תגית: הטרדה מינית

כולם היו בניו

אז אתמול, סוף סוף, פורסמה ב"המקור" הכתבה על יצחק לאור. יש בה אונס, הטרדות מיניות חוזרות וניצול לרעה של סמכות. מתוארת גם ההתנהלות החמקמקה של אוניברסיטת תל אביב ובית הספר סם שפיגל, שידעו על המעשים של לאור ובכל זאת העסיקו אותו. וגם, כמובן, התנהלות "הארץ", שבמשך שנים נתן במה לאדם הזה, שהיה צועק "הזדיינת היום?" לנשים שעברו בדסק, צועק מקצה אחד של הדסק לקצהו השני. קשה להניח שמישהו בעיתון פספס את זה.

עכשיו אני כבר לא בטוח למה, אבל אתמול הייתי משוכנע ש"הארץ" יגיב על הדברים במאמר המערכת שלו. עבור "הארץ", הנחתי, יצחק לאור הוא עניין מערכתי. ובכן, לא. העיתון פרסם ידיעה שמסכמת את הטענות שהועלו בתכנית וביקורת טלוויזיה על "המקור". זהו. האתר העלים את הידיעה בעמודים הפנימיים, ואת ביקורת הטלוויזיה שם בדף הראשי ובעמוד המאמרים. הידיעה, כמובן, נעולה לתגובות.

הביקורת הזו, אם כן, היא פחות או יותר תגובתו הרשמית של העיתון. כותרתה: "מה באמת עומד מאחורי הסיפור על יצחק לאור". הכותרת מבלבלת, משום שאין כאן חשיפה חדשה. אף עובדה לא נוספה לדיון. אז מה עומד מאחורי הסיפור? מתח סמיוטי. בי נשבעתי.

אלון עידן, המבקר, טוען שהתכנית נבנית על המתח שבין המושגים "משורר", "איש שמאל" ו"הארץ" לבין הטרדות מיניות ואונס. כלומר, הסיפור נבחר לא בשל חשיבותו, אלא משום שקיים בו "מתח סינתטי" בין האידיאלים של לאור לבין מעשיו. "בהנגדה הזאת מתקיים הכוח," כותב עידן, "היא טוענת את המקרה של יצחק לאור במתח גבוה, שמתפרק והופך מקור לסיפוק: הנה, 'השמאלני' נתפש בקלקלתו; ראו, מעוזי הנאורות שוב הוכחו כמקומות בעלי מוסר כפול".

לא ברור האם עידן חושב שהפרשה הזו, כשלעצמה, ראויה לפרסום. יתכן. בסך הכל, גם "הארץ" לא בוחלים במתח סינתטי. ואולי לא, קשה לדעת. מה שברור הוא ש"הארץ" מעדיף לערוך את הדיון הזה כמטא-דיון. לאור האדם, מסתבר, לא מעניין כמו המושג "לאור". אם דנים במושג, אפשר להשיר את כל חומר הגלם המיותר, כל הנשים המוטרדות או, למשל, דסק חדשות אחד, ולדבר על מה שחשוב באמת – צמצום כוחו של השמאל. רשות הדיבור לאלון עידן:

"במציאות שמיוצרת כעת, דרך סיפורו של לאור, 'שמאלנות' אינה מאפשרת התנהגות בלתי הולמת. יוצא, שכדי שאדם יטען כנגד הכיבוש, למשל, עליו להתנהג בחייו הפרטיים ללא דופי. כדאי לשים לב למטרה האמיתית של המציאות החדשה: לצמצם את כוחו של ה'שמאלן' במאבקו כנגד האלימות, הכיבוש, העוולות. שהרי כעת עליו לפעול בחייו הפרטיים ללא כחל וסרק כדי לטעון איזושהי טענה מוסרית".

הטענה הזו מדהימה. המטרה האמיתית של סיפור לאור ("מה באמת מסתתר מאחורי הסיפור", כזכור) היא לצמצם את כוחו של ה"שמאלן". המרכאות במקור. ישבו עורכי "המקור", ותהו כיצד ניתן לחסל את שאריות השפעתו של השמאל במדינה. ומאחורי פרכה זו, מסתתרת גם טענה אחרת – הימנעות מאונס והטרדות מיניות היא דבר מה בלתי אפשרי, לפעול "ללא כחל וסרק".

מאחורי כל ההתנהלות הזו עומדים בני אדם. את ביקורת הטלוויזיה הזו כתב אלון עידן; היא שובצה במקום בולט באתר על ידי עורכים בדסק האינטרנט של "הארץ"; מישהו בדסק גם היה זה שסגר את הידיעה על לאור לתגובות. זה לא שוקן. והנה, בשנית, כמו אז, מחפים על לאור כל האנשים הטובים.

בסיום הביקורת, מדגיש עידן בפני הצופים כי "חארות יש מכל הסוגים, מכל המינים ובכל המקומות". זה נכון, וב"הארץ" תמיד יהיה להם מקום.

על פלירטוטים, הטרדה מינית והמנגנון החוקי-מוסרי

יעל ישראל כתבה בבלוגה קטע יפה על הפלרטטנות הנעימה שבאמצעותה מתנהלים פעמים רבות יחסים בין אנשים לגברים, ועל מידת האחריות שאנחנו צריכים לקחת על מעשינו. כל זה בהקשר של פרשת רמון והנשיקה (ולכן, ובהתחשב באווירה הפמיניסטית-מיליטנטית שאופפת אותנו בזמן הזה, אני חושב שפרסום הקטע הוא מעשה אמיץ). הנה:

http://www.notes.co.il/yael/27765.asp?p=0

היא כותבת על שיגרה של פלירטוטים במשרד (או בכלל), כלומר אווירה בה היחסים בין אנשים שאינם ממש מכירים זה את זה מבוססים פחות או יותר על פלירטוט הדדי, לאו דווקא עם כוונה רצינית להגיע למשהו מעבר לכך. הנה:

"בגיל 35 מצאתי את עצמי מפלרטטת עם ילדון בן 17 שחיזר אחריי. אומנם הרגשתי כמו שודדת עריסות, אבל פלירטטתי בחזרה, בלי להתכוון לשום דבר מעבר לזה. ולהפך. בהיותי בדיוק בגיל של החיילת התובעת את רמון, פלירטטתי עם גברים מבוגרים בגילו של רמון שפלירטטו איתי. סתם פלירטטתי – כי הם פלירטטו איתי, כי היה משעמם מאוד במשרד העבודה בו שירתי בצבא, וגם כי גברים ונשים, ולא משנה באיזה גיל, נוהגים לפלרטט. אנחנו פשוט בנויים ככה."

אבל אז היא שואלת על מידת האחריות שאמורה לבוא עם הפלירטוט, או בעצם למנוע אותו במקרים מסויימים. אחריות שרבים מאיתנו שוכחים, או משכיחים מעצמנו: "לא מן הנמנע שבחורות צעירות כאלה, שגברים מבוגרים אוהבים לקרוא להן "מיידעלעך", נסחפות לפלירטוט תמים עם גבר מבוגר, כי הוא חביב ונעים הליכות, ולא לוקחות אחריות על הצד שלהן. בא הגבר, ובהיותו מודרך גנטית, הורמונלית או התנהגותית לקחת את החיזור הלאה, ומנשק. ואז את מזעזעת. הרי לא התכוונת לדבר. הרי את תמימה וברה כחמה במילואה. מה עשיתי שזה מגיע לי? את שואלת."

וכו'. כלומר היא קוראת לאחריות גדולה יותר, וחשיבה רבה יותר, מצד הנשים.

אני חייב לומר שאני די מסכים איתה (לא שזה מצדיק אפילו התרדה מינית אחת, חלילה וחס!!!), וכתבתי לה תגובה כזו, שהייתי רוצה להביא כאן:

"אני רוצה להפנות את תשומת לב הקוראים לעוד דבר: לדעתי אם נסרטט גרף שבו על ציר הזמן עמודה אנכית אחת תיצג את כמות העור החשוף שמרשות לעצמן נשים להציג במקום העבודה, ועמודה שנייה את כמות החוקים והנורמות הנוגעות לדיני ניצול והטרדה מיניים, תיווצר חפיפה יפה בין שני קוי התוצאות שיתקבלו.

כלומר ככל שהחברה שלנו הרשתה לעצמה להפוך את מקום העבודה לאתר שבו מותר ולגיטימי לשדר מיניות (ואני לא אומר כרגע שאסור ולא לגיטימי, הירגעו) היא היתה חייבת "לפצות" על זה במנגנון אדיר של איזונים ובלמים חוקיים ומוסריים (שלא לומר מוסרניים).

הדברים האלה באים בד בבד: החופש שניתן לאישה להגיע עם מיני פצפון לעבודה מחייב את הגבלת החופש של הבוס שלה להחמיא לה על הרגליים. החופש שניתן לה להגיע עם מחשוף בגודל הגראנד קניון מחייב את הגבלת החופש של עמיתה למשרד אפילו להביט לאזור הכללי של החזה שלה.
אירוני, מעצבן, אבל ככה זה."

כלומר למעשה יש כאן דיאלקטיקה מעניינת שבה ככל שגובר החופש (לכאורה, אם אכן זהו "חופש") של צד אחד, קטן החופש של השני. אשה יכולה היום ללבוש בגדים שלא היתה יכולה פעם, ודברים שפעם היה אפשר לומר לאישה, היום אי אפשר מפחד תביעה, וכו'. הפתיחות של האחת גוררת היסגרות (מתוקף חוק ונורמה) של השני. האם זה לא מזכיר מצב הפוך, בו הסגירות של האחת (באירן) באה יחד עם פתיחות (השובניסטית, המעצבנת, ודאי) של השני?

[את הפוסט העלתי ותיקנתי קצת אחרי שעה – ת.פ.]