ביום זכויות האדם, צריך להזכיר את זכות היסוד של ההתקוממות כנגד עריצות. כן, כולל זו הישראלית

“הואיל והכרח חיוני הוא שזכויות האדם תהיינה מוגנות בכוח שלטונו של החוק, שלא יהא האדם אנוס, כמפלט אחרון, להשליך את יהבו על מרידה בעריצות ובדיכוי.”

היום ה-10 בדצמבר, יום זכויות האדם הבינלאומי: הוא מוכר ככזה משום שב-10 בדצמבר 1948 קיבלה עצרת האומות המאוחדות את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. אפשר, ורצוי, לקרוא אותה כאן. כדי להתקבל לאו”ם, ישראל נאלצה לחתום על האמנה, אבל הסירו דאגה מלבכם: מאז החתימה, היא מפירה אותה על בסיס יומיומי. לפני כשמונה שנים, כשכתבתי פוסט ליום זכויות האדם עבור ארגון יש דין, מצאנו שישראל מפרה לא פחות מ-15 סעיפים של האמנה בשגרתיות.

ההפרה המהותית מכולן, ראוי לציין, היא של סעיף ב’ לאמנה: “כל אחד זכאי לכל הזכויות והחרויות המפורסמות בהצהרה זו, ללא הבדל משום סוג, כגון גזע, צבע, מין, שפה, שפה, דת, דעה פוליטית או אחרת, מקור לאומי או חברתי, רכוש, מוצא או מעמד אחר. יתר על כן, שום הבדל לא ייעשה על הבסיס של המעמד הפוליטי, שיפוטי, או בינלאומי של הארץ או התחום אליו משתייך אדם, באם היא עצמאית, מונופול, לא תחת ממשל עצמאי, או כל הגבלה אחרת של ריבונות.” ההדגשה שלי. ישראל, כידוע, היא מדינת אפרטהייד; זו מהות קיומה; ועל כן היא בהכרח מפירה את סעיף ב’ יום-יום ושעה-שעה.

כל ההפרות (הרג ללא חשש דין של פלסטינים, עינויים על בסיס יומי, מעצרים מנהליים והחזקת אסירים פלסטיניים בישראל, העדר חזקת החפות לפלסטינים והגשת “חומר סודי” לבתי המשפט, הכניסה השרירותית לבתים בעת ליל ועוד ועוד) תועדו לעייפה, והן גלויות לכל מי שעיניו בראשו וליבו פועם – אם העין איננה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת (מיעוט בקרב הישראלים, למרבה הצער). אני רוצה להתמקד, אם כן, באחת העילות שבפתיחת המגילה: זו שמצוטטת בראש הפוסט.

ככל שמדינה היא דיקטטורה, רשאים – יש שיאמרו, חייבים; אבל איננו יכולים לדרוש זאת מאדם – התושבים רשאים להתקומם כנגד המדכא. אין להם צורה אחרת להגן על עצמם. הם אנוסים להשליך את יהבם על מרידה בעריצות ובדיכוי. הדברים נאמרים, כמובן, כלפי הפציפיזם המזויף שפוקד את הישראלים כאשר פלסטינים מעיזים להפעיל אלימות כלפי ישראלים.

זה אחד מסוגי הצביעות היותר מעצבנים פה. ישראל מפעילה אלימות יומיומית כלפי הפלסטינים – אבל, מאחר והיא יומיומית, היא לא חדשות ואף אחד לא מדווח עליה, וברוב המקרים גם לא חושב עליה. הכוח שמפעילה ישראל עצום. היא מחזיקה עשרות אלפי חמושים בשטחים הכבושים, היא מצותתת לכל שיחה, מנטרת כל תעבורת רשת, מסוגלת ומגיעה לכל מקום. זו רוב הפעולה של מערכת הבטחון, המערכת היקרה ביותר שמפעילה ממשלת ישראל. היא מתרחשת כל הזמן. פעם היו פה המבזקים היומיים של דובר צה”ל, על כך וכך אנשים שנעצרו הלילה, כך וכך כלי נשק שנתפסו, כך וכך אנשים שנורו. הם הפסיקו. הציבור לא רוצה לדעת יותר.

את האלימות חובקת-הכל הזו הישראלים מקבלים כמובן מאליו. היא שקופה להם. הם לא חושבים עליה. אבל מדי פעם בפעם, הנכבשים – אנוסים להשליך את יהבם על מרידה בעריצות ודיכוי – מעיזים להתנגד. הם הורגים חמוש על הגדר, כזה שירה לתוך המון לא חמוש, והציבור היהודי מתקבל לתנוחה עוברית ומיילל שבועות. הם תוקפים מתנחל או מתנחלת, יהודי או יהודיה, והזעקות עולות השמימה. איך הם מעיזים. איזה חיות אדם.

כאילו האדם הפלסטיני הבודד, המבודד, שמערכת שלמה מפעילה עליו אטומיזציה, צריך להיות בררני ומדויק יותר בהתקפות שהוא מבצע מאשר צה”ל או מג”ב. כאילו יש לאדם הבודד הזה – התארגנויות כמעט בלתי אפשריות יותר, בעידן הסמארטפון – איזושהי הבנה יוצאת דופן בטיבם של הישראלים. כאילו יש לו יכולות טקטיות או אסטרטגיות כלשהם. לא, הוא מרים סכין והולך לפגוע במי שנראה לו כמי שמייצג את מדכאיו.

וכמובן, לרוב הוא פוגע בחפים מפשע. זה כלל הזהב שאנשי מצפן זיהו כבר ב-1967:

“כיבוש זר גורר אחריו התנגדות.

התנגדות גוררת אחריה דיכוי.

דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי.

קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים.” (ההדגשה שלי.)

צריך לציין, כי אנחנו מכחישים את המציאות בתוקף, שארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון הוא צה"ל. הוא מבצע פעולות טרור על בסיס יומי. כל מהותו היא הטלת אימה על אוכלוסיה אזרחית כדי שלא תתקומם.

החלטתם לדכא את חירותו של עם אחר? לא הותרתם לו ברירה אלא להשליך את יהבו על מרידה בעריצות ודיכוי? לפחות אל תייללו. זו היתה בחירתכם, פעם אחר פעם. החלטתם, שנה אחרי שנה, לשבת על כידונים. אז עכשיו יש רסיס בתחת. תחיו עם זה. זה המחיר של בחירתכם. הפציפיזים החד צדדי שלכם (שהוא, למותר לציין, הכל חוץ מפציפיזם) מעורר קבס.

או, אתם יודעים, תפסיקו להפעיל עריצות ודיכוי כלפי אוכלוסיה אחרת. זו תמיד אפשרות. אני יודע, אני יודע – זה הרגל של 74 שנים. קשה להגמל ממנו. ובכל זאת.

(יוסי גורביץ)

היום לפני 34 שנים פרצה האינתיפאדה הראשונה. האפרטהייד עדיין איתנו

תאונת דרכים ב-8 בדצמבר 1987 הובילה, למחרת, למשהו שישראל עוד לא ראתה: התקוממות פלסטינית עממית, תחילה ברצועת עזה ואחר כך, כאש המדלגת לשדה אחר, בגדה המערבית. הכיבוש המאד נוח עד כה – את הגדה המערבית צה”ל החזיק בפחות מעשר פלוגות – נעלם. סוג של לוחמת גרילה תפס את מקומו, סוג של לחימה שישראל לא היתה מוכנה אליה: לוחמה א-סימטרית שמטרתה להציג את ישראל כגוליית.

זה נורא העליב אותנו.

ישראל הרגה, על פי ויקיפדיה הציונית, 1,491 פלסטינים במהלך שנות האינתיפאדה. הם הרגו כעשירית מהמספר הזה. זה המניין הרשמי: הוא כנראה לא כולל הוצאות להורג פרטיזניות שביצעו יחידות כמו שמשון בראשית ימיהן, שלא דווחו רשמית או שדווחו כרצח שביצעו הפלסטינים בעצמם.

לאינתיפאדה הראשונה היו שלוש השלכות ארוכות טווח. ראשית, היא שינתה לגמרי את צה”ל. עד 1987, צה”ל תיאר את עצמו נלחם בסורים (לא בהצלחה גדולה במיוחד: הסורים בלמו את צה”ל בקו ביירות-דמשק ב-1982), ודמיין חזית מזרחית. מאז, עיקר הפעילות של צה”ל היא דיכוי פלסטינים. הנתונים חשאיים, אבל לפני כמה שנים אמר הרמטכ”ל אייזנקוט שכ-55% מהסד”כ הקרבי של צה”ל נמצא בשטחים. צה”ל הפך לחיל מצב, עם כל מה שזה אומר. הלוחמים של ימינו מסתערים באומץ על בתים של פלסטינים לא חמושים, כתשעה מהם מדי לילה, מרביצים בעוז לילדים, חוטפים קטינים בגבורה, מתעללים בקור רוח בחסרי ישע. יהיה מעניין לראות את הצבא הזה מול בגירים חמושים – יכול להיות שחיזבאללה כבר נתן לנו דוגמית ב-2006.

השינוי השני היה בציבור הישראלי. הוא לא רוצה לשמוע על זה יותר. מסת הזוועות של 1987-1988 הובילה להתקוממות של הציבור, שלא יכול היה עוד לשאת את דמותו; והתקשורת – חלשה מתמיד, נתונה מתמיד בידי בעלי הון שכל מה שמעניין אותם הוא שורת הרווח – צייתה. פעם היו לה כתבי שטחים וכתבים לענייני פלסטינים. היום יש לה כתבים לענייני “התיישבות.” בהתאם, מאחר והציבור לא מוכן לשמוע על מה שהוא שולח את הילדים שלו לעשות, הרגישות שלו לאבידות קיצונית. כל סימן של התנגדות פלסטינית מתקבל בהיסטריה. לא מסובך להבין מה קורה פה: הציבור יודע שהוא שולח את ילדיו להיות עוד דור של פוסט טראומה, עוד דור אבוד, ולהתמודד עם זה יעשה אותך שמאלן, אז מה שנשאר הוא הכחשה קיצונית, סירוב להסתכל בפניה של המציאות, להכיר בכך שפגשנו את האויב והוא אנו-עצמנו.

השלישית היתה בקרב הפלסטינים. החלק הראשון שלה כמעט שלא סוקר בישראל. בהתאם לתחביב של מערכת הבטחון למצוא איזה דמון שאפשר להאשים אותו – הרי לא יעלה על הדעת שיש כאן עם, עם רצונות משלו – היא הפילה את התיק על אש”ף (כפי שתפיל את האינתיפאדה השניה על ערפאת). השושואיסטים שלנו, כרגיל, לא הבינו כלום. האינתיפאדה הראשונה היתה התקוממות נגד אש”ף כמעט כפי שהיתה נגד ישראל. המיקוד של אש”ף היה בפלסטינים היושבים בפזורה, ולא היה לו אכפת יותר מדי מהפלסטינים במולדת. אלה יצאו להתקוממות על דעת עצמם, עם הנהגה מקומית, ואש”ף נדרש לכחצי שנה כדי להשתלט על ההתקוממות – וגם אז בקושי.

אבל ההתקוממות הצליחה בנקודה אחת: היא שינתה את המוקד של המאבק הפלסטיני. במקום להתמקד בפלסטינים שבפזורה, המאבק מאז – ועד עכשיו – מתמקד בפלסטינים שבמולדת ובצרכים שלהם. זה הישג אדיר: מהפכה מלמטה שתופסת את הפיקוד מידי הנהגת התנועה הלאומית לכאורה, וכופה עליה לקבל את צרכיה. בנובמבר 1988, פחות משנה אחרי פריצת האינתיפאדה, ערפאת הכריז על הכרה בפתרון שתי המדינות.

ישראל סירבה, כמובן.

רק ארבע שנים ויותר אחר כך, כשאש”ף היה בשפל בשל שורה של נסיבות (קריסת הגוש המזרחי, התמיכה של ערפאת בפלישה העיראקית לכוויית), ישראל הכתיבה לאש”ף תנאי כניעה, ונוצרה הרשות הפלסטינית. המטרה שלה, כפי שהגדיר את זה יצחק רבין, היתה כיבוש “בלי בג”צ ובצלם.” העמדת פנים, מסקירובקה, כאילו לפלסטינים יש סוג של שלטון עצמי. ומאחר ואש”ף היה היצור המוזר מכולם, הנהגת מהפכה שהושחתה לחלוטין לפני שפרצה המהפכה, גם נמצאו המשת”פים שיסכימו לבצע את זה. את התוצאות אנחנו רואים היום: דיקטטורה חלשה של הרש”פ, שנואה על נתיניה, נטולת לגיטימציה.

ישראל מסמסה את פתרון שתי המדינות. היא תמיד רצתה לספח חלקים ניכרים מהגדה (שימו לב לתכנונים, לכבישים שמתחילים לשרטט כבר בתחילת שנות ה-70; להקמה של התנחלויות בנקודות שימנעו אפשרות של הסדר). ועכשיו היא נמצאת בפני שוקת שבורה: אי אפשר יותר להסתיר את משטר האפרטהייד. כיבוש הוא, בהגדרה הבסיסית שלו, משהו זמני מאד: מצב שמחזיק עד שיש גורם לגיטימי להעביר אליו את השליטה. למדינה היהודית, שנוסדה כדי לפתור את בעיית הדיכוי והרדיפה של היהודים, אין קיום בלי דיכוי ורדיפה של פלסטינים. למדינת עוול כזו אין קיום, גם אם היא חזקה מספיק כדי לשבור התנגדות פיזית. תראו במה אנחנו מתפארים לאחרונה: שהקפנו את רצועת עזה בחומה. ביחידות הדיכוי היעודיות שלנו, מג”ב וכפיר. אנחנו כל כך פחדנים, שאנחנו מעניקים צל”ש ל”לוחמים” נועזים שבקור רוח הרגו אדם לא חמוש.

ככה אנחנו נראים אחרי 34 שנים של דיכוי על ספידים. והתקווה היא שזה לא יוכל להחזיק, לא במאה ה-21, לא כשיש מצלמה בכל פינה, לא כשדובר צה”ל ידוע כשקרן הממומן ביותר במזרח התיכון. אנחנו, כמובן, נהיה האחרונים שנבין מה קורה, כשאסופת הסדקים הזעירים תתאחד למפולת גדולה.

בדרך, למותר לציין, יהיה הרבה, הרבה סבל. זה הייצוא העיקרי של המדינה הציונית, וככזו היא תזכר: כחלום שהפך למפלצת. כמי שהיה שליח שלה לדיכוי עם אחר, אקווה לראות את הנפילה הזו בימי חיי.

(יוסי גורביץ)

התשובה לאיומים של פוטין על אוקראינה צריכה להיות לוחמה א-סימטרית קיצונית, שמטרתה חיסולו האישי

נשיא ארה”ב ביידן ערך אמש (ג’) שיחה ארוכה עם הרודן הרוסי, ולדימיר פוטין. נושא השיחה היה האיומים הרוסיים לפלישה לאוקראינה. בשבועות האחרונים רוסיה מרכזת כוחות גדולים – כ-100,000 איש, עד כה – בגבול האוקראיני, שירותי מודיעין במערב מעריכים שפלישה לאוקראינה עשויה להתרחש באביב, והרוסים כמובן מכחישים הכל. האוקראינים לא מקבלים סיוע מערבי ראוי לשמו; ופוטין פרסם לפני כמה שנים מאמר שטוען שאוקראינה היא חלק מרוסיה ההיסטורית.

התגובה במערב שללה על הסף מעורבות צבאית. מצד אחד, הגיוני. אתה לא רוצה להכנס לעימות צבאי עם מעצמה גרעינית חולה. ביידן איים אתמול בסנקציות כלכליות. ספק אם זה הרשים במיוחד את פוטין: הנזק מסנקציות כאלה ייגרם בעיקרו לעם הרוסי. ואותו פוטין רגיל לסמם בלאומנות.

אז לא, לא ככה.

קודם כל, להבהיר רשמית ובצינורות גלויים שאם תהיה פלישה רוסית – או של “מתנדבים” רוסים – לשטח אוקראינה, יקרו כמה דברים. קודם כל, סנקציות כלכליות מוחלטות. אפס רכישה של מוצרים רוסיים וחשוב יותר, הקפאה של העברת כספים אל מחוץ לרוסיה. אחרי הכל, זה מה שהשכבה שסביב פוטין עושה: בוזזת את רוסיה ומעבירה את הכסף למקום טוב יותר, כזה שהוא מחוץ להישג ידו של פוטין עצמו. אחר כך, מלחמת סייבר: חיסול (על ידי גורמים לכאורה לא רשמיים) של תשתית הרשת של רוסיה. את האמצעי הזה רוסיה מפעילה כבר שנים נגד אוקראינה, בלי לשלם מחיר.

עד כאן, האמצעים הרשמיים. עכשיו לחלק המסובך יותר. פניה לשכבה השלטת ברוסיה באמצעים עקיפים, ולהבהיר לה שחייה לא יהיו חיים. יקרו לאנשיה תאונות. רכוש שלהם יתפוצץ באופן מסתורי. נכסים שלהם יוחרמו בכל מקום, יוקפאו או יחובלו. צריך יהיה להבהיר לאנשים האלה שאם הם רוצים לחזור לחיים הטובים, הם צריכים להביא את ראשו של פוטין. לא ממש משנה באילו אמצעים.

ואחרי שנערכים כמה מגעים כאלה, צריך להדליף את הפחות יעילים שבהם – אלה שבסבירות גבוהה לא יעלו פרי – לשירותי המודיעין הרוסיים. המטרה היא לגרום למשטר פוטין להתחיל ליישם את המסורת הרוסית העתיקה של טיהורים. כשזה יקרה, האנשים שסביב פוטין יתחילו לחשוש לחייהם.

במקביל, להוציא חוזה לא רשמי על הראש של פוטין וכל הגנרלים הרוסים. לידיעת כל שכירי החרב בעולם: יש פה הרבה כסף. כמובן, מי שיצטרך להוציא את הפרס יהיה גוף בלתי רשמי ועלום.

בקצרה, להבהיר למשטר פוטין שיש לו הרבה, הרבה מה להפסיד. שזה לא ייגמר בכמה סנקציות על מכירות פוטסיום. שהמטרה תהיה הפלת המשטר, ושהמשטר הרוסי הרבה יותר פגיע למהלכים כאלה מאשר משטרים דמוקרטיים, שבכל זאת נשענים על הסכמת הנשלטים. התרגלנו לחשוב, מאז סוף המלחמה הקרה, שרוסיה איננה סכנה יותר. בעשור האחרון פוטין עושה הכל כדי להבהיר שהוא מסוכן. אבל רוסיה היא מדינה חלולה, עם אוכלוסיה רעבה ומתדלדלת. היא לא מסוגלת יותר לעמוד במלחמה קרה חמה-למחצה.

המטרה היא לא מלחמה באוכלוסיה הרוסית, שסבלה מספיק. המטרה היא מלחמה במשטר. זה יצריך רצינות, נחישות, ואין לאף אחד שום מושג מה יקרה כשפוטין יעבור מהעולם, בדרך טבעית או לא. צריך לבודד אותו ולהבהיר לאוליגרכיה הרוסית שהמחיר של השארותו בתפקידו, מבחינתה, יהיה גבוה מדי.

אם פוטין יצליח למוטט את אוקראינה, או לספח חלקים נרחבים ממנה, זה יהיה קיצו של המשטר הבינלאומי שמכבד ריבונות ואוסר על מלחמה. המחירים יהיו בל יתוארו, במיוחד לאור העובדה שאנחנו צפויים להכנס בעשורים הקרובים – איזה מזל שאני כבר בן 52, אה? – למאבק עולמי על משאבים. אסור בשום צורה לאפשר לרוסיה להפר את משפט האומות בכוח הנשק. זה יהיה איתות לכל דיקטטור בשנקל ללכת בעקבותיה. המחיר חייב להיות כואב – למחרחרי המלחמה.

ספק, עם זאת, אם יש מישהו שעוד זוכר איך עושים את זה בצד המערבי. הרוסים, מצד שני, לא שכחו. כל כך הרבה תלוי בהשרדותה של אוקראינה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ינון מגל ועקיבא נוביק הביעו היום תמיכה במעשי הטרור של חגי סגל. מדינת ישראל מתפוגגת, ומדינת יהודה תופסת את מקומה

חגי סגל, כידוע, נוהג להתייחס לחלקו במחתרת היהודית של שנות השמונים כ“טרוריסט ללילה אחד”, אבל זה היה בזמנים שבהם הטמנת מטעני חבלה במכוניות של ראשי ערים ונסיון לפוצץ שישה אוטובוסים היה משהו מביך, משהו שצריך להעלים מהתודעה הציבורית. נראה שהזמנים האלה חלפו.

הבוקר התייחס ינון “בבוקר מישוש, בערב קידוש” מגל לעברו של סגל במילים הבאות: “תן בבקשה כבוד לחגי סגל מעמודי התווך של הימין, איש עתיר זכויות, שהיה במחתרת היהודית למען עם ישראל.” העיתונאי עקיבא נוביק, בנו של חבר אחר במחתרת, ריטווט את הציוץ.

המחתרת היהודית רצחה מספר בני אדם, פצעה אחרים, ניסתה לפוצץ כמה אוטובוסים עמוסים בחפים מפשע, ועמלה על תכנית לפוצץ את מסגד אל אקצה, מה שכנראה היה מכניס אותנו למלחמת נצח. הם רצו את מלחמת הנצח הזו, כי הם האמינו שהיא תביא לבוא המשיח. כלומר, קבוצה של פסיכים החליטה לחטוף את העם בישראל, על דעת עצמה ובלי שום דיון ציבורי, בידיעה ברורה שחלקים ניכרים מהציבור ייהרגו וייפגעו, כי הם היו משוכנעים שהפעם יהוה יכניס את עצמו להיסטוריה ויביא גאולה. על הר גדול מאד של גופות, כמובן, אבל אנחנו מדברים על התכנית האלוהית, כך שכמה מיליוני חיי אדם (במקרה הטוב) הם בסך הכל בוטנים.

הציבור היהודי (את הפלסטינים, כמובן, לא סופרים פה) נחלק בשאלה הזו על פי שני קווים. האחד, זה שניצח, גרס שמדינת ישראל היא בסך הכל כיסוי ריק שמאחוריו מסתתרת מדינת העליונות היהודית. רוב האנשים שחשבו כך לא היו משיחיים, אבל הם לא ראו שום בעיה עם רצח פלסטינים, ועל הר הבית הם העדיפו לא לחשוב. סקרים הראו שחלק ניכר מהציבור תמך ברוצחים ומתכנני רצח העם. הצד האחר, וכיום אנחנו מבינים כמה חלש הוא היה, ראה במדינת ישראל מדינת חוק, שמתנהלת ככל הגויים; הוא האמין שהיא צריכה להתנהל על פי רצון תושביה, לא על פי הזיותיהם של מסוממי יהוה. הצד הזה הפסיד.

תוך זמן קצר, כל מורשעי המחתרת היהודית – שרק על חלקם בנסיון לחרחר מלחמת עולם היו צריכים לשבת במאסר עד סוף ימיהם – שוחררו. הם חזרו לחייהם, וחלקם התקדמו מאד. זאב “זמביש” חבר הוא אחד האנשים המשפיעים במדינה, בא ויוצא מלשכות ראש הממשלה ושר הבטחון. חגי סגל הוא היום עורך של עיתון חשוב. הבן שלו הוא פרשן מדיני נחשב (תהרגו אותי אם אני מבין למה, האיש טועה יותר מאסטרולוג). גם לעקיבא נוביק יש קריירה עיתונאית מצליחה (וייאמר שבניגוד לעמית סגל, הוא אשכרה יודע על מה הוא כותב ולא מתבשם מעצמו). לוסי אהריש אמרה לפני כמה שנים שאם אבא שלה היה מחבל, אף אחד לא היה שוקל להעסיק אותה כעיתונאית. היא צדקה. מדינת ישראל היא מדינת העליונות היהודית. לא-יהודים מתבקשים בה לא להרים את הראש. והרבנים, שאישרו את כל זה? הם, כרגיל, חמקו מדין. ככה זה במדינה יהודית.

העבר של הרוצחים והמחבלים לא רדף אותם. הם התגברו עליו בקלות. היה מחנה פוליטי שלם מאחוריהם. במשך שנים הם נהגו לפטור את המעשים שלהם במשיכת כתף. אין עוד צורך: איש תקשורת בכיר פרסם היום דבר שבח למעשה טרור. אף אחד לא חושב בכלל לחקור אותו על כך.

המדינה הישראלית תמיד היתה חלשה. היא תמיד היתה קודם כל יהודית. דמוקרטיה, כידוע, איננה ערך יהודי. המדינה מוגדרת כ”יהודית ודמוקרטית.” קודם כל יהודית, אחר כך, בעיקר לצרכי חוץ, גם דמוקרטית. בני קצובר, ממנהיגי מדינת יהודה המתהווה, אמר לפני כעשור ש”כיום, לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בני היהדות.”

והנה, אנחנו כמעט שם.

גרשום שלום הרחיק לראות, לפני מאה שנים, וזיהה את מטען הנפץ שבחזרה אל השפה העברית, ליבת החזון הציוני: “אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבו השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו. […] מחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאובדננו.”

הישראליות לא הצליחה להעמיד לעצמה עוגנים – בדיוק משום שדווקא כאן הוקמה מדינה יהודית. כאן, במקום שבו במשך כמעט אלפיים שנים יהודים האמינו שיבוא המשיח. מסתבר ש-100 שנים של תרבות חילונית למחצה אין די בהם כדי לסלק את המטען המשיחי. למייסדי הציונות לא היה העוז להתמודד עם הרעיונות היהודיים ולפרק אותם בפומבי – ואיך יעשו זאת, כשהם צריכים לנופף בקושאן האלוהי על הארץ? הישראליות התגלתה כחלשה כקורי עכביש, משום שלא העזה להתמודד עם היהדות. ונראה שרבים מאיתנו – צמחים זרים, ולא רק הם – ישלמו את המחיר.

(יוסי גורביץ)

כשהרבנים ושמשיהם זעקו בפני שר התקשורת שטלפון חכם הוא “שואה”, הם ניסו לשמור על השליטה שלהם באנשיהם – אבל גם אמרו דברים שהם מאמינים בהם

בשבוע שעבר, בין פויקה וקפה שחור ובין ההצעה שכל הפלסטינים במזרח ירושלים יעברו בידוק בטחוני, נפגש שר התקשורת יועז הנדל עם שורה של רבנים חרדים ושמשיהם. הנושא על הפרק היה ניוד מטלפונים כשרים (כאלה שיש להם גישה רק לתוכן שמאושר על ידי ועדת רבנים) לטלפונים חכמים. הרבנים התנגדו לכך בכל תוקף. הטענה שלהם היתה שהשימוש בטלפון חכם הוא “שואה” או גרוע ממנה. הנדל ניצל את ההזדמנות כדי לקושש סימפטיה אצל הציבור החילוני ותקף את הרבנים. התקשורת החילונית אהבה את זה. יש לקוות שזה עדיין לא יאפשר להנדל, גנב קולות וכספי ציבור מדופלם, לעבור שוב את אחוז החסימה – אבל זו פוליטיקה קטנה ואצטגנינות. יש פה סיפור עמוק יותר.

הרבנים הם קודם כל אוליגרכים. הם חיים על ציבור החסידים שלהם (בין אם מדובר בחסידים של ממש, בין אם מדובר בליטאים). כדי לשמור על הצאן שלהם במכלאות, כפוף לכללים שלהם וממשיך להניב להם כסף, כוח וכבוד, הם צריכים אותם מבודדים. הם צריכים שהם יחשבו שהעולם החיצון נראה כפי שהרבנים מתארים אותו: סערה שוצפת של חטאים, פריצות, ושנאת אלוהים.

סמארטפון לכל חרד ישנה את כל זה מהר מאד. כל המידע יהיה זמין לכל אדם בקצה אצבעו. חלקם, כמובן, יחפשו פורנו (כאילו שחילונים אינם עושים זאת), אבל אחרים יחפשו מידע חדש. בכל פעם שמשהו כזה קרה, היהדות הרבנית הצטמצמה. כשהגיעה ההשכלה ואיתה האמנציפציה, גדרות הגטו – גדרות שהיו גדרות מרצון לא פחות משהיו כפויות – קרסו. חלק עצום מהיהודים החליט שיש דברים יותר מוצלחים יותר בחוץ. זה מהלך יהודי היסטורי: בכל פעם שרמת הידע באוכלוסיה הכללית עלתה על רמת הידע באוכלוסיה היהודית, יהודים ברחו.

הסמארטפונים הם איל הניגוח של הדור הנוכחי מול חומות הגטו של “חברת הלומדים.” יש לציבור בישראל אינטרס מובהק שהרפורמה שתבטל את הטלפונים הכשרים תצליח. בו זמנית, הדבר האחרון שאנחנו רוצים הוא לעורר מלחמת תרבות. זו תמיד גורמת להסתמרות ולהסתגרות.

ולכן, יועיל לכולנו אם לא תהיה התנצחות מיותרת סביב השימוש במילה “שואה.” בין השאר, משהו שחילונים לא מצליחים להבין, שלחרדים יש תפיסה עתיקה מאד שגורסת ש”גדול המחטיאו מההורגו”: שיש נזקים גדולים יותר לאדם מאשר המוות. זו התפיסה שנמצאת בליבת הרעיון של קידוש השם: יש דברים גדולים יותר מהחיים. התפיסה הזו רווחת ועמוקה. יהיה קשה אפילו לומר שמדובר בתעמולה של הרבנים כנגד המאמינים: סביר מאד שהם מסוגלים להחזיק בשתי תפיסות בו זמנית, הצורך שלהם לשמר את כוחם ובו זמנית להאמין בכך שהם מגינים על המאמינים. אנשים הם דבר מורכב מאד.

על כל פנים, התפקיד שלנו כחילונים ישראלים הוא לזוז הצידה, ולתת לתהליך ההיסטורי לעשות את שלו. אם ישאלו אותנו שאלות, נענה; אבל לא נצטרף ולא נעורר מלחמת תרבות. אנחנו לא מבינים את החברה החרדית, אנחנו נגרום רק נזק.

עדכון: מדיווחים בטוויטר היום (שלישי, 7.12) עולה שהנדל הוציא את הנשים מלשכתו לבקשת העסקנים החרדים. גם זה ראוי לציון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הרצח שביצעו אתמול חמושי מג”ב, והתגובה בעקבותיו, מעידים עד כמה ישראל מתרחקת משלטון חוק

התחלתי את פרויקט 300 הזה, לפני כמעט שבועיים, בעמידה על כך שרוב הציבור הישראלי חושב שצה”ל לא מבצע מספיק פשעי מלחמה. אתמול (ז’) בוצע, לעיני המצלמות, עוד אחד. חמושי מג”ב פצעו את מוחמד שווכת סלאמה, שדקר אזרח ישראלי וניסה להרוג אותו; עד כאן הם ביצעו את תפקידם. מה שקרה אחר כך היה רצח: הם ירו בסלאמה כשהוא שוכב על הרצפה ולא מסכן אותם. האירוע תועד במצלמה.

פעם הייתי כותב “לרוע מזלם, האירוע תועד במצלמה,” אבל זה כבר מזמן לא נכון. שני ההורגים במדים הפכו לגיבורי העם. התגובה נחלקה לשתיים. האחת, היתה טענה שהם היו בסכנת חיים, שזה קשקוש מוחלט. הועלתה הטענה שסלאמה יכול היה לשאת עליו חגורת נפץ. באותה המידה אפשר היה לטעון שהוא חיזר שעוד שניה יתפצל לקרניים קטלניות. אם היה עליו מטען נפץ, שני החמושים שירו בו היו בטווח הפגיעה שלו. כמו אלאור אזריה, שהעלה את השטות הזו כטענת הגנה, גם הם לא חששו ממטען. אם היו חוששים מכזה, הם היו תופסים מחסה. כמובן, אדם חושב לא היה מעלה את ההבל הזה, משום שאדם חושב היה תוהה למה אדם שיש עליו חגורת נפץ מפעיל סכין כנגד אדם אחד ולא, נניח, פוסע מעדנות אל תוך המון ומפעיל אותה. על פי ההגיון הזה, אסור אף פעם לעצור רוצחים – בתנאי, כמובן, שהם פלסטינים.

וזו בדיוק היתה התגובה של ראש הממשלה, נפתלי “הרגתי הרבה ערבים ואין עם זה שום בעיה” בנט: לדבריו, החמשים פעלו כמצופה מהם. זו היתה גם התגובה של מפקד מג”ב, והתגובה של השר לבטחון פנים. לפני שלושים שנים בערך, ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, אמר ש”מחבל לא צריך לצאת חי מהאירוע.” אז הדרישה הזו נדחתה על הסף. עכשיו היא הדוקטרינה הרשמית של ממשלת ישראל. יש אנשים, אפשר לזהות אותם על פי המוצא שלהם, שאם הם נוקטים באלימות – אחת היא אם הרגו או היוו סיכון של ממש – שיש להרוג במקום.

יש שתי דוקטרינות פעולה חוקיות. האחת היא של מצב מלחמה. במצב מלחמה, אויב שאיננו מהווה עוד סכנה הוא שבוי ויש לשמור על חייו מכל משמר. השניה היא של אכיפת חוק. עבריין שמסכן חיי אחרים מצדיק הפעלת כוח כלפיו, עד לרגע שבו שוב איננו מהווה סכנה. אז יש להעמיד אותו לדין, וגם אז יש לשמור על כל זכויותיו. אין דוקטרינה אחרת.

ישראל הכריזה אמש על סוף שלטון החוק בכל מה שקשור למפגעים פלסטינים – או, כפי שקורה פעם אחר פעם, מי שחמושים ישראלים טועים לראות בהם מפגעים. דינם מוות, והחמוש בזירה הוא השופט, חבר המושבעים והתליין גם יחד. אחרי אתמול, חמושים ישראלים יודעים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים במי שנתפס כמפגע – אדם, נזכיר, שלא מהווה יותר סכנה ושלא הובא בפני בית דין; חשוד לכל דבר – ושהם יקבלו את הגיבוי של המפקד שלהם, השר שלהם, וראש הממשלה.

כאן נוצר דיסוננס בין הפקודות הכתובות ובין רוח הציבור. מעתה, קצינים יתקשו לאסור על חיילים ושוטרים לרצוח חשודים – כי ראש הממשלה, השר ומפקד החיל אמרו את דברם. וכל זה צפוי לעייפה: מדינת אפרטהייד איננה יכולה, בסופו של דבר, אלא להכריז על האוכלוסיה שהיא דורסת ככזו שדמה בראשה מעצם קיומה.

כל זה, כמובן, יחלחל לתוך ישראל. שוטרים יהרגו חשודים, גם אם הם יהודים, וייתלו בדברי מפקדיהם אחרי הרג סלאמה. הדבר המסוכן לכל מדינה הוא הצבא והמשטרה שלה, והרגע שבו הם מבינים שאין עליהם בעצם כל רסן. מדינה שמתירה לכוחות המזוינים שלה לפעול ככנופיה, תקבל כנופיה. וכנופיות לא מכירות בגבולות. זכרו את ההרג של סלאמה: כמו אזריה, הוא מציין התדרדרות, כזו שהציבור מריע לה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: כשהתחלתי את הפרויקט, נשמטה מזכרוני העובדה שבשבוע הבא לא אהיה ארבעה ימים ליד מחשב. בהתאם, אני מאריך את משך הפרויקט עד ה-27 בדצמבר.

(יוסי גורביץ)

סקר חדש מראה שחילונים רוצים בין אפס לשעת לימוד תנ”ך שבועית אחת, אבל, תופתעו לשמוע, לי יש הצעה רדיקלית יותר

סקר חדש, שפורסם בפודקאסט “משחקי הכיס” השבוע, מעלה ש-37% מהחילונים רוצים שמספר שעות הלימוד השבועיות בתנ”ך יהיה אפס (0) ושיעור זהה רוצה שעת לימוד אחת בלבד. רק 18% מהחילונים רוצים שתי שעות בשבוע. זו התקדמות מרשימה – התנ”ך הוא בסבירות גבוהה הטקסט המזיק ביותר למין האנושי, והוא עדיין מרעיל אותנו – אבל זה לא מספיק.

הנה הצעה צנועה: בתי ספר ממלכתיים לא צריכים ללמד תנ”ך כמקצוע נפרד. מה שצריך לעשות הוא להרחיב את יחידות הספרות ולהוסיף שם יחידה של תנ”ך. הטקסט הזה, על כל מגרעותיו הרבות, הוא בכל זאת צאן נכסי ברזל של השפה העברית (ראיתם מה עשיתי כאן?), ומאחר והשפה של מדינתנו המחורבנת היא עברית, ומאחר ויש לנו צורך מובהק בכך שאנשים פה ידעו לדבר ולחבר משפטים של יותר משלוש מילים, ושלמשפטים האלה תהיה משמעות; ומאחר ואנחנו זקוקים בחיינו ליופי ולהומור, אז בהחלט חשוב שכל אזרחי המדינה ששפת אמם עברית יכירו את התנ”ך.

ולהעברתו למחלקת הספרות יש משמעות חיונית: דה-מיסטיפיקציה שלו. לא דברי אלוהים, לא דברי נביאים, לא קושאן. רק טקסט חשוב ומשפיע, שבלי הבנה שלו היכולת שלנו להבין את העבר, ובעיקר את האמנות של העבר, מוגבלת מאד. כמובן, כדי לעשות שינוי אמיתי בתחום נצטרך ללמד חלקים מהברית החדשה, אבל זה באמת לאוטופיסטים. נסתפק בכך שכל תלמיד ישראלי יקבל היכרות עם התנ”ך – הסיפורים שלו, השפה שלו – כשמלכתחילה הטקסטים האלה מסווגים תחת ספרות. קרי, בדיון. שווה ערך ל”אחים קרמאזוב”, והמורה תצטרך לדעת להסביר את הקשר ההדוק בין התנ”ך והברית החדשה ובין הסיפור מזעזע-העולמות על המפגש בין ישוע והאינקוויזיטור הגדול. ולהסביר למה הוא מזעזע עולמות.

לקטלוג מחדש של התנ”ך כספרות יש חשיבות פרדיגמטית. והיא לא היחידה: באותה המידה אנחנו צריכים לבטל, ובהקדם, את ההבדלה בין היסטוריה כללית ובין היסטוריה יהודית. הן מעולם לא היו נפרדות. אי אפשר לדבר על סוף תקופת בית חשמונאי מבלי להכניס את הנושא להיסטוריה ההלניסטית והרומאית. אי אפשר לדבר על התפתחות התפיסה היהודית של נשמה, של גן עדן וגיהנום, מבלי לדבר על התרבות הפרסית והדואליזם שלה; להזכיר שכאשר אנחנו מדברים על רבנים ש”נכנסו לפרדס” (אני כותב סיפור על אחד מהם, נחשו מי), אנחנו מדברים על מילה פרסית; להסביר שהיא התגלגלה ל-paradiso. להסביר שאי אפשר לדבר על חסידות בלי לדבר על pietism ואי אפשר לדבר על שבתי צבי בלי להזכיר את האפוקליפסה האדירה של אמצע המאה ה-17, שגרמה לאנשים מסקוטלנד ועד האימפריה העות’מנית להאמין שקץ העולם מגיע; את התפיסות הדומות מאד לשבתאות – העדר החטא, קץ התורה/החוק, ההגעה האימננטית של יום הדין – שזעזעו אז את כל העולם הנוצרי. אפשר יהיה, למשל, לציין את העניין החריג שהביע הפרלמנט האנגלי בשבתי צבי, ולהסביר את התפיסה הפרוטסטנטית שהיהודים יצטרכו לחזור לארץ הקודש לפני שישוע יוכל לשוב.

אבל, כמובן, אלה פנטזיות. אנחנו חיים במדינה ציונית. כל מטרתה היא להבדיל בין קודש לחול, בין ישראל לעמים. אין לה קיום אם ההבחנה הזו נופלת. היא תצטרך לראות את עצמה כמדינת כל תושביה. ועל התנ”ך כלל איננו יכולה לוותר: קרעי יריעותיו הם הקושאן הסופי שלה, הטענה שמצדיקה את מעשי הטבח והגירוש באוכלוסיה ילידית על ידי אוכלוסיה פולשת. ולכן יש כאן אוכלוסיה חילונית שלא רוצה שהילדים שלה ילמדו את התנ”ך, כי היא חוששת מהטקסט הזה, אבל תיעמד על רגליה האחוריות כדי למנוע את הגדרתו הרשמית כבדיון.

ועל קידוש המטרה הזו נמשיך לגדל ילדים בורים, נמנע מהם את הידע שיאפשר להם לפרוח באמת, שיאפשר לתרבות שלנו להגיע לשיאים חדשים; הם ימשיכו לגדול ומאכלת בליבם. זה תפקידם ההיסטורי.

(יוסי גורביץ)

השוחט שחט, והמשפטן מטייח

בצלם והמרכז הפלסטיני לזכויות האדם פרסמו הבוקר (ה’) תחקיר ביחס לטיוח הצבאי של חקירות הטבח ההמוני שביצעו חמושי צה”ל מול הגדר בעזה בשנים 2018-2019. חמושי צה”ל, בעיקר צלפים, רצחו 223 פלסטינים – כן, רצחו; רצח הוא הרג מכוון, כולל פעולה בקלות דעת שאדם סביר יודע שהיא עשויה להוביל להרג – שמתוכם 46 היו קטינים, ופצעו כ-8,000 פלסטינים.

עד כאן תמצות החלק הצבאי של הטבח. אבל הצבא איננו יכול לטבוח אם אין לו מעטפת משפטית: הוא חייב חיפוי של הפרקליטות ובתי המשפט, כדי שאלה – במילותיו של קיקרו – “יטילו אפלה על בית המשפט” בדבריהם ויסתירו את המציאות במלל גבוה. צה”ל היה לחוץ במיוחד, לאור העובדה שהתובעת של בית הדין הבינלאומי בהאג אמרה שהיא רואה את הפעולות של צה”ל “בדאגה.”

אז המשפטנים – ובהם עוסק רוב הדו”ח – עשו את שלהם. קודם כל, הם אמרו לבג”צ שאין פה שום עילה להתערבות, טענו שפקודות הפתיחה באש (שאותן סירבו לחשוף בפני בית המשפט) תקינות וסבירות, ושאין שום סיבה להתייחס למספרים האיומים של נפגעים שכבר נפגעו בזמן הדיונים בעתירה. בג”צ, כלב השמירה של הכיבוש, דחה את העתירות על הסף וטען שהפקודות של צה”ל סבירות. מאוחר יותר, אחרי עוד מספר עצום של נפגעים, צה”ל שינה בשקט את הפקודות בעצמו; הנזק התדמיתי הפך לגבוה מדי. או, במילים אחרות, צה”ל מכר לבית המשפט לוקש, ובית המשפט בלע אותו בהנאה. כל מי שעיניו בראשו ידע שצה”ל משקר: אבל שופטי בג”ץ אינם עיוורים, הם רשעים. הם יודעים שמשקרים להם והם משחקים את תפקידם במחזה.

אחר כך הגיע החלק השני של הטיוח: הפרקליט הצבאי הראשי. הלז מיהר להודיע שהוא “יחקור מקרים חריגים.” להלן החקירות שביצע עד כה: 234 תלונות על “חריגות” הגיעו למנגנון החקירה. 143 מהתלונות נחקרו והועברו לידי הפצ”ר. ב-37 מקרים, הוא הורה על חקירת מצ”ח. ב-95 מקרים טיפל בהם, הפצ”ר סגר את התיק. כל שאר התיקים שהועברו לטיפול הפצ”ר עדיין פתוחים.

כמה הערות הכרחיות. שימו לב לסרבול הזה: קודם כל יש “מנגנון”, שבודק את התלונות; אחר כך הן מועברות לפצ”ר; ואחר כך יש חקירת מצ”ח. ההגיון הזה הוא ההגיון ההפוך מהגיון החקירה הרגיל: קודם כל חקירה, אחר כך בדיקת פרקליטים של תוצאות החקירה והחלטה האם להעמיד לדין או לא. למה ההגיון פה הפוך? כי התפקיד של מצ”ח והפצ”ר הוא לכסת”ח. ככל שהם מושכים יותר זמן, כך הסיכוי שאפשר יהיה להעמיד רוצחים במדים לדין מתעמעם. חייל צה”ל אינם יכולים לעמוד לדין צבאי שנה אחרי השחרור. אפשר, תיאורטית, להעמיד אותם לדין באמצעות הפרקליטות הרגילה, אבל המשמעות היא סחבת נוספת ובפועל זה כמעט ולא קורה. חקירת מצ”ח מתחילה כאשר אין לחוקרים אפשרות סבירה להגיע לראיות: חלף יותר מדי זמן.

עד כה, בנוהל. ככה הפרקליטות הצבאית ומצ”ח מתנהלים בשגרה. עד כה הוגש כתב אישום אחד נגד חמוש צה”ל – בשל הריגתו של עות’מאן חילס בן ה-14; כתב האישום על רצח ילד (שוב – הרג בכוונה תחילה, ואם אתה מכוון רובה צלפים ולוחץ על ההדק, אתה לא יכול לטעון לטעות) צומצם ל”חריגה מסמכות עד כדי סכנת חיים או בריאות”, והרוצח נידון לחודש של עבודות שירות. זה המחיר על הרג ילד בן 14 במערכת הצבאית.

אבל, כמובן, אלה רק הפרטים שמסתירים את התמונה המלאה. ראשית, הפצ”ר הורה לחקור רק את מקרי ההרג, לא את מקרי הפציעה. שנית, וחשוב יותר, אף אחד לא חקר את נותני פקודות הירי. כאן מן הראוי להזכיר שוב שלצה”ל אין חוקים ביחס לפשעי מלחמה, ובהתאם הוא לא מקבל את העקרון של המשפט הצבאי הבינלאומי – אחריותם של המפקדים. בואו נהיה ריאליסטיים: הפצ”ר, אף שהוא אלוף, לא באמת יכול להורות על חקירה של אלוף אחר, על אחת כמה וכמה שלא על חקירתו של הרמטכ”ל. את הדרג שמעל לרמטכ”ל, שר הבטחון וראש הממשלה, הוא ודאי שלא מוסמך לחקור. הם דרג מדיני.

החקירה של הפצ”ר היא ישראבלוף. המטרה שלה היא לטעון שישראל כבר חקרה את הפשעים הרלוונטיים ועל כן, על פי עקרון המשלימות, לבית הדין הבינלאומי אין סמכות לחקור אותה בנושא הטבח של 2018-2019 (השם הרשמי של המבצע היה “שומרי הסף”). אלא, כמובן, שכדי שחקירה תפטור את ישראל מחקירה בינלאומיות היא צריכה להיות חקירה אמיתית, לא פנטומימה של חקירה. מכאן שם הדו”ח: “אינה יכולה ואינה רוצה.” יש לקוות שהשופטים בהאג יבינו שמשטים בהם, וינהגו בהתאם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה שחשף ניר חפץ על חקירתו צריך להוביל לרפורמה מסיבית בתנאי החקירה והמעצר

ניר חפץ, אליבא דכמעט כל מי שפגש אותו, הוא חרא של בנאדם. מעבר לכך שהוא חרא של בנאדם, הוא שיתף פעולה – לעדותו-שלו – עם מניפולציות-ענק כנגד הציבור הישראלי; בין השאר, עם תרגיל ה”ערבים נוהרים” של נתניהו שנדחף בפוש לכ-700,000 איש ביום הבחירות של 2015, והוצמד בראשית של וואלה כמחצית היום ההוא כחלק מקניית השלטון בכסף של נתניהו – בזק תמורת שלטון. הוא לא חשף את כל הידוע – אם אכן חשף את כל הידוע לו – אלא כשהובא במצוקה קיצונית. חפץ היה שותף לקנוניה נגד המשטר הדמוקרטי, לא פחות מכך

אבל משזה נאמר, צריך לזכור: חפץ הוא חרא של בנאדם, אבל הוא קודם כל בנאדם. אנחנו לא יכולים להפנות את עינינו מהפרת זכויות האדם שלו בגלל ההתנהלות שלו והעבירות שביצע. לרוצחים יש זכויות אדם, על אחת כמה וכמה לעבריינים פחותים יותר. האופן שבו הרשו חוקרי המשטרה לעצמם להתעלל בו – מניעת שינה, עינוי של ממש; מניעת תרופות וטיפול רפואי; כליאת שווא; מניפולציות ואיומים לפרק את משפחתו, עינויים מנטליים לכל דבר – צריכים לזעזע כל אדם.

אני מבין את טענת-הנגד: לא עשו לחפץ שום דבר יוצא דופן. הוא לא נקשר בתנוחת לחץ (מה שבזמנים שבהם השפה היתה סטרילית פחות כונו פשוט “צליבה” או “סד עינויים”). הוא לא הוכה. לא טולטל. לא נמנעה ממנו גישה לעורך דינו. לא איימו עליו באונס אשתו. כל אלה טקטיקות חקירה מקובלות בשטחים הכבושים וכלפי “חשודים בעבירות בטחון.” הוא קיבל אוכל גרוע, נכלא שלא לצורך כטקטיקת חקירה (כולל השיטה המקובלת של החזקת אדם במעצר במשך ימים מבלי לחקור אותו), סבל מתת-תנאים, מחוסר שינה מכוון וממניפולציות רגשיות. כל אלה כלים שגרתיים בארסנל הכלים של חוקרי משטרת ישראל. וזו בדיוק הבעיה: זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, אם ניפול על הצד הלא נכון של משטרת ישראל.

חוקרי משטרת ישראל מאולפים להוציא הודאות. והם אכן הצליחו להוציא מחפץ הודאה. אבל מה שווה ההודאה הזו? כן, כן, אני יודע – פושעים מתוחכמים לא מדברים בחקירות. הם יודעים לשתוק. ואנחנו בכל זאת צריכים להוציא מידע מנחקרים, אחרת התוצאה תהיה שפושעים חכמים הולכים הביתה ופושעים טיפשים ישבו במאסר.

לשיטתי, אף אדם לא צריך להיות מזומן לחקירה, ודאי לא כחשוד, לפני שלמשטרה יש ראיות מוצקות נגדו – ראיות של ממש, לא “תחושות בטן”. חקירה לא אמורה להיות נעימה, אבל היא גם לא אמורה להיות עינויים. החוקר יציג לנחקר את הראיות מולו, יבהיר לו את משמעותן החוקית, יפעיל עליו כמה תרגילי חקירה (כמו טענה שחשודים אחרים הפלילו אותו), וישכנע אותו לשתף פעולה. לא ישבור אותו. המטרה של החוקר היא להגיע אל האמת, לא לחלץ הודאות שווא.

על כן, ותאמינו לי שקשה לי לכתוב את המילים האלה, אני תומך ביוזמה של גדעון “פלוגות” סער להחלת דוקטרינת הפרי הרעיל גם על חקירות בישראל. הבאת ראיות בדרכים פסולות? עינית מישהו? הראיות ייפסלו והאיש ישוחרר. אבל אין די בכך. כל מערך המעצר צריך להשתנות לחלוטין. מעצר הוא שלילת חירות, הסנקציה החזקה ביותר שיש ברשות המדינה. הוא צריך להיות כלי נדיר, לא הכלי הראשון.

עילות המעצר הרשמיות הן:

א. מסוכנות.

ב. חשש בריחה.

ג. חשש לשיבוש חקירה.

זהו. בשום מקום לא ניתנה המשטרה הסמכות להשתמש במעצר כדי לשבור עצורים. חפץ לא היווה כל סכנה; את החשש מבריחה ניתן היה לנטרל בצורה הרבה פחות פולשנית (לקיחת הדרכון, מעצר בית, איזוק אלקטרוני); את החשש משיבוש חקירה, בהבהרה שהוא נמצא תחת מעקב – ושאם יהיו ראיות לשיבוש, הוא אכן ייעצר. מה גם שהעבירות שבהן חפץ נחשד היו לא אלימות במובהק: שוחד ועבירות הונאה דומות.

אבל, כמו כל דבר כשזה מגיע למשטרת ישראל, ברגע שיש חריג החריג הופך לכלל. המשטרה לא אמורה להציג את החשודים אזוקים בבית המשפט, אלא אם הם מסוכנים; אבל ה”אלא אם” הזה הפך מחריג לכלל, וכך, אלא אם השופט קפדן או עורך הדין של החשוד עירני, חשודים מגיעים לבית המשפט אזוקים. המטרה – כמו בקשירת עיניהם של פלסטינים בפלנלית – היא בראש ובראשונה השפלה.

אבל גם השפלה איננה כלי חקירה מותר. העציר הוא רק חשוד. הוא לא הורשע בדבר, והחוק מצווה לשמור גם על כבודם של אסירים מורשעים. אדם איננו מאבד את זכותו לכבוד רק כי המשטרה חושדת בו. אבל, שוב, הכלל הזה נשחק משום שהמשטרה שוחקת אותו בעקביות, ובתי הדין למעצרים עובדים בשיטת הסרט הנע. כל עציר מקבל כמה דקות.

והגיע הזמן לרפורמה. נקרא לה רפורמת חפץ. אדם לא ייעצר ליותר מ-24 שעות אלא אם המשטרה תוכיח, ובפני שלושה שופטים ולא אחד, שיש בו מסוכנות, חשש לבריחה, או חשש לשיבוש מעצר. אנשים שייעצרו לשווא וישוחררו מבלי שיוגש נגדם כתב אישום, ובמיוחד אם אכן לא נחקרו בימי המעצר, יוכלו לתבוע אישית את החוקרים, ובסכומים שיגרמו למשכורת שלהם להיראות יותר בדיחה ממה שהיא. חוקר שיימצא אחראי לכליאת שווא של שלושה עצורים, יודח אוטומטית. הוא בעליל לא יודע איך להשתמש בכוח שמסרנו בידיו.

ניר חפץ גרם נזק עצום לחיים הציבוריים שלנו. אם הדוגמא שלו תוביל לרפורמה – גם אם המשמעות היא פסילת העדות שלו, גם אם המשמעות היא פסילת התיק נגד נתניהו כולו – אז אפשר יהיה לומר שהוא הועיל לנו במשהו. הגיע הזמן שהוא יעבוד עבורנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)