התגובות בפוסט של איתמר לסיכום פרוייקט העבודה גרמו לי לתהות שוב איך אפשר להבהיר כי הבלוג הזה אינוקבוצת חברים סגורה, שאינה מעוניינת לקבל לשורותיה מתפקדים חדשים. הטענה הזו בעייתית מכמה סיבות, ובעיקר היא מזכירה לי את הימים הרחוקיםבנוער רצ, כאשר אחד מחברי הקבוצה שאליה השתייכתי אמר שאנחנו לא צריכיםלדבר על פוליטיקה, כי גם ככה כולנו מסכימים. במקום זאת, הוא הציע קרבקרמבואים. במלים אחרות, את איתמר יש לי כל יום. אני רוצה צעצועים חדשים. וכך עושים זאת: 1. שולחים מייל למיטל (meitalsha בג'ימייל), לאיתמר (itamarshaaltiel בג'ימייל) או לההם (hemeitster בג'ימייל) 2. הם מעלים את הפוסט. 3. למחרת באים בהתרגשות, כדי לבדוק את התגובות. יותר פשוט מלפתוח יוזר בפליקר, לעזאזל.
תגית: הודעה מנהלתית
קוראים קוראים שעל המקלדת
איתמר ואנוכי חלוקים בסוגיה קשה, שמאיימת לפצל את הבלוג ל"ההם איחוד" ו"ההם מאוחד". אנא האזינו בשימת לב והכריעו. ובכן, את הרעיון הצעתי אני, והוא הולך ככה: לפעמים, יש ספרים שאין מה לומר עליהם. אתה קורא את "W או זיכרון הילדות". מה תגיד עליו שלא אמרו? מה תחדש שלא חידשו? לאילו תובנות עמוקות מני חקר אתה עשוי להגיע? ובכל זאת, אינך רוצה לוותר. אינך רוצה להניח את הספר בידך מבלי לזעוק מעל גגות העולם: קראתי. אתה רוצה לשלוח מעין "פינג" ממוחשב שלו שני קצוות: הספר המעולה שאתה אוחז בהתרגשות, בעודך ממשש עדיין את הכריכה שלו, והקוראים האחרים; אלו שכבר קראו והאזכור יעלה בהם חיוך של נוסטלגיה, ואלו שטרם קראו וצריכים. כל-כך צריכים. מה תעשה? אם יש לך חברים, אתה יכול לזיין להם את השכל כמה ימים, ולהגיד להם שהם חייבים חייבים חייבים לקרוא את הספר המדובר, שחייהם אינם חיים אם טרם קראו אותו. אם במקרה החברים האומללים שלך כבר קראו אותו, אתה עלול לגרור אותם לדיונים ארוכים ומשמימים שבהם אתה תדבר בהתלהבות על האוצר שכרגע מצאת, והם יתבוננו במטבעות הזהב שתעלה על השולחן באדישות מהולה בזלזול של עשירים שבעים. אם אין לך חברים, נידונת להחנק במיץ ההתרגשות של עצמך. לא עוד! אני מציעה להשיק בבלוג הזה, שהוא בלוג ספרותי איכותי אם טרם הבחינותם, מעין טופס קצר שמטרתו לשלוח את ה"פינג" ההוא. הוא יהיה מורכב מכמה שאלות בסיסיות, שיאפשרו הן תשובות לקוניות והן סוג של התפייטות התחלתית שתסייע לקורא-הכותב ולקוראים האחרים לגבש סוג של אמירה על הספר. כן, אני מודה. יש בכך מן המקומוניות. יש בכך מן הפופוליזם הזול. וכן, טמונה כאן סכנה של פשטנות. אז מה אתם אומרים? בעד או נגד? בעד אבל לא ככה? יותר נגד מנגד? אל תהססו, לחצו על "הוסף תגובה".
על סדר היום (או: מיטל משחקת אותה קוטקה)
שני נושאים: הנושא הראשון הופך את הפרצופים שלנו לאדומים מחימה. אנחנו משלמים כסף כדי להיות כאן. לעזאזל, כסף טוב שהרווחנו בזיעת אפינו הושקע כדי לקנות לנו מנוי פרו. ובכל זאת יש במקום הזה פרסומות. איזה תירוץ יכול להיות לזה? (יכולתי לכתוב על זה 500 מילה מתלהמות כמיטב המסורת, אבל זה סתם יעצבן אותי). במילים אחרות, מי שיודע דבר על מי אחראי למחדל הזה שיאמר בבקשה את שם האדם האחראי ואיתמר, שנמצא בנענע יומיום, יפוצץ אותו במכות. תזהרו, הוא מטבריה ויש לו גב. הנושא השני הופך אותי למדושנת עונג. אין לי מושג במי מדובר, אבל הם הוציאו ספר למכירה ברשת והרוויחו כמה אלפים של דולרים תוך יום. תודו שזה מזין את אספירציות הסופר-שלא-יכול-להיות-מוערך-על-ידי-הוצאות-לאור-מוכרות שלכם, אנרכיסטים מהממים שכמונו.