על חדווה ועבודה

החיים מספקים לנו כל מיני חדוות. יש למשל את חדוות התחתית (או כל בית קפה אחר שבו אתה יושב בקביעות). חדוות התחתית היא חדווה אחות לחדוות השכונה מהילדות. זה המקום שאליו אתה מגיע, ומתרועע עם חבריך. במשחק "מדרכות" אם אתה ילד באילת ובשתיית קפה אם אתה פחות ילד ובתל אביב. יש, אם נמנה עוד חדווה, גם את חדוות ההתחזרות. זו אותה חדווה כשאתה עושה משהו שאתה יודע שהוא מעבר לקו ההגיוני. שוקולד, אוכל, סמים, מין, רומנטיקה, בירה, יו ניים איט. עברו את כוס הג'ין השלישית, והיא שם, החדווה, מחכה לכם.
ויש, וכאן אני מגיעה לעיקר ענייני פה, את חדוות הבטלה, שמכונה גם חדוות ה-zookeeper. אני לא מדברת על חופש. אני לא מדברת על קריאת ספר. אני לא מדברת על ערב נעים בבית. אני מדברת על בטלה. משהו כזה שמרוקן אותך מכל היותך. כאילו מישהו גדול לקח כפית גדולה, ורוקן את התוכו שלך משל היית ביצה קשה בארוחת בוקר באירופה. ואחרי שרוקן, השאיר אותך לעמוד שם, קליפה שמסמלת את קווי המתאר של מה שהיית פעם, לפני הבטלה, ומה שעוד תהיה, ממש אחריה. דא עקא, כמו שאומרים, שהחדווה הזו זוכה למימוש לעתים רחוקות בלבד. כשאתה לא עובד, אתה לומד. כשאתה לא לומד, אתה עם המשפחה. כשאתה לא עם המשפחה, אתה עם חברים. כשאתה לא חברים, אתה יוצא להרפתקאות. כה מעטות הן הפעמים שאתה מרשה לעצמך פשוט להישען לאחור, ולבזבז את הזמן שלך בצורה נפשעת.

רגע, עוברים שנייה לאינטרנט
הרשת, אומרים עליה כל מיני דברים. היא מקום לצבור ידע, זה בטוח. מקום להוריד שירים וסרטים, בטוח עוד יותר. מקום לעשות חגיגת תוספים לוורדפרס, זה גם קורה לפעמים. מקום לצרוך פורנו, אם הנסיבות מתאימות. אבל לרשת יש תפקיד משמעותי מאד נוסף: היא מספקת אינספור, אבל אינספור, אפשרויות לבטלה. כל אחד והבטלה שלו. קליפים ישנים ביוטיוב, קליפים של חתולים ביוטיוב, סתם אתרים של חתולים, תמונות בפליקר, אנשים נושנים בפייסבוק, אתרים ישנים מסטמבל אפון. לא משנה מה, כל עוד הוא לא מצריך ממך שום דבר חוץ מלהזיז את היד עם העכבר (או במקלדת, אם אתם מתחכמי רשת שכאלו), בלי שום מחשבה, או עם מחשבה מועטת ככל האפשר, כזו שתאפשר לך לשוטט באינספור ספירות חיצוניות למקום בו אתה נמצא.
במשך שנים, חדוות הבטלה שלי התמצתה בחדוות ה-zookeeper, שהוא באמת משחק גאוני. אבל באיזשהו שלב הבנתי שאני כבר לא אגיע לשלב עשר, והחלפתי אותו במשחק הזה. שעות. אבל באמת שעות. כשאני אומרת שעות, אני מתכוונת שתאמינו לי. אולי אוסיף ואומר שהוא נמצא בנטוויבס שלי, והנטוויבס שלי תמיד פתוח באיזו לשונית. ואין שם כלום. כל מה שאתה צריך לעשות זה ללחוץ באופן חצי מקרי על המסך. כשזה נהיה מהר, תלחץ מהר. כשזה נהיה אטי, תהיה אטי. וזהו. מרגיע כמו מזרן ים בים סוף.

נגיד, מכבסות, זה מעולה לזה.

ושוב מעבר, חד יותר, לעבודה
רוב האנשים, כך נדמה לי, הולכים לבלות את רוב החיים שלהם בעבודה מול מחשב. הם יבואו בבוקר לעבודה ויילכו ממנה בערב, ובאמצע יעשו כל מיני דברים. רוב האנשים, כך נדמה לי, לא מאד יתעניינו בעבודה שלהם. כן, בהתחלה היא תהווה אתגר ותצריך מחשבה ומאמץ. אבל אחרי כמה זמן, הם יתחילו להיות העובד הממוצע, זה שהתפרסם בזכות אינספור קומיקסים. העובד הזה איכפת לו משלושה דברים: מתי אוכלים צהריים, מתי הולכים הביתה ומתי לוקחים יום חופש.
ימי החופשה המעטים להם זוכה העובד הממוצע מקבלים, ברבות שנות התשע שש, הילה כמעט מיסטית. אלו הימים אליהם אמורים להידחק כל החלומות: בית קפה בבוקר, מסעדת יוקרה בצהריים, טיול לצפון, טיול אופניים, שייט בסירה, צניחה חופשית, התכרבלות במיטה, שוקו חם מול הים, ג'קוזי בצימר. יו ניים איט אגיין. וכל זה ב-12 ימים בשנה או משהו כזה. ולכן, בימים כאלו, לא נוטים להתבטל. בטלה זה ללוזרים. נופש פעיל זה לאנשים שיודעים מה הם רוצים.

רגע, הולכים עוד יותר הלאה, לחדר של הבוס
רוב החברות, כך נדמה לי, מחפשות עובדים שמחים. תעשיית הידע, עובדי ידע, דברים כאלו. אפילו המנכ"ל של החברה שבה אני עובדת ציטט מתישהו בזמן האחרון את אריה סקופ, שאמר, אליבא דמנכ"לי, שההבדל היחיד בין כתר פלסטיק למיקרוסופט הוא שהמשאב של כתר הוא הפלסטיק והמשאב של מיקרוסופט הוא העובדים. נו, החרא הזה עם הנכס האסטרטגי של החברה. מה הן לא עושות, החברות האלו, כדי לשמח את העובדים: יום בצימר, יום בספא, יום גיבוש, יום טרקטורונים, יום  גלידה, יום כושר. הכל כדי להוכיח לעובד שהעבודה היא המשפחה היא המולדת היא השמחה.

והופה, זה מתחבר
אז למה, במקום כל המאמץ הזה, שלא יתנו לעובד יום בטלה?
שנייה, אני מנסחת את זה כמו שמנהלים מבינים:

בעיות
1. יש לשמר את רמת השמחה של העובדים
2. ימי חופש הם יקרים
3. ימי גיבוש הם יקרים עוד יותר

פתרון מוצע
יום בטלה חודשי לעובד, על פי בחירתו, באישור הממונה הישיר

יתרונות הפתרון
1. העובד זוכה ביום שבו הוא רחוק ממשפחתו, מחבריו ומשאר המטלות המציקות לו, מול מסך המחשב שלו, עם כל האינטרנט לרשותו
2. העובד יוכל לענות למיילים, במקרה חרום
3. העובד יוכל להיכנס לפגישות, במקרה חרום
4. העובד לא יצטרך לתכנן את היום הזה מראש. הוא יגיע בדיוק כשיכריז: היום, אני לא יכול
5. העובד ישמח מאד במקום עבודתו

26 תגובות “על חדווה ועבודה”

  1. אבל יש כאן סתירה בגוף הטקסט.
    אם העובד הופך לעובד "רגיל" משועמם, כזה שנכנס לכל מני בלוגים וקורא את תכנם ואולי לפעמים גם מגיב להם, או מי ישמע כזה שכותב פוסטים…
    הוא כבר עושה את הבטלה הזו.
    הוא מגיע לעבודה, עובד קצת ומתבטל קצת, זה לפחות מה שאני עושה.

    אז מדי פעם יש איזה יפק של לחץ ודד ליין וכל מני כאלו שמרימים את האדרנלין, אבל רוב הימים שלי כאן עוברים בבטלה נעימה מלאת ייסורי מצפון כמו שבטלה אמורה להיות.

    אם הבוס יציע לי יום בטלה בתשלום אני מייד אהפוך אותו ליום צניחה חופשית או עשיה. ואנצל אותו למשהו "אמיתי" וכך אאבד את זכויות הבטלה שיש לי כאן בלי ימי בטלה מאורגנים.

  2. המטרה של ימי הכיף היא לא רק עובדים מאושרים, אלא גם צוות מגובש, דבר שעוד ימי חופש לא יתנו.

  3. כבר יש יותר מיום בטלה אחד בחודש לרב העובדים בעבודות משרדיות, בדיוק לפי העקרונות שמנית.

    ולמי שאין, אל תחכו שהבוס ייתן – תקחו.

  4. אוי, כל הכבוד!
    נגעת בנקודה חשובה כל כך.
    כלומר בטלה, היא הרי חשובה כל כך.
    כל כך כל כך.
    הנה, אפילו ורגיליוס כתב:
    "deus nobis haec otia fecit"
    כלומר: "האל נתן לנו את הבטלה הזו"
    נכון שניתן לתרגם כאן במקום "בטלה", "פנאי" או "נחת",
    אבל זה רק אומר שיש קשר הדוק בין בטלה לפנאי ולנחת!
    קשר שגם הרומאים הכירו, ואולי זאת אשמת הנצרות שבגינה הבטלה נחשבת חטא.
    זונות.

  5. מיטל שרון: עליך להוציא ספר. נקודה.
    אני לא יודעת איך מנחת התזה שלך פספסה את הנקודה הזו :)

  6. אצלנו כנראה הפנימו את הצורך בבטלה. מותר לכל עובד לקחת יום בטלה אחד ברבעון. אמנם יש לזה שם אחר, קוראים לזה "יום מחלה ללא אישור", כאשר המילה אישור היא קיצור ל-אישור רופא-.
    כמובן שלא מספרים לך על כך בקבלתך לעבודה. אבל ביום מסויים, אתה אומר לעמית ותיק יותר ממך: אני גמור והרופא שלי לא עובד היום, ממש לא בא לי להתחנן לרופא המחליף לאישור מחלה ליום אחד.
    ואז אותו עמית, ותיק יותר, אומר לך: מותר לך לקחת יום אחד ברבעון בלי להביא אישור רופא. אז אתה מאמין, מנסה וחודש לאחר מכן, מופיע בתלוש המשפט הבא: יום מחלה ללא אישור.
    ללא אישור, אתה נבהל, אבל אישרו לי, זה מותר.
    כן, פשוט לא היה מקום למילה רופא, מרגיעים אתך.
    ומאז, בא לציון גואל.
    פעם ברבעון, אחרי שאני שולחת את הילדים לבית ספר אני מתקשרת לעבודה ובקולי הצרוד אני אומרת, אני בבית אם ממש לא תצליחו בלעדי, ומתבטלת.

  7. אורי, מתי אתה חושב נכתב הפוסט? :)

    בנימין, מדמ"ח זו מילה ממש מצחיקה.

    תומר, אני חושבת שאני אעביר את כל הרעיונות שלי דרכך. מעטפת רומית זה כל כך שיק.

    איתמר, לול.

    עתליה, תודה!

    קרייזי, סיפור טוב. אני במקום מקום העבודה שלך הייתי תולה את זה על לוחות המודעות אבל.

    רוני, יאללה יאללה, לכי להסתכל על איזה ים :)

    אור, זה מסוג הדברים, כמו המשחק ההוא עם המלצרית, שאני לא מבינה איך אנשים עושים. כלומר, אני חושדת בהם שהם עושים את זה רק כי הם לא עבדו בזה. במשך שנה ושבעה חודשים זה כל מה שעשיתי, להקליד במהירות. איך מישהו יכול לחשוב שזה מהנה?

  8. הבטלה אולי היחידה שאני מסוגלת לנפנפ מעליה את רגשות האשמה שבעקבותיה, היא בטלת זמן העבודה. נגיד מה שאני עושה עכשיו. או מה שעשיתי בשעה האחרונה בעודי בוחנת את המשחקים אליהם לינקקת. אכן ממכר.

  9. מיטל, את גאון. אני מקווה שאת זוכרת שסיכמנו להתחתן.
    יואב, אני אצטט אותך מתוך התחשבות בעצלות הקהל לגלול אל על:

    אתה אמרת – "המטרה של ימי הכיף היא לא רק עובדים מאושרים, אלא גם צוות מגובש, דבר שעוד ימי חופש לא יתנו."

    ואני מבקשת לחדד: לימי כיף יש פוטנציאל ליצור צוות מגובש רק משום שכולם מתאחדים נגדם. שאל את העובד/ת הממוצע/ת אם היא מעדיפה להתגבש או להתבטל!

    וחוצמזה, מי עוד לא הצביע? :O

  10. מיטל, הייתי מצביע לך לראשות האינטרנט
    אם היית רצה כלומר
    אילו היתה לאינטרנט ראשות
    או משהו כזה
    שימי לב לסדר התיוג כמו שהמנהל ההוא יציג לסיכום
    בטלה > דחיינות > חדווה > עבודה

    קריאת רשות לפארג "הזכות לעצלות"
    כאילו שחסר פה למישהו ספרים לקרוא :)

  11. ענבי, יש עניין משונה, נראה לי, עם רגשות אשמה וזמן עבודה. לכאורה, הכל מותר כל עוד לא תופסים אותך. או כל עוד מניחים שבאמת לוקח לך שלוש שעות לעשות משהו שאתה עושה בעשרים דקות. אבל האמת היא שכשאני מתבטלת על חשבון זמני החופשי, אני מרגישה פחות אשמה.

    איה, תודה, ואני מבקשת להזכיר שהחתונה שלנו כרוכה גם באיזו פיסת בירוקרטיה. כל עוד את מקיימת את חלקך, אני אמשיך לקיים את חלקי :)

    ז'ניה, באמת יש יותר מדי עבודה שנעשית בעולם.

    ניר, אני חושבת שאפתח בקמפיין. אקרא לו: "דב סבור שמיטל היא לעניין". רוצה לנהל בשבילי איזה בלוג? חולצות? משהו?

  12. לי יש רעיון – קצת חתרני אולי, קצת מאובק… תשמעו, תראו, אולי יראה לכם. מה אתם אומרים על… (תופים וחצוצרות) היצמדות לחוק שקובע: שמונה שעות עבודה ביום!

    חוזים אישיים אתם אומרים?

    באסה.

    טוב, נמשיך כולנו לעבוד עבודת-פרך ואז נמציא סיבות מסיבות שונות להתבטל, רק כדי לשמר את המסוגלות הבסיסית שלנו לחזור ולשבור את גבנו משל היינו עבדים.

  13. אני מקווה שברור שזה לא אני שכתבתי את זה.
    אני בכלל קורא שקט מאוד באחרונה.
    שקט מאוד, אבל מתמיד.

  14. את כבר מקבלת את יום הבטלה שלך, רק שכל הצדדים מתכחשים לעניין, ומעמידים פנים שזה לא כך. המעסיק יודע שאי אפשר לא להתבטל לפעמים – הרי גם הוא, במשרד שלו, מציץ מדי פעם ב"סוכנות ארוטיקה" ומתבעס ממה-שיכול-היה-להיות מהאתר הזה – אבל מבעבע קצף כדי לשמר אווירת עבודה ולהגביר את התפוקה. העובד, מצדו, יודע שפשוט אי אפשר, טכנית, לוודא שהוא לא מתבטל – אבל כל עוד לא מכירים בזכותו הטבעית וההסטורית, הוא יכול להתמרמר ולדרוש עוד.

    מצד אחד, הם משחקים בקקה. ואין מה להכחיש, 85% מהחיים הם משחק בקקה (15% הולכים, כנראה, ל"סוכנות ארוטיקה"). מצד שני, אם הכל יהפוך לרשמי, כולם יידפקו.

    זה קצת כמו בנישואין – במודל הבורגני השכיח, לא במודל הקוביה ההונגרית ע"ש מ. שרון. כולם אומרים שהם לא בוגדים, שהם לא ייבגדו. הטיפשים גם אומרים שהם יימשכו לנצח; הנבונים קצת יותר לא נכנסים לשדה המוקשים של הדיון הזה. אלה ואלה מוצאים את עצמם מזיינים את העלמה "הילדה הג'ינג'ית מהמשרד, אני לא מאמין איך כל בחורה שאני מזיין הופכת לאובססיבית, השם תשמור", או את מר "האידיוט שאני שונאת מהשיווק, אני לא מבינה איך הוא הפיל אותי ככה". וכולם משמרים את ההזיה הקולקטיבית, כי זה מייצר להם תירוץ, או שקט, או משהו.

    * פוטנוטס *
    – את צריכה לכתוב. ספר, טור, כתבות, פתקיות קטנות על המקרר, שתשאירי לי אחרי לילה של ערפול חושים. אבל תכתבי.
    – כשאנשים מריצים אותך לראשות האינטרנט – (תשלימי לבד. למעשה, זה יכול להיות ראנינג גג, פינה שבועית).
    – אה, גם וירגיליוס אמר? איזה יופי.
    – דביל.
    – רונן אלון לא מעדכן כבר חודש ויום. בדקתי הרגע.

  15. מיכל, סוציאליזם? פה? רעיון חדשני.

    יואב ארזי, ברור. זה לא הריח אפילו מכיוונך הכללי.

    ההוא שאני יודעת בדיוק מי הוא. אלוהים, מאיפה הבאת עכשיו את סוכנות ארוטיקה. שנים לא הייתי שם. מאז שסווידריגאילוב זנח אותנו (כדי לעשות לביתו, כך אני מנחשת. תגיד, אנחנו כבר יודעים מי הוא? כי לאיזה רגע פעם היה לי חשד. סיפרתי לך?), לא קראתי כאלו.
    ואתה צודק. אבל אתה יודע איך זה, הרבה יותר נעים כשהכל מאוורר. כמו לישון בלי תחתונים.
    ותודה. אני כותבת. או לפחות חושבת על זה.

  16. 1. לגבי לפארג, שאותו אני מכירה אינטימית מדי, כידוע. בתור מי שקראה, אני חושבת שאני יכולה לתת את השורה התחתונה ולשמור ככה הכי טוב על רוח הטקסט:
    אין צורך לקרוא, זה הרבה יותר מדי מעייף. עם כל הכבוד לחתנו של מרקס ולהגיגיו היפים, פלוס רפרוריו הפוליטיים ועוקצנותו הארכאית – יותר עדיף להתבטל, וזה במילא מה שהיה כתוב שם מלכתחילה.
    (אם מישהו עושה לך פרצופים על זה, תגידי שיש לך פטור ממני. יש סיכוי שזה יתפוס).

    2. הביטי, אני נשואה כידוע, ולכן איני יכולה להציע לך להתחתן, על אחת כמה וכמה כשנראה לי שאת כבר נשואה מדי. אבל אלמלא הייתי נשואה, או את, או מה – הייתי גם מתחתנת אותך, למה שאת מהממת. זה לא חדש, אבל זה נכון.

    3. שלחתי להבוס לינק, אבל הוא התעלם. אולי כדאי שאחפש לי עבודה חדשה?

    4. כיוון שאני נבונה, אני לא נכנסת לשדה המוקשים של הדיון שהעלה "את (לא בדיוק) יודעת בדיוק מי", אבל אני לא בטוחה שזה אותו דבר. כלומר זה קצת מאותה משפחה, אבל הסוד של חיי הנישואים הוא סוד כמוס בהרבה ומסוכן בהרבה. את זה שמתבטלים בעבודה יודע כל מי שעובד במקביל בבית. מי שלא יודע את זה בשלב הזה, לומד את זה כשנולדים לו ילדים, ואז השמונה-עשר שעות עבודה היומיות מתגלות בתור הקייטנה שהן תמיד היו.

  17. תמר היקרה,
    1. את יודעת מה מצחיק בלפארג הזה? כבר כמה וכמה אנשים דיברו אתי עליו, והמליצו לי לקרוא. ואז אמרו: עזבי, אל תקראי, אני אסכם לך. כאילו בעצם הוא מצווה על אנשים להקל על אנשים אחרים את החיים. אבל עדיין, אשתמש בפטור לפי ראות עיניי, כמובן.

    2. נשואה, לא נשואה, את יודעת שאני לא מבחינה בקטנות שכאלו. בואי נתחתן כבר. רק בתנאי שתמשיכי להגיד לי שאני מהממת. אני לא אוהבת שלוקחים אותי כמובן מאליו.

    3. אולי הוא בשבוע הבטלה שלו. אבל תודה שאת ככה, מפיצה את דברינו לכל עבר (זה גם על ג. אלגזי).

    4. שכחת רגע את התחלת המשפט עד שהגעת לסופו, נראה לי. כי לא גילית מהו הסוד הכמוס של חיי הנישואים. ואני סקרנית. אולי אני בכלל לא יודעת אותו?

  18. 4. נו, יא מהבולה – אבל אמרתי שאני נבונה, לא?! (יש לי דברים להגיד בסוגריים, ואפילו אותם איני אומרת, מרוב שאני נבונה).
    3. אני, ככה אני. מביאה גאולה לעולם.
    2. אבל כפרה, אם נתחתן אני מיד אפסיק לומר לך שאת מהממת, לא הבנת? אולי לא מיד, אבל אחרי הפז"מ המתבקש. זה חלק מהדיל.
    1. "יש לי פטור מהמתרגמת, היא אמרה לי מה כתוב". הוא לא מצווה על אנשים לעשות שום דבר שביל אף אחד, הוא מצווה עליהם לנוח. אבל אם את מסכימה איתו, אז זה כאילו מתבקש שתעשי את הג'סטה בשביל מישהו אחר, לא?

    5. (נ"ב): אני באמת לא מבינה איך יוצא למישהו לקרוא את לפארג. כאילו, באיזה הקשר? מי נתן לכם לקרוא? אולי נעשה פה סקר כזה.

  19. כסעמק, על כל הטיזרים והטיזריות ועל חיי הנישואים. לא מתחתנת איתך אפילו לדקה.

    לא, ברור לי שהוא לא מצווה. אולי הוא מדמיין לעצמו, ככה א-לה הסוד, כדי שאחרים יוכלו להמשיך להתבטל.

    קדימה, אני מכריזה על סקר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>