לא כתבתי מאז שנגמרו הבחירות בארה"ב. ניסיתי לכתוב. ניסיתי לקחת את כל סיפור אובמה ולהכניס אותו לתוך פוסט נרטיבי, סדור לעילא, שתחילתו בחליל וסופו בתרועת חצוצרות. זה לא קרה. הדרך היחידה שאני יכול לכתוב את הפוסט הזה, כנראה, היא בנקודות תלושות. וכך יהיה.
1.
בשנים האחרונות נראיתי קצת כמו ג'ואל גריי ב"קברט", שר שיר אהבה לגורילה. "If you could see her through my eyes," הוא שר, מונה את מעלותיה*. חשו כך, נדמה לי, לא מעט אמריקנופילים אחרים, בעיקר באקדמיה ובשמאל. הקליפ הזה של The Decemberists מצייר היטב את דמות הגורילה. אמריקה, הדמגוג רבוע הלסת.
ולך תסביר. נסה להגן על "המולדת השניה", כניסוחו הקולע של יוסי, כאשר זו פותחת מחדש את הגולאגים, ומענה ורוצחת. ואז בא אובמה, ונזכרתי. אמריקה. לא בגלל מה שהיא, אלא בגלל מה שהיא יכולה להיות.
* ביוטיוב, משום מה, אפשר למצוא רק גרסה חצי-מדובבת לספרדית, שקוברת את הפואנטה, או את הביצוע הרע של "קברט 2000"
2.
הדרך הטובה ביותר לפספס את מה שקרה כאן היא לקרוא את המאגנום אופוס של ניוזוויק. כתבי העיתון זכו לסקר מקרוב את הקמפיינים של כל המועמדים, לאחר שהבטיחו שהדברים יפורסמו רק בתום הבחירות. שבע כתבות ענק, והפואנטה היא "אובמה ניהל קמפיין מעולה". הוא השתמש באינטרנט, הוא הוציא את הצעירים, הוא ניצל את המשבר הכלכלי, והוא לא סטה מהמסר.
הכל נכון, אך דהוי כל כך. מתי התחלנו לחשוב בשיווקית? איך קרה שזה כל מה שנלקח מהבחירות האלו? אנשים לא הצביעו לאובמה בגלל שהוא ידע לנהל קמפיין. הם הצביעו לו למרות זאת. אנשים עברו מדלת לדלת, חיכו שעות בתור לקלפי, בכו. והם עשו זאת כי מאחורי סיסמת ה-"Hope" הם ראו אדם. ואיכשהו, אפילו מאות סטיקרים, עשרות נאומים זהים, לא הצליחו לטשטש את פניו.
3.
קשה לומר שעקבתי אחרי הבחירות מתחילתן. קיבלתי מדי פעם עדכונים טלפוניים מיוסי, אבל התמדתי בעצלותי הנרגנת. ואז, מתישהו באמצע הפריימריז של הדמוקרטים, העלו ב-3quarksdaily פוסט. כותרת המשנה היתה "במקרה שטרם ראיתם זאת, אובמה על גזע באמריקה".
עכשיו,quarksdaily3 הוא לינק-בלוג מוצלח, אבל הוא עוסק בדרך כלל במדע, פילוסופיה וספרות. לא בדיוק המקום שאתה מצפה לפגוש בו פוליטיקאים נואמים. לחצתי על פליי.
אלו היו ימי ג'רמיה רייט, הכומר האבסורדי של אובמה. ציטוט מאחת הדרשות שלו, "God Damn America", רץ בלופ נורא בתחנות הטלוויזיה. במקום להשליך את רייט, אובמה נאם.
הוא לא ייפה את האמירות של רייט או הכחיש שהכיר אותן. הוא עמד על הפודיום, ובמשך 37 דקות דיבר על יחסי גזעים באמריקה. נאום ארוך, כן, מורכב. הוא דיבר על התסכול השחורים בארה"ב, שהפך למרירות, ואז, באותה נשימה, דיבר על לבנים שאיבדו משרה לשחור בשל אפליה מתקנת. הוא דיבר כמו אדם. לכן העלו אותו ל-quarksdaily3, לכן רייט ירד מסדר היום, לכן הוא ניצח.
4.
היה שם עוד משהו. כצפוי, אובמה גינה את רייט. בפי כל פוליטיקאי אחר, זה היה מסריח מזיעת סקרים ואימת אלקטורים. לא כאן. אובמה סירב לגנות את רייט על זעמו. הוא גינה אותו על משהו אחר, על שאיבד אמון באמריקה. רק אז הבנתי למה "Hope" היא יותר מסיסמה ריקה. בעצם, Hope זה בדיוק מה שלא הצלחתי לנסח כל השנים ההן, אמריקה כפי שהיא יכולה להיות.
5.
נאומים אינם מדיניות, אני יודע. אני מקווה, מאמין, שיודעים זאת גם רבים ממצביעי אובמה. אבל, שלא כבעבר, כבר איני שותף לבוז שחשים רבים כלפי רטוריקה. אבל דמוקרטיות מקיימות בתוכן סתירה מובנית. הן דורשות את התגייסות האזרחים – לדעת, להצביע, להתנדב – ובה בעת שוחקות את האמון שהוא בסיס ההתגייסות הזו. קשה אחרת במערכת שבנויה על פשרות. נאומים אינם מדיניות, אבל הם דרך להתגבר על הסתירה הזו.
הנאומים של אובמה חשובים. "We coach little league in the blue states and, yes, we've got some gay friends in the red states," הוא אמר כבר ב-2004, בנאום שלו בוועידה הדמוקרטית. הוא גרם לאנשים להאמין שהם יכולים להיות טובים יותר, ליצור "איחוד מושלם יותר".
משהו מוזר קורה כשאתה תולה באנשים תקוות. חלקם משתדלים להגשים אותן. זו משמעות הניסוי האמריקני, הרגע ההוא שבו, בניגוד לכל היגיון, עם החליט לשלוט על עצמו. בגלל זה אובמה חשוב. הוא גרם לאנשים לחזור ולהאמין בניסוי הזה. והניסוי הזה, כולו, הוא אמונה בבני אדם.
6.
לא אחדות המסר קנתה לאובמה את הניצחון, אלא סוג המסר. פרנק ריץ' כתב זאת יפה. במשך שמונה שנים, הוא כותב, אמרו לנו האנשים שבשלטון שאנו קטנים, עיקשים וטיפשים – קלים לפילוג וקלים להפחדה […] שמענו את ההשמצות הללו על אמריקה בתכיפות כה גבוהה, עד שהתחלנו להאמין בה". אמרו שהצעירים ציניים מדי, שהם לא יצביעו; ואמרו שלבנים לא יצביעו לשחור; ואמרו שאמריקנים לא יתנגדו למלחמה. והנה, אמריקנים התנגדו למלחמה; לבנים הצביעו בעד שחור; והצעירים יצאו להצביע. במשך שנים אמרו לנו שהדור הזה הוא דור ציני. זה לא היה הדור, אלה היו הפוליטיקאים.
לכו לראות מה עשה ביבי לאתר שלו. בליכוד בטח קראו את ניוזוויק.
הפוסט הנ"ל פורסם גם בחברים של ג'ורג'
"תחילתו בחליל וסופו בתרועת חצוצרות" – LOL!
לא מבינה כמוך בפוליטיקה האמריקאית בכלל ובקמפיין הזה בפרט, אבל זה מטריד אותי, עניין רידוד השיח לכדי שיח שיווקי. אולי, אבל, כך נשמע הbacklash כשהוא רק יוצא משוטו של השמרן.
איתמר,
אתה לא מכיר אותי ואני לא מכיר אותך, אבל מתחילת הפוסט ועד סופו תיארת בדיוק את ההרגשות והתחושות שלי על בחירת אובמה ועל מערכת הבחירות הזו. ההנהונים הנמרצים מול המסך בתחילת הפוסט הפכו לקצת דמעות בסופו. מה לעשות, אני טיפוס סנטימנטלי.
הדבר הכי נחמד בזה שאובאמה ניצח זה שמקיין לא הביס אותו.
זאת היתה יכולה להיות מציאות מאוד עגומה.
אביו של בן זוגי, משווה את נצחון אובאמה לבחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה. אני נוטה להסכים, לצערי. הדבר ש"כלנו" מחפשים לא נמצא שם.
ועם סימבולים לא הולכים למכולת. גם כשהם עושים פוצי מוצי נורא נעים בגב.
אקס,
מה שכן עושים עם סימבולים זה מרוממים את הרוח של עם שלם. זה אולי נשמע מליצי, ולא קשור ממש למציאות, אבל זה בדיוק ההפך. המשבר המוסרי והמורלי של אמריקה בשמונה השנים האחרונות היה חמור מעבר לנזק התדמיתי. הוא היה חמור כי הוא דיכא את מעיינות היצירתיות והפעולה הדמוקרטית והחיובית שקיימים באמריקה. את היכולת שלה לגרום לטוב.
סימבולים יכולים להיות לפעמים חשובים יותר מכל פעולה ממשית של פוליטיקאי.
אבל חוץ מזה, אני באמת מאמין שאובמה יהיה נשיא טוב.
אמן.
אתה נשמע לי נאיבי ואני נשמעת לעצמי ממורמרת (ואני נשבעת לך שאני לא).
אצטט שוב את אביו של בן זוגי ואומר: "הלוואי שאתבדה".
היי אקס.
הדרך הכי טובה להתאכזב מדמוקרטיה, אמר מישהו, היא לתמוך במועמד שניצח. זה ברור. אבל, מהמעט שידוע לי עליו, אובמה נשמע כמו בחירה טובה באמת. ואולי אני טועה, אבל הנקודה שניסיתי להעביר בפוסט, נדמה לי, תקפה עדיין.
מיטל: יש מצב. אבל זו לא רק ניוזוויק, אלא חלק ניכר מהתקשורת האמריקנית. מתקפת האתרים משובטי-אובמה מדגימה עד כמה המצב מחורבן.
יובל:
קודם כל, קראתי בזמנו את הדרשה המפורסמת של ג'רמייה רייט, והיא ממש ממש ממש לא עד כדי כך אבסורדית. כשמוציאים החוצה לפורמט קליפ את god damn America, זה יכול להישמע כך, אבל רוב הדברים שהוא אמר רחוקים מאד מלהיות אבסורדים. ארה"ב תמכה באפרטהייד, ותמכה בטרור הישראלי בשטחים, אלוהים לא בהכרח מתלהב מהמלחמה בעיראק מכל שיטת shock and awe. הציטוט the chickens have come home to roost, הוא בכלל ציטוט של שגריר אמריקאי לבן, ובוודאי שכל הדברים שהוא אמר על גזילת אמריקה מהאינדיאנים וכל תולדות העבדות, רחוקים מלהיות אבסורדים. כן, אני לא בטוח שהממשלה בכוונה המציאה את נגיף האיידס כדי להדביק את השחורים, אבל בגדול, הניתוח שלו לא רחוק מהמציאות. בנאום הראשון שלו, אובמה באמת סירב להתנער ממנו, ורק בהמשך כבר לא היתה לו ברירה.
מעבר לזה, בניגוד לדעת זוגתי אקס, לדברים שאומר אבא שלי, ואפילו לחלק מהדברים שכתבתי אצלי, הדינמיקה של בחירת אובאמה עשויה להביא לא רק לשינוי סימבולי. נכון, הוא שוקל להשאיר את שר ההגנה של בוש לתקופה מסויימת נוספת, ובין המועמדים שלו לשר האוצר נמצאים לא מעט קפיטליסטים ממוסדים, בעניינים מסוימים הוא אולי אפילו יותר ניצי ממקיין (פקיסטן), אבל בכלל לא בלתי אפשרי, שהשינוי שהוא ינהיג יהיה, בכל זאת, קצת יותר מקוסמטי, ומעט יותר מהותי מרק שינוי כיוון כדי שהשיטה תמשיך לפעול. ומעבר להכל, העובדה שכל כך הרבה אמריקאים הצביעו בעדו, התרגשו מהבחירה שלו, ואמרו "לא" גדול ומהדהד לכל הכיוון של ממשל בוש, היא מהדברים היותר אופטימים ומרגשים שקרו.
דרך אגב, מקיין עצמו אמר לפני כמה חודשים, שאם הוא ינצח יגידו שהקמפיין שלו היה מושלם, ואם יפסיד, יגידו שהוא היה גרוע. באמת, כל הדיבורים על איכות הקמפיין הם תמיד פועל יוצא מהתוצאה. (וחוץ מזה, שאלו את מקיין לפני כמה ימים איך הוא מרגיש בעקבות הבחירות. הוא אמר: אני ישן כמו תינוק. ישן שלוש שעות ואז מתעורר ומתחיל לבכות…)
אגב, רק לי "shock and awe" מזכיר את "צריבת התודעה"? הייתכן שהפאשיסטים האמריקאים למדו מהפאשיסטים הישראלים? לא יכול להיות!
אגב צריבת התודעה, זה באמת אחד הרעיונות הגרועים שמדינה דמוקרטית יכולה ליישם. רק לדיקטטורות (דה-יורה או דה-פקטו) כמו רוסיה טו סין זה עובד. לא נורא, אולי כשמופז יהיה ראש ממשלה הוא יחליט לפזר את הכנסת.
יפה כתבת. אני מסכים איתך שבחירת אובמה היא אירוע מיוחד וטוב, ועצם הבחירה, בלי קשר לאכזבה הצפויה מהאדם (שהוא,בסופו של דבר, רק אדם) היא משמעותית מאוד ומשמחת. אני מתפלא על חוסר היכולת של רבים להתעלות מעל לציניות ולקטנוניות (שלא לדבר על קשקושי ה"הוא מוסלמי") ולהכיר בגודל המעמד. בניגוד לאמריקה, אני חושש שאצלנו לא רק הפוליטיקאים, אלא גם הציבור טובע בציניות.
אתה כותב מאוד יפה, אבל אני בכלל לא בטוחה שאני מסכימה איתך. כלומר- יאי לעם האמריקאי, יפה לו שהוא מתגייס למען מטרה חשובה, זה מגניב שבעידן הציני שלנו עדיין אפשר למכור רעיון ומישהו עדיין יקנה אותו.
וזאת בדיוק הבעיה. לך תוכיח ש-יש לך אחות. בגלל שהמשחק הפוליטי בימינו לא מתרחש בין כותלי פרלמנט כלשהו, הוא לא עוסק במנהיגות או בצעדים קונקרטיים: הפוליטיקה של ימינו עניינה באמירות, במילים, ברטוריקה, בזווית צילום, בקמפיינים.
ועם מספיק כסף, גם אני יכולה להריץ קמפיין.
ציבור הבוחרים האמריקני לא הצביע לאדם בעל היכולת האדמיניסטרטיבית הטובה ביותר או לאדם שדעותיו חופפות את שלו: הציבור האמריקני הצביע לאדם שבזמן נתון, הציע את הסינכרוניזציה הטובה ביותר לפילטר העכור שסיפקה המדיה. לאדם שצבע עורו ומילות הנאומים שלו הצטלצלו בבהירות הרבה ביותר בתוך המציאות שהמדיה הזו סייעה, בין השאר, להתוות.
אנחנו מדברים על מנהיגים גדולים כמו וושינגטון וג'פרסון, אבל שוכחים שבעידן ההוא לא הייתה טלוויזיה ואמצעי השכנוע בזכות החוקה החדשה היו מאמרי "הפדרליסט".
נו, אז קנית אותי (בזול, אם כי בחן) עם הרפרור לקברט.
וכמובן שהאמירה שלך תקפה גם אם יתברר בסופו של דבר שכהונתו של אובמה לא "תשמע כמו בחירה טובה". זה בדיוק מה שכל כך מעצבן בה.
תגובות מאוחרות. מצטער.
המתחזק של: ג'רמיה רייט מתבסס על הרבה מאוד אמיתות, אך, בו זמן, הוא גולש לעתים למקומות משונים מאוד. עניין האיידס הוא דוגמא טובה. אבל, בגדול, אני מסכים. רייט לא טיפש, והביקורת שלו, לפחות חלק ניכר ממנה, היא מוצדקת.
ובעניין אובמה, דעתי כדעתך.
אלעד: אוי.
תומר: אחד הדברים המכאיבים ביותר בבחירות האלו היה לצפות בתגובות הישראליות. זה מפחיד לגלות כמה רבים מאיתנו הסתגרו בתוך בית המראות שלהם, בחשש המנוון של ה"טוב/רע לישראל". אחת הסיבות שאנשים כאן לא מתרגשים מנשיא שחור, אני מניח, היא החשש מראש ממשלה ערבי. הרבה יותר קל להיות בצד של הבזויים אם באותה פינה יש גם את הבריון הכיתתי.
מיכל: המשחק הפוליטי אף פעם לא התרחש רק בין כותלי פרלמנט. אמירות, מילים, רטוריקה זה חלק מהעניין, תמיד היה. את יכולה להריץ קמפיין, אבל זה לא מבטיח לך דבר, ודאי שלא ניצחון בבחירות.
הבוחרים אכן הצביעו למי ש"הציע את הסינכרוניזציה" וכו'. אבל הם עשו זאת גם בכלל הסינכרוניזציה, לא רק בגללה. וחלקם עשו זאת ותמכו בו עוד לפני שהמדיה הקדישה לו תשומת לב. ולגבי הפדרליסט, ובכן, המאמרים הללו היו משכנעים פחות מכפי שנדמה לך, והם יועדו לציבור מצומצם מאוד. לגבי וושינגטון, הוא זכה למיתולוגיזציה בזכות עמידתו בראש המינטמן במלחמת העצמאות, וגם כאשר נבחר פה אחד היה זה בזכות בחישה של המילטון מאחורי הקלעים. מה גם ששתי כהונותיו היו רחוקות מלהיות אידיאליות.
ג'פרסון היה אמן יחסי ציבור, שחלק ניכר מכוחו היה נעוץ ביכולתו לרומם את אמונותיו לדרגת אתוס לאומי (כמו גם ביכולת לנהל קמפיין פוליטי מלוכלך במיוחד; כרזות שלו תיארו את אדמס כאנדרוגינוס קרח). למעשה, ג'פרסון הוא בדיוק מה שחשבתי עליו כשראיתי את אובמה נואם, ומאוחר יותר, כשכתבתי את הפוסט הזה – היכולת להפיח משמעות במנגנון האזרחי.
עלמה: למה מעצבן?