"I am Legend" הוא סרט רע. הוא מצטבר ונבנה, ואז נחתך לסיום סתמי. אבל הסרט בנוי על ספר, שיצא לאור ב-1954, והסיום שלו שונה לגמרי, ומטריד בדרך אחרת לחלוטין. למי שמעוניין, אפשר למצוא את הספוילר כאן.
הסוף המקורי של הסרט דמה לזה של הספר, ולא קשה לראות שרוב הסרט מוביל לכיוון הזה. הסיבה שהסוף שוּנה היא קהל הנסיינים, שצפה בסרט לפני ששוחרר, ומצא את הסיום המקורי, כצפוי, עוכר שלווה. אמנם, מטרת היצירה המקורית היתה להגיע לכדי שלווה שנעכרה, אך בהפקה החליטו שזו אינה מטרה ראויה עבור סרט ב-2007, 2008 ובכלל.
תהליך דומה עובר גם על הפופ, שסונתז לדעת הקהל בידי קבוצות מיקוד וגרפים סטטיסטיים. כסף רוצה כסף, ואם אמנות היא הכלי להשגתו, הכסף יחדד אותה כך שתקלע למטרה. זה עגום, אבל לא חדש.
תחושת מרחבים
אתמול נסעתי לאוניברסיטה באוטובוס, אזניות על אזניים, מקשיב ללקט קאנטרי-ווסטרן. תחושת מרחבים. דבר מוזר, כיצד האופק נעשה לחלק בלתי נפרד מהאמריקנה. שיר מסע אחר שיר מסע, ואחריו שיר על מדורה, כוכבים וסוס. חצי שעה ארוכה של אופק, של חלומות נדודים. מסע הוא אחד מהדברים שלא מדברים עליהם כאשר מדברים על החלום האמריקני. החלום האמריקני אמור לעסוק בקניין. צבירה הדרגתית של רכוש והתחייבויות. מסע הוא ההפך הגמור; הוא השלה, התערטלות מכבלים של חובה והכרות ורכוש. חצי שעה ארוכה, ובקושי יכולתי לרדת מהאוטובוס, להיכנס לאוניברסיטה, להיכנס לשיעור.
אולי בגלל זה אנחנו מוכנים לקנות יצירות שאינן אלא הסחת דעת, יצירות ללא יוצר, שנבנו כך שיתאימו בדיוק לקהל היעד, שאין בהן דבר משל עצמן, רק טווייה מחודשת של רגשות ורעיונות מוכרים. יצירות מיקרוגל. כי זה קשה. להיפתח. להסכין לתקשורת. יש לך חובות, חלומות שנבנו בקפידה, רכוש והתחייבויות. הרי בסוף עליך להכריע, ולרדת מהאוטובוס; אתה לא יכול להרשות לעצמך להיסחף ברוח. ובכל פעם שאינך נסחף, בכל הכרעה כזו, משהו בך עלול להתכווץ ולמות.
אחד המאמרים עוכרי-השלווה הטובים ביותר שקראתי לאחרונה. תודה.
אם כבר הזכרת את הסוף החלופי
http://www.firstshowing.net/2008/03/05/must-watch-i-am-legends-original-ending-this-is-amazing/
לפחות באחד הסרטים האחרים שנעשו על פי הספר, The Last Man On Earth עם וינסנט פרייס, עניין האגדה מורגש יותר, אבל זה סרט גרוע בהרבה מובנים אחרים.
http://en.wikipedia.org/wiki/The_Last_Man_on_Earth_(1964_film)
סרט מד"ב איטלקי! סרט מד"ב איטלקי! ענק!
וגם על שני סרטים קודמים שנעשו לפי הספר של מתיסון.
המאוחר יותר מ 1971 עם צ'רלטון הסטון, והמוקדם והמוצלח מאד מ 1964 עם וינסנט פרייס
http://www.youtube.com/watch?v=i4mYireNvcg&v3
(עם רומא של אמצע שנות השישים כעיר ערפדים\זומבים בשחור לבן הסרט נראה לפרקים כמו המשכון האימה של לה דולצ'ה ויטה)
וכן, סרטי מסע די נעלמו מנוף הקולנוע האמריקאי.
אלא אם מחשיב את מסעותיהם של הרולד וקומאר – למימוש זכות הקניין על המבורגרי ווייט קאסל ובסרט ההמשך הרחק ממפרץ גואנטנמו.
תודה
פחות טוב ממה שזה נשמע, אם זה נשמע טוב בכלל
דווקא הייתה תעשייה פורחת למדי, המד"ב האיטלקי.
http://dir.salon.com/story/ent/movies/feature/2002/05/21/spaghetti/
למה אף אחד לא סיפר לי על הדברים האלו?
מדהים
נשביתי בקסמי הפסקה העוסקת ב"תחושת המרחבים". דווקא הרבה מאוד מהערכים של הדרום בארה"ב הם מחאה נגד האתוס התחרותי והתעשייתי שהפך לאט למה שנקרא החלום האמריקני. קשה למצוא שיר קאנטרי שלא מהלל את החיים בקצב איטי, או את תחושת הנדודים (rambling) המקננת בו. אבל גם כאן יש התקבעות, ויש פופ, ואפילו מסונתז ביותר, שמשחק בדיוק על הכרת הערכים הללו. הפחד משבירת הערכים גדול אפילו יותר במקרה הזה משום שזו עדיין תרבות מחאתית, וציבור המאזינים מתנגד עוד יותר ובאלימות לכל חריגה קטנטנה ממה שמוכר וידוע ומקובל.
הבעייה האמיתית היא שללא התקבעות והתאבנות של פורמט/ז'אנר/תרבות מסויימים, לא נוכל להנות מן השבירה והמחאה הכל-כך מהנים שלהם.
הרי אותה "טוויה מחודשת של רעיונות ורגשות מקובלים" (משפט נפלא) היא מה שנגזר עלינו לעשות לנצח כבני אדם חושבים. דרך אחת לפיתרון תהיה הכללה והכרה בכל הז'אנרים והערכים הקיימים, אבל בנקודה זו תיעלם לתמיד רוח השבירה, אותה התרגלנו לזהות עם אמנות.
להתכווץ ולמות, אה?
חזק.
אכן. הזכיר לי את הסדרה הנשגבת של cat and girl על הדרך אל הפשרה.
בהקשר זה אני מאוד ממליצה על הסרט the assassination of Jesse James by the coward Robert Ford. מאוד רלוונטי לדברים שכתבת כאן.
הכי קל לעשות רומנטיזציה לחסר הגבולות, אבל לסיפור הזה יש גם צד שני: גם בכל פעם שאתה *כן
* נסחף, בכל הכרעה כזו, משהו בך עלול להתכווץ ולמות. אותו דבר שחי בזכות מילוי החובות, הגשמת החלומות שנבנו בקפידה, אפילו צבירת הרכוש ומילוי ההתחייבויות.
וסליחה שאני שוב לוקחת את תפקיד מחרבת השמחות (-:
אופס. מעבר שורה מיותר. תיקון, מישהו.
את (אתה?) צודקת, במובן הזה שהקאנטרי שאני שומע הוא הפופ של הדרום. אבל בשבילי, בשבילי הוא אחר.
להתכווץ, אכן
וואלה. יכול מאוד להיות שזה אחד מהדברים שגרמו לי לכתוב את זה.
ואני אוריד. יברך האל את הטורנט.
ירדתי מהאוטובוס, לא כן?
לאיתמר (לא מצליח להגיב ישירות לתגובתך) – לא התכוונתי שהאזנת דווקא לאלמנטיים הפופיים מתוך הז'אנר (אותו אני אגב אוהב, מאותן הסיבות שפירטת) – אלא שהמוזיקה שחווית כמרגשת ושונה מן המוכר, גם היא בסופו של דבר מכילה גורמים שכל תכליתם להתעלק ולהתרפק על המוכר והידוע שבה, ובדרך הופכים את הקיצוני לרדוד.
יש כאן פונקציה של כסף, כמו שהראית, ולדעתי גם של איזו חרדה גוברת מאיבודם של מסומנים שתוכנם מקובל על ידי הכלל.
למיטל – לחלוטין להתכווץ ולמות.
ולשניכם – תודה על האתר. מזמן רציתי לומר.
לא חשבתי שרמזת לזה. ניסיתי לומר שאתה צודק, שגם זו מוזיקה שמתרפקת על המוכר, אבל בשבילי, זה אינו מוכר כלל.
ותודה על התודה. מסמיקים כאן.
"דבר מוזר, כיצד האופק נעשה לחלק בלתי נפרד מהאמריקנה". למה, כי זה לא מתאים לבודריאר? ואולי דווקא דבר מוזר איך התזזיתיות נעשתה חלק בלתי נפרד מאמריקה? ואולי זה לא מוזר ושני הכוחות קיימים במקביל? כמו איש עם אוזניות שבסוף יורד מהאוטובוס. הכל מתכווץ ומתמתח שוב, ושום דבר לא מת (היום הוא יום אופטימי, מסתבר).
הפסקה על הנדודים עשתה לי קווץ' קטן בפנים; הנדודים הם החלום שכמעט-כמעט, אבל עדיין לא לגמרי, וויתרתי עליו.
תשובה משובחת
אני עדיין לא. אני עוד אלך לשתול עצים בקנדה. אולי.
אתה כל כך צודק, הסוף הכפוי פשוט תולש את כל המשמעות מהסרט.
זה מזכיר לי איך תמיד כל ספרי פיליפ ק. דיק שמתורגמים לקולנוע הופכים לפתע לסרטי פעולה עם סופים משונים. (סליחה מראש ממעריצי בלייד ראנר לדורותיהם…)