החברים של ג'ורג'

פרויקט 300: שלא יהיה האדם אנוס

ביום זכויות האדם, צריך להזכיר את זכות היסוד של ההתקוממות כנגד עריצות. כן, כולל זו הישראלית

“הואיל והכרח חיוני הוא שזכויות האדם תהיינה מוגנות בכוח שלטונו של החוק, שלא יהא האדם אנוס, כמפלט אחרון, להשליך את יהבו על מרידה בעריצות ובדיכוי.”

היום ה-10 בדצמבר, יום זכויות האדם הבינלאומי: הוא מוכר ככזה משום שב-10 בדצמבר 1948 קיבלה עצרת האומות המאוחדות את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. אפשר, ורצוי, לקרוא אותה כאן. כדי להתקבל לאו”ם, ישראל נאלצה לחתום על האמנה, אבל הסירו דאגה מלבכם: מאז החתימה, היא מפירה אותה על בסיס יומיומי. לפני כשמונה שנים, כשכתבתי פוסט ליום זכויות האדם עבור ארגון יש דין, מצאנו שישראל מפרה לא פחות מ-15 סעיפים של האמנה בשגרתיות.

ההפרה המהותית מכולן, ראוי לציין, היא של סעיף ב’ לאמנה: “כל אחד זכאי לכל הזכויות והחרויות המפורסמות בהצהרה זו, ללא הבדל משום סוג, כגון גזע, צבע, מין, שפה, שפה, דת, דעה פוליטית או אחרת, מקור לאומי או חברתי, רכוש, מוצא או מעמד אחר. יתר על כן, שום הבדל לא ייעשה על הבסיס של המעמד הפוליטי, שיפוטי, או בינלאומי של הארץ או התחום אליו משתייך אדם, באם היא עצמאית, מונופול, לא תחת ממשל עצמאי, או כל הגבלה אחרת של ריבונות.” ההדגשה שלי. ישראל, כידוע, היא מדינת אפרטהייד; זו מהות קיומה; ועל כן היא בהכרח מפירה את סעיף ב’ יום-יום ושעה-שעה.

כל ההפרות (הרג ללא חשש דין של פלסטינים, עינויים על בסיס יומי, מעצרים מנהליים והחזקת אסירים פלסטיניים בישראל, העדר חזקת החפות לפלסטינים והגשת “חומר סודי” לבתי המשפט, הכניסה השרירותית לבתים בעת ליל ועוד ועוד) תועדו לעייפה, והן גלויות לכל מי שעיניו בראשו וליבו פועם – אם העין איננה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת (מיעוט בקרב הישראלים, למרבה הצער). אני רוצה להתמקד, אם כן, באחת העילות שבפתיחת המגילה: זו שמצוטטת בראש הפוסט.

ככל שמדינה היא דיקטטורה, רשאים – יש שיאמרו, חייבים; אבל איננו יכולים לדרוש זאת מאדם – התושבים רשאים להתקומם כנגד המדכא. אין להם צורה אחרת להגן על עצמם. הם אנוסים להשליך את יהבם על מרידה בעריצות ובדיכוי. הדברים נאמרים, כמובן, כלפי הפציפיזם המזויף שפוקד את הישראלים כאשר פלסטינים מעיזים להפעיל אלימות כלפי ישראלים.

זה אחד מסוגי הצביעות היותר מעצבנים פה. ישראל מפעילה אלימות יומיומית כלפי הפלסטינים – אבל, מאחר והיא יומיומית, היא לא חדשות ואף אחד לא מדווח עליה, וברוב המקרים גם לא חושב עליה. הכוח שמפעילה ישראל עצום. היא מחזיקה עשרות אלפי חמושים בשטחים הכבושים, היא מצותתת לכל שיחה, מנטרת כל תעבורת רשת, מסוגלת ומגיעה לכל מקום. זו רוב הפעולה של מערכת הבטחון, המערכת היקרה ביותר שמפעילה ממשלת ישראל. היא מתרחשת כל הזמן. פעם היו פה המבזקים היומיים של דובר צה”ל, על כך וכך אנשים שנעצרו הלילה, כך וכך כלי נשק שנתפסו, כך וכך אנשים שנורו. הם הפסיקו. הציבור לא רוצה לדעת יותר.

את האלימות חובקת-הכל הזו הישראלים מקבלים כמובן מאליו. היא שקופה להם. הם לא חושבים עליה. אבל מדי פעם בפעם, הנכבשים – אנוסים להשליך את יהבם על מרידה בעריצות ודיכוי – מעיזים להתנגד. הם הורגים חמוש על הגדר, כזה שירה לתוך המון לא חמוש, והציבור היהודי מתקבל לתנוחה עוברית ומיילל שבועות. הם תוקפים מתנחל או מתנחלת, יהודי או יהודיה, והזעקות עולות השמימה. איך הם מעיזים. איזה חיות אדם.

כאילו האדם הפלסטיני הבודד, המבודד, שמערכת שלמה מפעילה עליו אטומיזציה, צריך להיות בררני ומדויק יותר בהתקפות שהוא מבצע מאשר צה”ל או מג”ב. כאילו יש לאדם הבודד הזה – התארגנויות כמעט בלתי אפשריות יותר, בעידן הסמארטפון – איזושהי הבנה יוצאת דופן בטיבם של הישראלים. כאילו יש לו יכולות טקטיות או אסטרטגיות כלשהם. לא, הוא מרים סכין והולך לפגוע במי שנראה לו כמי שמייצג את מדכאיו.

וכמובן, לרוב הוא פוגע בחפים מפשע. זה כלל הזהב שאנשי מצפן זיהו כבר ב-1967:

“כיבוש זר גורר אחריו התנגדות.

התנגדות גוררת אחריה דיכוי.

דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי.

קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים.” (ההדגשה שלי.)

צריך לציין, כי אנחנו מכחישים את המציאות בתוקף, שארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון הוא צה"ל. הוא מבצע פעולות טרור על בסיס יומי. כל מהותו היא הטלת אימה על אוכלוסיה אזרחית כדי שלא תתקומם.

החלטתם לדכא את חירותו של עם אחר? לא הותרתם לו ברירה אלא להשליך את יהבו על מרידה בעריצות ודיכוי? לפחות אל תייללו. זו היתה בחירתכם, פעם אחר פעם. החלטתם, שנה אחרי שנה, לשבת על כידונים. אז עכשיו יש רסיס בתחת. תחיו עם זה. זה המחיר של בחירתכם. הפציפיזים החד צדדי שלכם (שהוא, למותר לציין, הכל חוץ מפציפיזם) מעורר קבס.

או, אתם יודעים, תפסיקו להפעיל עריצות ודיכוי כלפי אוכלוסיה אחרת. זו תמיד אפשרות. אני יודע, אני יודע – זה הרגל של 74 שנים. קשה להגמל ממנו. ובכל זאת.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: ישראבלוף של חקירה

השוחט שחט, והמשפטן מטייח

בצלם והמרכז הפלסטיני לזכויות האדם פרסמו הבוקר (ה’) תחקיר ביחס לטיוח הצבאי של חקירות הטבח ההמוני שביצעו חמושי צה”ל מול הגדר בעזה בשנים 2018-2019. חמושי צה”ל, בעיקר צלפים, רצחו 223 פלסטינים – כן, רצחו; רצח הוא הרג מכוון, כולל פעולה בקלות דעת שאדם סביר יודע שהיא עשויה להוביל להרג – שמתוכם 46 היו קטינים, ופצעו כ-8,000 פלסטינים.

עד כאן תמצות החלק הצבאי של הטבח. אבל הצבא איננו יכול לטבוח אם אין לו מעטפת משפטית: הוא חייב חיפוי של הפרקליטות ובתי המשפט, כדי שאלה – במילותיו של קיקרו – “יטילו אפלה על בית המשפט” בדבריהם ויסתירו את המציאות במלל גבוה. צה”ל היה לחוץ במיוחד, לאור העובדה שהתובעת של בית הדין הבינלאומי בהאג אמרה שהיא רואה את הפעולות של צה”ל “בדאגה.”

אז המשפטנים – ובהם עוסק רוב הדו”ח – עשו את שלהם. קודם כל, הם אמרו לבג”צ שאין פה שום עילה להתערבות, טענו שפקודות הפתיחה באש (שאותן סירבו לחשוף בפני בית המשפט) תקינות וסבירות, ושאין שום סיבה להתייחס למספרים האיומים של נפגעים שכבר נפגעו בזמן הדיונים בעתירה. בג”צ, כלב השמירה של הכיבוש, דחה את העתירות על הסף וטען שהפקודות של צה”ל סבירות. מאוחר יותר, אחרי עוד מספר עצום של נפגעים, צה”ל שינה בשקט את הפקודות בעצמו; הנזק התדמיתי הפך לגבוה מדי. או, במילים אחרות, צה”ל מכר לבית המשפט לוקש, ובית המשפט בלע אותו בהנאה. כל מי שעיניו בראשו ידע שצה”ל משקר: אבל שופטי בג”ץ אינם עיוורים, הם רשעים. הם יודעים שמשקרים להם והם משחקים את תפקידם במחזה.

אחר כך הגיע החלק השני של הטיוח: הפרקליט הצבאי הראשי. הלז מיהר להודיע שהוא “יחקור מקרים חריגים.” להלן החקירות שביצע עד כה: 234 תלונות על “חריגות” הגיעו למנגנון החקירה. 143 מהתלונות נחקרו והועברו לידי הפצ”ר. ב-37 מקרים, הוא הורה על חקירת מצ”ח. ב-95 מקרים טיפל בהם, הפצ”ר סגר את התיק. כל שאר התיקים שהועברו לטיפול הפצ”ר עדיין פתוחים.

כמה הערות הכרחיות. שימו לב לסרבול הזה: קודם כל יש “מנגנון”, שבודק את התלונות; אחר כך הן מועברות לפצ”ר; ואחר כך יש חקירת מצ”ח. ההגיון הזה הוא ההגיון ההפוך מהגיון החקירה הרגיל: קודם כל חקירה, אחר כך בדיקת פרקליטים של תוצאות החקירה והחלטה האם להעמיד לדין או לא. למה ההגיון פה הפוך? כי התפקיד של מצ”ח והפצ”ר הוא לכסת”ח. ככל שהם מושכים יותר זמן, כך הסיכוי שאפשר יהיה להעמיד רוצחים במדים לדין מתעמעם. חייל צה”ל אינם יכולים לעמוד לדין צבאי שנה אחרי השחרור. אפשר, תיאורטית, להעמיד אותם לדין באמצעות הפרקליטות הרגילה, אבל המשמעות היא סחבת נוספת ובפועל זה כמעט ולא קורה. חקירת מצ”ח מתחילה כאשר אין לחוקרים אפשרות סבירה להגיע לראיות: חלף יותר מדי זמן.

עד כה, בנוהל. ככה הפרקליטות הצבאית ומצ”ח מתנהלים בשגרה. עד כה הוגש כתב אישום אחד נגד חמוש צה”ל – בשל הריגתו של עות’מאן חילס בן ה-14; כתב האישום על רצח ילד (שוב – הרג בכוונה תחילה, ואם אתה מכוון רובה צלפים ולוחץ על ההדק, אתה לא יכול לטעון לטעות) צומצם ל”חריגה מסמכות עד כדי סכנת חיים או בריאות”, והרוצח נידון לחודש של עבודות שירות. זה המחיר על הרג ילד בן 14 במערכת הצבאית.

אבל, כמובן, אלה רק הפרטים שמסתירים את התמונה המלאה. ראשית, הפצ”ר הורה לחקור רק את מקרי ההרג, לא את מקרי הפציעה. שנית, וחשוב יותר, אף אחד לא חקר את נותני פקודות הירי. כאן מן הראוי להזכיר שוב שלצה”ל אין חוקים ביחס לפשעי מלחמה, ובהתאם הוא לא מקבל את העקרון של המשפט הצבאי הבינלאומי – אחריותם של המפקדים. בואו נהיה ריאליסטיים: הפצ”ר, אף שהוא אלוף, לא באמת יכול להורות על חקירה של אלוף אחר, על אחת כמה וכמה שלא על חקירתו של הרמטכ”ל. את הדרג שמעל לרמטכ”ל, שר הבטחון וראש הממשלה, הוא ודאי שלא מוסמך לחקור. הם דרג מדיני.

החקירה של הפצ”ר היא ישראבלוף. המטרה שלה היא לטעון שישראל כבר חקרה את הפשעים הרלוונטיים ועל כן, על פי עקרון המשלימות, לבית הדין הבינלאומי אין סמכות לחקור אותה בנושא הטבח של 2018-2019 (השם הרשמי של המבצע היה “שומרי הסף”). אלא, כמובן, שכדי שחקירה תפטור את ישראל מחקירה בינלאומיות היא צריכה להיות חקירה אמיתית, לא פנטומימה של חקירה. מכאן שם הדו”ח: “אינה יכולה ואינה רוצה.” יש לקוות שהשופטים בהאג יבינו שמשטים בהם, וינהגו בהתאם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: מספר מילים בשבח המפקד הצבאי

ההחלטה של המפקד הצבאי לאסור על כניסת פעילי זכויות אדם ושמאל לחברון, כדי להפגין מול הנשיא המאוס, מבהירה מה מעמדה של חברון – ומה מעמדו של צה"ל

המפקד הצבאי של חברון, ככל הנראה מח”ט חטיבת יהודה, הורה שלשום (א’) למנוע את כניסתם לחברון של פעילי שוברים שתיקה, שלום עכשיו וארגונים אחרים. הצו שבו השתמש המפקד הצבאי היה צו רידוד, התחכמות חדשה יחסית של המשפטנים הצבאיים שמטרתה לאפשר למתנחלים לנוע כאוות נפשם אבל למנוע כניסה של אזרחים ישראלים שמתנגדים להתנחלויות. צו הרידוד נאכף באופן רשלני: העיתונאי ישראל פריי דיווח בטוויטר שהוא הורשה להכנס לחברון, אף שאיננו מתגורר שם, בשל החזות החרדית שלו. צו נגד שמאלנים, בקיצור.

אף שאני מאחל למפקד הצבאי שיזדקק להרבה מאד סיוע משפטי בעתיד, כשיועמד לדין על הפשעים שהוא מבצע בהכרח מעצם מילוי תפקידו – חטיפה, עינויים והטלת טרור על אוכלוסיה, בתור התחלה – אין מנוס מלהכיר בחשיבות השירות האזרחי שהוא ביצע מבלי דעת. מה אמר לנו המפקד הצבאי? שחברון כלל איננה חלק מישראל. אילו היתה חברון חלק מישראל, אי אפשר היה למנוע את זכות ההפגנה בה. חדל האישים המשמש כנשיא היה מתקבל כראוי לו, בקריאות מחאה ובוז. רק משום שחברון נמצאת בשליטת הדיקטטורה הצבאית הישראלית, אפשר היה למנוע מהרצוג את המבוכה.

החיילים, והמפקד הצבאי, רגילים לשלול את הזכויות הבסיסיות של פלסטינים. הפגנה בגדה אסורה מאז 1967, בצו 101 של המפקד הצבאי: כל התקהלות של עשרה אנשים ומעלה, שיש חשש שהגיעו למקום בו “מושמע נאום על נושא מדיני, או היכול להתפרש כמדיני, או כדי לדון על נושא כזה”; או שהתקהלו “למטרה מדינית, או לעניין היכול להתפרש כמדיני”, או שהם תהלוכה (”עשרה אנשים המתהלכים יחד או המתקהלים כדי ללכת יחד ממקום למקום, למטרה מדינית או לעניין היכול להתפרש כמדיני, בין שהם זזים ממש ובין שאנשים אלה הסתדרו בסך ובין שלא הסתדרו בסך”) – כל אלה היא בלתי חוקיים אפריורי, והמפקד הצבאי רשאי לפזר אותה כראות עיניו. האמצעים המועדפים עליו הם גז מדמיע, רימוני הלם, קליעי גומי ורובי רוגר.

כמובן, אף שצו 101 חל על “האזור” – הגדה המערבית, בלשון הצו; אז עוד היה מותר לנקוט בשם הזה במסמכים רשמיים – הוא מעולם לא הוחל על פולשים ישראלים (”מתנחלים”) לאזור. להם מותר להתקהל כאוות נפשם, להתאסף לחבורת פורעים, לבצע פוגרום, והמפקד הצבאי לא יעצור בעדם. להיפך: הוא יאבטח אותם.

ואם עד שלשום יכול היה המפקד הצבאי לטעון שצו 101 מתיר לאזרחים ישראלים חופש הפגנה בגדה המערבית, ביום ראשון הטענה הזו פגה: יש בגדה המערבית אזרחים ישראלים סוג א’, כאלה שיכולים להתאגד כאוות נפשם הנפשעת, ויש כאלה שהמפקד הצבאי חוסם.

הפעילים שהגיעו לחברון חוו מעט משגרת חייהם של פלסטינים תחת הדיקטטורה הצבאית שלנו. אין בכך רע. אנחנו צריכים תזכורות לחייהם של אחרים. אבל עלינו לזכור את הלקח: בוויכוח הפוליטי הישראלי, צה”ל איננו – ומעולם לא היה – שחקן נייטרלי. הוא תמיד היה בצד של המתנחלים, ותמיד יהיה. בלי צה”ל, אין אפרטהייד. ותודה למפקד הצבאי על התזכורת.

ובאשר לבוז’י הרצוג – לא, אין טעם להשחית עליו מילים. אילו רק שתק בחברון כפי ששתק בחקירה.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: את ההגנה העצמית הפלסטינית יש להשאיר לפלסטינים

איך להפוך מצב מחורבן להפליא למחורבן יותר בצעד אחד

טרול בשם חיים שדמי הצליח בתחילת השבוע לדפוק כנס שעסק בטרור יהודי בגדה, בכך שצץ משום מקום והודיע שאם רק יתנו לו ולחברים שלו נשק, הם כבר ידאגו לטפל בפלסטינים בעצמם. שדמי הוא זבוב לא חשוב, אבל הבוקר גם גדעון לוי החליט להצטרף לחגיגה הזו וקרא ל”רבש”צים משמאל.”

עכשיו, אני מבין את פנטזיית הנקמה. באמת. יש לי פנטזיות כאלה בעצמי מדי פעם, אבל אז אני משתלט על הזעם ומזכיר לעצמי את ההבחנה בין פנטזיות ובין מציאות. והמציאות היא שטרור המתנחלים הוא טרור פרוקסי של צה”ל. המתנחלים לא היו יכולים לעשות כלום, אם צה”ל לא היה רוצה. חלק ניכר מפעולות הטרור של המתנחלים מלוות על ידי חמושי צה”ל, וכשהפלסטינים מנסים להגן על עצמם מפני הפורעים, נכנס הפוגרום הרשמי לפעולה: חיילים יורים רימוני הלם, רימוני גז, כדורי גומי, כדורי רוגר (קטלניים לכל דבר), וירי חי.

צה”ל, צריך לזכור, הוא עיקר הטרור היהודי בגדה. הוא הורג הרבה יותר, פוצע הרבה יותר, ומתחת לרדאר, הוא הורס המון מבנים ותשתיות של פלסטינים. המתנחלים והרבש”צים הם הפרטה של האלימות הצה”לית, שמיועדת לפעולות שהצבא (עדיין?) לא מוכן לקחת עליה אחריות. המטרה ידועה: טיהור אתני, לפחות של שטחי סי. המערכה על שטחי סי, קוראים לזה המתנחלים ולא מעט קצינים.

כלומר, התעמתות חמושה עם מתנחלים היא בפועל התעמתות חמושה עם צה”ל. למישהו יש איזשהו ספק איך זה ייגמר? יתר על כן, עם כל הכבוד לפנטזיית הגבר הלבן שקם להגנת המדוכאים, למישהו יש ספק מי ישלם את המחיר? נניח שמיליציה שמאלית תוריד שני פורעים יהודים. מה היא תעשה כשיגיעו למקום חמושי צה”ל, מה שיקרה תוך לכל היותר דקות? ומה יקרה אחר כך? במקרה הטוב אנשי המיליציה ייעצרו, במקרה הרע יחוסלו – ואז תבוא הנקמה הצבאית הגדולה. מי שישלם את המחיר על הפנטזיה של אנשי שמאל שלא יכולים יותר לראות את מה שנעשה בשמם יהיו הפלסטינים.

רצח, עינויים, מעצרים המוניים, כולל של קטינים; הריסת בתים, אולי כפרים; הידוק הדיקטטורה הצבאית עוד יותר, עוד שחרור של הרסן מעל המתנחלים. וכל זה בשביל מה? כמה דקות של סיפוק פראי?

הפלסטינים זכאים להגנה עצמית, בראש ובראשונה משום שצה”ל לא מספק אותה ובכך מועל בחובתו להגן עליהם. אבל הגנה עצמית פלסטינית צריכה להשמר לפלסטינים. התפקיד שלנו, כישראלים, הוא למוטט את המשטר שבנינו – ולשם כך הפעולה האפשרית היחידה היא פעולה בלתי אלימה. להציג את הדיקטטורה הצבאית הישראלית לזעווה אל מול השמש, להפיץ את פשעיה בכל רחבי העולם, ולקרוא לחרם ולסנקציות. עד שהמשטר יקרוס תחת עצמו.

שום מדוכא לא שוחרר בלי כוח ואלימות. זו עובדה היסטורית. אין לנו יותר – ספק אם היתה לנו אי פעם – זכות למחות כשפלסטינים קמים על מדכאיהם, הפציפיזם המזויף והדוחה שכל כך הרבה ישראלים נוקטים בו כשהאלימות מגיעה לשם שינוי מהפלסטינים. אנחנו צריכים לדרוש מהם לשמור על חוקי המלחמה, אבל לא יותר. אבל מיליציות שמאליות – שעצם הקמתם היא פנטזיה – רק יחמירו את המצב. עצם הדיבור על הפנטזיה בפומבי צפוי לגרור נזק: חמושי צה”ל ירשו עכשיו לעצמם לירות על פעילי שמאל בטענה שהם “חשו מאוימים.”

האם, כשלוי מדבר על “רבש”צים משמאל”, הוא שכח מה ההגדרה של רבש”צ? רכז בטחון שוטף צבאי. הוא חלק מהמערך של צה”ל. איך לעזאזל אפשר לבנות מערך כזה בלי צה”ל? האם, שוב, לוי הרשה לעצמו להסחף כדי להטריל את קוראיו? אם כן, ההטרלה הזו – בניגוד לזו שהוא עורך ביחס לנתניהו – גורמת נזק של ממש. ויש די ממנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: פושע מלחמה מטומטם? קבל קידום

איך נראית “מנהיגות” בצבא של כוכבי

צה”ל החליט, דיווח הארץ אמש (ג’), לקדם את סרן גיא אליהו. למי שפספס את החלק הראשון של הסאגה, אליהו היה קצין בסיירת גולני, שהחליט לפלוש לסוריה על דעת עצמו וללא פקודות; הוביל את חייליו לפשיטה על בית בתחומי סוריה, והרג שניים או שלושה – רק ערבוש, כן? לא משנה אחד יותר או פחות – מתושבי הבית. זו לא היתה הפלישה היחידה שביצע אליהו על דעת עצמו. הפרסום על פשע המלחמה של אליהו (כן, הרג אזרחים על דעת עצמך וללא פקודה הוא פשע מלחמה פר אקסלנס) הביא את צה”ל במבוכה, ואז הסתבר שאליהו ביצע “תג מחיר” בשכם בשנת 2018, כנקמה על תאונת דרכים שבה נהרגו שלושה מחמושיו. הנהג הפוגע היה בכלל ממזרח ירושלים, אבל, נו, הוא היה פלסטיני, אז פוגעים בפלסטינים אחרים בנקמה.

היתה תשומת לב תקשורתית, אז צה”ל העמיד לדין את אליהו ואפילו כלא אותו. אפשר היה לצפות – אחרי הכל, צה”ל טוען שאיננו כנופיה – שהוא יודח משורות הצבא. אבל, כאמור, לא רק שהוא לא הודח – לאחרונה הוחלט לקדם אותו. אליהו יהיה קצין הבטחון באוגדה חדשה שהיא בבת עינו של הרמטכ”ל, אביב “לונדון לא מחכה לי” כוכבי. תדע כל אם עבריה וגו’.

אני מתעכב על כוכבי בכוונה: הרמטכ”ל נאלץ להמלט מלונדון לפני יותר מעשור, משום ששם ניסו פעילי זכויות אדם לעצור אותו בשל חלקו בפשעי מלחמה ברצועת עזה. במשך שנותיו בתפקיד, הוא מברבר ללא הרף על הפיכת הצבא ל”קטלני” – בעוד שהקטלנות של הצבא הממומן ביותר במזרח התיכון מופנית בעיקרה כנגד לא חמושים, חלקם הניכר קטינים. הוא גם התפרסם לאחרונה, כשהתחוור שהוא מנסה להוציא תוך כדי תפקידו ספר על מנהיגות.

אז כך נראית ה”מנהיגות” בצבא של כוכבי: קידום של קצין שביצע פשעי מלחמה, פלש למדינה אחרת (ריבונות! ריבונות!), זייף מסמכים כדי להסתיר את חלקו בתאונה, וביצע “תג מחיר”. אי אפשר להפיל את כל התיק על סרן אליהו. אחרי הכל, הוא פועל בארגון שהחליט לקדם אותו. הוא הבין היטב את רוח המפקד.

מי שלא מכיר אותה, מתבקש לעיין בידיעה אחרת: צה”ל תקף הלילה בחומס שבסוריה. שוב. הפעם הרגנו שני אזרחים, על פי הדיווח הסורי. צה”ל מבצע תקיפות כאלה על בסיס שבועי בערך. כל תקיפה כזו היא הפרת ריבונות של סוריה, כל אחת מהן היא קאסוס בלי, כל אחת מהן היא הפרה מובהקת של הסכמי שביתת הנשק עם סוריה מ-1973. בצה”ל מאמינים שסוריה חלשה מכדי להגיב. עד כה זה נכון. אבל באיזשהו שלב, משטר אסד יצטרך להגיב. יש גבול להשפלות שהוא יכול לספוג.

וכשזה יקרה, ויהיו פה כמה חיילים הרוגים, הציבור הישראלי יתקפד ויילל עד השמימה ולא יבין מאיפה זה בא לו, מה עשינו, מה אשמתם של הילדים החמודים שלנו.

וכוכבי ימשיך לחפש מו”לים להוצאת ספר על “מנהיגות”, בלי שאף אחד ישאל איזו מין סוג מנהיגות זו, שמחרחרת מלחמה עם מדינה שכנה. איזה סוג מנהיגות? זו שציבור אדיש וטיפש ראוי לה.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: רוב הציבור רוצה פשעי מלחמה

פרט קטן מהסקר ביחס לדימויו של צה”ל

“הארץ” פרסם הבוקר (ג’) ידיעה על סקר נרחב של המכון הישראלי לדמוקרטיה ביחס לדימויו של צה”ל. עיקר הידיעה מוקדש לכך שרוב הציבור מגלה אי שביעות רצון מהבהמה הירוקה. מי שעקב אחרי הבלוג הזה במשך שנים, לא יופתע מהתהליך הזוחל שבו צה”ל הופך למשטרת ישראל. אי אפשר שיהיה אחרת כשעיקר פעילותו של צבא הוא הטלת טרור על אוכלוסיה אזרחית כבושה; עמידה בנשק מעל מיטתו של ילד לא מקדמת, בלשון המעטה, מצוינות צבאית, והרקבון מחלחל לכל המערכת. הסקר כולל נתון שצריך לגרום לאלופי צה”ל להרטיב בלילות: 46.8%, רוב מבין הנשאלים, סבורים שצה”ל צריך להפוך להיות צבא מקצועי.

אני רוצה, עם זאת, להתייחס לנתון שלא זכה ליותר מדי תשומת לב. על פי הסקר, 54.1% מהנשאלים חושבים שצה”ל לא צריך להקפיד על פעולה בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי. רוב אוכלוסיית ישראל, אם כן, מאמינה שצה”ל צריך לבצע פשעי מלחמה – זו המשמעות של פעולה שלא בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי – או, אם לדייק, מאמינה שצה”ל לא מבצע מספיק פשעי מלחמה.

במקביל, רוב עצום של הציבור (77.4%) מאמין ש”ההתנהגות המוסרית בזמן לחימה” היא “טובה או מצוינת.” איך מיישבים את שני הנתונים האלה? אה, זה לא כל כך מסובך. הציבור מולעט בתעמולה מזה עשרות שנים, שאומרת שכל מה שצה”ל עושה הוא צודק ונכון, במיוחד כשהוא רוצח עזתים. לא היתה לנו ברירה, אתם מבינים, ועל כן “ההתנהגות המוסרית בזמן לחימה” היא “טובה או מצוינת”: הציבור הישראלי רוצה שצה”ל יבצע עוד פשעי מלחמה, אבל הוא לא מוכן לקרוא להם פשעי מלחמה.

צה”ל תומך בציבור, כמובן. בנקודה הזו, על כל פנים, לא כשהוא מחסל את עתידו של הציבור בכך שהוא ממשיך מלחמת נצח לצרכי קיומו ושותה את התקציב שהציבור זקוק לו נואשות. טכנית, חיילי צה”ל לא יכולים לבצע פשעי מלחמה – לצה”ל אין חוקים ביחס לפשעי מלחמה. ועדת טירקל דיברה על הנושא הזה לפני כמעט עשור (בפברואר 2013) ודרשה שצה”ל יקבע חוקים כאלה. אבל, נו, זו רק ועדת חקירה ממלכתית. צה”ל העדיף להתעלם מההמלצה הזו. מי צריך את כאב הראש הזה?

אז המשמעות היא שגם כאשר חיילי צה”ל רוצחים, והם רוצחים, הם יועמדו לדין – במקרה של הפנטזיה הפרועה שבה הם עומדים לדין – רק על עבירות של הריגה. הם לא יועמדו לדין באשמת פשעי מלחמה – והרשעה בפשע מלחמה היא הרשעה שאי אפשר למחוק, שהולכת אחרי הפושע לכל מקום ולתמיד. יש להניח שגם שופטי בג”ץ נשמו לרווחה: נחסכה מהם התפתלות קבועה בעתירות שדורשות להגדיר פשע מסוים כפשע מלחמה.

אז כולם מרוצים, חוץ מקורבנות הדיקטטורה הצבאית הישראלית. שאותם, למותר לציין, אף אחד לא סופר. זו הרי משמעותו של משטר אפרטהייד. הם צריכים כנראה להתנחם בכך שהציבור הישראלי מאמין שההתנהגות המוסרית שלו היא טובה או מצוינת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: הכתיבה בבלוג היתה בלתי סדירה, אם להיות סלחני כלפי עצמי, בחודשים האחרונים. השקעתי את מירב זמן הכתיבה שלי בבדיון. אני מאמין שהתוצאות היו ראויות, אבל זו בינתיים דעתי בלבד. שקלתי לסגור את הבלוג, כי המטלה “לכתוב בבלוג” בלוח המטלות שלי העלתה אבק והיתה מקור מבוכה מתמשך. תהיתי אם יש בכלל טעם לכתוב: מה אני כבר יכול לשנות? לפחות, כשאני כותב על מאגי באימפריה הביזנטית, אני יוצר סוג של יופי. מה הטעם להמשיך לדפוק את הראש בקיר? מי בכלל קורא? למי אכפת?

והבוקר החלטתי שעוד לא. הבוקר הגעתי למסקנה שמה שחסר לי הוא הרגל הכתיבה, ועל כן אני אנסה לחזור אליו גם בעל כורחי. הפוסט הזה הוא הפוסט הראשון בסדרת פוסטי 300: אני אכתוב – על כל פנים, אנסה – 300 מילים לפחות מדי יום במשך חודש. אחרי זה, נראה לאיפה אנחנו הולכים.

(יוסי גורביץ)

דובר צה”ל משקר כהרגלו (גרסה 7,392,129)

דובר צה”ל תרם השבוע לעלילת דם, וסייע להתרת דמו של עיתונאי פלסטיני

האם עופר חדד מערוץ 12 הוא יותר חרא של בן אדם או יותר חרא של עיתונאי?

אתם עשויים לזכור את עופר חדד מהפעם שבה טען ששוברים שתיקה עוסקים ב”איסוף מידע מסווג על חיילי צה”ל,” את ה”מידע” קיבל חדד מארגון השטינקרים עד כאן, שהוקם על ידי יוצא המשרד לבטחון פנים. המידע היה שקר מוחלט וארבע שנים לאחר מעשה, ערוץ 12 פרסם הסתייגות מהידיעה שלו-עצמו; חדד עצמו סירב להתנצל.

דפוס הפעולה של חדד חזר על עצמו השבוע. לפני כעשרה ימים, בשמחת תורה (חגים יהודים ושבתות הפכו למועדי פוגרום מקובלים בקרב המתנחלים), עשרות מתנחלים פשטו על הכפר מופקרה, פצעו ילד בן שלוש באבן בראשו, וגרמו נזק כבד לרכוש. לרוע מזלם של המתנחלים, במקום נכח העיתונאי והפעיל באסל  אל עדרה שתיעד את התקרית.

במקום נכח גם הקצין הידוע לשמצה משה מאור, סמג”ד הנדסה, שתועד לפני מספר שבועות כשהוא תוקף פעילי שמאל שניסו להביא מים לכפר נצור. סרטונים שיצאו אחר כך הראו שהגרסה שמסר מאור לדובר צה”ל, כביכול הפעילים תקפו אותו ואז הוא נאלץ להגיב, היתה שקרית לחלוטין. דובר צה”ל רץ עם הגרסה הזו בכל זאת. מאוחר יותר צה”ל כיסתח את עצמו, נזף במאור, ודובר צה”ל טען כי מאור “אינו משקף את ההתנהגות המצופה ממנו.” בפועל, כמובן, מאור מפעיל בדרום הר חברון בדיוק את המדיניות שצה”ל רוצה; היה לו רק חוסר מזל להתקל במצלמות.

לקראת סוף התקרית במופקרה, זיהה  אל עדרה (שכותב עבור “שיחה מקומית” ופעיל בצלם) ותיעד זרדים שהתלקחו כתוצאה מירי רימון גז של צה”ל. מי שנכח בהפגנות בקיץ מכיר היטב את התופעה הזו: החמושים יורים רימונים ללא הבחנה, וכתוצאה מכך פורצות שריפות מקומיות. לעתים צבא ההגנה למתנחלים מונע מכבאיות פלסטיניות להגיע למקום. כשתיעד אל עדרה את השריפה, הגיע למקום מאור וטען שאל עדרה הוא זה שהצית את האש. הנה הסרטון.

הסרטון בן 15 השניות של מאור או מי מחמושיו (על פניו, מדובר במצלמת גו פרו שמוצמדת לקסדה) מצא את דרכו, דרך אתר הימין הרדיקלי “הקול היהודי”, אל הידיעה של חדד. ככה היא נראתה:handa2

חשוב לציין: אף אחד לא טען אף פעם שהוצת בית כלשהו במופקרה במהלך הפוגרום בשמחת תורה. הקשקוש הזה הגיע מהקול היהודי ועבר דרך חדד למהדורה המרכזית בישראל מבלי שחדד טרח לבדוק אם אכן הוצת בית, מעבר לשאלה מי הצית אותו.

בהפגנת טוב טעם של הגינות עיתונאית, פנה חדד לבצלם שבע דקות אחרי שהתחילה המהדורה, אמר שהוא עומד להעלות אייטם ודרש תגובה. כפי שאפשר לראות, הוא לא ידע תחילה לזהות את אל-עדרה, וניסה לגרום לדוברת המוכשרת של בצלם לומר שהם “בודקים את האירוע.” את התגובה של אל-עדרה חדד בכלל לא ניסה לגבות. כולה פלסטיני, אתם יודעים.

ofer haddad

כשה”סקופ” של חדד, שהתבסס על דברים של קצין שחדד לא טרח אפילו לציין את שמו – שאם לא כן, מישהו היה שם לב שהקצין הזה, משה מאור, נתפס לאחרונה בשקר בוטה וננזף על התנהגות בלתי הולמת – התגלה כבלוף ופלופ, ערוץ 12 וחדד חזרו על ההתנהלות שלהם בפרשת העלילה נגד שוברים שתיקה. הם הכחישו שיש משהו לא תקין במה שעשו – ולהגנתם, הם נשענו על דובר צה”ל, שלדבריהם אמר להם כי “במהלך החיכוך קצין מהכוח הבחין בפלסטיני מצית מבנה במקום וטוען שהמקום הוצת על ידי יהודי.”

וזה, מה לעשות, חמור יותר מהשקרים של התועמלן הסדרתי חדד. דובר צה”ל הוא גוף ממלכתי, ממומן (הרבה יותר מדי) מכספי ציבור. שימו לב: דובר צה”ל פיברק אירוע שלא קרה. הוא טען שהוצת מבנה במופקרה, אף שלא הוצת שם שום מבנה; אף שאין שום מבנה בקרבת הדליקה שתיעד אל-עדרה; והוא טען שפלסטיני הוא זה שהצית את המבנה שלא הוצת. דובר צה”ל לא טרח לבדוק את האירועים: הוא פשוט ציטט מישהו – בסבירות גבוהה, הבריון במדים משה מאור.

בעשור האחרון, מאז ימי הטבח על המרמרה, דובר צה”ל תופס את עצמו כצד ב”מערכה על התודעה”, ובהתאם הוא עורך לוחמה פסיכולוגית – הוא מפרסם שקרים בוטים בידיעה שלאף אחד אין את הזמן והכוח להתמודד איתם. דובר צה”ל הוא גוף תעמולה. הקורבן העיקרי של הלוחמה הפסיכולוגית שלו הוא מי שמממן אותו, הציבור הישראלי. אנחנו משלמים לדובר צה”ל כדי שישקר לנו. עכשיו, לגמרי יתכן שחלקים גדולים מהציבור הישראלי חושבים שכך צריך להיות; במקרה הזה אנחנו צריכים לתהות האם אפשר לדבר על הציבור הישראלי כעל ציבור.

בתווך, בין השקרים של חדד ובין השקרים של דובר צה”ל, נמעך באסל  אל עדרה, עיתונאי שעושה את העבודה שמעטים מדי מעיזים לעשות: לתעד את הטרנספר הזוחל שמתרחש בדרום הר חברון. הוא סובל מהטרדות ואיומים. בטוויטר, עופר חדד שלח אותו להתלונן במשטרת ש”י. רק על זה, על אי הידיעה על איך נראית משטרת ש”י, כלי תקשורת רציני היה מפטר את חדד. אבל ערוץ 12 הוא לא כלי תקשורת רציני: הוא מרקד לפני הפריץ של דעת הקהל היהודית, למנגינת החליל של דובר צה”ל. התגובה של ערוץ 12, “אנחנו עומדים מאחורי החיילים”, אומרת כל מה שצריך לומר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, שבעליל נכתב לפני זמן רב מדי, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ישראל, מעצמת אנטישמיות

על פי ההגדרה של שר החוץ, ישראל היא מעצמת אנטישמיות, כנראה המובילה בעולם

ב-17 באוגוסט, חטפו מתנחלים קטין פלסטיני בבקעת הירדן, גררו אותו לאתר אחר, שם עינו אותו, בין השאר באמצעות כוויות במצית. התקשורת היהודית לא התייחסה לאירוע ומותר להניח, לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י, שהחוטפים והמענים לעולם לא יובאו לדין. ב-15 למאי השנה, פלשו מתנחלים לכפר קוסרא, הציתו לולים ושרפו עשרות אפרוחים, ולקינוח רגמו את מבני הכפר באבנים. משטרת הצאר – אנחנו נוהגים לקרוא לה צה”ל – נכחה במקום, אבל לא עשתה דבר: היא היתה שם, כמו תמיד, כדי להגן על המתנחלים מתגובת התושבים. ב-14.8 פרצו מתנחלים לבתי פלסטינים בחברון ותקפו אישה. לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י, מותר להניח שהאחראים לא יועמדו לדין. ב-11.8, מתנחלים מתל רומיידה פרצו לבית משפחתו של בסאם עלי אבו עיישה, ותקפו אותו ואת בני משפחתו. לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י וגו’. ב-8.8, תקפו מתנחלים את חיית’ם יאסר בזמן שעיבד את אדמתו ליד בית דג’ן. לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י וגו’. ב-14 ליוני, תקפו מתנחלים בבית פוריק, הכניסו קרטון בוער לרכב של פלסטיני, ושרפו 20 עצי זית ו-20 כוורות. לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י וגו’.

אפשר להמשיך, אבל יש גבול למה שהנפש יכולה לשאת. תקריות כאלה מתרחשות על בסיס יומי כמעט, והתקשורת היהודית התעייפה ממזמן לדווח עליהן. בסוף החודש שעבר, נכנעה רשות המסים ללחץ של בריוני ימין והסירה את שלטי הקמפיין של “שוברים שתיקה”, שתבעו משהו פשוט מאד – ששר המשטרה ושר הבטחון יזיזו את התחת ויתחילו לפעול נגד אלימות המתנחלים שהפכה לשגרה. מרשות המסים נמסר שמדובר ב”נושא פוליטי.” על פי נתוני האו”ם בוצעו, בשלושת החודשים הראשונים של 2021, 210 התקפות כאלה; אחת מהן הסתיימה בהרג של פלסטיני. וכמובן, זה כנראה לא ההרג היחיד: תחקירים של שיחה מקומית העלו שב-14 במאי (כלומר, מחוץ לטווח שלושת החודשים שהוזכר) ירו מתנחלים בפלסטיני והתעללו בו בעודו גוסס; ושהמיליציה הרשמית (המכונה צה”ל) פעלה יחד עם המיליציה שלא במדים, המתנחלים, והרגו יחדיו ארבעה פלסטינים במהלך פשיטות של מתנחלים על כפרים פלסטיניים.

לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י וגו’.

עכשיו נעשה לרגע הפסקה מתודית מקטלוג הזוועות. ב-15 ביולי, בזמן שהקמפיין של שוברים שתיקה התחיל ובזמן שבריוני ההתנחלויות פעלו כהרגלם, נשא שר החוץ, יאיר “זנון” לפיד, נאום מבולבל משהו, שבו הוא קבע שגזענות היא אנטישמיות ושסוחרי עבדים שהשליכו עבדים אל מעבר לסיפון הם אנטישמים. לפיד, כהרגלו, בלבל את היוצרות: אנטישמיות היא קטגוריית-בת של קטגוריית הגזענות. על פי ההגיון של לפיד, הפוגרומים של מתנחלים בגדה הם אנטישמיות.

למעשה, על פי ההגדרה הזו ישראל היא מעצמת אנטישמיות, מהמובילות בעולם. סיכום של ההתקפות האנטישמיות בעולם בשנת 2019 מעלה שהיו כ-400 התקפות כאלה בכל רחבי העולם כולו. הדו”ח של האו”ם, שהוזכר לעיל, מנה 770 התקפות של מתנחלים על פלסטינים במהלך 2020; ואם המגמה שצוינה בשלושת החודשים הראשונים של 2021 תמשך, ואין סיבה שלא תמשך כי הן נערכות בסיוע צבאי ישיר ומשטרתי עקיף, יהיו 840 כאלה במהלך 2021. כלומר, מספר התקריות האנטישמיות שמייצרים המתנחלים גבוה פי שניים מסך כל ההתקפות האנטישמיות בעולם כולו.

אבל, ראה זה פלא, לא לפיד ולא אף שר אחר אמרו משהו על ההתקפות הללו. כנראה שמבחינת לפיד אנטישמיות היא דבר חשוב, כל זמן שהיא לא מסכנת את מעמדו בממשלה ולא עשויה ליצור קרע בינו ובין ראש הממשלה, פטרון המתנחלים ומנכ”ל מועצת יש”ע לשעבר. ואפילו עוד לא דיברנו על שרת הפנים. אנטישמיות היא דבר נורא, אלא אם הקורבנות הם פלסטינים.

ההתקפות של מתנחלים כנגד פלסטינים אינן מקריות. הן תוצאה של טרור מכוון ארוך שנים, ואנחנו יודעים ש”תג מחיר” מומן על ידי מועצת מתנחלי השומרון וגרשון מסיקה. מועצת מתנחלי השומרון קיבלה כספים במשך שנים מהמועצה האזורית שומרון – כספי מסים, חשוב לציין – כדי לממן טרור יהודי. הסיבה פשוטה: פלסטינים שמותקפים שוב ושוב באותם המקומות נוטים לנטוש אותם, וכמה שנים אחר כך איזה אביחי מנדלבליט יעביר את הקרקע הנטושה לטרוריסטים היהודים. זה לא נוער שוליים שאיבד את זה: כן, יש שם נוער שוליים, אבל יש מי שמכווין את הפעילות שלו. המטרה היא השתלטות על רכוש של פלסטינים באמצעות אלימות.

לפיד נער בשבועות האחרונים השמימה על החלטה מנהלתית של ממשלת פולין להקפיא תביעות ביחס לרכוש שנגזל במלחמת העולם השניה – רובו, אגב, לא של יהודים – וצווח שמדובר באנטישמיות. את מה שקורה מול האף שלו, הוא מקפיד לא לראות.

מדיניות הטרור של המתנחלים מסתייעת בפוגרומים רשמיים של צה”ל. כמעט על בסיס יומי, צה”ל מחריב “מבנים בלתי חוקיים” של פלסטינים. המטרה, שוב, היא להמאיס על הפלסטינים את חייהם עד שינטשו. מספר הפוגרומים הרשמיים גבוה בהרבה מזה של הלא רשמיים: אחרי הכל, צה”ל הוא ארגון יחסית מסודר והרבה יותר עשיר. המיליציה הרשמית והלא רשמית יחדיו פועלות כשתי זרועות של אותה המתקפה: המטרה היא טיהור אתני זוחל. לא שום דבר דרמטי מדי, שום דבר שיאלץ את העולם להגיב: רק הצתה כל יומיים והריסת בתים ובארות כל יום. פעולה שאי אפשר לחבר בין הנקודות שלה אלא במאמץ, ורק אם מצליחים להתגבר על התעמולה הרשמית. זו לא "תקרית נקודתית"; זו לא "אכיפת חוק": זה המשכה של הנכבה באמצעים אחרים.

הבעיה היא לא רק לפיד. לרוב המוחלט של הציבור היהודי נמאס לשמוע על מה שקורה בגדה המערבית. כך מנצחים המתנחלים ועוזריהם: כדי שהרשעים ינצחו, גורסת האמירה הוותיקה, כל מה שצריך הוא שהטובים יסתכלו הצידה. ואת זה המתנחלים וצה”ל הרגילו אותנו לעשות היטב.

אבל הנה זה: ישראל היא מעצמת אנטישמיות. פגשנו את האויב, והוא אנו-עצמנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האכזריות היתה הנקודה

צה”ל הכריז על סיום פרקטיקת המיפויים, והתעללות לילית קבועה בפלסטינים שבהגדרה לא היו חשודים בדבר נפסקת לאחר שנים. מה היתה המטרה?

הדיקטטור הצבאי של תושבי הגדה, האלוף תמיר ידעי, הכריז בשבוע שעבר על הפסקת הפרקטיקה המוכרת כמיפויים. שורה של ארגוני זכויות אדם, בראשם יש דין, רופאים לזכויות אדם ושוברים שתיקה, יכלו סוף סוף להכריז נצחון על המפלצת הספציפית הזו. בכך גם הם הוכיחו שלמאבק הסיזיפי נגד הבהמה הירוקה, תיק אחרי תיק, מחקר אחרי מחקר, יש תוחלת. אפשר לשבור את הקיר, אם דופקים בו את הראש מספיק זמן.

ידעי – שכמפקד אוגדת איו”ש הורה להפעיל נשק חם כנגד פלסטינים גם כאשר אין צורך בכך, פשע מלחמה לכאורה – לא פעל מטוב לבו, ככל שיש כזה. דו”ח חיים חשופים, שפורסם בסוף השנה האחרונה (ושנסקר כאן) עורר לא מעט רעש בעולם, ואחרי מבצע שומר המנדט לצה”ל אין הרבה מרווח תמרון מול דעת הקהל הבינלאומית. יתר על כן, יש דין ורופאים לזכויות אדם עתרו לבג”ץ בדרישה להגביל את היכולת של חמושי צה”ל להכנס לבתים ללא צו. מיפויים הוא החוליה החלשה; הפרקטיקה איננה ניתנת להגנה; וכפי שאני רואה את המצב המשפטי, צה”ל יוכל עכשיו לטעון בבג”ץ שביטול המיפויים מייתר את העתירה. נראה אם בג”ץ, שנוהג לשמש כחותמת גומי של מערכת הבטחון, יקבל את הטענה.

מהם מיפויים?

מיפויים הם כניסה לילית של מספר גדול של חמושים, לעתים עשרות, עמוסים בכלי נשק ולעתים קרובות גם מסכות פנים. המסכות שם כדי ליצור פחד על באי הבית. החמוש לא נראה אנושי. הבית נבחר רנדומלית. יושביו לא חשודים בדבר. החמושים מעירים את באי הבית, כולל ילדים, מרכזים אותם בחדר אחד, ועורכים שרטוט מחורטט של הבית. לעתים הם גם מצלמים את באי הבית. אחר כך, כמו שעולה מעדויות של שוברים שתיקה, המידע לעתים מושמד ולרוב לא עובר לקצין המודיעין. לאחר מכן החמושים יוצאים. עד הפעם הבאה.

צה”ל אמר בשבוע שעבר שהמטרה של מיפויים היא “מודיעינית.” כמו כל אמירה של צה”ל, מדובר בקשקוש. כאמור, המידע לא עובר הלאה. חלק ניכר מהעדים של שוברים שתיקה (עדויות על מיפויים אפשר למצוא פה) מעריכים שהמטרה היתה אחרת לגמרי: הפגנת נוכחות.

צה”ל משתדל בשנים האחרונות לא להשתמש במונח הזה; יצא לו שם רע. השם הקודם של הפעילות הזו הוא “לבנת שיבוש”. המטרה שלו היא שיבוש חיי הפלסטינים, הטלת אימה, והבהרה שהצבא יודע להגיע לכל בית אם הוא רוצה. לבנת שיבוש/הפגנת נוכחות כוללת את הפעילות השגרתית של החמושים, פשיטה על כפר בשעת לילה והשלכת רימוני הלם ורימוני גז ללא סיבה. הפעילות הזו, כפי שכבר הראתי, מוכרת לכל הדרגים של החמושים – עד שמגיעים לאוגדה, שם היא מוכחשת. אחרי הכל, אנחנו מתקרבים קרבה מסוכנת לאלוף הפיקוד.

לבנת שיבוש/הפגנת נוכחות כוללת גם תקיפה פיזית של פלסטינים: כפי שהעיד בשעתו מפקד חטיבת כפיר דאז, איתי וירוב,

“כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלשתינאים?

עד: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

עד: לא הגעתי לעשרת אלפים.”

(וירוב קודם מאז.)

לפעולות שמטרתה היא הטלת אימה על אוכלוסיה אזרחית בלתי מעורבת יש שם בלתי נעים: טרור. ההגדרה של טרור היא הפעלת אלימות לשם השגת מטרה פוליטית. המטרה הפוליטית של צה”ל היא שימור משטר האפרטהייד. כמו ששרים האנרכיסטים כבר שנים: שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור.

במשך עשרות שנים נכנסו חמושי צה”ל בלילות לבתיהם של אנשים חפים מפשע כדי להפעיל נגדם טרור. תומכי מערך ה-hasbara הכחישו שנים את קיומה של פרקטיקת המיפויים – ואם היתה להם בושה, הן היו מתפדחים קשות אחרי שידעי הכיר בה כשביטל אותה. למזלם, הם פטורים ממנה, כמו גם מהצורך להסתכל במראה. אם נעמת אותם עם העובדה, הם ישלחו אותנו לברר מה קורה בסוריה.

אין לי שום אחריות על מה שקורה בסוריה (אלא כשצה”ל מתערב במלחמת האזרחים שם). צה”ל, מצד שני, הוא לגמרי באחריותי. הייתי עובד כפיה שלו במשך שלוש שנים ויותר. המסים שלי מקיימים את משטר הטרור שלו. נדבך מהמשטר הזה קרס בשבוע שעבר, מאימת הדין. ואנחנו נצטרך להמשיך ולהלחם במשטר הזה, עד שיקרוס.

ועוד דבר אחד: זוכרים את ההתייחסות לאביתר בשבוע שעבר, ואת העובדה שהמאחז היה אמור להיות מפונה על יום שלישי שעבר? תיראו מופתעים – הוא לא פונה. בסופו של דבר מאחזים הם חלק מובנה מהדיקטטורה הצבאית שאנחנו מקיימים. ביום שישי האחרון פצעו החמושים פלסטיני באורח אנוש בהפגנה נגד אביתר. זה יימשך. עד שנפיל את המשטר.

ועוד דבר אחד ב': רופאים לזכויות אדם, זכותם תגן עלינו, עורכים בימים הקרובים גיוס כספים בשיטת המאצ'ינג: על כל שקל שאתם תורמים, הם מקבלים שניים. אני תרמתי. שיקלו גם אתם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הצלף העיוור

התמונה המרכזית העולה מתחקיר “המקור” על הצלפים בעזה היא של עיוורון מוחלט – ומכוון

רביב דרוקר ו”המקור” חשבו השבוע שהם העלו תכנית אמיצה, בכך שהביאו עשרה צלפים שירו לעבר בלתי חמושים פלסטינים בהפגנות של 2018 – 2019 ברצועת עזה, אבל ספק אם היה משהו פחדני ממנה. בניגוד למטרה העיתונאית, הכתבה של המקור לא חשפה מציאות אלא עשתה הכל כדי להסתיר אותה.

ראשית, בלט השימוש בטרמינולוגיה צה”לית כדי לטשטש את המציאות. “איקס” הוא אדם – ברוב מוחלט של המקרים, בלתי חמוש ובלתי מסוכן – שצלף העלה על כוונת, לקח נשימה ארוכה, התבונן בו היטב, ואז ירה בו קליע במהירות על קולית והרג אותו. כשאנחנו אומרים “איקס”, אנחנו מורידים את כל זה לרמה של משחק מחשב. “לרכוש ברך” משמעה כל הפעולות הנ”ל, רק שהן מסתיימות בהפיכת אדם לנכה ולא למת. הגיימיפיקציה של ההרג איננה מקרית: היא הכרחית לצלפים עצמם, שמשתמשים במונחים כאלה ממש (”יש פה משחק עם נקודות,” “התחילה המסיבה”) כדי להמשיך לחיות עם עצמם, והיא הכרחית לצופים בבית.

לגמרי לא במקרה, “המקור” לא העלתה סרטונים של ירי צלפים כפי שהם נראים דרך הכוונות והמשקפות – ויש כאלה – אלא הסתפקה בציורי אילוסטרציה. אחרי הכל, אם יראו לצופים בבית איך זה נראה באמת, מישהו עוד יכול להקיא על כורסת הטלוויזיה, וזה יחטיא לגמרי את המטרה של הפרק: ליצור תחושה של התעלות וזיכוך. תראו איזה חיילים יש לנו, ותראו מה אנחנו עושים להם. הם יוצאים עם סיוטים. בואו לא נדבר עכשיו על המשפט המבעית “יש דור של ילדים בעזה שלא ישחקו בכדורגל.”

ירי הצלפים לעבר המון בלתי חמוש ב-2018-2019 הוביל ל-214 מקרי מוות וכמעט 8,000 פציעות מירי חי, רובן המכריע בגפיים. בואו נתעכב לרגע על 214 מקרי המוות האלה, כי “המקור” לא. המקרה היחיד של מוות שהיא מתארת במפורט הוא מקרה שבו צלף שקיבל פקודה לירות לעבר גפיים, ולא מצא מטרה ראויה, החליט לירות כדי להחטיא. הקליע שלו פגע באבן, ניתז ממנה והרג אדם חף מפשע. הצלף מיהר להפיל את התיק על הקורבן: “זה לא קרה בגללי, זה קרה בגללו. הוא היה בסיטואציה, הוא עשה את מה שעשה כדי לקבל כדור. הוא אשם בזה שהוא נפגע.” נזכיר, שוב, ששניות קודם לכן הצלף אמר שירה כדי להחטיא כי לא מצא מטרה ראויה לירי.

הצלפים צריכים לחיות עם עצמם. הם צריכים לומר לעצמם שהם לא שופכי דם נקיים. אבל מה התירוץ של “המקור”? איך סיפור כזה עובר בלי שאלות, בלי הערות, בהסכמה שבשתיקה? שאלה מרכזית יותר: למה בחרתם להציג את מקרי ההרג דרך פריזמה של טעות? ב-15 במאי 2018, הרגו צלפי צה”ל 60 (!) בני אדם. כל הקליעים הללו פגעו באבן?

הנראטיב של “אנחנו לא יורים כדי להרוג חובשים ועיתונאים, זה איכשהו קורה לנו” הוא כמובן הנראטיב הרשמי של צה”ל, ול”המקור” לא היה די אומץ להתעמת איתו, לא שבוע אחרי עוד מערכה בעזה. התכנית לא מעיזה להרחיב נקודות שהצלפים פולטים בחטף: שהיה עליהם לחץ מהמפקדים שלהם לירות, גם כשהם לא רצו; על השאיפה של צלפים להשיג “איקס”, על הצורך שלהם להוכיח את עצמם מקצועית, מקצועיות שמתבטאת במות אנשים – שאחד הצלפים מדגים היטב, כשהוא מחזיק את תרמיל הקליע של ההרוג הראשון שלו, ואומר ש"זה התרמיל שהפך אותי לגבר"; על האמירה, שעוברים עליה במהירות, שאף אחד לא חוקר ירי שהסתיים בפגיעה.

ראינו את הצלפים. לא ראינו לא את הדרג שמעליהם, שנתן להם את פקודת הירי, ולא את הדרגים הגבוהים, שהחליטו שירי צלפים הוא הפתרון הנדרש לפיזור הפגנות – ושאמור היה לדעת שחלק מהצלפים שלו לוקים בגבריות קינטית ובפטישיזם של קליעים. לא שמענו את בג”צ, שאישר את המדיניות הזו. ובמיוחד לא שמענו את מסקנות ועדת החקירה של מועצת זכויות האדם שחקרה את התנהלות צה”ל. היא מצאה, בין השאר, שצלפי צה”ל ירו במכוון בילדים, בנכים, עיתונאים ופרמדיקים, ושפקודות הירי שלהם היו, במונחים צה”ליים, בלתי חוקיות בעליל.

ככה משרתים את הנראטיב: מצמצמים קלות את העדשה, כך שתתאים למה שהציבור רוצה לשמוע. עיתונאות זה לא; זה קרוב הרבה יותר לתעמולה. עיתונאים אומרים לקהל מה שהוא לא רוצה לשמוע, לא מלטפים אותו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמת.

(יוסי גורביץ)