החברים של ג'ורג'

תירוץ שגרוע מהעבירה

חמוש מג”ב חשוד ברצח בביתוניא, ומה זה אומר על הרצח בכפר כנא

משהו חריג מאד קרה היום: מח”ש הודיעה שהיא עצרה חמוש מג”ב, שהשתתף בירי בביתוניא בחודש מאי, ושהיא חושדת בו ברצח. אני לא יודע מתי בפעם האחרונה הועמד לדין חמוש ישראלי באשמת רצח: בין השנים 2000 ו-2013, העמידה מערכת המשפט הצבאית רק 21 חיילים לדין במקרי מוות של פלסטינים, ורק שבעה מהם הורשעו. מבין השבעה, רק אחד – תייסיר הייב – הורשע בהריגה (לא רצח); האחרים הורשעו בעבירות שנעו בין רשלנות לגרימת מוות ברשלנות. הייב נידון לשמונה שמות מאסר; העונש החמור ביותר שהושת על נאשמים פרט לו עמד על שבעה חודשי מאסר. הייב הורשע בהריגה – רצח, למעשה – של אזרח בריטי, תומס הורנדל, שמותו יצר רעש בינלאומי ניכר. יש להניח שגם העובדה שהייב איננו יהודי שיחקה לרעתו במערכת המשפט של הצבא היהודי ביותר בעולם.

אז כן, העמדה לדין של חמוש בחשד לרצח, ומעצר של המפקד שלו בחשד שידע שהוא ירה קליעים חיים תוך הסוואת הירי כירי גומי – כפי שכתבנו פה לפני חצי שנה כמעט – היא סיפור גדול ביחס. כמובן, זו הזדמנות שאסור לפספס ללעוג לשקרים הרשמיים והלא רשמיים של הדוברים של צה”ל ודובריו הרשמיים פחות ראויים ללעג מיוחד חיים שיין, שקבע שהטענה שהחמושים ביצעו רצח בביתוניא היא שוות ערך לעלילות דם; ספק אם ראיתי מקרה דומה של אוטו-אנטישמיות, שהרי הבוקר הסתבר ששיין אישש את עלילות הדם; וה”מומחה” מפרשת א-דורא שקבע בפסקנות שאנשים שחוטפים כדור לא נופלים ככה, שעל ה”מומחיות” שלו חבל להרחיב את הדיבור. צריך גם לומר שארגון זכויות האדם “בצלם” יצא – בפעם המי יודע כמה – אמין יותר מדוברי החמושים. אבל יש פה גם סיפור אחר, אקטואלי יותר.

בסוף השבוע שעבר, ירה חמוש של משטרת ישראל למוות בח’יר א-דין חמדאן בכפר כנא. לטענת החמושים, חמדאן תקף ג’יפ סיור של המשטרה בסכין, ולכן הם ירו בו. אלא שמעשה שטן, כמו בביתוניא, צץ לו סרטון אבטחה והציג מציאות בעייתית הרבה יותר. חמדאן אכן תקף את הניידת בחפץ כלשהו (אם היה שם סכין, המשטרה עוד לא הצליחה למצוא אותו), אבל כשהשוטרים יצאו לקראתו, הוא נס – ואז הם ירו בו בגבו. כלומר, כשהוא לא היווה כלפיהם כל סכנה.

זה קרה כיומיים אחרי ששר המשטרה הודיע שהוא נותן לשוטרים שלו רשיון להוציא להורג “מחבלים.” כמו ברצח הכפול בביתוניא, שם ערכו צה”ל ודובריו הפצצת שטיח של שקרים, גם כאן שיקרה המשטרה מן הרגע הראשון: אמיר זוהר ריכז את השקרים כאן.

אלא שיומיים אחר כך, כבר הדליפו “גורמים במשטרה” שהשוטר שרצח את חמדאן – כן, ירי בגבו של אדם נמלט הוא רצח – ימשיך לאכול את לחם הציבור כאילו לא קרה שום דבר, כאילו הוא לא שפך את דמו של אזרח ישראלי. לשוטרים היה תירוץ חריג, אפילו במקומותינו: הם “חששו מלינץ’” ולכן “פעלו בצורה אגרסיבית.”

נניח כרגע לעובדה שאין שום סיבה להאמין למה שהחשודים ברצח אומרים. הם הרי כבר שיקרו בלי הכרה על כל הפרשה. הבה נצא מנקודת הנחה שהם, לשם שינוי, אומרים את האמת: הם חשו מאוימים מצד אחרים, ועל כן ירו למוות בחמדאן.

אם זה המצב, הרי שהם מרשיעים את עצמם ברצח במו פיהם. חמדאן לא היווה להם סכנה; אחרים, כך חשו, סיכנו אותם; ואף על פי כן, הם “פעלו בצורה אגרסיבית” כלפי חמדאן והרגו אותו. כלומר, הם הרגו את שמעון בגלל חשש מפעולתו העתידית של ראובן. ואת התירוץ המדהים הזה, מקבלת משטרת ישראל – על פי דובריה הלא רשמיים, כמובן – כעילה שלא להעמיד אותם לדין.

והעיתונות היהודית, ברובה המוחלט, יחד עם חלק גדול של הציבור היהודי, מקבלת את התפיסה הזו. כוח קטלני, כלפי לא יהודים, נשמע כמו שימוש לגיטימי גם כאשר אין לו כל סיבה. השוטרים יכלו לנתק מגע; הם יכלו להזעיק תגבורת; הם יכלו להפעיל על חמדאן אמצעי אל-הרג כלשהו (טייזר, למשל, ששימוש מדוד בו הוא לגיטימי לעילא, אם אכן היתה שם סכין); אבל הם בחרו להפעיל כוח קטלני, ובבואם לתרץ את מעשיהם, לנקוט בתשובה שמציגה אותם באור הבלתי מקצועי ביותר שבאפשר.

חלק מזה, כמובן, נובע מכך שהפוליטיקאים שלנו הרעיבו את המשטרה מתקציבים במשך עשור ויותר, מאז ימי ה”בלי בכי ובלי נהי” של המושחת במנהיגי ישראל, אריאל שרון, וכתוצאה מכך כוח האדם שמגיע למשטרה הוא בלשון המעטה לא הכפית החדה שבמגירה. חלק מזה, כמובן, נובע מכך שהמשטרה עוסקת יותר ויותר בבטחון פנים מאשר בשיטור בשנים האחרונות.

אבל חלק ניכר מכך נובע מהעובדה שהשוטרים חיים בקרב עמם. הם שמעו את השר שלהם. הם מכירים את התקשורת היהודית. הם מבינים את דעת הקהל. אולי אפילו שמעו על התרגיל של השוטר מביתוניא, שבמסווה של כדורי גומי ירה כדורים חיים – ועד הבוקר, נראה היה שיצא מזה בשלום. והם נקטו בפתרון הקל והפלילי של רצח.

והציבור היהודי מריע להם. אחר כך, הוא לא מצליח להבין מדוע הציבור הפלסטיני – שראש ממשלתנו שוקד כמיטב יכולתו לאחד אותו, בגבולות 1949 ומחוצה להם, ולעזאזל תפיסת האזרחות – רואה בשוטרים אויבים. ככה זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני רוצה להזכיר שבעוד כשבועיים, ביום שלישי ה-25 בחודש, נפגש בשעה 20:30 בבר קיימא, למפגש הקבוע-למחצה של הבלוג. אעביר שם הרצאה שכותרתה הזמנית היא “התפוררות הסכמי סייקס-פיקו ועתידה של ישראל,” ואחר כך ננהל דיון פתוח.

(יוסי גורביץ)

ולפעמים, כיבוי אורות

האמונה ביכולת לשנות את המדינה תלויה בחופש הדיבור. כשזה מתפוגג, כשהבעת דעה הופכת לעילה לתקיפה פיזית או לפיטורין, צריך לתהות אם הקרב על דמותה של ישראל לא נגמר

לא רציתי ללכת להפגנה שנערכה במוצ”ש. לא חשבתי שהיא תהיה יעילה וחשבתי שהיא בעיקר תהיה עלה תאנה ל-hasbara הישראלית: תראו, אנחנו מאפשרים הפגנות גם בזמן מלחמה. לא האמנתי שיש לה יכולת לשנות משהו. הציבור היהודי נמצא כרגע בהתקף, מסוג ההתקפים העונתיים שלו, ואין טעם לדבר איתו כרגע. אבל אז, באיטיות, העמדה הזו התמוססה; וכשהמשטרה עשתה את התרגיל המסריח שלה ערב ההפגנה, והודיעה תחילה שהיא מבוטלת, אח”כ שהיא לא מבוטלת אבל שהיא מבקשת מאנשים לא להגיע, החלטתי לא רק להגיע, אלא גם להגיע עם חולצה פוליטית.

בהפגנה שבוע קודם לכן, בכיכר הבימה, הגעתי עם חולצה פשוטה. ידעתי שיש כנופיות של אנשי ימין שאורבות למפגינים בדרכם הביתה ולא רציתי לסמן את עצמי כמטרה. במילים אחרות, השתפנתי. בסוף ההפגנה, חמקתי מהמקום דרך רחוב צדדי. כן, תוך זמזום “שוב דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור,” אבל ממקתי. נאלצתי להודות שאני מפחד.

במוצ”ש האחרון ראיתי את האספסוף של הימין מקרוב. ההפגנה היתה מייגעת, עייפה כמו בורקס מאמפם, וחסרת תוחלת. הסתלקנו מוקדם, לפני שהתחילה האלימות; לפני שמפגיני שמאל ספגו מהלומות מוטות לראש, לפני ששני מפגינים גילו שהפורעים עקבו אחריהם עד ביתם ותקפו אותם בחדר המדרגות שלהם, לפני שהפורעים הקיפו מפגינה עם חולצת תעאיוש, רכובת אופניים, ואיחלו לה להיאנס על ידי עזתים; וכשזו הודיעה לשוטרים שהיא רוצה להגיש תלונה על הטרדה מינית, אומר לה אחד השוטרים “את רוצה לחיות? נכון שכן? אז תלכי מפה גברת. סעי כבר. סעי.” והיא נסעה. בקיצור, זה הזכיר יותר מדי את מצעד הגזענים בשכונת התקווה לפני שנתיים.

הטרור הזה, שהמטרה שלו היא לסתום לשמאל את הפה, גם מצליח. שמעתי לא מעט אנשים שאני מכיר אומרים שהם מפחדים ללכת להפגנות. אחרים קיבלו טלפונים מההורים שהתחננו בפניהם לא ללכת. אני עצמי, כאמור, נקטתי בכמה צעדי זהירות חריגים. ופחד הוא דבר מדבק.

ההתקפה הזו לא מקרית. יש לה תמיכה פוליטית ניכרת בימין היהודי, ואף ששום חבר כנסת לא הביע תמיכה פומבית, הימין היהודי הפוליטי מצטיין בשתיקתו במקרה הטוב, בשמחה לאיד במקרה הרע. ליואב אליאסי, שהקים ארגון טרור מוצהר – “האריות של הצל” – ושעכשיו החל גם “לרדוף בוגדים” וליצור לחץ ציבורי לפיטוריהם, כנראה שכבר לא תהיה קריירה מוזיקלית, אם היתה לו אי פעם; אבל אם יתאמץ, הוא יוכל להיות הרונן שובל הבא.

הימין היהודי נוהג להתהדר בכך שבישראל יש חופש דעה. עד לאחרונה אכן היה, וישראל היתה מקום חופשי מאד מבחינה פוליטית. אני יודע שאלימות נגד מפגינים בזמן מלחמות היא לא דבר חדש, ממלחמת העולם הראשונה והלאה; אני זוכר שניקסון חבש קסדת מגן כאות הזדהות עם הפועלים שפיזרו באלימות הפגנות נגד מלחמת ויאטנם; אני זוכר מה קרה במלחמת לבנון הראשונה, כשקומץ שמאלנים יצא להפגין נגד המלחמה מוקדם מדי, חודשיים לפני שרוב הציבור הבין שהיא אסון. ויש להניח שכאשר התותחים ידומו סוף סוף, רמת האלימות כלפי מתנגדי המלחמה תרד.

אבל מה שנלמד פה לא יישכח. קבוצות האלימות לא ילכו לשום מקום. אולי מספר החברים שלהן יצטמצם, אבל יש קבוצה של בריונים חסרי תוחלת, מהסוג שמזין כל תנועה ניאו-נאצית בכל מקום, שיבינו שאם הם יפנו את האלימות שלהם לנתיב הספציפי הזה, הם יזכו לסוג של לגיטימציה שלא יקבלו בשום מקום אחר; ויש לאנשים האלה מנהיגים. לא רק אליאסי ושרצים מסוגו; גם מנהיגים ברמה הלאומית יותר – דני דנון, מירי רגב, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן. לא, הם לא ילכו לשום מקום. הם ייבאו את הטלת האימה של המתנחלים על הפלסטינים אל תחומי מדינת ישראל.

המשטרה, יש כמה וכמה עדויות, הביעה תמיכה בפועל בפורעים של אליאסי. עד כה לא הוגשו שום כתבי אישום, עד כמה שידיעתי מגעת, ומעצרו של איש לא הוארך. אליאסי עצמו חופשי כציפור.

והטרור יתרחב. בהתחלה, הוא יופנה כלפי אנשים שהולכים להפגנות שמאל, וכמה כאלה באמת כבר יש. אחר כך, וזה כבר קורה, הוא יופנה כלפי אנשים שמעיזים להביע דעות שמאל: ציינו את “רדיפת הבוגדים” של אליאסי, אבל גם סופרפארם הודיעה לעובדים שלה שהם מתבקשים לסתום את הפה בכל מה שקשור לפוליטיקה במדיה החברתית, ושאם לא כן הם צפויים לפיטורים. אוניברסיטאות תל אביב ובן גוריון יצאו בהצהרות דומות, והאחרונה אף הודיעה שהיא מנטרת את ההתבטאויות של אנשי הסגל שלה (!) ושל הסטודנטים (!!) ברשת. לא במקרה, הצהרת הנאמנות של אוניברסיטת תל אביב התחילה בשבועות תמיכה בצבא הקדוש. בקיצור, מותר יהיה לך להביע את הדעה הלא-ימנית שלך, בתנאי שאתה צ’יוואווה מסורסת נוסח בוז’י הרצוג.

ישראל הופכת ממדינה שמגלה סובלנות כלפי ביטויים לא קונסנסואליים – אתה רשאי לצרוח מה שאתה רוצה, ממילא לא אכפת לנו – למדינה שמדכאת אקטיבית ביטויים כאלה. חופש הביטוי הוא אבן היסוד של החירות; הוא זה שמאפשר כל שינוי בדרכי שלום. כשהוא נעלם, ויותר מדי ישראלים עומדים מהצד כשהוא מותקף, מי שרוצה שינוי צריך להבין שאם יהיה שינוי, הוא לא יגיע בדרכי שלום; שהגלישה במדרון הגיעה עמוק מדי; שאם יהיה שינוי, הוא יגיע מבחוץ ובאמצעות לחץ, דיפלומטי או צבאי; שישראל לא מניחה לעצמה לעבור תיקון, ועל כן לא מנוס לעולם אלא לשבור אותה.

run away while you can

בנקודה הזו צריך אדם הגון לשאול את עצמו אם יש טעם בכלל להשאר, ואולי לא במקרה השלט הבולט ביותר בהפגנה במוצ”ש היה השלט בתמונה למעלה, שהניף אמיתי סנדי. במצב כזה הגירה, או בשמה הנכון יותר גלות, היא מהלך פאתטי לעתים קרובות; רוב האוכלוסיה לא מסוגל לבצע אותו; ויש בה אלמנטים מובהקים של בריחה משדה הקרב. ואף על פי כן, אם אינך מסוגל לומר את מה שאתה חושב, אם אתה צריך לצנזר את עצמך מחשש שאיזה בריון יארוב לך ברחוב או שתפוטר, מה הטעם?

לא יודע. מה שאני יודע הוא שאתוס חופש הדיבור של הדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה במזרח התיכון לא שרד מפגש עם סכסוך צבאי פעוט ביחס; ואני יודע שזה לא מקרה, שהיה מחנה פוליטי שלם שתכנן את סתימת הפיות הזו ושעוסק בה כבר עשור. מחנה פוליטי שלא יודע כיצד להתמודד עם טיעונים, ועל כן הוא צריך לסכור את פי הדובר; שהדרך שלו להנציח את שלטונו היא על ידי הטלת אימה על היריב.

ועוד דבר אחד: בפעם הבאה שמערכת ה-Hasbara תצווח באוזניכם שהחמאס מעדיף להשקיע בנשק ומחילות מאשר ברווחת עמו, זכרו שלושה דברים: קודם כל, שמי שחיסל את היצוא מהרצועה, ובהתאם את כלכלת הרצועה, הוא צה”ל והמצור שהטיל עליה החל מפברואר 2006; שנית, שלשר הבטחון שלכם יש אובססיה משונה עם יצוא מעזה ושבשנת 2002 הוא נכנס להתקף כשהממשלה החליטה לאשר יצוא תותים, דפק על השולחן וצווח שבלי התותים האלה היינו מכריעים אותם; ושלישית, שלפי נתוני השב”כ מ-2009, חמאס הוציא 40 מיליוני דולרים, שהם 13.8% מתקציבו, על נשק ובטחון – בהשוואה לשיעור של 18.6% מהתקציב שהוציאה ישראל על בטחון ב-2010. טלו קורה. אני מודה לאיתמר שאלתיאל על הנקודה האחרונה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן מספר תרומות גדולות מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שינת התבונה והתעוררות המפלצות

המנעותה של המשטרה מאספקת מידע אמיתי ורשמי בזמן אמת על פרשת רצח מוחמד אבו חדיר מדרדרת את ישראל לעבר מלחמת אזרחים

להלן העובדות כפי שהן מוכרות עד כה: בבוקר רביעי שעבר, קצת יותר מיממה לאחר שראש הממשלה נתניהו דיווח על מציאת גופות הנערים החטופים תוך האמירה ש”נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן,” חטפו מספר יהודים את מוחמד אבו חדיר, נער בן 16 משועפט. הם רכבו במהירות מהמקום, הגיעו לחורשה סמוכה, שפכו דלק על גופו, אילצו אותו לשתות דלק, ואחר כך הציתו אותו. המשטרה, שקיבלה דיווח מיידי על החטיפה, איכנה את מכשיר הסלולר של אבו חדיר ומצאה את הגופה תוך שעה וחצי.

עם זאת, היא נמנעה מדיווח רשמי על כך במשך זמן ארוך. בזמן הזה, התחילו אנשים – יש סיבות טובות להניח שאלו היו שוטרים – להזין את התקשורת בדיסאינפורמציה. אחת השמועות היתה טענה על כך שאבו חדיר היה הומוסקסואל שנרצח על ידי קרובי משפחה. אחרת היתה שהוא נרצח כתוצאה מריב חמולות. שתיהן נופחו במהירות על ידי התקשורת היהודית – בלט בשקריו משה נוסבאום מערוץ 2, שכדי לטהר את הציבור היהודי שיקר על זהותו של ילד נוסף שכמעט נחטף, וניסה לשכנע את הצופים שהוא בן למשפחת אבו חדיר; הוא לא – ועודדו על ידי שתיקה משטרתית רשמית.

אמרתי “תקשורת יהודית,” והתכוונתי לכל מילה. מותו של אבו חדיר הוביל למהומות קשות בגדה, וגם בתוך ישראל. הציבור הפלסטיני קיבל את המידע הרבה יותר מהר, וככל הנראה בצורה הרבה יותר מדויקת, מהציבור היהודי. כתוצאה מהתפרצות של מהומות לאומיות, נאלצה התקשורת הישראלית לבחור צד: האם היא תקשורת ישראלית, כלומר של כל אזרחי המדינה, או יהודית, כלומר משרתת את האוכלוסיה האתנית השלטת. כמו כמעט בלי יוצא מן הכלל במצבים כאלה, התקשורת – כמו הציבור שהיא מתחנפת לו – ויתרה על ישראליותה והפכה בכל פרט לשמה הרשמי ליהודית.

אבל היא לא היתה מועמדת בדילמה כזו, אלמלא המשטרה ובתי המשפט. המשטרה מטפטפת כבר כמה ימים שהיא יודעת שמדובר ברוצחים יהודים, שהסיבה לרצח היא לאומנית, אבל נמנעה מהודעה רשמית כלשהי. היום אמר בכיר ישראלי לסוכנות הידיעות AP – כלומר, לא לכלי תקשורת ישראלי, אף שצוטט בהרחבה – שהמשטרה עצרה שישה יהודים, ביניהם קטינים, בחשד לרצח. הם כבר קיבלו סיוע משפטי מטעם עמותת חננו, המייצגת הקבועה של מחבלים יהודים, וזה אומר דרשני.

כמובן, העובדה שמישהו נעצר – ודאי אם הוא נעצר על ידי משטרת ישראל – אין פירושו של דבר שהוא אשם במשהו. הוא רק חשוד. אבל המשטרה מסרבת לומר אפילו את זה לציבור. במדינה נורמלית, שבה המשטרה לא מנסה לכסות על התחת של ראש הממשלה, המשטרה היתה עושה ההיפך. היא היתה עורכת מסיבת עיתונאים יומית ומדווחת על מה שיש, והיא היתה מוציאה את הסרטונים של מצלמות האבטחה לציבור. אחרי הכל, הציבור עשוי לזהות שם מידע שיוביל לפענוח התיק, לא?

אבל משטרת ישראל תמיד שירתה את הממשלה, לא את הציבור. והפעם נתיב הדם הוביל ישירות אל המסית הלאומי, בנימין נתניהו. הוא ציטט את ביאליק שקרית: ביאליק החל את הציטוט שלו ב”ארור האומר נקום.” נתניהו השמיט את הרישא הזו, לא במקרה. הוא קרץ לציבור היהודי תאב הנקמה.

ואז, כמו שקרה לנתניהו לא אחת בעבר, השד ששחרר היה חזק ממנו. בפעם האחרונה שנתניהו רקד ככה על דם, בפעם האחרונה שהוא הפיץ שנאה בווליום כזה, נרצח כאן ראש ממשלה. זה לא היה משהו שנתניהו רצה. זה כמעט היה אסון פוליטי מבחינתו. אבל ככה זה: הפירומן לא שולט באש, ואף על פי כן הוא נמשך אליה. אולי בשל כך. ומה היה לנתניהו לומר על הרצח של אבו חדיר? הוא קרא לאזרחים “לא לקחת החוק לידיים.” כי הזנתו בכפיה של נער צנום בדלק, ואחר כך הצתתו, הם הצורה המקובלת שבה פועל החוק בישראל. מה, לא?

אז המשטרה לא יכלה לדבר על החקירה, כי זה היה גורם לכולנו להריח את אדי הדלק שעל ידיו של ראש הממשלה, ולכן היא שתקה. כדי לשתוק, היא הלכה לבית משפט והוציאה צו איסור פרסום. אם פעם היה לנו רב סרן שמועתי, אז היום הוא בגלימה ועניבה, שופט זוטר שחותם על צווי איסור פרסום – וגורם הרבה יותר נזק. עד שלשום, יומיים ויותר אחרי הרצח, התקשורת הישראלית נמנעה אפילו מלדווח על הדרך בה נרצח אבו חדיר. התוצאה היתה השתוללות של גל שמועות. אחת הבולטת שבהן היתה שהמשטרה מטייחת את החקירה ומפיצה שמועות – והיא הפיצה שמועות, ואף אחד לא יתפלא אם היא טייחה את החקירה, זו משטרת ישראל אחרי הכל – משום שהרוצחים היו שוטרים.

אני מסרב להאמין לשמועה הזו עד שיגיעו הוכחות מוצקות, כי המשמעות שלה היא שהכל נגמר ושאנחנו במצב של מדינה דרום אמריקאית בשנות השמונים, עם משטרה שיש בה חוליות רצח של קטינים. אבל המשטרה והטמבל שחתם על צו איסור הפרסום כלאחר יד הם אלה שמזינים את השמועות.

וכדי לכסות על התחת של המסית הלאומי, יש שתיקה. ואתמול כבר יצאו כנופיות יהודיות לרחובות, ויש מחאות אלימות בשורה של ישובים פלסטיניים – בגדה ובישראל. הרצח של אבו חדיר, שנזכיר שהוא תושב ישראלי, מחזיק תעודה כחולה, פורר במהירות שנים של הבניית זהות ישראלית. אנחנו מוחזרים במהירות שיא אחורה, מתפוררים במהירות ליהודים וערבים. ואם לא תהיה לנו זהות על, אם לא תהיה אזרחות, אם תהיה רק אתניות, אז נהיה יוגוסלביה. וכן, הזהות הישראלית היא במידה ניכרת פיקציה. אבל היא פיקציה הכרחית, היא הפיקציה שבאמצעותה אנחנו עוברים מהשלב השבטי המדמם לשלב שבו גם יהודים וגם קורבנותיהם יכולים לחיות באזרחות שווה, כדי שגם אם העבר היה נורא, עבר של טיהור אתני, לעתיד יהיה צל כלשהו של סיכוי.

וכן, רוב היהודים בישראל היו רוצים להאמין שלא יהודים הציתו את הדלק, כי הזוועה גדולה מדי. אבל בקרב היהודים השמחים, אלה שתמיד תומכים בפגיעה בלא יהודים – במילים אחרות, בקן הצרעות של ישיבת “עוד יוסף חי” – כבר מצאו סיבה מספקת לרצח. אבו חדיר, הם אומרים, הניף שלוש אצבעות לתמיכה בחטיפת הנערים. תמונות כאלו נפוצו בתקשורת היהודית – כן, שוב, יהודית – במהלך 18 הימים שבהן הוליכה אותנו ממשלת נתניהו שולל שמדובר בחטיפה ולא ברצח; בחלק ניכר מהמקרים, המדובר היה בתמונות ישנות, של פלסטינים שתומכים במועמד הפלסטיני ב-Arab Idol, שמספרו היה שלוש.

אבל שימו לב: ככה נראים סכסוכים אתניים. הם אכזריים במידה יוצאת דופן. ולכן אנחנו צריכים לפרק אותם, לא לקפוץ אליהם ראש. ואסור לנו לדרדר את היחסים בין יהודים ופלסטינים בישראל רק כדי להגן על המסית הלאומי שלנו מנתזי הדלק שהצית.

הימים האחרונים היו איומים. מותר לקוות, עם זאת, שהם לא רעמי תחילתה של מלחמת אזרחים, אלא שמדובר במשבר שעדיין אפשר לגשר עליו. אבל כדי שזה יקרה, המשטרה צריכה לומר את האמת, את כל האמת; וראש הממשלה צריך להודיע על התפטרותו, משום שהוביל לשפיכת דמם של אזרחים ישראלים.

וזה כמובן לא יקרה. אל תתפלאו, אם כן, כשיגיע הפיצוץ הבא.

ועוד דבר אחד: על פי הדיווחים, המשטרה מונעת מהעצורים בפרשת רצח אבו חדיר גישה לעורך דין. צריך לומר שוב שהגישה לעורך דין היא זכות יסוד, ושהמניעה שלה מיועדת אך ורק לשבירתו של הנחקר ולהוצאת הודאה. הגיע הזמן לשים לכך קץ. אם יש לכם ראיות, הציגו אותן. אל תפברקו הודאות – על אחת כמה וכמה במקרה רגיש כל כך. יש לציין שעל פי דיווחים פלסטיניים, זה בדיוק מה שניסתה המשטרה לעשות מוקדם יותר: היא עצרה כמה מבני המשפחה וניסתה לאלץ אותם להודות ברצח אבו חדיר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: השב”כ והמשטרה מודיעים – אנחנו אפסים

המשטרה והשב”כ מוציאים צווים מנהליים של אלופי פיקוד (!) כי הם לא מסוגלים לעשות את העבודה הבסיסית שלהם

משטרת ישראל והשב”כ הודיעו אתמול (ד’) פומבית שהם לא כשירים לבצע את העבודה שלהם.

הם לא ניסחו זאת במילים אלה, כמובן.

המשטרה והמשטרה החשאית שכנעו את אלוף פיקוד מרכז ואת אלוף פיקוד העורף להוציא צווי הרחקה ומעצר בית לשלושה קטינים ובגיר אחד שמתגוררים, בהתאמה, בגדה המערבית ובישראל. הסיבה: הם מתכננים משהו לקראת ביקור האפיפיור, או על כל פנים כך חושדים במשטרה ובמשטרה החשאית.

מוקדם יותר, ניסתה המשטרה לשכנע שופט להוציא צווי הרחקה מהעיר העתיקה לשלושה אנשים, כשהיא טוענת שהם תכננו לפרסם כרוזים (!) נגד ביקור האפיפיור (!!!!1!). השופט זרק אותם מכל המדרגות, ובצדק. מותר בישראל לפרסם כרוזים. התוכן של הכרוז עשוי להוות עבירה, אבל את זה יבררו אחר כך. ודאי שמותר לישראלים להתנגד לביקור האפיפיור, ומותר להם גם למחות נגדו.

אז מאחר ובית המשפט בעט את המשטרה, לא היתה לה ברירה אלא לפנות למישהו שעל הצווים שלו אין ביקורת ואי אפשר לערער עליהם, קרי המפקד הצבאי. כן, ברכותי: כמו אצל השכנים במצרים, גם אתם חיים תחת משטר צבאי. נכון, רוב הזמן הוא יעשה כמיטב יכולתו שלא תבחינו בכך, אבל אם תעצבנו את הפקידים הנכונים, פתאום יפעילו נגדכם שטיקים שלקוחים ממצרים של א סיסי.

יש כמה אפשרויות. יכול להיות ששלושת הקטינים והבגיר מתכננים איזה פיגוע טרור נורא. אם ככה, נשמח לראות את הראיות של המשטרה החשאית. יכול להיות, מצד שני, שהם בסך הכל מתכוונים למחות על ביקור האפיפיור, ומה לעשות – במדינה דמוקרטית מחאה היא דבר חוקי ומותר. כן, היא יכולה לעצבן את האפיפיור, וכן, היא יכולה להביא את הסעיף למשטרה ולמשטרה החשאית, אבל היא עדיין חוקית.

כך או כך, מה שלא צריך היה לקרות הוא הוצאה של צווים מנהליים. מדובר בצעד דיקטטורי, שלא מאפשר לאדם להגן על עצמו מפני שרירותם של פקידים. מישהו אמר, והוא לא צריך לספק לזה שום ראיות, ואתה מוצא את עצמך בלי זכויות. יש משהו שנקרא חזקת החפות, יש משהו שנקרא הזכות למשפט הוגן, אבל זה לא כל כך משנה בדיקטטורה הצבאית שמעדיפה, לצרכיה, לתת לתושבים לשחק רוב הזמן בדמוקרטיה.

בדגש על רוב הזמן. רק הקפידו שלא לעצבן את האנשים המסוכנים באמת בדיקטטורה צבאית, את אנשי המשטרה החשאית. והו, יש להם הסברים. תמיד יש להם הסברים. הם יאמרו לכם שמדובר בסכנה ברורה ומיידית לבטחון האזור, הם רק לא יהיו מוכנים לומר לכם מהי. אתם צריכים לסמוך עליהם. בהתחשב בהיסטוריה שלהם – זוכרים את חיים פרלמן? את המעצר המנהלי של טלי פחימה? – אין שום סיבה טובה לסמוך עליהם; אבל גם אם הרקורד של המשטרה החשאית הישראלית היה צח כרבבה, אסור היה לסמוך עליה. ארגון חשאי שמתרגל שסומכים עליו מסתאב במהירות. הפיתוי לחתוך פינות גדול מדי.

ולמה המהלך הזה מוכיח שהמשטרה והשב”כ לא יודעים לעבוד? די פשוט. יש לכם ארבעה חשודים. אין לכם ראיות נגדם, על כל פנים כאלה שאתם יכולים להביא לבית משפט בלי שיצחקו עליכם. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לעקוב אחרי ארבעה אנשים מסביב לשעון במשך פחות משבוע. לנטר את כל השיחות שלהם ואת כל התעבורה שלהם, ולעקוב אחריהם-עצמם. ארבעה אנשים, שלושה מהם קטינים: זו לא משימה שצריכה להיות מעבר ליכולתכם. ומי יודע, אם תעשו את הג’וב שלכם כמו שצריך, אולי גם – מעבר לסיכול מה שזה לא יהיה שאתם חושדים שהם מתכננים – תוכלו גם לאסוף ראיות.

אבל המשטרה והמשטרה החשאית לא יודעים איך לעשות את זה. הם לא יודעים לחקור. ככה זה כשיש אלוף מאולף שיחתום על הצווים המנהליים מידי הבריטים. וכל זמן שהאלופים ימשיכו לשמש חותמת גומי, המשטרה והמשטרה החשאית לא יידעו איך לעבוד.

ככה זה בדיקטטורה צבאית: הטמטום מתוגמל.

ואה, כן. אם אתם חושבים שזה יעצור בימין הקיצוני, אתם משלים את עצמכם. זכויות האדם של קטיני הימין הם זכויות האדם שלכם. וכשלכם יסתמו את הפה בסמרטוט, כבר יהיה תקדים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: משטרת ישראל נגד מתנגדי משטר

מה אפשר ללמוד על תפקידה של המשטרה משיחת האזהרה של הבלוגר נועם ר.

הבלוגר נועם ר., שמפעיל את הבלוג o139, קיבל אתמול (ב’) זימון לחקירה ממפקד תחנת משטרה. הקצין לא אמר לו במה הוא חשוד, רק מסר לו את הטלפון של החוקר שאמור לחקור אותו. כשהגיע נועם לחקירה, הוא הופתע לגלות מולו את “רונה” הידועה לשמצה מהשב”כ, כמו גם רכז שב”כ אחר, ושוטר על תקן עציץ.

נועם, בקצרה, זומן לשיחת אזהרה על ידי השב”כ; הפעילות שלו, כמסתבר, היתה לצנינים בעיני המשטר הציוני. בשום שלב לא הוקראה לו האזהרה שהיתה הופכת את הפגישה לחקירה באזהרה, והנוכחים אמרו לו שהוא לא חשוד. עוד, אפשר לקרוא כאן.

בשיחה עם נועם, הוא מעריך – בעקבות חלק מהשאלות – שהחוקרים הגיעו אליו בעקבות ציוץ מסוים שכתב בטוויטר. הזהות האמיתית שלו לא חשופה שם, כך שזה צריך להדליק נורות אזהרה אצל מי שחושב שיש לו איזושהי אנונימיות ברשת. אבל חלק ניכר מהשאלות הוקדש דווקא לפעילות הפוליטית של נועם. בשב”כ, כמסתבר, לא אוהבים כתיבה על עצירים מנהליים ושביתות רעב.

זו, בקצרה, לא היתה חקירה. זו היתה שיחת הטלת אימה. בין השאר, נאמר לנועם שאם הוא ימשיך, מקום העבודה שלו בסכנה – בלי, נזכיר, שהוא נחשד בביצוע עבירה כלשהי. זה משהו שקורבנות הובר בשנות החמישים היו מכירים היטב.

אבל לא זה הנושא. לפני כמה שנים, בבלוג הזה היה באנר של “חקור אותי, יובל” – זכר לימים שבהם יקיר השמאל הציוני של היום, יובל דיסקין, הבהיר שהוא יסכל “פעילות חתרנית” של בל”ד, גם אם זו חוקית. העובדה שהשב”כ הוא משטרה חשאית פוליטית, שפועלת נגד מי שחורג יותר מדי מקו השורה של המשטר, היא הכל חוץ מסוד. שירות חשאי אחר, ה-MI-5 הבריטי – שנאלץ גם הוא להתמודד עם איום ניכר של טרור – הסיר מרשימת היעדים שלו את המאבק בחתרנות בתחילת שנות התשעים, אחרי שהגיע למסקנה שמדובר בהגדרה מעורפלת, שגוררת מעקב פוליטי אחרי פעילים לא אלימים שלא ביצעו שום עבירה על החוק. השב”כ, שצריך להגן על משטר אידיאולוגי, אם כי כזה שבדרך כלל כל כך מובן מאליו שהוא שקוף מבחינת רוב התושבים, עדיין נאבק ב”חתרנות.”

הסיפור, על כן, הוא לא השב”כ. הוא המשטרה. אילו היה נועם מקבל זימון לשיחה מ”רונה” בעלת המרתפים, הוא יכול היה להודיע לה בנימוס שממש לא בא לו ושהיא מוזמנת לעשות משהו אחר בזמנה. כמה פעילים שקיבלו שיחות כאלה עשו בדיוק את זה. אבל כשאתה מקבל זימון לחקירה משוטר, זה כבר סיפור אחר. לסירוב כזה יש השלכות – בין השאר, המשטרה יכולה, אם תסרב פעם שניה, להוציא נגדך צו מעצר.

אנחנו רגילים לחשוב על המשטרה כמין סוג של קרוב משפחה טמבל, לא מועיל אבל גם לא מי יודע מה מזיק; חסר יכולת באופן כללי, קצת מושחת, אבל לא פוליטי. אלימות משטרתית מופנית כלפי כל מי שמעצבן שוטרים, בין אם אלה מתנחלים או שמאלנים. אבל למשטרה הישראלית יש היסטוריה ארוכה של שימוש כמשטרה פוליטית. עיקר הפעילות הזו היתה, כמובן, מול הפלסטינים הישראלים, במיוחד בימי המשטר הצבאי – אבל לא מעט ממנה הופנה כלפי דיסידנטים באופן כללי.

עליית הליכוד ב-1977 ריסקה את משטר מפא”י, וסוף שנות השבעים ושנות השמונים היו תקופה של ליברליזציה יחסית במנגנוני האופל של המשטר. בשנות התשעים, המליץ השב”כ דרך קבע על יתר שילוב של פלסטינים ישראלים בתפקידי ממשלה ומשטר. השב”כ, שבימי בן גוריון ריגל אחרי מתנגדי מפא”י דרך קבע ושהאחראי עליו, איסר הראל, ישב בישיבות מרכז מפא”י, הפך ממלכתי. הוא ניסה להתנער מהדימוי מטיל האימה של הש”ב.

זה נגמר בבום באינתיפאדה השניה. והמשטרה תמיד שימשה כלי להטרדת מתנגדי הממשלה. פעילים מזרחיים, שהופללו פעם אחר פעם ונחקרו באלימות ולעתים אף בעינויים בשנות השבעים, למדו את זה על בשרם הרבה לפני שהמשטרה הפנתה את הכוח הגס שלה כלפי המחאה של 2012, אלימות שהתבטאה תקשורתית במעצר המופרך של דפני ליף. פעילי מחאה נחמדים פחות מליף ידעו שהם על כוונת רכזי המודיעין של המשטרה כבר ב-2011, והם מוטרדים תדיר גם כיום.

במקרה של ליף ונועם, המשטרה – ככוח הטלת אימה, ככוח סתימת פיות – הגיעה גם אל בעלי הפריווילגיות. לימדו-נא את הלקח: המשטרה איננה שם בשבילכם. במקרה הטוב אתם מבחינתה מטרד, במקרה הרע אתם חתרנים מסוכנים שצריך לדכא – גם אם לא ביצעתם שום עבירה.

וזו עוד סיבה – כפי שנכתב פה שוב ושוב – לפרק את משטרת ישראל.

(יוסי גורביץ)

קצף על שפתי עוג

(*)

(עוד בעקבות אירועי קוסרא, קצר ביחס)

המשטרה אומרת לנו בחודשים האחרונים שהיא לוקחת ברצינות יוצאת דופן את הלחימה במה שהיא מכנה "פשיעה לאומנית" ומה שצריך לכנות טרור המתנחלים. זה האחרון לגמרי לא מוגבל ל"תג מחיר", וכולל התקפות על בסיס יומי כמעט כנגד פלסטינים ורכושם, במטרה לגרום להם לעזוב – טרנספר שקט, במילים אחרות.

שר הבטחון, בוגי "משה" יעלון, אמר שלשום (ג') בעקבות אירועי קוסרא שהתקפת המתנחלים היתה "טרור", ושהוא לוקח את הנושא ברצינות מוחלטת.

מילים נאות. העובדות, לא כל כך.

המשטרה שחררה את כל הפורעים מקוסרא תוך פחות מיממה. אלו היו אנשים שעל פי הודאת הצבא זוהו יורדים רעולי פנים אל קוסרא על ידי תצפית צבאית, שאחר כך איבדה איתם קשר (למה הצבא לא עשה כלום, זו שאלה אחרת.) עד כה, עד כמה שידוע, לא הוגש נגדם כתב אישום. השוו את זה למקרה של אלדד ציון, שהמשטרה והפרקליטות הזדרזו להגיש נגדו כתב אישום ודרשו את מעצרו עד תום ההליכים, ותראו מה באמת קורה כשהמשטרה לוקחת אותך ברצינות. פורעי קוסרא, נדגיש שוב, אפילו לא במעצר בית.

הפורעים יצאו מאש קודש, מאחז בלתי חוקי. לא סתם מאחז בלתי חוקי; מעין ראש נחש, שהיה מעורב בעשרות אירועים כנגד פלסטינים וישובים פלסטיניים בשנות קיומו. ארגון "יש דין" (גילוי נאות: אני כותב עבורו בלוג כפרילאנסר ומחשיב את אנשיו כידידים, חלקם קרובים) מצא 28 תקריות שבהן היה מעורב המאחז בשנתיים האחרונות: 15 מהאירועים היו אירועי אלימות ועשרה היו אירועי פגיעה ברכוש.

אילו יעלון לקח ברצינות את דבריו, אש קודש לא היתה קיימת ביום רביעי בבוקר. כוחות צה"ל היו מגיעים למקום, מפנים את הפולשים – אין מחלוקת על כך שהם פולשים, המדינה מודה בכך – אוספים את רכושם ומוחקים את המבנים. כשהיתה מוגשת עתירה, לאחר מעשה, המפקד הצבאי היה אומר שעקב מצב החירום והצורך להתמודד עם "תג מחיר," היה בכך צורך צבאי דוחק כדי לצרוב תודעה. וזהו.

זה לא קרה, כמובן. יעלון אפילו לא מעלה על דעתו לפנות את אש קודש. הדיבורים שלו מיועדים בסך הכל לאוזני האמריקאים, שלחוצים מאד לאחרונה מהטרור היהודי. יעלון לא הולך להסתבך עם המתנחלים; הם הבסיס הפוליטי שלו. אלה, בצדק לשיטתם, לא יסכימו אפילו לפינוי אש קודש; הם חוששים מתקדים נוסח מדרון חלקלק.

בינתיים, הצליחו הצלמים של "בצלם" ללכוד את המציאות בשטחים: איך חמושי צה"ל מתלווים לפורעים יהודים בתחילת השבוע בכפר עוריף, ואיך החמושים מתעלמים באדישות מרעולי הפנים – עד שהפלסטינים מתקבצים להגן על עצמם ועל בתיהם. אז צה"ל יורה על הפלסטינים גז מדמיע.

ובאחת נחשפה המציאות בשטחים, כפי שמי שעיניו בראשו מכיר כבר שנים: אין הפרדה בין חיילים ומתנחלים, אין הפרדה בין התנחלויות "מוכרות" ובין "מאחזים לא חוקיים," כולם נקודות שונות על רצף סיפוח ציוני, שמצריך טרור מתמיד כלפי האוכלוסיה הכבושה. נערי "תג מחיר" הם כלים בלתי רשמיים של הממשלה; כשהם מוצאים את עצמם בסכנה, הצבא יורה כדי להגן עליהם. כשהם מסכנים פלסטינים, איכשהו התצפית "מאבדת" אותם.

והדיבורים החגיגיים על "מלחמת חורמה" ב"פשיעה לאומנית"? כינוים של הפורעים "טרוריסטים" וההבטחה להלחם בטרור הזה? קצף על שפתי עוג.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המשטר הציוני נגד אלדד ציון (ואחרים)

ביום שני נערך דיון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ובו קיבל השופט אריאל "כאשר מדובר במסוכנות של משתתף באירוע כזה, אין הרבה משמעות לשאלה מה חלקו המדויק והספציפי" ואגו את הערעור של אלדד ציון ופרקליטיו על מעצר הבית של ציון. לפני שנגיע להחלטה הבעייתית מאד של ואגו, צריך לומר עוד כמה מילים רעות על הפרקליטות.

זו המשיכה את קרב המאסף כנגד ציון. אחרי שדרישתה להחזיק אותו במעצר עד תום ההליכים נדחתה על ידי בית משפט השלום, שבתמורה קבע תנאי מעצר בית דרקוניים שמשמעותם המעשית היא פיטוריו של ציון והפסקת לימודיו, הגיעה הפרקליטות כדי לדרוש את ישומם של תנאי מעצר הבית. היתה לה טענה מעניינת: היא אמרה שאף שהיא עצמה לא טוענת שציון הפעיל אלימות במהלך ההפגנה, הרי שלדבריה בהנתן שמתווה פראוור לא בוטל – זו עמדתה הרשמית של הפרקליטות, והיא סותרת את העמדה הרשמית של לשכת ראש הממשלה – ציון עשוי להיות מסוכן בהפגנות עתידיות. כמו כן טענה הפרקליטות ש"הרי מספיקה דקה אחת, ואפילו לא דקה, לסכן את חיי השוטרים. העורר חסם בגופו את השוטרים כדי לעצור מפגינים והשוטרים היו נתונים בסכנת חיים." כלומר, אם אתה מתייצב בין שוטר מתפרע ובין אנשים שחוטפים ממנו מכות, אתה "מסכן את חיי השוטר." האחראית לטיעון היצירתי הזה היא נציגת המדינה, עורכת הדין שירה חרל"פ. זכרו את השם, אתם עוד עלולים להתקל בו כשחרל"פ תפנה לשוק הפרטי. אני ממליץ בנימוס על בחירת עוכר דין יצירתי פחות.

יצוין, עם זאת, שוואגו אימץ במידה מסוימת בהחלטה שלו את העמדה שלה. אף שהוא ביטל את מעצר הבית, הוא אסר על ציון להיות מדרום לקו אשדוד-קרית גת, ובכך אסר עליו בעצם את הכניסה לחצי מהמדינה. כמו כן, הוא אסר על ציון להגיע לכל הפגנה – כולל הפגנות שיש להן רשיון.

במדינה עם מערכת צדק מתפקדת, הייתי ממליץ לערער על ההחלטה הזו. היא רומסת ברגל גאווה את זכותו של אדם להביע את עמדתו ולהשתתף בשלווה באסיפה, שתיהן זכויות יסוד, וזאת מבלי שהוא הורשע בדבר. ציון הוא נאשם, לא מורשע, ולנאשמים עומדת חזקת החפות. והרי אפילו עו"ד שירה חרל"פ לא טוענת שהוא אחראי לאלימות במהלך ההפגנה עצמה. מצד שני, בהתחשב בכך שכל עורך דין סביר יאמר לכם שהתוצאה של העתירה, הערעור או התביעה שלכם מושפעת לא פחות מזהותו של השופט מאשר מהראיות שלצדכם, ובהתחשב בכך שאתם יכולים לפגוש בערעור לעליון את אליוקים רובינשטיין – מי שהפך את החלטת המחוזי לשחרר את טלי פחימה ממעצר, והחזיק אותה במעצר עד תום ההליכים – זה כנראה לא חכם. ככה זה כשהמדינה מחליטה לדרוס את המחאה שלכם ויהי מה: זכויות יסוד הופכות להמלצה בלבד.

לכל זה התווספה פארסה: המשטרה טענה שהיא מופתעת שציון דיווח על אלימות כלפיו מצד הקלגסים שלה רק לאחר שחרורו. זה לא היה מדויק: ציון העיד בפני השוטרים על האלימות בה נתקל, ועל פי חוק הם היו צריכים לפנות בעצמם למח"ש; כמו כן, הגישה עורכת הדין שלו, מיכל פומרנץ, תלונה למח"ש. זו סגרה את התלונה אחרי יומיים של "חקירה", שהיתה כל כך יעילה עד שהיא לא טרחה לחקור את ציון עצמו. פומרנץ אמרה ל"הארץ" שיש עדות תומכת בזו של ציון, אבל שמצד שני, אף אחד לא יודע מי בדיוק השוטר שלכאורה ציון תפס בחולצתו.

זה מה ששווה תלונה למח"ש, למקרה שתהיתם. הפתרון צריך להיות אחר: תביעה אישית, אזרחית, כנגד כל שוטר שמעורב באלימות, כמו גם הוקעה בפומבי. שוטר שמעורב באלימות צריך לדעת שאין יותר כפפות: הוא לא רק יצטרך להוציא את הכסף שלו על התגוננות מתביעות, הוא גם יצטרך להסביר לבת הזוג שלו, לילדים שלו ולשכנים שלו איך בדיוק הוא מבצע את עבודתו.

ההליך של ציון מושך את עיקר תשומת הלב, משום שציון הוא יהודי בעל פריבילגיות ובדרך כלל המשטר לא פועל כנגד כאלה. ביום שלישי האחרון, יממה אחרי הדיון של ציון, עצרה המשטרה לחקירה 17 בדואים בחשד להשלכת אבנים במהלך ההפגנה בחורה. באותו היום, עדיין היו עשרה עצורים מההפגנה – שלושה שבועות קודם לכן – וארבעה מהם היו קטינים. עורכי הדין שלהם אמרו שמדובר בצעד חריג במיוחד.

העצורים, למותר לציין, לא היו יהודים. הם היו בדואים ופלסטינים. הם מעניינים את התקשורת פחות. זה לא המקרה הראשון: במהלך ההפגנות שנערכו בזמן "עופרת יצוקה," עצרה המשטרה עשרות מפגינים פלסטינים ישראלים, ופרקליטים חרוצים הגיעו להסביר לבתי המשפט למה הם מסוכנים למשטר.

זוכרים את המתנחלים שנעצרים בחשד לאלימות חמורה ומשתחררים תוך יומיים? אז זה הצד השני של התנהלות המשטר הציוני מול מה שהוא מכנה אלימות אידיאולוגית. יש מי שהאלימות שלו היא מהאידיאולוגיה הנכונה, מי שהוא לכל היותר שובב שקצת הגזים, ועל כן הוא יקבל חנינה גורפת; ויש מי שכל פעולה שלו מנופחת לכדי "סיכון חיים של שוטרים."

זה טיב המשטר, וזה לא ישתנה עד שהוא לא ישתנה.

ועוד דבר אחד: שלשום (ה') פרסם גדעון לוי טור שאמור היה להיות התנצלות על הגזענות הבוטה שלו כלפי האוכלוסיה הרוסית. הוא לא הצליח להתאפק מלכתוב "הרוסים הרוסים" ושמדובר ב"סערה בסמובר, " כמו גם לספק תירוצים עלובים למדי. על זה נאמר: ההתנצלות היתה גרועה מהפשע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כשהפרקליטות היא כלי לרדיפה פוליטית

בסוף חודש נובמבר נערכה ההפגנה הגדולה בחורה שבדרום כנגד תכנית פראוור, שהפכה – כמיטב המסורת של שירותי הבטחון הישראלים, מיום האדמה והלאה – להתפרעות משטרה. במהלך ההפגנה נעצרו מפגינים רבים, ביניהם איש שמאל יהודי, אלדד ציון.

באופן חריג – ביחס למפגינים יהודים, על כל פנים; למפגינים פלסטינים, גם אלה המחזיקים בקליפה המכונה אזרחות ישראלית, זה קורה הרבה יותר – הפרקליטות דורשת את המשך מעצרו של ציון עד תום ההליכים. למה?

המשטרה טוענת – יצוין כי הנכתב כאן מתבסס על שיחה עם מספר פעילים, כמו גם עם עורכת דינו של ציון, מיכל פומרנץ – כי במהלך ההפגנה, ציון אמנם לא השתתף במה שהיא טוענת שהיה התפרעות, אך טוענת שניסה למנוע את מעצרו של אחד המתפרעים. ציון מכחיש זאת; הוא טוען שהוא ניסה למנוע אלימות כלפי עצור. אחר כך, טוענת המשטרה, הובא ציון לתחנת משטרה, שם הפריע לחקירה וקרא לעצורים לא לשתף פעולה עם החוקרים; ציון, מצידו, אומר שהוא בסך הכל הזכיר לעצורים את זכות השתיקה שלהם. כאן, טוענת המשטרה, תקף ציון שוטר. זה מה שיש לציון עצמו לומר על הטענה הזו:

"האם תקפת שוטר בתחנת העיירות? נכנסתי לחדר העצורים בתחנת המשטרה, חדר שאת קירותיו מעטרות כתובות בכתב-יד "כהנא צדק" ו"משה ציווה להרוג כל ערבי", עם סמלי מג"ב. ראיתי שוטר נותן סטירה לעצור. אז הרמתי את קולי. בתגובה לכך שניים-שלושה שוטרים תקפו אותי כשגבי מופנה לעברם, הוציאו אותי מן החדר, כאשר הם מכשילים ומפילים אותי לרצפת מסדרון תחנת המשטרה, בועטים בי ושוברים את משקפיי (דבר שמאוד הקשה על תפקודי בשלושת ימי המעצר הראשונים, בהם לא הצלחתי לזהות פנים או לקרוא דבר). לבסוף אזקו אותי כשידיי מאחורי גבי. עשיתי את חובתי האזרחית מול אלימות שרירותית של שוטר."

אלדד ציון (צילום: התחברות-תראבוט)

אם יש למשטרה הקלטות או צילומים שיחזקו את טענתה, היא לא הציגה אותן עד כה. בשלב זה, זו המילה של שוטרים מול המילה של ציון. בהתחשב בכך שאנחנו יודעים שהמנהג המקובל של שוטרים הוא להגיש תלונה אוטומטית על תקיפת שוטר כלפי אנשים שהם תקפו, כדי שיהיה להם מה לנפנף מול הכלב המנומנם של מח"ש, ובהתחשב בכך שמח"ש עצמה כבר הודתה שבמשטרה פושה תרבות שקר (עמדה שנקטה גם ועדת אור, עמדה שנוקט כל אדם שלרוע מזלו היה לו מגע עם משטרת ישראל), צריך לומר בקול ברור: כל עוד אין המשטרה מציגה ראיות לכך שמישהו תקף שוטר, חזקה שהיא משקרת. על אחת כמה וכמה אם הדבר מתרחש בתוך תחנת משטרה.

עד כמה אפשר לסמוך על טענות המשטרה באופן כללי? לא משהו. עורך הדין איתמר בן גביר תפס חוקר של משטרת אריאל בשקר: הלז טען בבית המשפט שהוא הודיע להוריו של קטין שחקר על מעצרו בשעה 23:00, כשהוא טוען שקיבל את מספר הטלפון שלהם מהעצור, ושהמספר מופיע בראש מסמך העדות שכתב. אלא שהחוקר לא תיאם בין השקרים שלו, ובן גביר הציג בפני בית המשפט את מסמך העדות – כשהשעה עליו 04:14. למותר לציין שהחוקר לא יועמד לדין בשל עדות שקר. זו רמת האמינות של המשטרה במקרים פשוטים ביחס; מה רמת האמינות שלה באשר לטענה שמישהו תקף שוטר?

אשר לטענת שיבוש החקירה – היא משונה למדי. איזה סוג של שוטר עורך חקירה בנוכחות עצורים אחרים? יתר על כן, הודעה לעצורים על כך שיש להם זכות שתיקה, היא לא שיבוש חקירה, היא אזרחות טובה. האזהרה המשטרתית אומרת שכל מה שתאמר ישמש נגדך; היא בכוונה לא אומרת שכל מה שתאמר ישמש לטובתך. המשטרה בהחלט רשאית לא להציג דברים שאמרת בחקירה ושיחזקו את עמדתך. אם אתם עצורים, במיוחד לאור העובדה שבישראל אין לכם זכות לעורך דין במהלך החקירה, סתמו את הפה. שום דבר שתאמרו לא יעזור לכם, לכל היותר אתם קוברים את עצמכם או את חבריכם. זו זכותכם החוקית להמנע מהפללה עצמית. שימו לב: זה חשוב גם, ולמעשה במיוחד, אם השוטר טוען שיש לו ראיות חד משמעיות נגדכם, ולמה לכם וכדאי שתודו. אם יש לו ראיות, הוא לא צריך הודאה. הוא רוצה הודאה כי הודאה, בישראל, היא מלכת הראיות והיא תחסל אתכם. נחקרתם? אל תגידו כלום. הנה, משטרת ישראל מוזמנת עכשיו להעמיד אותי לדין על שיבוש כל החקירות העתידיות שלה.

עד כאן, שום דבר יוצא דופן: בריונות ושקרים שהורגלנו להם מהמשטרה. אבל אז התערבה הפרקליטות. זו, כאמור, דורשת את מעצרו של ציון עד תום ההליכים. עורכי דינו של ציון הציעו חלופת מעצר, מעצר בית. במאמר מוסגר, זו חלופה רעה מאד: השופט יואב עטר מבית המשפט השלום בבאר שבע רוצה את ציון במעצר בית עד תום ההליכים, כשלאחר 30 יום, תבחן האפשרות לתת לו לצאת לעבודה או לימודים – כל זה, כמו גם הפקדה כספית של ציון בסך 10,000 ₪ והפקדה דומה מצד הערבות לציון. עטר אוסר על ציון לצאת לעבודה או ללימודים במשך חודש; צריך כנראה להיות שופט כדי לחשוב שאחרי חודש במעצר בית, שמגיע אחרי יותר משבועיים של מעצר, תהיה לציון עבודה או שיישאר משהו מהלימודים שלו. מעצר הבית של השופט עטר דן, בסבירות גבוהה, את ציון לפיטורין. לזה קוראים להרוס למישהו את החיים לפני שהורשע.

אבל זה לא הספיק לפרקליטות. היא התנגדה למעצר הבית ודרשה להשאיר את ציון עד תום ההליכים. היא פסלה את הערבות לציון בנימוק המדהים שהן תומכות בו אידיאולוגית: "כל הערבות המוצעות היו ביחד עם המשיב באותה הפגנה מדוברת, ובהתחשב בכך שהעבירות התבצעו על רקע אידיאולוגי, בהמצאות המשיב והערבות במקום ההפגנה על רקע זה, אני חושבת שיש בערבות המוצעת מרמת הציניות […] אני סבורה שאין מקום שהחלופה תהא אצל ערבות אשר היו במקום של הפגנה שהפכה להיות לא חוקית, בעצם הערבות חולקות את הרעיון האידיאולוגי של המשיב שהוא הרקע לביצוע העבירות." ההדגשות שלי.

hura2

אף אחד לא טען שהערבות שהציעו את עצמן ביצעו עבירה כלשהי. גם הפרקליטות לא טענה זאת. הטענה שלה היתה מסוכנת הרבה יותר: אם אתה תומך אידיאולוגי בחשוד, אתה פסול מלשמש לו כערב. המילים שריחפו אם גם לא נאמרו בחלל בית המשפט היתה "הן שמאלניות." אם אתה שמאלני, אתה אוטומטית שקרן, אתה אוטומטית לא אמין, אתה אוטומטית פסול לשמש כערב.

לזכותו של השופט עטר ייאמר שהוא דחה את התפיסה הזו של הפרקליטות, אבל זה פחות או יותר הדבר היחיד שאפשר לומר בזכותו. בהחלטה שלו, הוא ציטט את שופט המחוזי ואגו: "אותה התפרעות אלימה והמונית, בכניסה לחורה, נדמה, כי לא ניתן לחלוק על כך שמדובר באחד האירועים הקשים מסוג זה, ובעלי פוטנציאל נפיץ שהיו בעשרות השנים האחרונות בתחומי המדינה. כאשר מדובר במסוכנות של משתתף באירוע כזה, אין הרבה משמעות לשאלה מה חלקו המדויק והספציפי. […] אמנם, [כותב השופט עטר] בניגוד לעניינו של אותו קטין, המשיב דנן לא אחז באבן בידו, אך כאמור, אבחנה זו אינה משמעותית בשים לב לעובדה שהמשיב דנן הינו בגיר, ולאור אותו רצף נמשך של התנהלות שפורט." כל ההדגשות שלי. ה"רצף" שעליו מדבר עטר הוא ההפרעה לכאורה למעצר של ציון, האזהרה שלו את העצירים האחרים, והתקיפה לכאורה שלו של השוטר.

hura

כמה הערות. קודם כל, כשהשופט ואגו כותב חגיגית על "אותה התפרעות אלימה והמונית" ש"לא ניתן לחלוק על כך" ש"מדובר באחד האירועים הקשים," הוא, במחילה, מחרטט. האירוע לא נחקר. שום בית משפט עוד לא הגיש פסק דין בנושא. במונחים משפטיים, זהו "אירוע קשה לכאורה." ודאי שאפשר לחלוק על כך; רבים מן המשתתפים אכן חולקים. הבעיה האמיתית מגיע במשפט המזעזע "אין הרבה משמעות לשאלה מה חלקו המדויק והספציפי" של חשוד מסוים.

הלו, ואגו! אתה אמור להיות שופט! אתה לא אמור להיות חותמת גומי להיסטריה מוסרית מלובה של המשטרה! כל מה שיש לך הוא המקרה שלפניך – מה עשה אדם ספציפי, במקום ספציפי, בשעה ספציפית. אם לכל אלה "אין הרבה משמעות", אז מה שיש לנו הוא לא משפט, הוא שיפוט צבאי בעת מצב חירום. אם אתה חושב שלעובדות הנוגעות לחשוד מסוים "אין הרבה משמעות," שהוא אמור להישפט כחלק מהמון אמורפי שלדעתך ביצע או לא ביצע משהו באירוע שלא נחקר לעומק אבל זה לא באמת משנה, אתה צריך להוריד את הגלימה וללכת הביתה. אתה לא ראוי לתפקידך. אתה בעליל לא מבין אותו.

קשה לומר משהו טוב יותר על עטר. "אמנם המשיב דנן לא אחז באבן בידו, אך אבחנה זו איננה משמעותית"? וואלה, טוב לדעת שהעובדות לא משחקות תפקיד מי יודע מה חשוב בבית המשפט שלך. אם הוא לא החזיק באבן, למה כרכת את שמו בהחזקת אבן?

ההתנהלות הזו צריכה להטריד כל ישראלי. אדם מוחזק במשך יותר מ-14 יום – שני הצדדים הגישו ערעור, המחוזי בבאר שבע אמור להחליט מחר על מועד קיום הדיון – משום שהשתתף בהפגנה. הפרקליטות מוציאה את תומכיו של החשוד מכלל אלה שרשאים לסייע לו – כנראה שהיא מצפה שהוא יישען על חסדיהם של זרים גמורים. השופטים אומרים שהעובדות הספציפיות לא משנות, מה שמשנה הוא נראטיב גבוה יותר. חייהם של אנשים קטנים נדרסים בגלגל הגדול.

כך נראית רדיפה פוליטית כשמערכת המשפט הופכת לחלק ממנה. בניגוד לכמה מעמיתי בשמאל – אנשים שאני מעריך ומכבד – אני יודע שהרדיפה הזו לגמרי לא מוגבלת לשמאל. כשההיסטריה הציבורית גדולה מספיק, הגלגל מסתובב גם ימינה. ראיתי את זה בתקופת ההתנתקות, כשבתי המשפט שלחו ילדות בנות 12 שסירבו להזדהות למעצר של שבועות ארוכים; ראיתי את זה כששופטת איבדה את בינתה בהתקף חימה על ילדה חצופה, שהעזה לא להכיר בסמכותה, וקבעה שהסביבה האידיאולוגית שלה משפיעה עליה לרעה ועל כן יש להוציא אותה ממשפחתה הדתית ולהעביר אותה לקיבוץ חילוני. למרבה השמחה, הזוועה הזו – המקבילה המודרנית של החוק האנגלי הישן, שהורה למעוך אדם באבנים, עד שיכיר בבית המשפט – נבלמה בערכאה עליונה יותר.

אבל הדוגמא ההיא צריכה להבהיר: כשהממשלה מתחילה לתופף בתופי הטם-טם ואומרת לנו שהאויבים מתקבצים, יהיו פרקליטים שיאמצו את הנראטיב שלהם ויציגו אותו לבתי המשפט, ויהיו שופטים שימהרו לשרת את המשטר. המטרה של הפרקליטות כיום ברורה, כפי שהיא היתה ברורה בימי ההתנתקות: להשתמש בכלים משפטיים כדי לשבור התנגדות פוליטית. להשתמש בכלים משפטיים כדי לשבור אנשים קטנים, כדי להטיל אימה בשם המשטר על אחרים. רוצה לצאת להפגנה? לא כדאי לך. גם אם לא תפעיל אלימות, זה לא ישנה. אם תהיה במקום, אתה עשוי להיעצר. אם תהיה במקום, הפרקליטות תאמר לבית המשפט שאתה אדם לא אמין ולא ישר.

למה לך? הורד ראש. שב בבית. הם בסך הכל באו לקחת את הבדואים. תורך עוד לא הגיע; אם תהיה כלב טוב, אנחנו מבטיחים שהוא גם לא יגיע. שב מול המסך, שחק במשהו, הבט בחתולול. אל תסתכל מה קורה לאחיך בני האדם בדרום. למה לך? מה, אין לך צרות? מה, בא לך לאבד את מקום העבודה שלך בלי פיצויים? אין לך חובות? אין לך ילדים? אהובים? בעלי חיים? אתה באמת רוצה לראות מה אנחנו יכולים לעשות לחיים שלך? למה, מישהו יעזור לך לשקם אותם אחר כך? היה נתין טוב,

ככה ראש הממשלה אוהב אותך. ואתה, בבוא הזמן, תאהב אותו. או, על כל פנים, תתרגל.

(יוסי גורביץ)

מבוקש

שוטר סמוי1 - 30.11.2013

האדם התמונה למעלה הוא שוטר סמוי שהפעיל אלימות, בכלל זה אלימות מינית, כנגד פעילה במהלך ההפגנה שאחרי ההפגנה בישוב חורה. הוגשה נגדו תלונה למח”ש, אבל אנחנו צריכים לזהות אותו כדי שהם יתקשו לסגור את התיק בתואנת “עבריין לא נודע.”

אם אתם מזהים את האיש, ואם אתם יודעים דבר על מקום המצאו, אנא שלחו אלי מייל (לכתובת המייל ygurvitz בשירות המייל של גוגל), ואנא הפיצו את התמונה הזו.

(יוסי גורביץ)

סופות בנגב

בן דרור ימיני בא לברך ונמצא מקלל.

נציג המרכז הרדיקלי תקף בשצף קצף הבוקר (ב'), כמו בכל בוקר, את הארגונים שבהזיותיו מנסים למוטט את המדינה הציונית. הפעם, לדבריו, התואנה שלהם היתה תכנית פראוור. כמו בכל בוקר, ימיני יצר תמונה מאיימת של ארגונים חורשי רע וכל יכולים, ממומנים על ידי זרים, שהופכים את תכניותיה התמימות של מדינת ישראל והופכים אותן למעשי זדון. כמו בכל בוקר, הזבל המנותק מהמציאות הזה מופיע ב"מעריב", שבשנים האחרונות הפך למקבילה של כמה עיתונים מתקופות חשוכות (TM). רק שהבוקר, בלי לשים לב, נפלטה לימיני האמת.

וכך כתב:

"הבעיה היא שמה שהיה לנו כאן לא היה לא אפרטהייד ולא טרנספר. הייתה רשלנות רבתי והיה רצון טוב. הרשלנות באה לידי ביטוי בכך שהתוכנית עצמה מבטיחה לבדואים אדמות שכלל לא ניתן להעניק להם. ההבטחות, כפי שחשף עמיתי קלמן ליבסקינד, הן על 190,000 דונם. המצאי המקסימלי עומד על כ-110,000 דונם בלבד".

ההדגשה שלי. אמור נא לי, ימיני: הקוראות עיניך את שמקלידות אצבעותיך? אתה מאשים את האנשים שיוצאים נגד התכנית של הממשלה, ובו זמנית כותב שהממשלה משקרת להם ומבטיחה להם הבטחות שאיננה יכולה לקיים? כי זו המשמעות של הבטחת 190,000 דונם כשיש לך רק 110,000: שקר ממשלתי. ואתה, כעיתונאי, יוצא לא נגד שקרי הממשלה, שעומדת לעקור 40,000 איש מבתיהם, אלא נגד האנשים שמתנגדים לה? שחושפים את שקריה? כלום לא נותרה בך, בסופו של דבר, הגינות כלשהי?

ימיני כתב שטויות נוספות, כמו הטענה שרוב הבדואים דווקא תומכים בתוכנית אבל כל מיני מסיתים שמאלנים גורמים להם להסס. וואלה, הטענה הזו נשמעה לי מוכרת. ימיני שימש כאן כשופר תעמולה של דורון "לונדון לא מחכה לי" אלמוג, החשוד בפשעי מלחמה ששיבש את חקירת מותה של רייצ'ל קורי. האיש הזה משמש כיום כראש המטה להתיישבות הבדואים, והוא טען בתקשורת שכ-80% מהבדואים דווקא תומכים בתכנית אך חוששים להתבטא.

מאיפה מגיע המספר הזה, בהתחשב בכך שלדבריו של אלמוג עצמו הבדואים חוששים להביע את עמדתם? יש להניח שהוא שלף אותו מהמקום שבו השמש לא זורחת. וכמובן, מצא לעצמו שופר, שלא לומר משת"פ, בימיני, שמהדהד עכשיו את העמדה של הממשלה. כך הצליח קמפיין ה-hasbara להפוך את תפקיד העיתונאי על ראשו: ממי שאמור לסרוק את בשרה של הממשלה במסרקות ברזל, למי שמקבל ללא עוררין את עמדתה ומאשים את מתנגדיה בקנוניה. במאמר מוסגר, צריך גם לתהות מי הוא האידיוט שישים דווקא אדם כאלמוג כראש מנהלת רגישה כזו; זה שווה ערך של הצבת מענה בעל שם בתפקיד יועץ לענייני ערבים בעיר מעורבת. אה, אופס, רגע.

דבריו של ימיני מתפרסמים כיומיים לאחר פרעות המשטרה (police riot) שבמהלכה פוזרה הפגנה שלווה של הבדואים באלימות יוצאת דופן. החמושים ירו רימוני גז, רימוני הלם, קליעי גומי וסוגים אחרים של תחמושת ששמורים בדרך כלל להפגנות בשטחים. פעילים דיווחו על כך שאנשים לא מוכרים השליכו אבן או שתיים על השוטרים, מה שהוביל לתגובה פרועה ופראית. פעילים אחרים דיווחו על אלימות גם אחרי ההפגנה עצמה, כשהפעילים הגיעו לבניין המשטרה כדי לעקוב אחרי מצב העצורים. כמקובל במצב שבו חלק ניכר מהפעילים הן פעילות, מימי הסופרג'יסטיות והלאה, האלימות היתה גם מינית.

כמה הערות. לא הייתי שם, לחרפתי, ואני לא יודע מה היה שם. יתר על כן, גם אם הייתי נוכח במקום, היתה לנו בעיית עיוורון השוחה: כל אדם רואה רק מה שנמצא מול עיניו. מה שקורה 50 מטר משמאלו בדרך כלל לא נהיר לו. אבל האם עלינו להעדיף את עמדת המשטרה? יש כמה סיבות לדחות אותה.

קודם כל, משטרת ישראל ידועה בתרבות השקר שלה. זו לא אמירה שלי. אלה דבריו של ראש מח"ש לשעבר, הרצל שבירו:

"אין סיכוי, אין סיכוי. אני יכול למנות על כך יד אחת את המקרים שבהם שוטר סיפר על עבירה פלילית של חבר שלו בעבירה של שימוש בכוח. אתה יודע מה, גם לא על כף יד אחת. זה קשר השתיקה. זה לא שהשוטרים קשרו את הקשר לפני האירוע, אבל עובדתית הם שותקים והם לא יספרו את האמת על אירוע של שימוש בכוח כלפי אזרח. […] שים לב מה קורה בנקודה הזאת – השוטר הרי מסר גרסה שקרית, כן? הוא יעלה על דוכן העדים והוא יעיד עדות שקר. כך שזה לא זה בלבד שהוא חיפה על חבר שלו. הוא גם שיקר בבית משפט. זו הידרדרות במדרון שאתה לא יכול לעצור."

שנית, כבר התפרסמו ראיות טענות ועדויות לכך שהמשטרה הפעילה "סמויים" בקרב המפגינים בסוף השבוע. שהמשטרה הפעילה סמויים בקרב המפגינים בסוף השבוע.  היסטורית, לכוחות הבטחון הציוניים מעולם לא היתה בעיה להפעיל פרובוקטורים כדי להצית את האלימות המינורית שתאפשר להם להגיב באלימות פסיכוטית. בעבר, הפעיל הצבא את יחידת המסתערבים של שירות בתי הסוהר בבילעין כדי שזו תיידה אבנים על חיילים ותכשיר את האלימות שלהם.

שלישית, המשטרה הקימה יחידה מיוחדת למלחמה בבדואים. היא נקראת "יואב." לגמרי לא במקרה, "יואב" היה שמו של המבצע במהלך מלחמת העצמאות שבו בוצע הטיהור האתני המרכזי בנגב (מעניין, לצורך זה, לעמוד על ההבדלים בין הערך על מבצע "יואב" בוויקיפדיה האנגלית ובין הערך המקביל בוויקיפדיה הציונית). קשה להאמין שהשם הזה נבחר במקרה; קשה להאמין שהוא לא מלווה במור"ק המתבקש. קשה להאמין שהשוטרים רואים באנשים שמולם אזרחים שמוחים על מדיניות ממשלתית שבעיצובה (כפי שמודה גם ימיני) לא היה להם כל חלק; סביר הרבה יותר שהם רואים בהם ערבים שמשתלטים, כפי שאמר במוצ"ש שר החוץ, על "אדמות הלאום."

וזה – תפיסת ההפגנה כמאבק לאומני שבו לובשי המדים הם הפלג החמוש של אחד הצדדים – כבר מסביר הרבה יותר את האלימות המשטרתית החריגה. ולמי שיטען שהיו שם ידויי אבנים – חמושי המשטר הציוני כבר הודו שהם לא יורים גז על יהודים, גם כשאלה מיידים אבנים. גז זה לערבים ולערבים של כבוד, קרי מי ששכח מה זה להיות יהודי. האם אבן יהודית מסוכנת פחות מאבן בדואית? לא, אבל כפי שהמשטרה לא פתחה באש על המתפרעים בפרעות טבריה בשנת 2000, שם הושלכו בקבוקי תבערה על השוטרים, אבל פתחה באש בנסיבות חמורות הרבה פחות על הפגנות אלימות של פלסטינים ישראלים, יש מי שנתפסים כאזרחים ויש מי שנתפסים כאויבים – גם כששניהם בעלי אותה האזרחות וגם כאשר האחד מהם מסוכן הרבה יותר מהאחר. קו הגז הוא קו אתני. כמו המדינות שמסביבה, שיש להן את הקליפה של מדינה מודרנית אבל זו רק הסוואה לשלטון העדה, גם בישראל יש, טכנית, אזרחות; אבל היא שווה כקליפת השום. היא, כידוע, לא מופיעה כלל בתעודת הזהות. מה שמגדיר אותך בישראל הוא השתייכות למילט שלך; האזרחות שם רק כדי שתוכל לטעון באזני גויים פתיים ב-CNN שאתה מייצג את “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.”

כאשר אתם שומעים טענות על אלימות משטרתית בישראל, יש להעניק להן אמינות אפריורי; ובמיוחד אם האלימות הזו מגיעה מהמילט היהודי אל המילטים האחרים, במיוחד אם הרקע הוא סכסוך קרקעות. שהרי, בסופו של דבר, הציונות היא בסך הכל כסות אידיאולוגית לשוד קרקעות גדול.

השוטרים לא הרפו: הבוקר (ב') בוצעו מעצרים במספר כפרים בדואים בנגב, כאשר רוב העצורים היו קטינים. מאוחר יותר היום, שופט אוטומטי חתם למשטרה על צו חריג מאד – הוא מאפשר לה לקבל את כל התמונות שצולמו על ידי צלמי עיתונות. העיתונים, לשבחם, הודיעו שהם מתכוונים לערער על הצו. המטרה שלו פשוטה למדי: ליצור הפרד ומשול בין המפגינים ובין הצלמים, לזרוע את החשש שמי שמצלם אותך בסופו של דבר גם יסגיר אותך. גם השוטרים מתחילים להבין, כמו חיילי צה"ל, שהמצלמות הן הקריפונייט שלהם.

מה שמתרחש כרגע בנגב הוא יצירת תחום מושב. חלק מתכנית פראוור הוא יצירת קו שממערבה לו, אסור יהיה לבדואים לגור. המטרה היא גירושם של 40,000 איש מבתיהם. קוראים לזה טיהור אתני.

מאחר ומדינת ישראל לא לגמרי מטומטמת, ומאחר ויש כמה משפטנים שמכרו לה את נשמתם, הטיהור האתני הזה מלווה בענן של טענות משפטיות בתחום הקרקעות, שמטרתן להעלות ענן אבק כל כך סמיך עד שלאף אחד לא יהיה כוח לברר מה עומד מאחוריו ורוב האזרחים – שהם ממילא ציונים – גם לא יטרחו.

אז בכל זאת כמה עובדות. ב-1920, מצאה החברה להכשרת הישוב – גוף ציוני לעילא – שבנגב יש כ-2.6 מיליוני דונמים בבעלות בדואית. לאורך השנים, גופים ציונים מצאו את שיטת הרישום הבדואית כאמינה דיה כדי לבצע באמצעותה רכישות קרקע. הממשל העות'מני והבריטי קיבלו את האוטונומיה של הבדואים על רישום הקרקע שלהם. ב-1952, כתבה "הוועדה המצומצמת לענין בירור שאלת בעלות קרקעות הבדואים בנגב" לשר המשפטים כך:

למרות שלא היו בידם תעודות רשום, השלטונות, הן התורכים והן הבריטים, הכירו בעובדה זו … הרי ידועה העובדה שבתקופת שלטון המנדט, נרשמו שטחים ניכרים מאד בשמם של הבדואים [ע"י השלטונות], על יסוד הוכחות ששטחים אלה היו נעבדים על ידם במשך תקופת התישנות, וחלק חשוב של אדמות אלה הועברו [בעת מכירה ליהודים], לאחר רשומן, לקרן קימת, לחברות יהודיות אחרות, וכן ליהודים פרטיים. כך שבענין זה ישנם מאות תקדימים, ואנו סבורים שממשלת ישראל לא תוכל, ואינה צריכה, להתעלם מהם.

יש עוד דוגמאות לכך כאן. שוד הקרקעות החדש מתבצע על פי קביעתה של פליאה אלבק – שאם יש גיהנום, יש לה מדור פרטי משלה שם, רווי באדמות מתות ובידיהם הכרותות של מוכרי פלאפל, שם מותן של נשים הוא אך רווח נקי לאישיהן – שאדמות הנגב הן "אדמות מתות." על זה מוכנה מדינת ישראל לדחוק את הציבור הבדואי למלחמה.

בשנות השמונים, נהגו מנהיגים בשמאל הציוני לומר שאם יבוא טרנספר, הם "יישכבו תחת גלגלי המשאיות." גבירותי ורבותי מן השמאל הציוני, הטרנספר כבר כאן. הוא לא בא עוד, כפי שבא ב-1948 וב-1967, בדמותו של חייל חמוש, שמגחך "אנסה המקלע – וניסה"; הפעם הוא מגיע כשוטר, עם צו של בית משפט, אבל זהו אותו הטרנספר, אותו הטיהור האתני. הנה המשאיות, הנה גלגליהן. כעת, עשו כפי שמחייב מצפונכם – או חדלו-נא מלהטריח אותנו. אנו מצפים ממכם שתעשו לפחות את שעשו ח"כי הימין בימי ההתנתקות.

(יוסי גורביץ)