספר הזה צדק. זה ספר מדהים, ועדיין הוא מתפקד לפעמים כמו ספר לתיירים, כמו אחד מהספרים ה[הכנס שם מדינה כאן], שזוכים לפופולריות עונתית ומתחלפת, פעם הודו, פעם אפגניסטן. מאידך, אנו זקוקים לספר התיירים המסוים הזה, כי אנחנו תיירים בכל זאת, פאלפ סטייל.

"אתה מגלה, למשל, את החשאיות הנדבקת לעוני. לפתע פתאום נפלת לרמת הכנסה של שישה פראנקים ליום. כמובן שאינך מעז להודות בכך – עליך להעמיד פנים שאתה מוסיף לחיות כרגיל. מלכתחילה זה מסבך אותך ברשת של שקרים – ואפילו בעזרת השקרים אתה מצליח בקושי להסתדר עם המצב […] וכמובן, הארוחות – הארוחות הן המצוקה הגרועה מכל. כל יום, בזמן הארוחה, אתה יוצא למסעדה, כביכול, ומשוטט שעה בגני לוקסמבורג ומתבונן ביונים. אחר-כך אתה מבריח את האוכל הביתה, בכיסיך. האוכל שלך הוא לחם ומרגרינה, או לחם ויין, ואפילו טיב המזון נשלט על ידי שקרים. אתה חייב לקנות לחם שיפון במקום הלחם הרגיל, מפני שכיכרות לחם השיפון – אף שהן יקרות יותר – צורתן עגולה וניתן להבריחן בתוך הכיסים. כך אתה מבזבז פראנק מיותר ליום". (אורוול, 13)

הפראנקים זה הדבר החשוב. פראנקים סופרים בתחילת כל פרק, ושילינגים גם, אם יש. את זה לא יבינו אנשי הקפיטליסט היומי לעולם, את זה לא יבין גם ביבי. להיות עני אין פירושו לעבוד בשטיפת רצפות כי אתה לא רוצה לקחת כסף מההורים, להיות עני זה כאשר אין ממי לקחת כסף, וזו הדאגה הקטנונית, שמחשבת חישובים לפני כל כוס קפה בחוץ, והפחד שגם אם חישבת הכל נכון, הנה בא הבלת"מ לחרב לך את התקציב, שתמיד שם, במאחורה של הראש.

***

אלא שגם אורוול הוא תייר. הוא עני מבחירה, כדי לראות. זה הפוטנציאל הגדול של העוני, לראות את העוני, ולספר לחבר'ה איך נראים עניים. אנחנו לא רואים עניים, ואם רואים – מסננים. אין לנו בישראל עוני במימדי העוני באירופה של סוף מלחמת העולם הראשונה. מרבית העניים שלנו מחזיקים בדירות, ופשוט גוררים איכשהו. מחוסרי בית ישנם, אך הם נדירים יחסית, או לפחות כך זה נראה מכאן. אפשר לראות אותם רק ברשימות האלמונים שמתו ברחוב, שבאתר משטרת ישראל (זהירות, לא תמונות קלות); רשימות ארוכות מדי.

אני מתגלגל כמעט שבוע עם כל זה בראש, מעדכן את הרשימה המנטאלית שממנה נרקם הפוסט הזה, והיה חסר לי סיגור. הגניב אותי עניין הפוטנציאלים, מערכת אפשרויות הפעולה שפתוחה לפנינו, והתגלגלתי עם זה עוד קצת. אלא שפוטנציאלים יש הרבה, לא רק פוטנציאלי פעולה, ופתאום זה נהיה קצת מפחיד.

אורוול לובש כמה בגדים רעים ונהיה עני. הוא צריך לעשות את זה לא רק כדי להכיר את ה-Common People, אלא כדי להצליח לתפוס בכלל את צורת הקיום הזו. הספר הוא ויכוח ארוך, שבו מרבית טענות המתנגדים לא נשמעות כלל. אבל הן משתמעות מכל סיטואציה, מעצם הצורך באזכורה. לעתים, אורוול מזכיר אותן במפורש:

"הפחד מפני האספסוף הוא אמונה תפלה. הוא מבוסס על הרעיון שישנו הבדל מסתורי, שורשי, בין העשירים לעניים, כאילו היו שני גזעים שונים, כמו הכושים והלבנים. אך במציאות הבדל כזה אינו בנמצא. המוני העשירים והמוני העניים נבדלים בהכנסותיהם בלבד, לא בכל דבר אחר, והמיליונר הממוצע אינו אלא שוטף הכלים הממוצע בחליפה חדשה [..] אך הצרה היא, כי אנשים אינטליגנטים ומתורבתים, אותם אנשים שניתן לצפות כי תהיינה להם דעות ליבראליות, לעולם אינם שוהים במחיצתם של העניים. שכן, רוב האנשים המחונכים – מה הם יודעים על העוני? בעותק שירי ויון הנמצא ברשותי, חשב העורך באמת ובתמים כי צריך להסביר את השורה "ואת הלחם מבעד לחלון, לראותו בלבד", בהערת שוליים; עד כדי כך רחוקה אפילו חוויית הרעב מנסיונו של האיש המחונך. בערות זו מולידה באופן טבעי למדי פחד, המעוגן באמונה תפלה, מפני האספסוף. האיש המחונך מצייר בדמיונו כנופיה גדולה של יצורים תת-אנושיים, המתאווים ליום חופשי אחד, כדי לבזוז את ביתו, לשרוף את ספריו ולהציב אותו לעבודה – השגחה על איזו מכונה, או טיאטוא בתי-שימוש. "כל דבר," הוא חושב, "כל אי-צדק שבעולם, עדיף על פני התרת הרסן מהאספסוף הזה". אין הוא תופס, שלא קיימת כל שאלה של התרת הרסן מן האספסוף – מפני שאין הבדל בין המוני העשירים להמוני העניים. האספסוף, למעשה, משוחרר כבר עתה, ובדמות אנשים עשירים, הוא משתמש בכוחו כדי לכונן מכונות אדירות, חדגוניות, של שעמום". (אורוול, 85)

זו אמת מובנת מאליה, ובכל זה היה צורך לומר אותה, ואולי אותו צורך עדיין קיים. אומר זאת אחרת: המעמד ממסך. אנחנו לא יודעים דבר, אוטרקיית תודעה מעמדית, מרקסיזם וולגרי, קלאסי.

אומר זאת אחרת: המעמד מבנה לנו לא רק את פוטנציאל הפעולות האפשריות (והמחירים שאותם נשלם על פעולות אלו), הוא מבנה גם את פוטנציאל הראיה שלנו. ואת כל הפוטנציאלים הללו אנחנו ממקמים על נקודת האפס הנורמטיבית, המקום שבו הנורמה נמצאת. ככה, איפה שאנחנו, זה נורמלי, ומסביב הכל ביזאר.

אפשר להסתכל על צביקה פיק ולראות קאלט. אני בעיקר רואה מלחמת מעמדות. אין אצלו הומוגניות מעמדית, קבוצת אנשים שמעמדם זהה, שמכוננים זה את ראיית העולם של זה. הוא חי כמלך, מוקף צמיתים, שעוניים צורם מכל מחווה. אורית כבר תביא לו מיץ.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

אפולוגטיקה

ג'וזף הלר היה נוכל. במחשבה לאחור, הצלחתו אינה מפתיעה כלל. וכבר כתבתי אז, "דחיית יצירתו של גאון הרסנית פחות מדחייתם של המוכשרים והבינוניים". אז הוא הצליח. גם שעשועונים מצליחים, ו"מלכוד 22" הוא לא יותר משעשועון, וזאת אם נוטים לו חסד. הכמיהה הזו להצחיק, להצחיק בכל פסקה, היא הסמל המושלם לשקיעתה של תרבות המערב. ג'וזף הלר הוא מצחיקן כפייתי, וככזה הוא אכן גאון. גאון בדורו.

היה גם אורוול. טעיתי לגבי אורוול, הייתי צריך לחשוב על מיתוג מחודש ל"חוות החיות", להפוך אותו לסאטירה אנטי-קומוניסטית. טעיתי. אבל אי אפשר היה לצפות מקהל הקוראים האמריקני לקנות משלי חיות. אמנם, טעמו של הקהל התחספס מאז, אך זהו אותו קהל שקונה כיום את "הארי פוטר". גם אותו דחיתי, אגב. ילד משעמם.

ב"תאווה לחיים" הייתי בטוח שאני כבר על קרקע בטוחה. הייתי הלקטור ה-16 שדחה את הטיפוס ההוא, אירווינג משהו, וכשכתבתי לו שמדובר ב"רומן ארוך, משעמם, אודות אמן" דגדג העט בהתרגשות. כמה מעט מכתבי דחייה טובים באמת ישנם עוד? זו אמנות גוועת, אני אומר. צאו וראו את מכתבי הדחייה המתרפסים שנשלחים היום, מפרטים לסופר את מעלותיו, ואז לוחשים, במשפט מורכב, בפסוקית נסתרת, שאולי היה כדאי, אבל בעצם.

"רומן ארוך, משעמם, אודות אמן". ראו איך שם התואר האובייקטיבי "ארוך" מולחם עם ה"משעמם" הסובייקטיבי שלאחריו, מכפיל את האפקט. ראו את לעגו הקר של המושא, "אודות אמן". כאילו אירווינג זה לא ידע אודות מי ומה כתב. מינימליזם, במשורה, יכול להפוך מכתב דחייה ליצירה בת נצח.

אחרי שהוא מכר 25 מיליון עותקים, פוטרתי מ"סמית אנד סמיתסוניאן". הם אף לא טרחו בכתיבת מכתב. שיחת טלפון קיבלתי. אציין גם שלא מרתה לה-פורש ולא דיוויד ברק זכו לכבוד הזה, ודיוויד דחה את סטון פעמיים.

יתכן שהיה זה המכתב. הוא נפנף בו אחר כך, אותו סטון. הוא הלך והתראיין – הם תמיד מתראיינים – ונפנף בו. ב"סמית אנד סמיתסוניאן" הזכירו את אנה פרנק, אבל לא טרחו לשמוע למה היא היתה קוריוז. בניגוד לכל הצדקנים שקנו אותו, עלי הוטל לקרוא את כולו, ישמור השם. מההתחלה. ילדה משעממת.

ואני אומר: הפחד יהרוג אותנו. איש לא מעז עוד לשלוח ידו במכתב דחייה אמיתי, איש לא שואף עוד לקלאסיקה. פעם היינו מחליפים מכתבים! היינו שוקדים על ניסוח! בת' גרדנר מציעה לתאר את העלילה כ"איטית", ג'וזף כהן מעדיף "מוּכּרת"; ש. שן מחבבת לדבר על "רזון", סם ברומר נוטה ל"עייפות". היינו מתווכחים פעם. היינו קוראים זה את זה. מה יש היום? קבוצת אנשים מובסים, חותמים על מכתב פורמלי אחר מכתב פורמלי, וכשהם שולחים ידם בכתיבה אמיתית הם מסוגלים לייצר רק את אותן תפלצות נצחיות של הלשון: אפולוגטיקות ארוכות כנף.

איך הם צחקו! הם כולם צחקו כשכתבתי "האם את מבינה, גברת צעירה, שאת האישה האמריקנית הראשונה שעושה צחוק ממין". הם כולם צחקו, גם וויליאם אשלון מ"ברברה את ברוס". צחק, ורץ לפרסם את "גברים מעדיפים בלונדיניות". ואניטה לוס התראיינה, כמובן. ודאי שהתראיינה. התראיינה, והלכה לנפנף. מכתב דחייה הוא אמנות אינטימית, רגע שבין לקטור לכותב. הלקטור שולח יד ארוכה, נוגע באצבע האמן, ונוצר ניצוץ. רגע של אמת בין שני אנשים. אכזבה טובה מכינים בקפידה. יפי הפתיחה הרשמית ("פתיחת פאולביץ'"); ציפיית הפסקאות הראשונות, המתעתעות ("הצרחת ברונשטיין"); משפט העלבון ההפוך, שנפתח בפועל ומסתיים ביבבה ("מסע סנדלר"). האינטימיות ההדרגתית, החושנית כמעט, שבין כותב לכותב, נפחה את נשמתה. ועמה האמנות כולה.

נכתב בהשראת זה.