תגית: עבודה

כולם היו בניו

אז אתמול, סוף סוף, פורסמה ב"המקור" הכתבה על יצחק לאור. יש בה אונס, הטרדות מיניות חוזרות וניצול לרעה של סמכות. מתוארת גם ההתנהלות החמקמקה של אוניברסיטת תל אביב ובית הספר סם שפיגל, שידעו על המעשים של לאור ובכל זאת העסיקו אותו. וגם, כמובן, התנהלות "הארץ", שבמשך שנים נתן במה לאדם הזה, שהיה צועק "הזדיינת היום?" לנשים שעברו בדסק, צועק מקצה אחד של הדסק לקצהו השני. קשה להניח שמישהו בעיתון פספס את זה.

עכשיו אני כבר לא בטוח למה, אבל אתמול הייתי משוכנע ש"הארץ" יגיב על הדברים במאמר המערכת שלו. עבור "הארץ", הנחתי, יצחק לאור הוא עניין מערכתי. ובכן, לא. העיתון פרסם ידיעה שמסכמת את הטענות שהועלו בתכנית וביקורת טלוויזיה על "המקור". זהו. האתר העלים את הידיעה בעמודים הפנימיים, ואת ביקורת הטלוויזיה שם בדף הראשי ובעמוד המאמרים. הידיעה, כמובן, נעולה לתגובות.

הביקורת הזו, אם כן, היא פחות או יותר תגובתו הרשמית של העיתון. כותרתה: "מה באמת עומד מאחורי הסיפור על יצחק לאור". הכותרת מבלבלת, משום שאין כאן חשיפה חדשה. אף עובדה לא נוספה לדיון. אז מה עומד מאחורי הסיפור? מתח סמיוטי. בי נשבעתי.

אלון עידן, המבקר, טוען שהתכנית נבנית על המתח שבין המושגים "משורר", "איש שמאל" ו"הארץ" לבין הטרדות מיניות ואונס. כלומר, הסיפור נבחר לא בשל חשיבותו, אלא משום שקיים בו "מתח סינתטי" בין האידיאלים של לאור לבין מעשיו. "בהנגדה הזאת מתקיים הכוח," כותב עידן, "היא טוענת את המקרה של יצחק לאור במתח גבוה, שמתפרק והופך מקור לסיפוק: הנה, 'השמאלני' נתפש בקלקלתו; ראו, מעוזי הנאורות שוב הוכחו כמקומות בעלי מוסר כפול".

לא ברור האם עידן חושב שהפרשה הזו, כשלעצמה, ראויה לפרסום. יתכן. בסך הכל, גם "הארץ" לא בוחלים במתח סינתטי. ואולי לא, קשה לדעת. מה שברור הוא ש"הארץ" מעדיף לערוך את הדיון הזה כמטא-דיון. לאור האדם, מסתבר, לא מעניין כמו המושג "לאור". אם דנים במושג, אפשר להשיר את כל חומר הגלם המיותר, כל הנשים המוטרדות או, למשל, דסק חדשות אחד, ולדבר על מה שחשוב באמת – צמצום כוחו של השמאל. רשות הדיבור לאלון עידן:

"במציאות שמיוצרת כעת, דרך סיפורו של לאור, 'שמאלנות' אינה מאפשרת התנהגות בלתי הולמת. יוצא, שכדי שאדם יטען כנגד הכיבוש, למשל, עליו להתנהג בחייו הפרטיים ללא דופי. כדאי לשים לב למטרה האמיתית של המציאות החדשה: לצמצם את כוחו של ה'שמאלן' במאבקו כנגד האלימות, הכיבוש, העוולות. שהרי כעת עליו לפעול בחייו הפרטיים ללא כחל וסרק כדי לטעון איזושהי טענה מוסרית".

הטענה הזו מדהימה. המטרה האמיתית של סיפור לאור ("מה באמת מסתתר מאחורי הסיפור", כזכור) היא לצמצם את כוחו של ה"שמאלן". המרכאות במקור. ישבו עורכי "המקור", ותהו כיצד ניתן לחסל את שאריות השפעתו של השמאל במדינה. ומאחורי פרכה זו, מסתתרת גם טענה אחרת – הימנעות מאונס והטרדות מיניות היא דבר מה בלתי אפשרי, לפעול "ללא כחל וסרק".

מאחורי כל ההתנהלות הזו עומדים בני אדם. את ביקורת הטלוויזיה הזו כתב אלון עידן; היא שובצה במקום בולט באתר על ידי עורכים בדסק האינטרנט של "הארץ"; מישהו בדסק גם היה זה שסגר את הידיעה על לאור לתגובות. זה לא שוקן. והנה, בשנית, כמו אז, מחפים על לאור כל האנשים הטובים.

בסיום הביקורת, מדגיש עידן בפני הצופים כי "חארות יש מכל הסוגים, מכל המינים ובכל המקומות". זה נכון, וב"הארץ" תמיד יהיה להם מקום.

על חדווה ועבודה

החיים מספקים לנו כל מיני חדוות. יש למשל את חדוות התחתית (או כל בית קפה אחר שבו אתה יושב בקביעות). חדוות התחתית היא חדווה אחות לחדוות השכונה מהילדות. זה המקום שאליו אתה מגיע, ומתרועע עם חבריך. במשחק "מדרכות" אם אתה ילד באילת ובשתיית קפה אם אתה פחות ילד ובתל אביב. יש, אם נמנה עוד חדווה, גם את חדוות ההתחזרות. זו אותה חדווה כשאתה עושה משהו שאתה יודע שהוא מעבר לקו ההגיוני. שוקולד, אוכל, סמים, מין, רומנטיקה, בירה, יו ניים איט. עברו את כוס הג'ין השלישית, והיא שם, החדווה, מחכה לכם.
ויש, וכאן אני מגיעה לעיקר ענייני פה, את חדוות הבטלה, שמכונה גם חדוות ה-zookeeper. אני לא מדברת על חופש. אני לא מדברת על קריאת ספר. אני לא מדברת על ערב נעים בבית. אני מדברת על בטלה. משהו כזה שמרוקן אותך מכל היותך. כאילו מישהו גדול לקח כפית גדולה, ורוקן את התוכו שלך משל היית ביצה קשה בארוחת בוקר באירופה. ואחרי שרוקן, השאיר אותך לעמוד שם, קליפה שמסמלת את קווי המתאר של מה שהיית פעם, לפני הבטלה, ומה שעוד תהיה, ממש אחריה. דא עקא, כמו שאומרים, שהחדווה הזו זוכה למימוש לעתים רחוקות בלבד. כשאתה לא עובד, אתה לומד. כשאתה לא לומד, אתה עם המשפחה. כשאתה לא עם המשפחה, אתה עם חברים. כשאתה לא חברים, אתה יוצא להרפתקאות. כה מעטות הן הפעמים שאתה מרשה לעצמך פשוט להישען לאחור, ולבזבז את הזמן שלך בצורה נפשעת.

רגע, עוברים שנייה לאינטרנט
הרשת, אומרים עליה כל מיני דברים. היא מקום לצבור ידע, זה בטוח. מקום להוריד שירים וסרטים, בטוח עוד יותר. מקום לעשות חגיגת תוספים לוורדפרס, זה גם קורה לפעמים. מקום לצרוך פורנו, אם הנסיבות מתאימות. אבל לרשת יש תפקיד משמעותי מאד נוסף: היא מספקת אינספור, אבל אינספור, אפשרויות לבטלה. כל אחד והבטלה שלו. קליפים ישנים ביוטיוב, קליפים של חתולים ביוטיוב, סתם אתרים של חתולים, תמונות בפליקר, אנשים נושנים בפייסבוק, אתרים ישנים מסטמבל אפון. לא משנה מה, כל עוד הוא לא מצריך ממך שום דבר חוץ מלהזיז את היד עם העכבר (או במקלדת, אם אתם מתחכמי רשת שכאלו), בלי שום מחשבה, או עם מחשבה מועטת ככל האפשר, כזו שתאפשר לך לשוטט באינספור ספירות חיצוניות למקום בו אתה נמצא.
במשך שנים, חדוות הבטלה שלי התמצתה בחדוות ה-zookeeper, שהוא באמת משחק גאוני. אבל באיזשהו שלב הבנתי שאני כבר לא אגיע לשלב עשר, והחלפתי אותו במשחק הזה. שעות. אבל באמת שעות. כשאני אומרת שעות, אני מתכוונת שתאמינו לי. אולי אוסיף ואומר שהוא נמצא בנטוויבס שלי, והנטוויבס שלי תמיד פתוח באיזו לשונית. ואין שם כלום. כל מה שאתה צריך לעשות זה ללחוץ באופן חצי מקרי על המסך. כשזה נהיה מהר, תלחץ מהר. כשזה נהיה אטי, תהיה אטי. וזהו. מרגיע כמו מזרן ים בים סוף.

נגיד, מכבסות, זה מעולה לזה.

ושוב מעבר, חד יותר, לעבודה
רוב האנשים, כך נדמה לי, הולכים לבלות את רוב החיים שלהם בעבודה מול מחשב. הם יבואו בבוקר לעבודה ויילכו ממנה בערב, ובאמצע יעשו כל מיני דברים. רוב האנשים, כך נדמה לי, לא מאד יתעניינו בעבודה שלהם. כן, בהתחלה היא תהווה אתגר ותצריך מחשבה ומאמץ. אבל אחרי כמה זמן, הם יתחילו להיות העובד הממוצע, זה שהתפרסם בזכות אינספור קומיקסים. העובד הזה איכפת לו משלושה דברים: מתי אוכלים צהריים, מתי הולכים הביתה ומתי לוקחים יום חופש.
ימי החופשה המעטים להם זוכה העובד הממוצע מקבלים, ברבות שנות התשע שש, הילה כמעט מיסטית. אלו הימים אליהם אמורים להידחק כל החלומות: בית קפה בבוקר, מסעדת יוקרה בצהריים, טיול לצפון, טיול אופניים, שייט בסירה, צניחה חופשית, התכרבלות במיטה, שוקו חם מול הים, ג'קוזי בצימר. יו ניים איט אגיין. וכל זה ב-12 ימים בשנה או משהו כזה. ולכן, בימים כאלו, לא נוטים להתבטל. בטלה זה ללוזרים. נופש פעיל זה לאנשים שיודעים מה הם רוצים.

רגע, הולכים עוד יותר הלאה, לחדר של הבוס
רוב החברות, כך נדמה לי, מחפשות עובדים שמחים. תעשיית הידע, עובדי ידע, דברים כאלו. אפילו המנכ"ל של החברה שבה אני עובדת ציטט מתישהו בזמן האחרון את אריה סקופ, שאמר, אליבא דמנכ"לי, שההבדל היחיד בין כתר פלסטיק למיקרוסופט הוא שהמשאב של כתר הוא הפלסטיק והמשאב של מיקרוסופט הוא העובדים. נו, החרא הזה עם הנכס האסטרטגי של החברה. מה הן לא עושות, החברות האלו, כדי לשמח את העובדים: יום בצימר, יום בספא, יום גיבוש, יום טרקטורונים, יום  גלידה, יום כושר. הכל כדי להוכיח לעובד שהעבודה היא המשפחה היא המולדת היא השמחה.

והופה, זה מתחבר
אז למה, במקום כל המאמץ הזה, שלא יתנו לעובד יום בטלה?
שנייה, אני מנסחת את זה כמו שמנהלים מבינים:

בעיות
1. יש לשמר את רמת השמחה של העובדים
2. ימי חופש הם יקרים
3. ימי גיבוש הם יקרים עוד יותר

פתרון מוצע
יום בטלה חודשי לעובד, על פי בחירתו, באישור הממונה הישיר

יתרונות הפתרון
1. העובד זוכה ביום שבו הוא רחוק ממשפחתו, מחבריו ומשאר המטלות המציקות לו, מול מסך המחשב שלו, עם כל האינטרנט לרשותו
2. העובד יוכל לענות למיילים, במקרה חרום
3. העובד יוכל להיכנס לפגישות, במקרה חרום
4. העובד לא יצטרך לתכנן את היום הזה מראש. הוא יגיע בדיוק כשיכריז: היום, אני לא יכול
5. העובד ישמח מאד במקום עבודתו

"אה, בארטלבי! אה, אנושות!"

1.

"בארטלבי" הגיע אלי בטעות. האיתמר היה אשם בזה. זה הוא שהכיר לי אותו. אני כמעט בטוח שהסיבה האמיתית להיכרותי עם הסיפור של מלוויל נבעה בעקבות קורס מתסכל במיוחד בשבילו. במהלך אחד מהתקפי התסכול שלו הוא החליט להראות לי מאמר של אחד מרשימת ההוגים הבלתי נגמרת של הקורס. השם היה דלז. ז'יל דלז. לאותו מאמר קראו “בארטלבי או מטבע הלשון”. הסיפור, שאותו חיבב האיתמר עוד יותר, היה רק נספח לעסק. אז קראתי. היינו בשנה הראשונה שלנו, ומלוויל הוא קלאסיקה שיש לאשר. אז אישרתי. אפילו בהנאה. הוא היה מצחיק באופן שהוא צייר את דמויות המשנה שלו. ובארטלבי עצמו – שתמיד חזר בווריאציה כזאת או אחרת על המשפט האלמותי "אני מעדיף שלא",

(I would prefer not to.)- היה משהו עמוק שלא ממש יכולתי להבין אז. אבל רציתי להראות חכם, אז ניסיתי להתעמק יותר בדלז, ולנסות להבין ממנו מה הוא רוצה ממני. אהבתי את הפתיחה:

"בארטלבי איננו מטאפורה על הסופר ואף לא סמל לדבר זה או אחר. זהו טקסט מבדח להפליא, והמבדח הוא תמיד כפשטו. כמוהו כנובלה של קלייסט, של דוסטויבסקי, של קפקא או של בקט, נובלות שאליהן הוא מחובר בשושלת יוחסין תת-קרקעית מכובדת. הוא אינו מבקש אלא לומר את דברו, פשוטו כמשמעו. וכל שהוא חוזר ואומר שוב ושוב הוא: הייתי מעדיף שלא, זהו סוד גדולתו, וכל קורא מתאהב, בתורו, בחזרה זו."

אבל משם, כמו כל פילוסוף מצוי, דלז ברח למקום אחר. ובסוף אותו מאמר הוא קשר את הטקסט לכל העולם הספרותי של מלוויל ודיבר על האנטי אדיפוס שטמון אצלו ב-D.N.A, כמו בכל תרבות הנגד האמריקאית. זה נשמע חכם אז. וזה מה שרציתי להיות. וככה נשאר אצלי הסיפור הזה כקרקע פורה לפלטפורמה פילוסופית מסובכת שאותה אינני מבין עדיין; כאישור על טקסט שמעצם קריאתו גבהתי בעוד שני סנטימטרים של אוויר לחות אקדמאי.

קראתי את הסיפור עוד פעמיים במהלך האוניברסיטה. פעם בגלל קורס על דלז (הפעם עם גואטרי), ופעם, מסיבה לא ממש ברורה, בקורס שעסק בסיפורי מסע (גם זה היה יכול להיות פוסט שלם על איך הספרות הרסה לי את החיים. אבל לא בזה עסקינן). אבל הוא נשאר סתום ומגניב בעת ובעונה אחת. וזהו. רק פעם אחת נזכרתי בו שוב. בין אוניברסיטה לאוניברסיטה קראתי את "W או זכרון הילדות" של פֶּרק. שם, בפרק המבוא, הוא מתפלל תפילת סופר חילוני:

"לא זעמו הקוצף של אחאב מקנן בי, אלא חלמנות הסרק של ישמעאל ואורך- רוחו של בארטלבי. מהם אני מבקש גם הפעם, כפי שעשו רבים לפני, להנחות את עטי".

חייכתי כיודע דבר.

2.

אח"כ נגמרה האוניברסיטה. יותר נכון אני גמרתי אותה. הייתי צריך להחליט בין עבודה לסיום התואר וכתיבת הסמינרים האחרונים. האוניברסיטה הייתה אז משהו מעייף וחסר כל קשר למה שחלמתי ודמיינתי. היה לי כואב ורציתי לברוח. גם החיים בעיר זרה עשו את שלהם. וככה יצא שבחרתי בעבודה. וקברתי את עצמי. לא קבורה אורתודוקסית, אלא קבורה חילונית. בתוך חנות ספרים. הייתי קם מוקדם בבוקר, עולה אל האוטובוס של 6 בבוקר וחוזר אחרי משהו שנע בין שתיים עשרה לשש עשרה שעות עבודה אל בת זוג שלאט לאט התחילה להילחם על מה שאולי לא יישאר ממני. אבל זה קשה להלחם עם אדם אובססיבי. ואני הייתי כזה. אי אפשר היה לדבר איתי. לא הקשבתי, ובכל פעם שחשבתי שניסיתי הבנתי שאף אחד לא יכול להבין אותי. וככה יצא שפרשתי לאט לאט מהחיים. התרחקתי מכולם. זה לא היה קשה במיוחד, לא הכרתי כמעט אף אחד באותה עיר. ומכל השאר יכולתי לברוח בגלל המרחק.

אחרי חודשיים של סחרור אובססיבי, עבודה וריבים, הייתה לי מומולדת. “אשתי” קנתה לי את "איש ישן". שם, כבר בעמוד 15, הייתה מונחת איזו ודאות כואבת. כך, בדקדוק פשוט, מינימלי וכמעט מונוטוני (שמופיע לכל אורך הספר), בבריחה מטורפת ממטפורות ומשפה מנופחת הונחה האכזבה הגדולה שלי מעצמי. מנוסחת בתקיפות. "אתה לא תסיים את התואר הראשון… אתה לא תלמד יותר" אומר המספר (על עצמו?) בגוף שני. והמשפט הזה, כמו רבים בספר הזה, נושא את ההכרה של אדם בהתפרקות של חייו שלו ממשמעות. בהתערטלות המעציבה שלו מכל חלום שיכל לחלום עליו בתור מתבגר. ככה חושב אדם בדיכאון. וכמוהו כמוני. כי הייתי זר בעיר זרה ונוראית שבה לא יכולתי לעולם להרגיש נוח באמת. מנושל מכל הצלחה אקדמאית כלשהי. ואולי מה שכאב יותר מכל היה העובדה הפשוטה והמעציבה לא כתבתי כלום בחיי למרות שכל מה שרציתי מאז שהייתי בן 18 היה להיות סופר. וגם לא האמנתי שאוכל לכתוב עוד. כך מצאתי את עצמי אחרי כל אותם שנים בתוך נובלה מדכאת אחת. לא רציתי לומר זאת לעצמי, אז ברחתי לשעות מלאות של עשייה ריקה: עבודה שלא מעט ממנה יכולתי להשאיר לאחרים, אבל לא היה נעים לי. לאי הנעימות הזאת, המלווה בחוסר התאמה לחוקי השוק קוראים להתבזבז על השולי. הבוסים שלך שמחים מזה. אתה מת בעבודה והורג את כל מה שסובב אותך ומרגיש. ובין חוסר ההבנה שחשבתי שקיים מסביבי, הוויתור על החלומות הגדולים שלי בלי להמיר אף אחד מהם למשהו אחר; לאיזה חלום חדש והצורך שלי להזדהות עם ספר – הפכתי גם אני לאיש ישן.

3.

"איש ישן" נפתח בתיאור של תהליך הירדמות פיזי. תהליך שחל – החל מהפרק השני ועד הלפני אחרון – על העולם הנפשי של גיבור הספר. כשהשימוש בגוף שני כטכניקת סיפור משליך על הקוראים את העולם הרגשי של אותו סטודנט פריזאי נכשל, השוקע בדיכאון ושיתוק נפשי המחריב אותו כמעט לחלוטין (ואולי זה מה שגרם לי להיענות לו ולחיות בו כל כך הרבה זמן). זאת כמובן, עד לפרק האחרון והאופטימי של הספרון (פרק שאותו לא זכרתי לאחר חודש).

את הפרק הלפני אחרון, מסיימת הפסקה הזו:

"פעם, בניו יורק, כמה מאות מטרים אחרי שובר הגלים שעליהם מתנפצים הגלים האחרונים של האוקיינוס האטלנטי, איש אחד התאבד. הוא עבד ככתבן אצל משפטן. הוא היה יושב אל מכתבתו, מוסתר מאחורי פרגוד, ומעולם לא זז משם. הוא ניזון מעוגיות זנגביל. הוא היה מביט דרך החלון בקיר של לבנים משחירות, שהיה כמעט יכול לגעת בו בידו. לא היה טעם לבקש ממנו מה שלא יהיה… לאיומים ולתחנונים לא הייתה השפעה עליו, בסוף הוא כמעט נהיה עיוור. היו צריכים לגרש אותו. הוא השתכן בגרם המדרגות של הבניין. אסרו אותו, אבל הוא ישב בחצר בית הסוהר וסרב לאכול."

צריך להבין, הפסקה הזו, מלבד השורה הראשונה שהיא תוספת של פֶּרק, היא קיצור דמותו של בארטלבי. ובארטלבי, (שפֶּרק אובססיבי לגביו בעוד רומאנים שונים שלו. למשל הפסקה המוזכרת מ- W, וברטלבוטת' ב"החיים: הוראות שימוש") הוא מי שהגיבור של "איש ישן" נהפך להיות: איש נעלם ועדין, שהחיים, בעצם היותם מה שהם, שברו אותו. בלי שום רעש גדול, כמו שכולנו רוצים שיקרה לנו ובלי שום תסריט ידוע מראש – הם שברו אותו בחוסר היכולת העדין שלו להסתגל למציאות. במילים אחרות – הגיבור של "איש ישן" הופך אט-אט להיות מה שהיה בארטלבי של מלוויל. אבל בניגוד לגיבורו של פרק, הגיבור של מלוויל מאבד באמת כל טעם בחיים האלו.

ואז זה היכה בי. אז הבנתי סוף סוף מה רצה מלוויל; מהי אותה אנחת סיום של המספר בנובלה שלו. ולמה חשובה כל כך העובדה הפעוטה היחידה שידע המספר על בארטלבי; שמועה שהוא מכנה פעם כ"שמועה מעורפלת" ופעם כ"בדל שמועה קטן". בארטלבי היה איש שהחיים שברו אותו בעבודתו. שכן, כמו שהמספר ממשיך ומתאר:

"בארטלבי היה פקיד זוטר ב"משרד למכתבים ללא גואל" בוושינגטון ופוטר משם באופן פתאומי בגלל שינויים במינהל. כשאני מהרהר שנית בשמועה הזאת, בקושי יכול אני לבטא את הרגשות שתקפו אותי. מכתבים ללא גואל! האין זה נשמע כמו אנשים ללא גואל! שערו בנפשכם אדם, שעל פי טבעו וחוסר מזלו מועד לחוסר ישע חיוורוני, איזה עיסוק יוכל להדגיש זאת יותר מהטיפול המתמיד באותם מכתבים מתים ומיונם לפני שיעלו בלהבות?"

התמונה: מכאן