"I am Legend" הוא סרט רע. הוא מצטבר ונבנה, ואז נחתך לסיום סתמי. אבל הסרט בנוי על ספר, שיצא לאור ב-1954, והסיום שלו שונה לגמרי, ומטריד בדרך אחרת לחלוטין. למי שמעוניין, אפשר למצוא את הספוילר כאן.

הסוף המקורי של הסרט דמה לזה של הספר, ולא קשה לראות שרוב הסרט מוביל לכיוון הזה. הסיבה שהסוף שוּנה היא קהל הנסיינים, שצפה בסרט לפני ששוחרר, ומצא את הסיום המקורי, כצפוי, עוכר שלווה. אמנם, מטרת היצירה המקורית היתה להגיע לכדי שלווה שנעכרה, אך בהפקה החליטו שזו אינה מטרה ראויה עבור סרט ב-2007, 2008 ובכלל.

תהליך דומה עובר גם על הפופ, שסונתז לדעת הקהל בידי קבוצות מיקוד וגרפים סטטיסטיים. כסף רוצה כסף, ואם אמנות היא הכלי להשגתו, הכסף יחדד אותה כך שתקלע למטרה. זה עגום, אבל לא חדש.

תחושת מרחבים

אתמול נסעתי לאוניברסיטה באוטובוס, אזניות על אזניים, מקשיב ללקט קאנטרי-ווסטרן. תחושת מרחבים. דבר מוזר, כיצד האופק נעשה לחלק בלתי נפרד מהאמריקנה. שיר מסע אחר שיר מסע, ואחריו שיר על מדורה, כוכבים וסוס. חצי שעה ארוכה של אופק, של חלומות נדודים. מסע הוא אחד מהדברים שלא מדברים עליהם כאשר מדברים על החלום האמריקני. החלום האמריקני אמור לעסוק בקניין. צבירה הדרגתית של רכוש והתחייבויות. מסע הוא ההפך הגמור; הוא השלה, התערטלות מכבלים של חובה והכרות ורכוש. חצי שעה ארוכה, ובקושי יכולתי לרדת מהאוטובוס, להיכנס לאוניברסיטה, להיכנס לשיעור.

אולי בגלל זה אנחנו מוכנים לקנות יצירות שאינן אלא הסחת דעת, יצירות ללא יוצר, שנבנו כך שיתאימו בדיוק לקהל היעד, שאין בהן דבר משל עצמן, רק טווייה מחודשת של רגשות ורעיונות מוכרים. יצירות מיקרוגל. כי זה קשה. להיפתח. להסכין לתקשורת. יש לך חובות, חלומות שנבנו בקפידה, רכוש והתחייבויות. הרי בסוף עליך להכריע, ולרדת מהאוטובוס; אתה לא יכול להרשות לעצמך להיסחף ברוח. ובכל פעם שאינך נסחף, בכל הכרעה כזו, משהו בך עלול להתכווץ ולמות.